דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בפברואר 2002 | מהדורה 08

השבר שאינו נגמר

פרופ' ברנרד לואיס משרטט קווים לדמותו של האיסלאם: כיצד הפכה הציביליזציה שייסד מוחמד למנהיגת העולם הימי-ביניימי, איך הגיעו מיטב בניה לפסגות הרוח והקידמה האנושיים; מתי החלה הנפילה ולאן אנו צועדים לאחר ה-11 בספטמבר

הנשיא בוש ופוליטיקאים מערביים אחרים יצאו מגדרם כדי להבהיר שהמלחמה המתנהלת כיום היא מלחמה נגד הטרור, ולא נגד הערבים, או באופן יותר כללי, נגד המוסלמים, שדווקא מוזמנים להצטרף למאבקנו באויב המשותף. המסר של אוסאמה בן לאדן הוא הפוך. עבור בן לאדן וחסידיו זוהי מלחמת דת, מלחמה למען האיסלאם וכנגד כל הכופרים ולפיכך, בהכרח, כנגד ארצות-הברית, המעצמה הגדולה ביותר בעולם של כופרים.

בהצהרותיו מתייחס בן לאדן שוב ושוב להיסטוריה. אחת ההתייחסויות הדרמאטיות ביותר שלו מופיעה בקלטת הווידיאו מ-7 באוקטובר, שבה דיבר על "ההשפלה והחֶרפה" שהאיסלאם סבל מהן "במשך יותר משמונים שנה". מרבית המשקיפים האמריקאים – ובוודאי גם האירופים – פתחו בחיפוש קדחתני אחרי דבר שאירע לפני "יותר משמונים שנה", ומצאו תשובות שונות. אך אפשר להיות בטוחים למדי שמאזיניו המוסלמים של בן לאדן – שהקלטת נועדה להם – קלטו את האזכור מיד והבינו את משמעותו. ב-1918 הובסה באופן סופי הסוּלטנוּת העותומאנית, האחרונה בשורה של אימפריות מוסלמיות גדולות. בירתה קונסטנטינופול נכבשה, שַליטהּ נלקח בשבי וחלקים גדולים משטחה חולקו בין המעצמות המנצחות, בריטניה וצרפת. התורכים הצליחו לבסוף לשחרר את מולדתם, אך לא בשם האיסלאם אלא באמצעות תנועה לאומית חילונית. אחת מפעולותיהם הראשונות, בנובמבר 1922, היתה ביטול הסולטנות. השליט העותומאני לא היה רק סולטאן, שליט של מדינה ספציפית, אלא זכה להכרה כח'ליף, ראש האיסלאם הסוני, האחרון בשושלת שתחילתה עם מותו של הנביא מוחמד ב-632 לספירה. במארס 1924, לאחר התנסות קצרה בשלטונו של ח'ליף אחר, ביטלו התורכים גם את מוסד הח'ליפות. במשך 13 שנים לערך עברה הח'ליפות תהפוכות רבות, אך נשארה סמל רב-עוצמה לאחדות המוסלמית, אפילו לזהוּת המוסלמית, וביטולה – בכוחם המשותף של אימפריאליסטים זרים ומודרניסטים מקומיים – הורגש בעולם המוסלמי כולו.

אלוזיות היסטוריות כמו זו של בן לאדן, שאמריקאים רבים מתקשים להבינן, נפוצות אצל המוסלמים, וניתן להבינן רק מתוך ההקשר של תפישות זהוּת מזרח תיכוניות, ועל רקע ההיסטוריה של המזרח התיכון. אפילו למושגים כמו היסטוריה וזהות נדרשת הגדרה מחודשת עבור איש המערב, שמנסה להבין את המזרח התיכון של ימינו. הביטוי השגור "זה היסטוריה" משמש בשפת היום-יום לביטולו של דבר כלשהו כחסר חשיבות, חסר נגיעה לסוגיות הרלוונטיות. למרות השקעה עצומה בלימוד ההיסטוריה ובכתיבתה, רמתו הכללית של הידע ההיסטורי בחברה האמריקאית נמוכה להדהים. עמי האיסלאם, כמו יתר עמי העולם, עוצבו על-ידי ההיסטוריה שלהם; אך בניגוד לאחרים, הם גם מודעים לה מאוד. בשנות השמונים של המאה שעברה ניהלו שני הצדדים שהשתתפו במלחמת איראן-עיראק מסעי תעמולה נרחבים, שהתייחסו תכופות לאירועים ולאישים שמקורם אף במאה ה-7. לא היו אלה נארטיבים מפורטים, אלא אלוזיות חטופות, חלקיות; ובכל זאת ידעו שני הצדדים שקהל היעד שלהם – אף אלה שאינם יודעים קרוא וכתוב – יבין את המסר במלואו. תפישת ההיסטוריה של בני המזרח התיכון מטופחת במסגדים, בבתי-הספר ובתקשורת, ואף כי כצפוי, לעתים היא מוטה ולא מדויקת, הרי בכל זאת זוהי תפישה חיה שמהדהדת בעוצמה.

אבל היסטוריה של מה? בעולם המערבי אומה היא היחידה הבסיסית של ארגון אנושי, וזו ממשיכה ומתחלקת בדרכים שונות, שאחת מהן היא דת. המוסלמים, לעומת זאת, נוטים לראות את הדת כמתחלקת לאומות, ולא את האומה כמתחלקת לקבוצות דתיות. סיבה חלקית לכך היא שרוב מדינות הלאום המרכיבות את המזרח התיכון המודרני הן יצירות חדשות יחסית, שריד לעידן של שליטה אימפריאלית אנגלית-צרפתית בעקבות נפילת האימפריה העותומאנית. המדינות החדשות הללו עדיין משמרות את הגבולות שהכתיבו להן אדוניהן לשעבר, האימפריאליסטים. אפילו שמותיהן משקפות את המלאכותיות הזו: עיראק היתה פרובינציה ימי-ביניימית, שגבולותיה היו שונים מאוד מאלה של הרפובליקה המודרנית; סוריה, פלשתינה ולוב הם שמות שנלקחו מן העת העתיקה, ולא שימשו באזור זה אלף שנים ויותר, לפני שנשלפו והוטלו על מדינות אלה על-ידי האימפריאליסטים האירופיים של המאה העשרים; אלג'יריה ותוניסיה אפילו אינן קיימות כמלים ערביות: שם כמעט זהה משמש עבור העיר והמדינה. ומה שמדהים יותר מכול הוא שבערבית, בניגוד לאנגלית או לעברית, אין מלה המציינת את עֲרָב, ולפיכך ערב-הסעודית המודרנית נקראת "הממלכה הסעודית הערבית", או "חצי-האי הערבי", על-פי ההקשר. אין זאת משום שהערבית היא שפה דלה – ההפך הוא הנכון – אלא משום שהערבים פשוט אינם חושבים במונחים של זהות אתנית וטריטוריאלית משולבת. עוּמר, הח'ליף השני, מצוטט כמי שאמר לערבים: "לימדו את אילנות היוחסין שלכם, ואל תהיו כאותם איכרים מקומיים שבהישאלם מיהם עונים, 'אני ממקום זה וזה'".

במאות הראשונות לעידן המוסלמי היתה הקהילה המוסלמית מדינה אחת תחת שליט יחיד. אפילו אחרי שהתפצלה למדינות רבות, נותר בעינו האידיאל של ממשל מוסלמי יחיד. המדינות היו שושלתיות רובן ככולן, ובעלות גבולות משתנים; ובוודאי יש חשיבות רבה לכך שההיסטוריוגרפיה העשירה להדהים של העולם המוסלמי – בערבית, בפרסית ובתורכית – כוללת היסטוריה של שושלות, של ערים, ובעיקר של המדינה והקהילה המוסלמית, אך אי-אפשר למצוא בה היסטוריה של ערב, פרס או תורכיה. הן הערבים והן התורכים חיברו ספרות ענפה ביותר המתארת את מאבקיהם נגד אירופה הנוצרית, למן הפשיטות הערביות הראשונות במאה ה-8 ועד לנסיגה התורכית הסופית במאה העשרים. אך עד לתקופה המודרנית, שבה קנו להם שביתה במחשבתם מושגים וקטגוריות אירופיים, לא התייחסו פרשנים מוסלמים ליריביהם במונחים טריטוריאליים או אתניים, אלא פשוט ראו בהם כופרים. אף לצד שלהם הם לא התייחסו מעולם כאל צד ערבי או תורכי, אלא זיהו עצמם כמוסלמים.

נקודת מבט זו עוזרת להסביר, בין היתר, את דאגתה של פקיסטן לשלטון הטאליבן האפגני. השם פקיסטן, המצאה של המאה העשרים, מסמל מדינה שמוגדרת אך ורק בידי דתה המוסלמית. בכל מובן אחר, שטחה ותושביה של פקיסטן הם חלק מהודו – כפי שהיו במשך אלפי שנים. אפגניסטן, שמוגדרת אף היא על-ידי זהותה המוסלמית, היא בעלת-ברית טבעית לפקיסטן, אפילו לוויין שלה. אך אפגניסטן שמוגדרת על-ידי לאומיות אתנית עלולה להיות שכנה מסוכנת, להציב תביעות בנוגע לאזורים דוברי פַּשְׁטוֹ בצפון-מערב פקיסטן, ואולי אפילו לחבור להודו.

בית המלחמה

תרבויות רבות עלו ונפלו לאורך ההיסטוריה האנושית: סין, הודו, יוון, רומא, ולפניהן התרבויות העתיקות של המזרח התיכון. במשך מאות השנים, שבהיסטוריה האירופית קרויות ימי-הביניים, התרבות המתקדמת ביותר בעולם היתה ללא ספק התרבות המוסלמית. התרבות ההודית והתרבות הסינית היו בנות השוואה לאיסלאם – אולי אפילו עברו אותו במובנים מסוימים – אך נתחמו לאזור אחד ולקבוצה אתנית אחת, והשפעתן על שאר העולם הוגבלה בהתאם. התרבות המוסלמית, לעומת זאת, היתה כלל-עולמית בהשקפתה, ובעלת שאיפות אוניברסליות מפורשות. אחת המשימות היסודיות שהנחיל למוסלמים הנביא היתה ג'יהאד. המלה, שמשמעותה המילולית היא "חירוף נפש", צוטטה בדרך-כלל בגדרי הפסוק "ומחרף נפשכם במלחמתו", ופורשה כמאבק מזוין להגנתו או לקידומו של שלטון האיסלאם. בעיקרון חולק העולם לשני בתים: בית האיסלאם, בשליטה פוליטית וחוקית מוסלמית, ובית המלחמה, שאר העולם, שעדיין מיושב – ונשלט! – על-ידי כופרים. השניים נידונו למצב תמידי של מלחמה, עד שהעולם כולו יאמץ את האיסלאם או יסור למרותה של המדינה המוסלמית.

משלב מוקדם היו המוסלמים מודעים להבדלים מסוימים בין העמים של בית המלחמה. רובם היו פשוט פוליתיאיסטים ועובדי אלילים, שלא איימו על האיסלאם איום רציני, ונתפשו כמועמדים מתאימים להמרה. הנוצרים היו החריגים העיקריים, משום שהמוסלמים זיהו אותם כמי שמחזיקים באמונה מסוג דומה, ולפיכך כיריבים המרכזיים במאבק על השליטה העולמית – או, כפי שהם היו מנסחים זאת, על ההארה העולמית. ודאי יש משמעות לכך שחלק מן הכתובות שעל כיפת-הסלע – אחד המבנים הדתיים המוקדמים של האיסלאם מחוץ לחצי-האי ערב, שנבנה בירושלים בין השנים 691-692 לספירה – מתפלמסות באופן ישיר עם הנצרות: "התהילה לאלוהים אשר לא הוליד ולד, ואין לו שותף במלוכה", ו"הוא אלוהים אחד. האלוהים הנכבד. לא יָלַד ולא יוּלַד. ואין דומה לו אחד". עבור המוסלמים הראשונים מנהיג הנצרות, המקביל הנוצרי לח'ליף המוסלמי היה הקיסר הביזנטי בקונסטנטינופול. מאוחר יותר תפס את מקומו הקיסר הרומי הקדוש בווינה, ואחר-כך השליטים החדשים של המערב. כל אחד מאלה נתפש בשעתו כיריבו המרכזי של הג'יהאד.

מובן שבפועל יישומו של הג'יהאד לא היה תמיד קפדני או אלים. מצב המלחמה הקאנוני יכול היה להיות מופרע על-ידי מה שהוגדר משפטית כ"הפסקת אש"; אך זו היתה שונה אך במעט מ"הסכמי השלום" שנחתמו בין המעצמות האירופיות. הפסקות אש כאלה הושגו בין הנביא לאויביו הפגאניים, ונעשו בסיס למה שאפשר לכנותו החוק הבינלאומי המוסלמי. בשטחים תחת שלטון האיסלאם, דרש החוק המוסלמי שיהודים ונוצרים יוכלו לקיים את דתם ולנהל את ענייניהם, בכפוף למגבלות מסוימות שהעיקרית שבהן היתה תשלום של מס-גולגולת. במונחים מודרניים, יהודים ונוצרים במדינה המוסלמית הקלאסית היו אזרחים מסוג ב'. אבל אזרחות מסוג ב', שעוגנה בחוק ובקוראן והציבור הכיר בה, היתה טובה בהרבה מהעדרה של אזרחות כלשהי – כפי שנגזר במערב על לא-נוצרים ואפילו על כמה נוצרים שאמונתם סטתה מן הדוקטרינה השלטת. הג'יהאד גם לא מנע מממשלות מוסלמיות לחפש מדי פעם בעלי-ברית נוצריים כנגד יריבים מוסלמיים – אפילו בזמן מסעות-הצלב, כשהנוצרים הקימו ארבע נסיכויות באזור הסורי-פלשתיני. צלאח-א-דין, למשל, המנהיג המוסלמי הגדול בן המאה ה-12, חתם על הסכם עם המלך הצלבני של ירושלים כדי לשמור על השקט, לנוחות שניהם.

תחת הח'ליפות של ימי-הביניים, ואחר-כך גם תחת השושלות הפרסית והתורכית, היתה האימפריה המוסלמית העשירה, החזקה, היצירתית והנאורה ביותר מבין אומות העולם. רוב התקופה היתה הנצרות במגננה. במאה ה-15 התרחבה מתקפת-הנגד הנוצרית, והם הצליחו לגרש את הטטארים מרוסיה ואת המוּרים מספרד. אך בדרום-מזרח אירופה, שם התעמת הסולטאן העותומאני עם קיסר ביזנטיון ואחר-כך עם הקיסר הרומי הקדוש, גברה העוצמה המוסלמית, ומפלותיה המעטות נתפשו כעניין שולי. אפילו במאה ה-17 פַּחות (פַּשׁוֹת) תורכיים עדיין שלטו בבודפשט ובבלגרד, צבאות תורכיים צרו על וינה ושודדי-ים בֶּרבֶּרים פשטו על ארצות רחוקות כמו האיים הבריטיים, ובהזדמנות אחת, ב-1627, אפילו על איסלנד.

ואז הגיע המפנה הגדול. המצור התורכי השני על וינה, ב-1683, הסתיים בכשלון מוחלט ובנסיגה חפוזה – ניסיון חדש לגמרי עבור הצבאות העותומאניים. היסטוריון תורכי בן התקופה, סיליהדר מחמט אגא, תיאר את המפלה בפתיחות ראויה לציון: "היתה זו תבוסה נוראה, הגדולה ביותר מאז הופעתה של המדינה העותומאנית". תבוסה זו, שהונחלה למה שהיה אז הכוח הצבאי החזק ביותר בעולם המוסלמי, עוררה דיון חדש, שבמובן מסוים נמשך מאז. אנשי הצבא העותומאני והאליטה הפוליטית החלו לדון בשתי שאלות: מדוע נוצחו הצבאות העותומאניים, המורגלים בנצחונות, על-ידי האויב הנוצרי המתועב? וכיצד יוכלו להשיב עטרה ליושנה?

היתה להם סיבה טובה לדאגה. תבוסה רדפה תבוסה, והכוחות הנוצריים של אירופה, לאחר ששחררו את שטחיהם, דלקו בעקבות הפולשים אל תוך השטחים שלהם. הרוסים חדרו לצפון אסיה ולמרכזה, הפורטוגזים לאפריקה והקיפו את אפריקה אל דרום ודרום-מזרח אסיה. אפילו כוחות אירופיים קטנים, כמו הולנד ופורטוגל, הצליחו להקים אימפריות גדולות בַּמזרח ולגבש לעצמם מעמד מוביל בסחר.

עבור רוב ההיסטוריונים, מזרח תיכוניים כמערביים, החלה ההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון ב-1798, כשהמהפכה הצרפתית, בדמותו של נפוליאון בונפרטה, נחתה במצרים. בתוך זמן קצר להפליא הגנרל בונפרטה ומשלחתו הצבאית הקטנה כבשו את המדינה, תפסו אותה ושלטו בה. לפני כן כבר נערכו מתקפות, נוהלו נסיגות ואבדו שטחים בגבולות רחוקים, שבהם התעמתו התורכים והפרסים עם אוסטריה ורוסיה. אך פלישתו של כוח מערבי קטן אל לב-לבם של שטחי האיסלאם עוררה זעזוע גדול. במובן מסוים, עוררה עזיבתם של הצרפתים זעזוע גדול עוד יותר. לא המצרים אילצו אותם לעזוב את מצרים, ולא אדוניהם התורכים, אלא שייטת קטנה של הצי המלכותי הבריטי, בפיקודו של אדמירל צעיר בשם הוֹרֵישׁיוֹ נלסון. זה היה הלקח המר השני שלמדו המוסלמים: לא רק שכוח מערבי היה מסוגל להגיע, לפלוש ולשלוט כרצונו, אלא שרק כוח מערבי אחר היה מסוגל להוציאו משם.

