דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בפברואר 2002 | מהדורה 08

השוקדים על מוות וקדושה

שירין נשאט היא אמנית ילידת איראן, שפועלת במערב וזוכה להערכה רבה. היא עוסקת בצילום ובאמנות וידיאו ובאמצעות מדיה אלה – הטכנולוגיים והמנוכרים – מדברת על מצב הנשים בתרבותה.

שירין נשאט, 1994. מתוך הסדרה "women of allah" .

הדפס ג'לטין, כסף ודיו, 152.4X101.6 ס"מ

שירין נשאט היא אמנית ילידת איראן (1957), החיה בניו-יורק וזוכה להערכה רבה. היא מצטרפת לשורה של אמניות בנות העולם השלישי, שפועלות במערב ובוחנות באומץ ובפרץ כשרון מרשים את יסודות חברת-האם שצמחו בה.

שירין נשאט עוסקת בצילום ובאמנות וידיאו, ובאמצעי מדיה אלה – הטכנולוגיים והמנוכרים – היא מדברת על מצב הנשים בתרבותה. צילומיה גדולי הממדים הם בשחור-לבן, והיא מפיקה מהם תיעוד רב-עוצמה, על גבול המופשט, של דמויותיה. להקות הנשים העוטות את הכיסוי השחור המסורתי – הצ'אדור – נראות על הרקעים הצחיחים האינסופיים, שם "תופסת" אותן שירין נשאט, ככתמים ערטילאיים או כלהקות ציפורים המתגודדות או נסות בבהלה.

עבודותיה של שירין נשאט רוויות רמזים מיניים, וכך גם העבודה שלפנינו. בצילום נראה זוג כפות רגליים נשיות ועליהן כתובת בפרסית. מבין שתי כפות הרגליים מבצבץ קנה של רובה.

שירין נשאט יוצרת כאן מטאפורה חזותית עזה על גבריות ונשיות. קנה הרובה כאטריבוט בסיסי של ה"גבר", ה"לוחם", וגם כאנלוגיה כמעט פורנוגרפית לאיבר המין הגברי. עם זאת, בחתרנות אירונית,שירין נשאטגם מבהירה את הסתירה שבעניין: בעוד האיבר האנושי מפרה, קנה הרובה היהיר, התוקפני, קוטל.

כפות הרגליים, בעגלוליותן, ברכותן, כמסד-הסתר שעליו עומד הגוף, משמשות אנלוגיה למצב הנשים בסביבה התרבותית שהאמנית, שירין נשאט, מתייחסת אליו. יחד עם זאת, בהיות כפות הרגליים חלק גוף כמוס בדרך-כלל, ובניגוד לכפות הידיים הגלויות, הפעלתניות, שהמערב מעריץ, יש בעצם חשיפתן כוח ארוטי רב.

אך הפריצה הארוטית העצמאית, המתגרה, והקונפליקט הבוטה המגולם בעבודה, מתפוגגים בעקבות קריאת הטקסט. הכתובת בפרסית זרה לעין המערבית, ומתפרשת במבט ראשון כאורנמנטיקה. אך לאחר התרגום מתברר לנו: הדברים הרשומים על כפות הרגליים, השירים המודרניים הכתובים בקליגרפיה קלאסית, הם פסוקי תהילה שיריים, רוויי געגועים ותשוקה, ללוחם שלא שב מן הקרב. אודה: משמעות הטקסט, שהתבהרה לי רק במהלך הכנתה של רשימה זו, הותירה אותי נבוכה. האם המלים המתוקות הן אירוניות? או שמא הן מתכוונות לאשר הן אומרות, בפאתוס אמיתי ומתוך בחירה חופשית? אם כך, עבודתה של שירין נשאט מרמזת שנוכח מלחמת הקודש (במקרה זה, מלחמת איראן-עיראק), הקונפליקיטים המיגדריים בטלים והנשיות והגבריות גם יחד, במטאפורה מלוכדת – לא במטאפורה אירונית! – מגויסות אל "מלחמת האמונה".

עבודתה שלשירין נשאטמשאירה, אם כן , קצוות פתוחים ומקום רב לתהיות.

ציפורה לוריא היתה אמנית רב-תחומית, מרצה ומבקרת אמנות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה