ארץ אחרת

שנת הלימודים תשע"ה המתחילה בימים אלה עומדת בסימן של הטמעת שינויים מבורכים בבתי הספר. הרפורמה שמוביל שר החינוך שי פירון מצטרפת למגמות דומות במדינות אחרות שחותרות להתאים את מערכות החינוך שלהן למאה ה-21. המשותף למגמות אלה הוא ההבנה שהעידן בו אנו חיים מציב בפני מערכות חינוך אתגרים שלא עמדו בפניהן בעבר. שאלה מורכבת אחת עמה מנסים להתמודד היא מה צריכים הילדים ללמוד בעת הזו. זוהי שאלה מכוננת משום שהיא מכתיבה במה יעסקו ילדינו במשך כעשרת אלפים השעות שיבלו בממוצע בלמידה מגן הילדים ועד כיתה יב'. זוהי שאלה מכוננת גם משום שללמידה זו השפעה ניכרת על עיצוב התודעה האישית והקולקטיבית של הדור הבא של אזרחי ישראל.

תכניות הלימודים אותן לומדים ילדינו נכתבו על פי תפישות שהיו קיימות לפני מספר עשורים. אמנם, תכניות הלימודים של מקצועות ספציפיים מתעדכנות בדרך כלל אחת לחמש או עשר שנים וחלקן עשו התאמות לתפישות חדשות. אולם התפישה הכוללת העומדת בבסיס התכניות הללו לא התחדשה ולא עברה ריענון ועדכון. בשנה החולפת, בעקבות ההצהרה הפומבית על הכנסת שינויים בבחינות הבגרות בדמות גיוון דרכי ההערכה יצא משרד החינוך בהכרזה כי רק 70% מהחומר של תכנית הלימודים בכל מקצוע יהוו את מרכיב בסיס הידע והמיומנויות של תחום הדעת (פרקי חובה) עליהם ייבחנו התלמידים בבחינת הבגרות ואילו 30% הנותרים של החומר יהוו הרחבה והעמקה (פרקי בחירה). המפקחים המרכזים של מקצועות הלימוד נדרשו להמציא תוך שבועות ספורים תכניות לימודים מותאמות שיגדירו בכל מקצוע מה יהיו התכנים עליהם תהיה חובת היבחנות ואילו תכנים יעברו לסעיף ההרחבה וההעמקה. כתוצאה מכך, תכניות לימודים מוקפדות שנבנו במשך שנים תוך שיח מקצועי מעמיק של אנשי אקדמיה ושדה, עברו שינוי מהיר. תהליך זה לא לווה בדיון המעמיק ובחשיבה היסודית המתחייבת מהכנסת שינוי כה מהותי בלב התכניות המכתיבות מה ילמדו בבתי הספר. אנשי המשרד היו מודעים לבעיה זו וכתבו כי תכניות הלימודים המותאמות תהיינה תוצר ביניים שיאפשר להניע את הטמעת הרפורמה אולם בו זמנית נדרש שיח מערכתי מעמיק בדבר תפקידן ואופיין של תכניות הלימודים בעידן הנוכחי.

אילו תכנים חייבים להיות משותפים לכלל התלמידים ואילו תכנים ניתן להשאיר לבחירה אוטונומית ברמת המגזר, בית הספר, המורה או התלמיד? מהם תכני הליבה שכל התלמידים באמת חייבים ללמוד מבלי קשר למגזר או למגדר שלהם? האם יש לשמור גם בעתיד על המבנה המסורתי של מקצועות הלימוד שהוגדרו על פי דיסציפלינות מסורתיות (מתמטיקה, מדעים, היסטוריה, ספרות וכו') או לעבור ללמידה בין תחומית המאורגנת לפי "שאלות גדולות" חוצות דיסציפלינות?

מהם העקרונות המעצבים?