עד לתחילת המאה העשרים – למרות עצמאות שברירית שתורכיה ואיראן וכמה ארצות יותר נידחות כמו אפגניסטן, שבזמנו לא הצדיקו פלישה, הצליחו לשמור עליה – כבר נשלט רוב העולם המוסלמי על-ידי ארבע האימפריות האירופיות של בריטניה, צרפת, רוסיה והולנד. ממשלות ופלגים מזרח תיכוניים נאלצו ללמוד כיצד לשסות את יריביהם הגדולים אלה באלה. תקופה מסוימת הם שיחקו את המשחק הזה במידה של הצלחה. בפועל שלטו באזור בעלות-הברית המערביות – בריטניה וצרפת, ואחר-כך ארצות-הברית – ולפיכך מתנגדים מזרח תיכוניים ביקשו באופן טבעי את תמיכת יריבותיהן. במלחמת העולם השנייה הם פנו לגרמניה, ובמלחמה הקרה לברית-המועצות.

ואז באה נפילתה של ברית-המועצות, והותירה את ארצות-הברית כמעצמת-העל היחידה. העידן שהחל עם נפוליאון ונלסון הסתיים אצל גורבצ'וב וג'ורג' בוש האב. תחילה היה נדמה שעידן היריבוּת האימפריאלית הסתיים עם נסיגתם של שני המתחרים: ברית-המועצות לא היתה מסוגלת עוד לשחק את התפקיד, וארצות-הברית לא רצתה בו. אך רוב הכוחות במזרח התיכון לא ראו זאת כך. מבחינתם זה היה רק שלב חדש במשחק האימפריאלי הישן, כשאמריקה מתפקדת כאחרונה בשרשרת של אדונים מערביים אימפריאליים. אלא שלאדון הזה לא נמצאו יריבים דוגמת היטלר או סטאלין, שהיה ניתן להשתמש בהם כדי לפגוע במערב או להשפיע עליו. בהעדרו של פטרון כזה, אנשי המזרח התיכון מצאו את עצמם מחויבים להקים כוחות התנגדות עצמאיים. אל-קאעידה – מנהיגיה, פטרוניה ומממניה – הוא אחד מאותם כוחות.

"השטן הגדול"

את תפקידה החדש של אמריקה – והאופן שבו נתפש במזרח התיכון – הדגימה בבהירות תקרית שאירעה בפקיסטן ב-1979. ב-20 בנובמבר אותה שנה תפסו כאלף קיצונים מוסלמים את המסגד הגדול במכה, והחזיקו בו זמן-מה כנגד כוחות הביטחון הסעודיים. מטרתם המוצהרת היתה "לטהר את האיסלאם" ולשחרר את אדמת ערב הקדושה מ"חבורת הכופרים" המלכותית וממנהיגי הדת שתמכו בה. מנהיגם, בנאומים שהושמעו ברמקולים, הוקיע את אנשי המערב כמי שהחריבו את ערכי היסוד של האיסלאם, ואת הממשלה הסעודית כמי שמשתפת עימם פעולה. הוא קרא לחזרה למסורות האיסלאם הישנות של "צדק ושוויון". המורדים דוכאו אחרי לחימה עזה, ומנהיגם הוצא להורג ב-9 בינואר 1980, יחד עם 62 מחסידיו, ביניהם אזרחי מצרים, כוויית, תימן ומדינות ערביות אחרות.

בינתיים נערכה הפגנת תמיכה במורדים בבירה הפקיסטנית, איסלמבאד. בעידודו של היאטוללה חומייני, שעסק אז בגיבוש מעמדו כמנהיג המהפכני של איראן, הופצה שמועה שלפיה כוחות אמריקאיים היו מעורבים בהתנגשויות במכה. המון של מפגינים מוסלמים התקיף את השגרירות האמריקאית, ושני אמריקאים ושני עובדים פקיסטניים נהרגו. מדוע גיבה חומייני דיווח שהיה לא רק שקרי, אלא מופרך מעיקרו?

אירועים אלה התרחשו על רקע המהפכה האיראנית של 1979. ב-4 בנובמבר נתפסה שגרירות ארצות-הברית בטהראן, ו-52 אמריקאים נלקחו בשבי; בני-הערובה הוחזקו במשך 444 ימים, עד שחרורם ב-20 בינואר 1981. המניעים לפעולה, שלא היו ברורים לרבים, התבהרו מאז תודות להצהרות ולגילויים שהשמיעו השוֹבים, ואחרים. היום ברור שמשבר בני-הערובה לא התרחש בגלל הידרדרות ביחסים בין איראן לארצות-הברית, אלא דווקא בגלל השיפור שחל בהם. בסתיו 1979 נִדבר ראש ממשלתה המתון יחסית של איראן, מהדי בזרגאן, להיפגש עם היועץ האמריקאי לביטחון לאומי, זביגנייב בז'ז'ינסקי, בחסותה של ממשלת אלג'יריה. השניים נפגשו ב-1 בנובמבר, ודווח שצולמו כשהם לוחצים ידיים. אז היה נראה כאילו ישנה אפשרות ממשית – סכנה ממשית, בעיני הרדיקלים – להסדר כלשהו בין שתי המדינות. המפגינים תפסו את השגרירות ושבו את הדיפלומטים האמריקאים, כדי להרוס כל סיכוי לדיאלוג נוסף.

עבור חומייני, ארצות-הברית היתה "השטן הגדול", היריב העיקרי שיש לנהל כנגדו את המלחמה הקדושה בשם האיסלאם. אמריקה נתפשה כבר אז, ובצדק, כמנהיגתו של מה שאנו מכנים "העולם החופשי". אז, כבעבר, נתפש עולם הלא-מאמינים הזה ככוח הרציני היחיד שמתחרה עם האיסלאם ומונע ממנו להתפשט ולנצח, כפי שנגזר משמים. אך משקיפים אמריקאים, שנרתעו מלהכיר באיכות ההיסטורית של העוינות הזו, חיפשו סיבות אחרות לסנטימנט האנטי-אמריקאי שהלך והתעצם בעולם המוסלמי זה זמן-מה. הסבר אחד שנפוץ אז, בעיקר בחוגי מדיניות-החוץ האמריקאיים, היה שתדמיתה של אמריקה הוכתמה כתוצאה מן הברית המתמשכת שלה עם הכוחות הקולוניאליים לשעבר של אירופה.

להגנת מדינתם טענו כמה פרשנים אמריקאים, שבניגוד לאימפריאליסטים המערביים של אירופה, אמריקה עצמה נפלה קורבן לקולוניאליזם; ארצות-הברית היתה המדינה הראשונה שזכתה להשתחרר מן השלטון הבריטי. אך התקווה, שנתיניהן המזרח תיכוניים של האימפריות לשעבר של בריטניה וצרפת יקבלו את המהפכה האמריקאית כמודל למאבק האנטי-אימפריאליסטי שלהם, התבססה על פִּרכָה אחת שכותבים ערבים מיהרו לחשוף אותה. במהפכה האמריקאית לא לחמו לאומנים ילידי היבשת, אלא מתיישבים בריטים. המהפכה האמריקאית לא סימלה את הכנעת הקולוניאליזם, אלא דווקא את נצחונו האולטימטיבי: האנגלים בצפון אמריקה הצליחו להשתלט על הארץ באופן כה שלם, עד שלא נזקקו עוד לתמיכתה של מדינת-האם שלהם.

אין זה מפתיע שבעיני הנתינים הקולוניאליים לשעבר במזרח התיכון, דָבַק באמריקה אותו כתם אימפריאליסטי שאפיין את מערב אירופה. אך העוינות המזרח תיכונית כנגד כוחות אימפריאליים לא תמיד הצטיינה בעקביות. ברית-המועצות, למשל, שהרחיבה את כיבושי הצארים של רוסיה, שלטה ביד קשה על עשרות מיליוני נתינים מוסלמים במדינות מרכז אסיה והקווקז; אלמלא ההתנגדות האמריקאית והמלחמה הקרה, העולם הערבי היה עלול לחלוק את גורלן של פולין והונגריה או, מה שסביר יותר, את זה של אוזבקיסטן. אלא שברית-המועצות לא זכתה לתגובה דומה של זעם ושנאה מן הקהילה הערבית. אפילו הפלישה הרוסית לאפגניסטן ב-1979 – מקרה מובהק של תוקפנות, כיבוש ושליטה אימפריאליסטיים – עוררה תגובה רפה בלבד בעולם המוסלמי. המשקיף מטעם אש"ף באו"ם הגן על הפלישה, ואילו ועידת המדינות המוסלמיות לא הרימה את קולה במחאה. דרום תימן וסוריה החרימו ישיבה שכונסה כדי לדון בסוגיה, לוב תקפה את ארצות-הברית, ואילו נציג אש"ף נמנע מהצבעה והגיש את הסתייגויותיו בכתב. באופן אירוני, היתה זו דווקא ארצות-הברית שארגנה לבסוף תגובה מוסלמית לאימפריאליזם הסובייטי באפגניסטן.

