ארץ אחרת

שנת השמיטה התשע"ה החלה בשעה טובה ומוצלחת. בצד השיח הפנים-דתי הוותיק – שיח שימיו כימי הציונות ועניינו המאבק בין הציבור הציוני-דתי המגן על תוקפם של "היתר המכירה" ו"אוצר בית דין" (תקנות הלכתיות שמטרתן להשאיר פרנסה בידי החקלאים היהודים גם במהלך השמיטה) לבין הציבור החרדי שמנופף בעמדות הלכתיות המתעקשות על קניית ירקות ופירות מנוכרים במהלך שנת השמיטה כדי לקיים את המצווה "כהלכתה"– נולד במהלך השנים האחרונות דיון נלווה נוסף.

תנועת ההתחדשות היהודית, הפועלת זה כעשרים וחמש שנה ברחבי הארץ ולה בתי מדרש משותפים לדתיים וחילוניים, בתי ספר משותפים לדתיים ולחילוניים, יישובים ברוח זו ומכינות קדם-צבאיות כאלה, התגייסה אף היא לנושא השמיטה. בכל בית מדרש, בכל בית ספר משותף ואף במרחבים ציבוריים שונים, מתקיים דיון ער בסוגיית השמיטה כמצווה בעלת אופי "חברתי".

ליהודים שעוסקים בלימוד תורה יש קושי בלתי מפוענח ללמוד את המציאות. אנו טובים בלימוד טקסטים ואנו פחות טובים בלימוד המציאות. היתה לנו בתחום הזה הפוגה שנמשכה מאז ראשית הנאורות ועד לפני כמה עשורים, הפוגה שבה רבים מגדולי הרוח של עמנו למדו את המציאות, אבל מאז מלחמת ששת הימים לערך הפסקנו ללמוד את המציאות ואנו עוסקים בלימוד טקסטים, בעיקר טקסטים עתיקים

ואכן, אי אפשר להכחיש את הממדים החברתיים של מצווה זאת: הפקרת האדמה לכל מי שרוצה לאכול מתנובתה, הורדת החומות שבין בעלי קרקע למי שאינם בעליה, שמיטת כספים, ועוד כהנה וכהנה רכיבים בעלי אופי "חברתי", ושמא נאמר בעלי אופי של "צדק חברתי".

אבל, לצערי, בשנים האחרונות הדיון בנושא השמיטה מעורר אצלי התנגדות פנימית עמוקה. אי אפשר לחשוד בי חס ושלום שאני מבקשת לעקור מצווה זו מספר החוקים היהודי. מדוע אפוא מעורר אצלי הדיון הזה התנגדות שכזו? ובכן, הבעיה שלי איננה עם לימוד מצוות השמיטה והשלכותיה לימינו. הבעיה שלי היא מה איננו לומדים בזמן שאנו לומדים על השמיטה ומדוע אנו מתרכזים במצווה הזאת בזמן שהמציאות בוערת בשלל נושאים "חברתיים" אחרים.

במהלך שנותי כחברה פעילה בתנועת ההתחדשות היהודית בישראל נעשיתי חשדנית. מה פתאום להתרכז דווקא בשמיטה ולא ללמוד את המציאות החברתית שאנו חיים בתוכה? או במילים אחרות: מדוע בוחרים בתי המדרש החדשים לסוגיהם ולשיטותיהם להתרכז במצוות השמיטה, הנוהגת רק אחת לשבע שנים, במקום ללמוד את הרלוונטיות של מצוות השמיטה על רצף שבו מופיעות עוד מצוות "חברתיות" יומיומיות הרבה יותר כגון: "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים פרק כ"ד);

וגם: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא י"ט י"ג); וגם: "אל תונו, איש את אחיו" (ויקרא כ"ה י"ד).

איך בדיוק אפשר להבין את ההתעלמות הגורפת של גופי ההתחדשות היהודית לסוגיהם ממצוות "חברתיות" הנחשבות חמורות במיוחד, ואת ההתרכזות דווקא בשמיטה? מדוע אנו נזקקים לשמיטה, שהיא מצווה של פעם בשבע שנים, כדי לטפל במציאות החברתית-כלכלית הקשה שאנו חיים בה?

שתי תשובות

בדברי הבאים אני מבקשת לתת שתי תשובות, שונות באופן מהותי זו מזו, לגבי הסוגיה הזאת.

האחת: ליהודים שעוסקים בלימוד תורה יש קושי בלתי מפוענח ללמוד את המציאות. אנו טובים בלימוד טקסטים ואנו פחות טובים בלימוד המציאות. היתה לנו בתחום הזה הפוגה שנמשכה מאז ראשית הנאורות ועד לפני כמה עשורים, הפוגה שבה רבים מגדולי הרוח של עמנו למדו את המציאות, אבל מאז מלחמת ששת הימים לערך הפסקנו ללמוד את המציאות ואנו עוסקים בלימוד טקסטים, בעיקר טקסטים עתיקים.

אי אפשר לחשוד בי שאני נגד לימוד טקסטים, עתיקים או חדשים, אבל מי ילמד את המציאות? האם אנו מסוגלים להפוך את המציאות לטקסט, כפי שעשו חכמי המשנה, וכפי שעשו ההוגים והסופרים של הציונות הראשונה?

השנייה: רוב הגופים והאנשים שמעניקים רוח גבית וכלכלית לתנועת ההתחדשות היהודית בארץ אינם מעוניינים בלימוד המציאות, שכן לימוד המציאות פירושו לימוד כדי לשנותה לפי סולם הערכים שהתרבות היהודית מתווה. השינוי שהגופים האלה מקדמים הוא שינוי מינורי יותר, שמתמקד בנפש הפרטית של האנשים ולא באופן שבו החברה שלנו מתנהלת.