על השיח המערכתי המעמיק לעסוק בסוגיות יסוד הקשורות לדמותן ואופיין של תכניות הלימוד בשנים הקרובות. חלק מן הסוגיות הן גלובליות ואחרות ייחודיות למארג החברתי- תרבותי של החברה הישראלית. השינויים המפליגים המתרחשים בשוק העבודה מחייבים פיתוח יכולות של חשיבה, חדשנות ויזמות, כלים מתקדמים של טיפול במידע, עבודת צוות, ויכולות מתקדמות של תקשורת בין אישית. בצד אלה, קיים בישראל צורך לשמר את "ערכי צאן הברזל" של המורשת התרבותית שלנו, לבסס בקרב הדור הבא את הידע והערכים המהווים תשתית לחיים במדינת ישראל, לפתח חשיבה מוסרית, ולהקנות את היכולות הדרושות לקיום חיים של שיתוף במדינה דמוקרטית גם כאשר היא רב-תרבותית ומורכבת מקבוצות שונות ומפולגות.
מצד אחד, החשיבות של הבניית ידע מעמיק בנושאים מגוונים לא עברה מן העולם. יותר ויותר מתברר כי גם בעידן בו המידע מצוי כולו ברשת ונגיש לכולם, אין תחליף ללמידה המאפשרת לעכל את המידע ולהפוך אותו לידע אישי בעל משמעות, הניתן לשימוש בהקשרים מגוונים. מנגד, דווקא בעידן בו הידע מתרבה ומתחדש בקצב מהיר, נוספות המטרות החינוכיות שהוזכרו בפסקה הקודמת ומחייבות קיצוץ נרחב למדי בהיקף התכנים שבית הספר יכול להספיק לטפל בהם. על פי אילו עקרונות יש לערוך קיצוץ זה? מה חייב להישאר בתכניות הלימודים ועל מה ניתן לוותר? מה צריך להיות המינון הנכון של הקדשת זמן לתכנים לעומת המטרות האחרות של בית הספר? אילו תכנים חייבים להיות משותפים לכלל התלמידים ואילו תכנים ניתן להשאיר לבחירה אוטונומית ברמת המגזר, בית הספר, המורה או התלמיד? מהם תכני הליבה שכל התלמידים באמת חייבים ללמוד מבלי קשר למגזר או למגדר שלהם? האם יש לשמור גם בעתיד על המבנה המסורתי של מקצועות הלימוד שהוגדרו על פי דיסציפלינות מסורתיות (מתמטיקה, מדעים, היסטוריה, ספרות וכו') או לעבור ללמידה בין תחומית המאורגנת לפי "שאלות גדולות" חוצות דיסציפלינות? אילו מקצועות חדשים יש להכניס לבית הספר בעקבות שינויים החלים בתחומי החברה, המדע והכלכלה ועל חשבון מה יבואו מקצועות אלה? עד כמה צריך בית הספר לטפח ידע בתחומים הומניסטיים ואומנותיים לעומת טיפוח היכולות הנדרשות להצלחה בשוק העבודה? ואילו מנגנונים צריכים להיות למערכת החינוך כדי שתוכל להיענות בעתיד בדרך טובה יותר לעדכונים הנדרשים מההתחדשות המהירה של הידע המאפיינת תחומים רבים?
לדעתי, צדק משרד החינוך בתהליך המהיר שהוביל. על פי השעון המודד את הזמן הנדרש להטמעת רפורמה חינוכית הקדנציה קצרה מאוד. אלמלא היה המשרד מתארגן במהירות להטמעת השינוי שיכול לאפשר למורים ולתלמידים להקדיש באופן מידי, פחות זמן להכנות לקראת בחינות בגרות שעדיין דורשות יותר מדי שינון ויותר זמן ללמידה מעמיקה ומשמעותית – הייתה קיימת סכנה ממשית שעוד קדנציה תעבור מבלי שהמדיניות אותה מנסה שר החינוך להוביל תעשה את דרכה לכיתות. אין ספק שדחיית הטמעת השינוי בשנה או שנתיים בהם היו יושבים ומגבשים את הרציונל, היה מביא לתוצאה בלתי רצויה. אולם, מנגד, קיימת גם סכנה שהזמני יהפוך לקבוע וכי המהלך החפוז יביא לפגיעה של ממש בהשגת המטרות החשובות הטמונות בתכניות הלימודים.

הרציונל שלא נכתב

השינוי עליו הכריז משרד החינוך עוסק בעיצוב מחודש של תכניות לימוד שעוצבו לפני מספר עשורים. הבעיה היא שכדי להתאים את השינוי לרוח הזמן הכרחי לדון לא רק בפרטים, אלא גם ברציונל עליו בנויות התכניות. הרציונל שאמור להכתיב את הפרטים לא נידון כלל בשלב זה.
הפתרון טמון בהכרזה פומבית מפורשת כי השינויים עליהם הכריז המשרד בעת הזו הם זמניים. בצד התחלת העבודה של המערכת על הטמעת השינויים שהוכרזו, נחוץ להתחיל בדחיפות את המהלך המקיף של חשיבה יסודית על השאלה מה צריכים ילדינו ללמוד בעת הזו. בגלל ההשלכות החשובות על עתיד ילדינו ועל דמותה העתידית של החברה הישראלית, הדיון חייב להתקיים בפורום רחב ושקוף. לדיון זה צריכים להיות שותפים אנשי חינוך מן השדה ומן האקדמיה, בצד אנשי רוח, מדענים, אמנים, אנשי תעשייה והי-טק ונציגי ציבור מן המגזרים השונים. הדיון צריך להתקיים תוך איסוף מידע על תהליכים דומים במדינות אחרות, בצד חשיבה על ההיבטים הייחודיים למערכת החינוך הישראלית. בעבר גובשו דפוסים מארגנים למבנה של תכנית  לימודים אך לא קונספט רעיוני שמדבר על מארג של ידע  ומיומנויות. בנוסף, התכניות במקצועות השונים לא "דיברו זו עם זו" אלא כל אחת התקיימה כאילו היא עומדת לבדה בעולם. האתגר הכרוך בבניית תפישה מקיפה לתכניות לימודים מעבר למקצועות הלימוד הספציפיים גדול מאוד ומחייב הקצאת משאבים נפרדת . בנוסף לניסוח התפישה, יהיה צורך להשקיע הרבה מחשבה בפיצוח של התפישה, בפיתוח תכניות אופרטיביות ואף בהצעות לשינויים מקיפים בכל מבנה הלמידה. בדומה לתהליך כתיבת הסטנדרטים הלימודיים שהתרחש לאחרונה בארצות הברית, טוב יהיה אם גם בישראל תמצא הדרך להעמיד תוצרי ביניים של הדיון לבחינת הציבור על מנת לקבל הערות. בדרך זו ניתן להבטיח כי הבסיס ללמידה של ילדינו בשנים הקרובות יזכה להסכמה ציבורית נרחבת. אסור לדחות את התחלת הדיון בסוגיות אלה, פן השינויים הזמניים עליהם הכריז המשרד השנה יהפכו לקבועים.