בעקבות הדעיכה בכוחן של האימפריות המערב-אירופיות, גברה הנטייה לייחס את הרגשות האנטי-אמריקאיים במזרח התיכון לסיבה אחרת: תמיכתה של ארצות-הברית בישראל, תחילה בסכסוכה עם הערבים הפלסטינים, ואחר-כך בסכסוכה עם המדינות הערביות השכנות ועם העולם המוסלמי בכללותו. להיפותזה הזו אפשר למצוא תימוכין בהצהרות ערביות בנושא, אך ישנן גם ראיות הסותרות אותה. כך, לדוגמה, בשנות השלושים של המאה החולפת מדיניותה של גרמניה הנאצית היתה הסיבה העיקרית להגירה היהודית לפלשתינה – אז תחת שלטון המנדט הבריטי – ולחיזוק הקהילה היהודית שם. הנאצים לא רק התירו את ההגירה הזו; הם סייעו לה עד תחילת המלחמה, בעוד הבריטים, מתוך תקוות-שווא לזכות בתמיכתם של הערבים, הטילו ואכפו מגבלות. ובכל זאת, ההנהגה הפלסטינית של התקופה, ואיתה רבים ממנהיגי ערב, תמכה בגרמנים ששלחו את היהודים לפלשתינה, במקום בבריטים, שניסו למנוע את כניסתם.

סתירה מסוג דומה אפשר למצוא באירועים סביב הקמתה של מדינת ישראל ב-1948. ברית-המועצות מילאה תפקיד מרכזי בהשגת הרוב הדרוש בעצרת הכללית של האו"ם להצבעה על הקמתה של מדינה יהודית בפלשתינה, ואז הכירה בישראל להלכה (דה-יורה) באופן מיידי. ארצות-הברית, לעומת זאת, הכירה בישראל רק למעשה (דה-פאקטו). ומה שיותר חשוב, הממשלה האמריקאית קיימה אמברגו נשק חלקי על ישראל, בעוד צ'כוסלובקיה, בהנחיית מוסקבה, שלחה מיד אספקת נשק שאִפשרה למדינה החדשה לשרוד את הנסיונות לחסלה עוד לפני שנולדה. אפילו במלחמת ששת-הימים עדיין נסמכה ישראל על נשק שקיבלה מספקים אירופיים, צרפתים בעיקר, ולא מארצות-הברית.

ברית-המועצות היתה אחת התומכות הגדולות ביותר של ישראל. אך כשמצרים הודיעה על עסקת נשק עם רוסיה, בספטמבר 1955, התעוררה התלהבות גדולה להפליא בעיתונות הערבית. בתי-הנבחרים בסוריה, בלבנון ובירדן התכנסו מיד והצביעו בעד החלטות לברך את הנשיא נאצר; אפילו נורי סעיד, שליטה הפרו-מערבי של עיראק, הרגיש מחויב לברך את עמיתו המצרי; אף כי הערבים לא חשו חיבה מיוחדת לרוסיה, ואף כי למוסלמים בעולם הערבי ובמקומות אחרים לא היה כל רצון להזמין לשטחם את האידיאולוגיה הקומוניסטית או את השליטה הסובייטית. מה ששימח אותם היה שהם ראו בעסקת הנשק, ובצדק, סטירת לחי למערב. הסטירה, והתגובה המערבית הנרגזת, חיזקו את האיבה כלפי המערב ועודדו את מייצגיה. הן גם עודדו את ארצות-הברית לבחון ביתר אהדה את גישתה לישראל, שהחלה להיתפש כעת כבעלת-ברית אמינה ואולי גם מועילה באזור עוין ברובו. כיום נוטים לשכוח, שהיחסים האסטרטגיים בין ארצות-הברית לישראל נבעו מן החדירה הסובייטית ולא גרמו לה.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא רק אחד מהמאבקים הרבים הניטשים בין עולמות מוסלמיים ולא-מוסלמיים. הרשימה כוללת את ניגריה, סודאן, בוסניה, קוסובו, מקדוניה, צ'צ'ניה, סינקיאַנג, קשמיר ומינדַנַאוֹ, אם כי הסכסוך בין ישראל לפלסטינים משך תשומת-לב רבה הרבה יותר, מכמה סיבות. ראשית, ישראל היא חֶברה דמוקרטית ופתוחה, ולפיכך הרבה יותר קל לדווח – דיווחים מדויקים ומוטעים כאחד – על המתרחש בה. שנית, בסכסוך מעורבים יהודים, מה שבדרך-כלל מבטיח את תשומת-לבם של מי שמסיבה זו או אחרת תומכים בהם או מתנגדים להם. שלישית, והחשוב מכול, הטינה כלפי ישראל היא הקובלנה היחידה שניתן להביעהּ באופן חופשי ובטוח באותן מדינות מוסלמיות, שהתקשורת נמצאת בהן בבעלותה המלאה של הממשלה, או תחת פיקוחה ההדוק. ואכן, ישראל משמשת תחליף נוח לתלונות על המחסור הכלכלי ועל הדיכוי הפוליטי שרוב האזרחים המוסלמים סובלים מהם, ודרך להסיט את הזעם שהדבר מעורר.

סטנדרטים כפולים

כאן עולה סוגיה נוספת. בעשורים האחרונים החלו תושבי המזרח התיכון להשמיע טענות חדשות כנגד המדיניות האמריקאית: לא כנגד שיתוף הפעולה האמריקאי עם האימפריאליזם או עם הציונות, אלא כנגד משהו יותר דוחק ויותר קרוב: שיתוף הפעולה האמריקאי עם הרודנים המושחתים ששולטים בהם. מסיבות מובנות, טענה ספציפית זו אינה מופיעה לעתים קרובות בדיון הציבורי. ממשלות מזרח תיכוניות, כמו אלה של עיראק, סוריה והרשות הפלסטינית, פיתחו מיומנות גדולה בשליטה בתקשורת שלהן וב"הפעלת" התקשורת המערבית. מסיבות לא פחות ברורות, הטענה הזו גם אינה עולה במגעים הדיפלומטיים. אך היא נדונה, מתוך חרדה גוברת, בשיחות פרטיות עם בני-שיח שניתן לתת בהם אמון, ולאחרונה אפילו בציבור (מעניין, שהמהפכה האיראנית ב-1979 היתה הפעם האחת שבה הובעה התרעומת הזו בפומבי. השאה הואשם בתמיכה באמריקה, אך אמריקה הותקפה גם משום שכפתה על האיראנים שליט בובה רודני וכופר).

רוב העולם המוסלמי שרוי בעוני ונתון לרודנות. את שתי הבעיות הללו נוטים לייחס לאמריקה; בעיקר אלה המבקשים להסיט את תשומת-הלב ממעשיהם-שלהם. העוני מיוחס לדומיננטיות הכלכלית ולניצול האמריקאיים, שמוסווים כעת תחת סיסמת ה"גלובליזציה"; הבעיה השנייה מיוחסת לתמיכתה של אמריקה בכל הרודנים ה"מוסלמים" שמשרתים את מטרותיה. הגלובליזציה נעשתה תימה מרכזית בתקשורת הערבית, ועולה כמעט תמיד בהקשר של החדירה הכלכלית האמריקאית. המצב הכלכלי המידרדר ברוב העולם המוסלמי, לא רק בהשוואה למערב אלא גם ביחס לכלכלות הצומחות של מזרח אסיה, מזין את התסכול הזה. האצבע המאשימה והעוינוּת מופנות כלפי העליונות האמריקאית, כפי שהיא נתפשת במזרח התיכון.

יש מידה של צדק בהאשמה אחת המופנית תדיר כלפי ארצות-הברית: תושבי המזרח התיכון מתלוננים יותר ויותר על כך שארצות-הברית שופטת אותם בסטנדרטים אחרים, ונמוכים, מאלה שהיא מיישמת ביחס לאירופים ולאמריקאים. הסטנדרט הכפול הזה, כך נטען, חל הן על מה שארצות-הברית מצפה ממדינות המזרח התיכון, והן על מה שהן רשאיות לצפות לו – במונחי רווחה כלכלית וחירות פוליטית. הטענה היא שדוברי המערב מעלימים עין שוב ושוב, או אפילו מגינים על פעולות ותומכים בשליטים, שלא היו סובלים בארצם. כפי שהדבר בא לידי ביטוי במזרח התיכון, עמדתן היסודית של ממשלות המערב ושל ארצות-הברית היא זו: "לא אכפת לנו מה תעשו לאזרחים שלכם, כל עוד תשתפו פעולה בסיפוק צרכינו ובהגנה על האינטרסים שלנו".

הדוגמה הדרמאטית ביותר ליהירות גזעית ותרבותית מהסוג הזה ניתנה במה שעיראקים ואחרים ראו אותו כבגידה של 1991, כשארצות-הברית קראה לעם העיראקי להתקומם נגד סדאם חוסיין. המורדים בצפון עיראק ובדרומה אכן נהגו כך, אך כוחותיה של ארצות-הברית עמדו מן הצד, בעוד סדאם מנצל את המסוקים שהסכם הפסקת האש הרשה לו להחזיק בהם כדי לדכא את המורדים באכזריות, קבוצה אחרי קבוצה. לא קשה להבין את ההיגיון שעמד מאחורי המעשה הזה (המחדל, בעצם). הקואליציה המנצחת של מלחמת המפרץ רצתה בוודאי בהחלפת השלטון בעיראק, אך קיוותה להפיכה צבאית ולא למהפכה. התקוממות עממית אמיתית נראתה לה מסוכנת, משום שהיתה עלולה ליצור אי-ודאות, ואולי אף אנרכיה אזורית. תוצאותיה של הפיכה צבאית היו עשויות להיות יותר צפויות ולהשיג את התוצאה הרצויה: החלפתו של סדאם חוסיין ברודן אחר, יותר ממושמע, שיתפוס את מקומו בין בעלי-בריתה כביכול של אמריקה בקואליציה. כשארצות-הברית זנחה את אפגניסטן בעקבות הנסיגה הסובייטית, נתפשה התייחסותה לבעלי-בריתה לשעבר באופן דומה.

דוגמה נוספת לסטנדרט הכפול הזה ניתנה בעיר הסורית חמה ובמחנות הפליטים בסברה ושתילה. המהומות בחמה החלו בעקבות ההתקוממות שיזם ב-1982 הארגון הקיצוני של האחים-המוסלמים. הממשלה הסורית הגיבה במהירות. החיילים, שנשלחו לעיר בגיבוי שריון, ארטילריה ומטוסים, מחקו תוך זמן קצר ביותר חלק גדול מן העיר. ארגון אמנסטי אמד את מספר ההרוגים ב-10,000 עד 25,000 איש. הפעולה, שעליה הורה הנשיא הסורי חאפז אל-אסד, לא עוררה אז תשומת-לב מיוחדת ולא מנעה מארצות-הברית לחזר מאוחר יותר אחרי אסד, ולשלוח אליו שוב ושוב את מזכירי המדינה האמריקאים: החל בג'יימס בייקר, דרך וורן כריסטופר ועד מדלן אולברייט. אפילו הנשיא קלינטון ביקר אצלו. קשה להניח שהאמריקאים היו כל-כך להוטים לרַצות מנהיג שהיה מבצע פשעים כאלה על אדמה מערבית, פשעים שהיו גובים קורבנות מערביים.

באותה שנה עצמה אנשי מיליציה לבנוניים, שמפקדם התמנה מאוחר יותר לשר בממשלת החסות הסורית של לבנון, ביצעו טבח ב-700 או 800 הפליטים הפלסטינים בסברה ושתילה. הטבח נתפש כפעולת תגמול על ההתנקשות בחיי הנשיא הלבנוני בשיר ג'ומאייל. אריאל שרון, שפיקד באותה תקופה על כוחות ישראל בלבנון, ננזף על-ידי ועדת החקירה הישראלית משום שלא צפה ולא מנע את הטבח, ואולץ להתפטר ממשרד הביטחון. נקל להבין מדוע פלסטינים וערבים אחרים הניחו את האשמה כולה לפתחו של שרון, אך כלל לא ברור מדוע עשו האירופים והאמריקאים אותו הדבר. חלקם אפילו ביקשו לשפוט את שרון בבית-דין אירופי, באשמת פשעים נגד האנושות. הצעה כזו לא הועלתה בנוגע לסדאם חוסיין או לחאפז אל-אסד, ששחטו עשרות אלפים מבני עמם. קל להבין את מרירותם של מי שמסיקים מכך את המסקנות המתבקשות: כאילו אנשי המיליציה שביצעו את המעשה היו חיות, שלא ניתן לשפוט אותן לפי אותם סטנדרטים אנושיים שלפיהם נשפטים הישראלים.

תודות לתקשורת המודרנית, הולכת וגוברת מודעותם של תושבי המזרח התיכון לפער המתרחב בין שפע ההזדמנויות בעולם החופשי שמחוץ לגבולותיהם לבין המחסור הנורא והדיכוי בתוך אותם גבולות. הזעם הנובע מכך מופנה באופן טבעי, ראשית, כנגד שליטיהם-שלהם, ואחר-כך כנגד אלה הנתפשים כמי שמסיבות אנוכיות שומרים על כוחם של המנהיגים. יש בוודאי משמעות לעובדה, שרוב הטרוריסטים שזוהו עם המתקפות על ניו-יורק ועל וושינגטון ב-11 בספטמבר הגיעו מערב-הסעודית וממצרים, כלומר, ממדינות ששליטיהן נתפשים כידידותיים לארצות-הברית.

כשלון המודרנה

אם הסטנדרטים הכפולים של ארצות-הברית – ותמיכתה האנוכית במשטרים המושחתים של העולם הערבי – עוררו כבר מזמן את זעמם של המוסלמים, אזי מדוע מצא הזעם הזה את ביטויו בפעולות טרור רק לאחרונה? במאות ה-19 והעשרים הגיבו מוסלמים על התרחבות הפערים בעוצמה ובממון בין חברותיהם לחברות המערב בשתי דרכים. אנשי הרפורמה ותומכי המודרניזציה ניסו לזהות את מקורות העושר והעוצמה המערביים ולהתאימם לשימושם-הם, כדי שיוכלו להתמודד עם המערב מתוך תנאי פתיחה שווים. ממשלות מוסלמיות – תחילה בתורכיה, ואחר-כך במצרים ובאיראן – עשו מאמצים גדולים כדי להפוך את כוחותיהם המזוינים ליותר מודרניים, כלומר, יותר מערביים; הם אפילו הלבישו אותם במדים בסגנון מערבי והצעידו אותם לצליליהן של תזמורות כלי נשיפה. כשמפלות כלכליות נוספו לתבוסות בשדה הקרב, ניסו הרפורמטורים לגלות את סודותיה של ההצלחה הכלכלית המערבית ולחקותם באמצעות הקמת תעשיות משלהם. סטודנטים מוסלמים צעירים, שנשלחו למערב ללמוד את אמנויות המלחמה, חזרו גם עם תפישות מסוכנות וטעונות בדבר בתי-נבחרים וממשלות קונסטיטוציוניות.

כל נסיונות הרפורמה הסתיימו רע. המודרניזציה של הכוחות המזוינים אף האיצה את תהליך המפלה והנסיגה, שהגיע לשיאו בכשלונן המשפיל של חמש מדינות ערביות חמושות למנוע מחצי מליון יהודים לבנות מדינה חדשה על עיי החורבות של המנדט הבריטי בפלשתינה. למעט חריגים נדירים, הרפורמות הכלכליות – קפיטליסטיות וסוציאליסטיות כאחת – לא הצליחו יותר מכך. השילוב המזרח תיכוני של פריון עבודה נמוך ושיעורי ילודה גבוהים מבטיח אי-יציבות, ובעניינים כמו יצירת מקומות עבודה, חינוך, טכנולוגיה ופריון עבודה מפגרות המדינות הללו אחרי המערב. ומה שיותר גרוע, האומות הערביות מפגרות גם אחרי המצטרפות האחרונות לרכבת המודרנה המערבית, כמו קוריאה, טייוואן וסינגפור. מבין 155 המדינות שדורגו בהתאם למידת החופש בכלכלתן בשנת 2001, המדינות המוסלמיות אשר דורגו במקומות הגבוהים ביותר היו בחריין (מס' 9), איחוד-האמירויות (14) וכוויית (42). על-פי נתוני הבנק העולמי, בשנת 2000 היתה ההכנסה השנתית הממוצעת במדינות המוסלמיות, ממרוקו ועד בנגלדש, מחצית בלבד מן הממוצע העולמי. בשנות התשעים התוצר הלאומי הגולמי המשולב של ירדן, סוריה ולבנון – שלוש משכנותיה הערביות של ישראל – היה נמוך במידה ניכרת מזה של ישראל לבדה. הנתונים לנפש היו גרועים עוד יותר. על-פי נתוני האו"ם, התל"ג לנפש בישראל היה גבוה פי שלושה וחצי מזה של לבנון וסוריה, פי 12 מזה של ירדן, ופי 13 וחצי מזה של מצרים. הפער ביחס למערב – וכעת גם ביחס למזרח הרחוק – מדאיג עוד יותר.