משום כך, רבים בוודאי מכירים בתי מדרש נפלאים באמת שבהם לומדים על חגים ושבתות (שזה חשוב כמובן), על תנורו של עכנאי, על דמותו של יוסף, על זוגיות ואהבה בתנ"ך, על מגילת אסתר, על שיר השירים, על רות המואביה וכמובן על השמיטה. השמיטה יכולה להכניס את הנושא הכלכלי-חברתי-ערכי רק בדלת האחורית, כי הדלת הראשית חסומה.
לא יתקיים סמינר שיעסוק במבנה הכלכלי-חברתי-ערכי של החברה שלנו מבחינה "יהודית", כי זה לא נחשב שייך להתחדשות היהודית; זה לא עיסוק רוחני-תרבותי. זה משהו שעוסקים בו רק המשוגעים של הצדק החברתי, שלהם דוֹגמות ידועות משלהם, שלא עובדות, כידוע, במציאות…

לא נעסוק במבנה של תאגידים ובשאלה אם הוא עולה בקנה אחד עם ההלכה היהודית; לא נעסוק בדרך שבה פועלים בנקים, חברות ביטוח וחברות כרטיסי אשראי, חברות סלולר, חברות שמעסיקות עובדי קבלן וחברות שאינן משלמות שכר בזמן לעובדיהן; לא נשאל את עצמנו מהו התפקיד של המדינה בכלכלה, ומדוע, למשל, היא אינה אוכפת את חוק שכר מינימום; לא נשאל את עצמנו מדוע משאבי הטבע של החברה הישראלית עוברים לידיים פרטיות, וכיצד זה מסתדר עם המורשת היהודית; לא נעסוק בשאלה מדוע עברה "תנובה" לשליטתה של ממשלת סין – והאם יש למורשת היהודית משהו בעל ערך להגיד בסוגיה הזאת; לא נעסיק את עצמנו בגזל המאורגן של הציבור שמתרחש במקרים כה רבים בחברה שלנו. ומדוע???
כי כל הסוגיות הללו אינן כביכול "יהודיות"; ויש עליהן הרי תשובה מוכנה:

Made in America

רוב הגופים והאנשים שמעניקים רוח גבית וכלכלית לתנועת ההתחדשות היהודית בארץ אינם מעוניינים בלימוד המציאות, שכן לימוד המציאות פירושו לימוד כדי לשנותה לפי סולם הערכים שהתרבות היהודית מתווה. השינוי שגופים אלה מקדמים הוא שינוי מינורי ביותר, שמתמקד בנפש הפרטית של האנשים ולא באופן שבו החברה שלנו מתנהלת

ועל תשובות שנמצאות בבסיס הדוֹגמה לא ניתן לערער, כידוע.

משום כך לא ילמדו בבתי המדרש שלנו כמה מרוויחים במקצועות שהם החיוניים ביותר לחיינו, אבל איננו מעריכים את העוסקים בהם כערכם: מורים, עובדים סוציאלים, מטפלים בקשישים ובחולים, מנקים, פועלים ועובדים בחקלאות. ולא נשאל את עצמנו אם למורשת התרבותית שלנו, הקרובה והרחוקה, היהודית והציונית, יש משהו בעל ערך להגיד על כך. נמשיך לעשות את ההפרדה האכזרית, הבלתי מתקבלת על הדעת, בין הטקסטים שאנו לומדים לבין המציאות שאנו חיים בה, ואגב כך נמשיך להיות חסרי יכולת להתמודד עם האתגרים הרבים שהמציאות הישראלית מציבה בפנינו ונמשיך להעמיד את השמיטה על ראש שמחתנו.

להגנתם של בתי המדרש המשותפים ותנועת ההתחדשות היהודית העכשווית נוכל לומר רק זאת: גם הציבור הדתי לסוגיו ולגווניו, זה שלומד תורה מאז ומעולם, זנח לפני שנים רבות את העיסוק הלמדני בתחום הכלכלי-חברתי. ישנם מעט מאוד מקומות שבהם הנושא הכלכלי-חברתי נלמד בכלל מבחינה תורנית, ולימוד המציאות הכלכלית-חברתית הרחבה כדי לפסוק הלכה בתחום הזה נדיר ביותר. מהבחינה הזאת, בתי המדרש של תנועת ההתחדשות היהודית פשוט פוסעים במעלה השביל שסלל הציבור הדתי לפניהם.

העמדות היהודיות המסורתיות בתחומי הכלכלה והחברה היו מבחינות רבות לאות מתה גם בקרב הציבור הנאמן להלכה האורתודוקסית. הרוח הקפיטליסטית הגדולה ששטפה את העולם, ובייחוד הרוח הפיאודלית הפוסט-קפיטליסטית העכשווית, הקפיאה את העיסוק היהודי במציאות הכלכלית-חברתית. ועדיין קיימת שאלה נוקבת, והיא מדוע הציבור ה"דתי" לגווניו זנח את הסוגיות המהותיות הללו לטובת עיסוק בנושאים כמו צניעות וכשרות.

ולמרות כל אלה, לא אלמן ישראל, ואני תקווה שתנועת ההתחדשות היהודית תעשה יד אחת עם תנועת הצדק החברתי, ושלימוד המציאות הישראלית הכלכלית והחברתית כדי לשנותה ברוח הערכים שצמחו בבית היוצר של בני עמנו לדורותיהם יהיה לאחת מאבני היסוד של ההתחדשות היהודית בישראל. ולא רק בשנת שמיטה.

המציאות קוראת לנו ללמוד אותה – כדי שיהיה בנו הכוח לשנותה.