גם המודרניזציה הפוליטית נחלה כשלון חרוץ, אולי אפילו יותר מן המודרניזציה בצבא או בכלכלה. מדינות מוסלמיות רבות ערכו ניסויים במוסדות דמוקרטיים מסוג כזה או אחר. בחלקן, כמו תורכיה, איראן ותוניסיה, אנשי רפורמה החדירו את המוסדות הללו מבפנים; באחרות הקימו והנחילו אותם האימפריאליסטים העוזבים. התוצאות, אולי פרט לתורכיה, מעידות על כשלון מוחלט. מפלגות ופרלמנטים בסגנון מערבי הולידו כמעט תמיד רודנויות מושחתות, שנשענו על דיכוי ואינדוקטרינציה. המודל האירופי היחיד שעבד – במובן זה שהשיג את מטרותיו – היה הדיקטטורה החד-מפלגתית. מפלגת הבעת', שענפים שונים שלה שולטים בעיראק ובסוריה כבר עשרות שנים, יישמה את המאפיינים הגרועים ביותר של המודל הנאצי והסובייטי. מאז מותו של נאצר ב-1970 לא הצליח אף מנהיג ערבי להשיג שיעורי תמיכה ממשיים מחוץ למדינתו-שלו. למעשה, אף מנהיג ערבי לא היה מוכן להעמיד את תביעתו לשלטון במבחן הבחירה החופשית. המנהיגים שהתקרבו יותר מכול לתמיכה פאן-ערבית היו קדאפי בשנות השבעים, ולאחרונה סדאם חוסיין. העובדה ששני אלה דווקא, מבין כל מנהיגי ערב, זכו לפופולריות כל-כך רבה היא לא רק מחרידה אלא גם רבת-משמעות.

לאור כל זאת, אין פלא שמוסלמים רבים מדברים על כשלון המודרניזציה. לדחיית המודרנה לטובת חזרה אל העבר המקודש יש היסטוריה מגוונת ומסועפת באזור, שהצמיחה כמה תנועות. החשובה שבהן, הווהאביזם, שרדה במשך יותר מ-250 שנה, ומשפיעה רבות על תנועות מוסלמיות במזרח התיכון של ימינו. מייסדה, מוחמד עַבְּד אל-וַהאבּ (1703-1787), היה תיאולוג מאזור נאג'ד בחצי-האי ערב. ב-1744 הוא פתח במערכה של טיהור וחידוש, שנועדה להשיב את העולם המוסלמי אל האיסלאם הטהור והאמיתי של הנביא, תוך סילוק והשמדה, במקרה הצורך, של כל התוספות המאוחרות. השליטים הסעודיים של נאג'ד, שקידמו את הרעיון הווהאבי בכוח, אימצו אותו במידה מסוימת של הצלחה. בסדרה של מערכות צבאיות השליטו הסעודים את כוחם ואמונתם על חלקים גדולים במרכזו ובמזרחו של חצי-האי ערב. מאוחר יותר, בשלהי המאה ה-18, ניגפו לפני הסולטאן העותומאני, שהשַׁליט הסעודי הוקיע אותו כמי שסר מן האמונה האמיתית ותפס את השלטון במדינה המוסלמית שלא כדין. הברית השנייה בין הדוקטרינה הווהאבית לבין העוצמה הסעודית נוסדה בשנים האחרונות של האימפריה העותומאנית, והמשיכה להתקיים גם לאחר התמוטטותה. הכיבוש הסעודי של חיג'אז, ובכלל זה של הערים הקדושות מכה ומדינה, העלה את קרנו של בית-סעוד וסיפק מרחב פעולה חדש לדוקטרינה הווהאבית, שלבשה מגוון צורות ברחבי העולם המוסלמי.

הנפט, שהתגלה והופק באזורים המזרחיים של חצי-האי ערב – בעיקר על-ידי חברות אמריקאיות – יצר משנות השלושים של המאה העשרים ואילך עושר חדש ועצום, והביא איתו מתחים חברתיים חדשים. פערי העושר בחברה הישנה היו מוגבלים, ואת השפעתם ריסנו, ראשית, הקשרים החברתיים המסורתיים והמחויבויות שחיברו בין עשיר לעני, ושנית, פרטיותם של חיי המשפחה המוסלמיים. המודרניזציה בדרך-כלל הרחיבה את הפער והרסה את הקשרים החברתיים. אחר-כך האוניברסליות של התקשורת המודרנית חשפה לעין כול את האי-שוויון המכאיב. כל זה יצר פתיחות בקרב ציבורים חדשים לרעיונות הווהאביים ולאלה של קבוצות מקבילות, ובהם האחים-המוסלמים במצרים ובסוריה, והטאליבן באפגניסטן.

כיום מקובל להגדיר את התנועות הללו כ"פונדמנטליסטיות"; מונח שהשימוש בו בעייתי ביותר. בראשיתו זה היה מונח אמריקאי פרוטסטנטי, אשר שימש לציון כנסיות פרוטסטנטיות שסטו במידת-מה מן הנורמה הכנסייתית. הבדלים אלה אינם דומים כלל להבדלים בין הפונדמנטליסטים המוסלמים למיינסטרים המוסלמי, ולפיכך השימוש במונח עלול להטעות. באופן כללי, הפונדמנטליסטים המוסלמים הם אלה שחשים שבעיותיו של העולם המוסלמי כיום נובעות ממודרניזציה מוגזמת דווקא, ולא מחוסר מודרניזציה. מנקודת ראותם, המאבק העיקרי איננו כנגד האויב המערבי אלא כנגד אויבים-מבית בעלי נטייה מערבית, שייבאו ואכפו את דרכיהם הכופרות על עמי האיסלאם. מטרת המוסלמים היא להדיח מן השלטון את אותם מנהיגים כופרים, לעתים באמצעות הבסת פטרוניהם הזרים וגירושם, וכן לבטל ולחסל את החוקים, המוסדות והמנהגים החברתיים שהחדירו. זאת, במטרה לחזור אל אורח-החיים המוסלמי הטהור, בהתאם לעקרונות האיסלאם והחוק הקדוש.

עליית הטרור

אוסאמה בן לאדן ותומכיו בארגון אל-קאעידה אולי אינם מייצגים את האיסלאם, והצהרותיהם ומעשיהם נוגדים מפורשות עקרונות והוראות בסיסיים באיסלאם, אך הם בהחלט צמחו מתוך הציביליזציה המוסלמית, בדיוק כפי שהיטלר והנאצים צמחו מתוך הציביליזציה הנוצרית. מכאן, שיש לבחון אותם בהקשר התרבותי, הדתי וההיסטורי שלהם.

מבחינה היסטורית, קשה למצוא הבדלים גדולים בין הגישה המוסלמית למלחמה לגישה הנוצרית, או לגישה היהודית בתקופה העתיקה מאוד ובתקופה המודרנית מאוד, כשהאפשרות הצבאית היתה פתוחה בפני היהודים. המוסלמים אולי נלחמו לעתים קרובות יותר מן הנוצרים כנגד מאמינים בני דתות אחרות כדי להכניסם תחת כנפי האיסלאם, בעוד הנוצרים – פרט למסעות-הצלב, שכשלעצמם חיקו את המנהג המוסלמי – נטו יותר ללחום מלחמות דת פנימיות כנגד מי שנתפשו כפלגנים או כופרים. האיסלאם, מן הסתם בזכות מעורבותו הפוליטית והצבאית של מייסדו, נוקט מה שניתן לכנותו גישה יותר פרגמטית מן הבשורות הנוצריות כלפי מציאות היחסים החברתיים. המלחמה למען האמונה היתה מחויבות דתית באיסלאם למן ההתחלה, ולפיכך כלליה מוסדרים ומפורטים מאוד. החוק הדתי המוסלמי, השריעה, מטפל בפרוטרוט בסוגיות של הכרזת מלחמה, סיומה, חידושה, מניעת פגיעה במי שאינם לוחמים, טיפול בשבויים, חלוקת שלל ואפילו סוגים של כלי נשק המותרים בשימוש. פרשנים מודרניים רדיקליים, שתומכים בפונדמנטליסטים, המעיטו בחשיבותם של חלק מן הכללים האלה; מכללים אחרים פשוט מתעלמים.

ומה בנוגע לטרור? חסידיהן של אמונות רבות השתמשו מדי פעם בדת כדי להצדיק רציחות, חד-פעמיות וסיטונאיות כאחת. לשפה האנגלית חדרו שתי מלים שמקורן בתנועות כאלה בדתות מזרחיות: thug (בריון) מהודו ו-assassin (מתנקש) מן המזרח התיכון. שתי המלים מנציחות כתות דתיות פנאטיות, שחלק מפולחנן כלל את רציחתם של מי שנחשבו אויבי האמונה. שאלת חוקיותה של ההתנקשות התעוררה באיסלאם לראשונה בשנת 656 לספירה, כשהח'ליף השלישי, עותמן, נרצח על-ידי מורדים מוסלמים אדוקים אשר האמינו שהם עושים את רצונו של האל. סביב שאלה זו – אם המורדים הגשימו את צווי האל או הפרו אותם – פרצה מלחמת האזרחים הראשונה בשורה של מלחמות אזרחים. החוק והמסורת המוסלמיים נוקטים לשון ברורה מאוד באשר לחובת הציות למושל המוסלמי, אך הם כוללים גם שתי אימרות המיוחסות לנביא: "אין ציות בחטא", ו"לא תציית לברייה כנגד בוראה". אם מושל מורה לעשות מעשה המנוגד לחוק האלוהים, אזי חובת הציות מוחלפת בחובת אי-ציות. האיסלאם לא המציא את הרעיון בדבר סילוקו המוצדק של רודן באמצעות רציחתו; הוא היה מוכר בעת העתיקה בקרב היהודים, היוונים והרומים כאחד, ומי שיישמו אותו הוללו לא פעם כגיבורים.

חברים בכת החשישיים המוסלמית, שפעלה בין המאות ה-11 וה-13 והתבססה באיראן ובסוריה, היו כנראה הראשונים להפוך את מעשה ההתנקשות לשיטה ולאידיאולוגיה. פעולותיהם, בניגוד לדעה הרווחת, לא כוונו אל הצלבנים, אלא בעיקר כנגד מנהיגיהם-שלהם, שנחשבו לכופרים שתפסו את השלטון לא כדין. במובן זה, החשישיים הם אבותיהם האמיתיים של רבים מן ה"טרוריסטים" המוסלמים של ימינו (אשר חלקם גם מתייחסים לכך במפורש). את השם חשישיים, המרמז על שימוש בחשיש, הדביקו להם אויביהם המוסלמים. הם כינו את עצמם פידאיון: מי שמוכנים להקריב את חייהם למען המטרה. אלה המחקים אותם כיום אימצו את המונח והחזירו אותו לשימוש.

אך שני דברים – בחירת הנשק ובחירת הקורבנות – מפרידים את החשישיים מיורשיהם המודרניים. בעבר היה הקורבן תמיד אדם מסוים: מנהיג בכיר פוליטי, צבאי או דתי, שנתפש כשורש כל רע. הוא, ורק הוא, היה נרצח. פעולה זו לא היתה טרור במובנו המודרני של המונח, אלא מה שהיינו מכנים "התנקשות ממוקדת". השיטה היתה זהה תמיד: דקירה בפגיון. החשישיים בזו לשימוש ברעל, בקשת או בכלי נשק אחרים שמופעלים ממרחק, וחבר בכת לא ציפה – או אף לא רצה – לשרוד אחרי פעולתו, שהאמין כי תבטיח לו אושר נצחי. אך הוא בשום אופן לא התאבד; אלא מת בידי לוכדיו.

במאה העשרים חודשו הפעולות הללו במזרח התיכון, אם כי כעת בוצעו באופן שונה ולמטרות שונות, והטרור בכללותו עבר כמה שלבים. בשנים האחרונות לשלטונה התמודדה האימפריה הבריטית במדינות החסות המזרח תיכוניות שלה עם ארגוני טרור שייצגו שלוש תרבויות שונות: יוונים בקפריסין, יהודים בפלשתינה וערבים בעדן. כל הארגונים פעלו ממניעים לאומיים ולא דתיים, ולמרות הרקע השונה שלהם ונסיבותיהם הפוליטיות השונות, יישמו טאקטיקות דומות. מטרתם היתה לשכנע את הכוח האימפריאליסטי, שאם יישאר באזור ישלם מחיר דמים יקר. השיטה היתה לתקוף את הצבא, ובמידה פחותה גם אנשי מנהלה ומִתקנים. כל שלושת סוגי הארגונים פעלו רק בתוך שטחיהם, ובדרך-כלל נמנעו מפגיעה בעוברי אורח. כל השלושה הצליחו במאמציהם.

תודות להתפתחותה המהירה של התקשורת, ובעיקר של הטלוויזיה, צורות הטרור החדשות אינן מכוונות למטרות אויב מסוימות ומוגבלות, אלא אל דעת הקהל העולמית. מטרתן העיקרית אינה להביס או אפילו להחליש את כוחו הצבאי של האויב, אלא לזכות בפרסום: בניצחון פסיכולוגי. הקבוצה המצליחה ביותר עד היום היתה ללא ספק הארגון לשחרור פלסטין. אש"ף נוסד ב-1964 אך נעשה חשוב ב-1967, בעקבות תבוסתם של צבאות ערב במלחמת ששת-הימים. הלוחמה הצבאית הרגילה נכשלה; הגיעה העת לנסות שיטות אחרות. מטרותיו של המאבק המזוין הזה כבר לא היו מוסדות צבא או ממשל, שבדרך-כלל נתונים לשמירה הדוקה מדי, אלא מקומות ציבוריים והתכנסויות מכל סוג, בדרך-כלל אזרחיים, וקורבנותיו לא היו קשורים בהכרח לאויב המוצהר. ב-1970, לדוגמה, נחטפו והוטסו לעמאן שלושה מטוסים: האחד שווייצרי, השני בריטי והשלישי אמריקאי. ב-1972 נרצחו ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן; ב-1973 נתפסה שגרירות סעודיה בחרטום, ונרצחו שם שני אמריקאים ודיפלומט בלגי; ואילו ב-1985 בוצעה השתלטות על ספינת התיור האיטלקית 'אקילה לאורו'. התקפות אחרות כוונו כנגד בתי-ספר, מרכזי קניות, דיסקוטקים, פיצריות ואפילו כנגד נוסעים שהמתינו בתור בנמלי תעופה אירופיים. ההתקפות הללו זכו לכיסוי נרחב בעיתונות ובטלוויזיה, ובכך השיג אש"ף את מטרותיו באופן מיידי. הן גם אפשרו לו לגייס תמיכה רחבה ממקומות שהיו לעתים בלתי צפויים, והפכו את מבצעיהן לכוכבים בזירה הבינלאומית. אין פלא שאחרים – באירלנד, בספרד ובמקומות אחרים – הלכו בעקבותיהם.

הטרוריסטים הערבים של שנות השבעים והשמונים הבהירו שהם לוחמים בשם המטרה הערבית או הפלסטינית, ולא בשם האיסלאם. ואכן, רבים ממנהיגי אש"ף ומפעיליו היו נוצרים. זוהרו של הסוציאליזם הועם בשל כשלונותיו, בעוד זוהרה של הלאומנות הועם דווקא בשל הצלחותיה. בכל אדמה ערבית, לבד מפלשתינה, השיגו הלאומנים את מטרותיהם: הביסו את השליטים האימפריאליסטיים וגרמו להם לעזוב, והקימו ריבונות לאומית תחת שלטונם של מנהיגים לאומיים. תקופה מסוימת "חירות" ו"עצמאות" שימשו כמונחים נרדפים ובני-המרה. אך חוויית העצמאות המוקדמת גילתה שמדובר בטעות עצובה. עצמאות וחירות הן עניינים שונים בתכלית, ולעתים קרובות מדי השגת האחת הביאה את הקץ על האחרת.

בתבוסה כמו בניצחון, הלאומנים הערבים של המאה העשרים סללו דרכים ששימשו מאוחר יותר את הטרוריסטים הדתיים; בעיקר אדישות לשחיטתם של עוברי אורח תמימים. אדישות זו הגיעה לשיאים חדשים במערכת הטרור שבה פתח אוסאמה בן לאדן בשנות התשעים המוקדמות. שתי הדוגמאות הגדולות הראשונות היו הפיצוצים בשגרירויות ארצות-הברית במזרח אפריקה בשנת 1998. כדי להרוג 12 דיפלומטים אמריקאים היו הטרוריסטים מוכנים לטבוח ביותר ממאתיים אפריקאים, רבים מהם מוסלמים, שבמקרה היו בסביבה. אותו זלזול בחיי אדם, בקנה-מידה עצום פי כמה, עמד בבסיסה של הפעולה בניו-יורק ב-11 בספטמבר.

אין ספק שהקמתו של ארגון אל-קאעידה והצהרות המלחמה של אוסאמה בן לאדן מסמנות את תחילתו של עידן חדש ומבשר רעות בהיסטוריה של האיסלאם ושל הטרור, כאחד. כפי שבן לאדן עצמו הסביר בבהירות רבה, הגורמים שעוררו אותו להתחיל בפעולותיו היו נוכחותה של ארצות-הברית בחצי-האי ערב במהלך מלחמת המפרץ – חילולה של אדמה מוסלמית קדושה – והשימוש שעשתה ארצות-הברית בערב-הסעודית כבסיס למתקפתה על עיראק. אם חצי-האי ערב הוא המקום הסמלי ביותר בעולם המוסלמי, אזי בגדאד – מושב הח'ליפות במשך 500 שנה וזירת התרחשותם של כמה מן הפרקים המהוללים ביותר בהיסטוריה המוסלמית – מדורגת במקום השני.

היה עוד גורם אחד, אולי יותר חשוב, שהניע את בן לאדן. בעבר יכלו המוסלמים שלחמו במערב לפנות אל אויביו ולמצוא אצלם ניחומים, עידוד או עזרה חומרית או צבאית. התמוטטותה של ברית-המועצות הותירה אותם, לראשונה זה מאות שנים, ללא אויב מועיל שכזה. נותרו עוד כמה מדינות בעלות רצון, אך חסרות יכולת, לשחק את תפקידם של הרייך השלישי או של ברית-המועצות. בן לאדן וחבורתו גילו במהרה שבמערך העוצמה העולמי החדש, אם ירצו ללחום באמריקה, ייאלצו לעשות זאת בעצמם. לפני כ-11 שנים הקימו את ארגון אל-קאעידה, שאל שורותיו התגייסו רבים מוותיקי המלחמה באפגניסטן. אחרים במקומם היו עלולים להירתע ממטרה שהציבו, אך הם לא ראו זאת כך. בעיניהם, כבר הסיגו את הרוסים מאפגניסטן, בתבוסה כל-כך מוחצת שהובילה ישירות להתמוטטותה המוחלטת של ברית-המועצות. לאחר שגברו על מעצמת-העל שנראתה להם תמיד יותר מאיימת, הרגישו מוכנים להתמודד עם האחרת; עודדה אותם האמונה, שהשמיע לא פעם אוסאמה בן לאדן עצמו, שאמריקה היא נמר של נייר.

אמונות כאלה כבר הניעו בעבר את הטרוריסטים המוסלמים. אחד הגילויים המפתיעים ביותר בזכרונותיהם של מי שתפסו את שגרירות ארצות-הברית בטהראן בין השנים 1979 ו-1981 היה, שבתחילה התכוונו להחזיק בבניין ובבני-הערובה במשך ימים ספורים בלבד. הם שינו את דעתם, כשהצהרות מוושינגטון הבהירו להם שאין סכנה כי תינקט נגדם פעולה רצינית. לבסוף שחררו את השבויים, כך הסבירו, רק משום שחששו שהנשיא החדש, רונלד רייגן, יתמודד עם הבעיה "כמו קאובוי".

בן לאדן וחסידיו פטורים מדאגות כאלה, ושנאתם אינה מוגבלת על-ידי פחד ואינה מהולה בכבוד. כתקדימים משמשות להם הנסיגות האמריקאיות מווייטנם, מלבנון, ומה שחשוב ביותר מבחינתם, מסומליה. מעניינים במיוחד דבריו של בן לאדן בראיון שערך עימו ג'ון מילר מחדשות איי. בי. סי ב-28 במאי 1998:

"בעשור האחרון היינו עדים לירידת כוחו של הממשל האמריקאי ולחולשת החייל האמריקאי, שמוכן ללחום מלחמות קרות אך אינו מוכן ללחום מלחמות ארוכות. זה הוכח בביירות, כשחיילי המארינס ברחו אחרי שני פיצוצים. הם גם הוכיחו שהם יכולים לברוח בתוך פחות מ-24 שעות, וזה חזר שוב בסומליה… הצעירים הופתעו מן המורל הנמוך של החיילים האמריקאים… אחרי מכות ספורות, הם ברחו מובסים… הם שכחו שהם מנהיגי העולם ומנהיגי הסדר העולמי החדש. [הם] עזבו כשהם גוררים אחריהם את גופותיהם ואת תבוסתם המבישה, והפסיקו להשתמש בתארים כאלה".

מסקנות דומות הוסקו כשדוברים אמריקאים סירבו להאשים – ולעתים אף מיהרו לזַכות מאשמה – צדדים, שרוב תושבי המזרח התיכון האמינו במעורבותם העמוקה במתקפות על אמריקה. דוגמה טובה לכך היא ההכחשות הרשמיות החוזרות ונשנות בדבר מעורבות עיראקית באירועי ה-11 בספטמבר. ייתכן שבאמת אין ראיות למעורבות עיראקית כזו, ושהממשל אינו מוכן להפנות אצבע מאשימה בלי הצדקה. אך קשה לתושבי המזרח התיכון שלא לחשוב, שהסירוב להאשים את סדאם חוסיין אינו קשור בשאלות של חוקיות, אלא בפחד מפני ההתמודדות עם השליט העיראקי. והוא אכן יהיה יריב אימתני. אם יעמוד בפני השמדה צפויה, כפי שיקרה בוודאי בעימות אמיתי, אזי אין לדעת מה יעשה עם מצבורי הנשק הלא-קונבנציונלי שברשותו. במקרה כזה ודאי לא יפריע לו מצפונו, ולא תגביל אותו הדאגה לכך שהקורבנות הגדולים ביותר של התקפותיו יהיו בני עמו ושכניהם הקרובים.

לדידו של אוסאמה בן לאדן, מסמנת שנת 2001 את חידוש המלחמה על שליטה דתית בעולם, אותה מלחמה שהתחילה במאה ה-7 לספירה. עבורו ועבור חסידיו, זוהי שעת כושר. היום מייצגת אמריקה את הציביליזציה ומגלמת את הנהגתו של בית המלחמה, ובדומה לרומא ולביזנטיון לפניה, היא מנוּונת ונטולת מוטיבציה, מוכנה שיפילו אותה מכסאה. חומייני כינה את ארצות-הברית "השטן הגדול". בקוראן מתואר השטן כמפתה ערמומי, "הלוחש בלבות בני-האדם". זהו המאפיין המהותי שלו. הוא אינו כובש או מנצל אלא, קודם-כול, מפתה. ועבור חברי ארגון אל-קאעידה, פיתויֶיה של אמריקה הם המייצגים את האיום הגדול ביותר לאיסלאם שהם מבקשים לכפות על אחיהם המוסלמים.

אך ישנם גם אחרים, שבעיניהם מייצגת אמריקה פיתוי מסוג שונה: זכויות-אזרח, מוסדות חופשיים וממשל אחראי ונבחר. ישנו מספר גדל והולך של אנשים, ואפילו כמה תנועות, שלקחו על עצמם את המשימה הסבוכה להחדיר מוסדות כאלה לארצותיהם-שלהם. אין זו משימה פשוטה. כבר אמרנו שנסיונות דומים בעבר הובילו לרבים מן המשטרים המושחתים של ימינו. מתוך 57 המדינות החברות בוועידה האיסלאמית, רק אחת – הרפובליקה התורכית – הפעילה מוסדות דמוקרטיים במשך תקופה ארוכה, ולמרות בעיות קשות ונמשכות, קידמה כלכלה ליברלית וחברה וסדר פוליטי חופשיים.

בשתי מדינות, עיראק ואיראן, שמשטריהן אנטי-אמריקאיים במובהק, ישנן אופוזיציות דמוקרטיות שמסוגלות לעלות לשלטון ולהקים ממשלות. היינו יכולים לעשות רבות כדי לעזור להן, אך כמעט לא עשינו דבר. ברוב המדינות האחרות באזור ישנם אזרחים שמזדהים איתנו ועם ערכינו, ומבקשים לחלוק את אורח-חיינו. הם מבינים את משמעותה של החירות, והיו רוצים ליהנות ממנה בביתם. קשה לנו יותר לעזור לאנשים האלה, אך לפחות איננו צריכים להפריע להם. אם יצליחו, נזכה בידידים ובבעלי-ברית אמיתיים, ולא רק דיפלומטיים.

בינתיים יש בעיה יותר דוחקת. אם יצליח בן לאדן לשכנע את העולם המוסלמי לקבל את עמדותיו ואת מנהיגותו, אזי צפוי מאבק קשה, ולא רק לאמריקה. במוקדם או במאוחר, אל-קאעידה וקבוצות דומות יתנגשו עם שכנים אחרים של האיסלאם – רוסיה, סין, הודו – שעשויים להפגין רגישות פחותה מרגישותה של אמריקה בכל הנוגע לשימוש בכוחם נגד המוסלמים וקודשיהם. אם בן לאדן צודק בחישוביו ואם יצליח במלחמתו, אזי צפוי לעולם, ובייחוד לתושביו המוסלמים, עתיד שחור.

ברנרד לואיס הוא מזרחן והיסטוריון בריטי-אמריקאי מתמחה בהיסטוריה של האסלאם וביחסי הגומלין שבין האסלאם למערב, ובמיוחד ידוע בחוגים אקדמיים בשל מחקריו על ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית. הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת פרינסטון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה