ארץ אחרת

 

להתאהב בספר "שפת אמת": מצאתי בו אמונה בלתי מתפשרת באחדות שבין תורת משה ותורת הנשמה.

 

קשה לי לומר מתי נעשה "שפת אמת" – ספרו של רבי יהודה לייב אלתר, הרבי מגור בשנים 1905-1871 – חלק אינטגרלי מחיי. אני משער שאני לומד את הספר דרך קבע זה חמש-עשרה שנה וזוכה ללמדו זה עשר שנים. ורק אחרי שנים של לימוד והוראת הספר עלה בי זיכרון עמום משחר ילדותי: מראה דמותו של סבי, רב שלמה רינגר זצ"ל, צועד ברחובות אנטוורפן וספר תחת בית שחיו, והספר "שפת אמת" שמו…
אבל הקונצפט של "שפת אמת" מלווה אותי מיום שאני זוכר את עצמי. מאז ומתמיד ידעתי שקול האלוהים בוקע מנשמת האדם לא פחות מאשר מכתבי הקודש. מאז ומתמיד ידעתי "בהקדוש-ברוך הוא שאמיתי הוא" (תלמוד בבלי, סוטה סט ע"ב) ושהתורה אינה סובלת שקר וזיוף. מאז ומתמיד ידעתי שלא ייתכן, פשוט לא ייתכן, שהתורה באה לסתור את קול האמת שהאל נטע בקרבי. אמנם נער הייתי וגם זקנתי, ואני יודע שאמונותַי ודעותַי לובשות צורה ופושטות צורה, ושעלי להיזהר מהתאהבות יתרה במחשבותי, אך לא ייתכן שהתורה תדרוש ממני באופן עקרוני לעשות שקר בנפשי, או שתדרוש ממני, במין מעשה עקידה, להקריב את הגשמתי העצמית ואת שיפוטי המוסרי על מנת לזכות בקרבת אלוהים. וכן, מאז ומתמיד ידעתי שזה היעד, קרבת אלוהים, ושכל השאר אינו אלא כלי להגשמתה.
קשה להסביר את פשר הוודאות הפנימית הזאת שאני חי איתה משחר ילדותי. אפשר לחשוב על הסברים תרבותיים, סוציולוגיים או פסיכולוגיים. אחרי הכל, בצד חינוך יהודי-אורתודוקסי, התענגתי גם על וולטר, הרמן הסה ואריך פרום, וספגתי את הערכים ההומניסטים המערביים של החתירה הבלתי נלאית לאוטונומיה ולחירות. גם הפנמתי את ערכיה החילוניים של הציונות, כנראה בתיווכו של סניף תנועת בני עקיבא בעיר בּאזל שבה גדלתי. גם דמותו המופלאה של הרב משה בוצ'קו – ראש הישיבה המיתולוגי במונטריי (שווייץ), שהיה מופת לאמונה שטביעות האצבע של ה' נמצאות בקודש, בחול וביכולת החשיבה האנושית גם יחד – השפיעה עלי ללא ספק במשיכתי לספר "שפת אמת". אך לתחושתי, הוודאויות שציינתי חורגות מכל הסבר ביוגרפי; פשוט אינני יכול לדמיין את עצמי בלעדיהן. בחוויה שלי, התורה שפוגשת אותנו מחוץ והקול הבוקע מבפנים פשוט חייבים לדור בכפיפה אחת.

ה' ברא אותך עם אגו עיקש, יצרים, תסביכים ופחדים, כדי שתגדל מההתמודדות. תפישה זו נותנת משמעות וכבוד לכל מי שנאבק בצדדים האפלים בחייו. גם אם לא תבין את פשר ייסוריך, דע שגם דרכם אתה מתחבר אל ה'. התמודדות האדם עם צדדיו האפלים אינה סטייה מן הדרך, אלא היא מהותה של התורה

תפישה אופטימית

ידיעה זו גרמה לי לחפש מוקדם מאוד מקורות יהודיים שיאוששו אותה. כבר בנעורי נמשכתי להיבטיה המאגיים של הקבלה, שיקופים עמומים למסתורי הרוח שחשתי בתוכי. בגיל שמונה-עשרה גיליתי את יצירתו הענפה של המקובל ההולנדי-השווייצי פרידריך ויינרב, שהציג קריאה רוחנית מרתקת של הקבלה. הלכתי שבי אחרי הפרשנות החדשנית והאוניברסלית שלו לספרות התורנית על ענפיה, ורק לאחר שנים גיליתי שפרשנות זו חסידית ביסודה. כשפגשתי את הספר "שפת אמת" (להלן: שפ"א), פשוט התאהבתי. מצאתי בו, כדבר שהוא כאילו מובן מאליו, אמונה בלתי מתפשרת באחדות שבין תורת משה ותורת הנשמה. התרגשתי עד דמעות נוכח הגדרתו את התורה שבעל פה לא רק כהלכות שנמסרו ככתבן וכלשונן באירוע היסטורי חד-פעמי לאיש משה בהר סיני, אלא גם כ"מידות הטובות שנטע הקב"ה בלבות ישראל" (למשל, שפ"א פורים תרל"ח). בהגותו, סיני איננו מקום גיאוגרפי בלבד, אלא בעיקר מקור נובע של חוכמה אלוהית בלב האדם, ומשה אינו רק גדול הנביאים, אלא גם סמל ליכולת האנושית לשמוע "בת קול שיוצאת בכל יום מהר חורב" (משנה אבות פ"ו). דברי ה' חקוקים בלב האדם (שפ"א ואתחנן תרמ"ד), ומכאן היכולת האנושית לדלות תורה מתוך הלב, היא "חיי עולם שה' נטע בתוכנו". משמעות הדברים עבורי היא, שתורת אמת היא פרי של דיאלוג: דיאלוג בין קול ה' המושמע בכתבי הקודש ובספרות חז"ל לבין קול ה' העולה מתוך עבודת הלב.
מיותר לומר שיש לדבר סייגים. אין כאן עבודה של האדם את עצמו (כלשונו של ליבוביץ). אך בה במידה יש לדחות את הדיכוטומיה המלאכותית (לטעמי) שקבע ליבוביץ בין עבודת ה' ועבודת האדם. תורת ה' ותורת האדם יכולות וחייבות להשתלב. אין זו תורה ניו-אייג'ית לפיה רק תעשה אהבה ויהיה בסדר… הרי האדם, על פי משנתו של רבי יהודה לייב אלתר, בעל "השפת אמת", מנוכר לעצמו מטבע בריאתו וחי את חייו הארציים בגלות. הוא ב"מצרים", משועבד ללחצים מפנים ומחוץ, ולכן קשה הדרך לתורה שחקוקה בלבו. "נקודת החיות" האלוהית שבאדם מוקפת בקליפות, "והאבן גדולה על פי הבאר" (בראשית כט ב). מכאן הצורך בהתבטלות האדם מול האלוהות. ה"ביטול", כפי שהמונח מופיע בתורת החסידות, מהווה תמרור אזהרה מפני הפיתוי ללכת שבי אחר כל גחמה אנושית.
תפישה זו אינה מובילה את השפת אמת לפסימיות ביחס לערך האדם. נהפוך הוא. גם בהיותו בגלות ובהסתר אין האדם אבוד, ועליו לדעת "שרוח הקודש שורה בתוך מעיו" (אמירה שהשפת אמת מרבה לצטט ומקורה בתנא דבי אליהו ב). וכנגזרת של תפישה אופטימית זו, השפת אמת מוצא משמעות עמוקה גם בסבל ובייסורים: לא כעונש על חטאים, אלא כחלק מהדיאלקטיקה בין אור וחושך בחיינו. וכך הוא אומר: "ויחי יעקב בארץ מצרים – כי על ידי בחינת אמת יכולים לחיות גם בארץ מצרים!" (שפ"א ויחי תרל"א). פעם אחר פעם השפת אמת מדגיש שגם ההסתר והחטא הם חלק מהדרך. אפילו הכבדת הלב של פרעה – בלשון עכשווית: התעקשות האגו שלנו – היא מתנה של ה' שמטרתה להביא אותנו לצמיחה ולהתחדשות. באלגנטיות רבה השפת אמת פותר בעיה שהטרידה על פרשני המקרא: איך ייתכן שה' מכביד את לב פרעה, מבטל כביכול את חופש הרצון שלו, ואז מעניש אותו על כך? "להודיע לכל איש ישראל לחזק לבו, שלא לירא מגודל כוחו של היצר הרע ורוב הסתרות שיש לכל דבר שבקדושה, כי גם זה רק מה' יתברך שנותן כוח גם לסטרא אחרא" (שפ"א בא תרל"א). במילים אחרות: ה' ברא אותך עם אגו עיקש, יצרים, תסביכים ופחדים, כדי שתגדל מההתמודדות. תפישה זו נותנת משמעות וכבוד לכל מי שנאבק בצדדים האפלים בחייו. גם אם לא תבין את פשר ייסוריך, דע שגם דרכם אתה מתחבר אל ה'. "מן המיצר קראתי יה, ענני במרחביה" (תהילים קיח ה) – הקריאה האותנטית אל ה' מתרחשת מתוך המיצר, מתוך המעמקים, דווקא שם נפרשים לפניך מרחבי הרוח. התמודדות האדם עם צדדיו האפלים אינה סטייה מן הדרך, אלא היא מהותה של התורה! "כי גאולת מצרים היא להיות הארת הקדושה גם תוך המיצר והסתר הטבעי. וזה נקרא תורה שבעל פה" (שפ"א בא תרל"ב).

גם בהיותו בגלות ובהסתר אין האדם אבוד, ועליו לדעת "שרוח הקודש שורה בתוך מעיו". וכנגזרת של תפישה אופטימית זו, השפת אמת מוצא משמעות עמוקה גם בסבל ובייסורים: לא כעונש על חטאים, אלא כחלק מהדיאלקטיקה בין אור וחושך בחיינו

אז מהי "האמת" של "שפת אמת"? דברינו עד כה מראים שזוהי אמת אישית וקיומית. אין זו האמת הסטטית של מושכלות הרמב"ם. אין זו גם האמת של הפילוסופיה האנליטית, ובוודאי לא זו של ה"חילוקים" של בריסק (=שיטה אנליטית ללימוד גמרא שפיתח רבי חיים מבריסק). לא הגדרות מדויקות ולא הבחנות שכליות מנותקות מהקיום – אלה אינן מקרבות אותנו אל הרוח. אחרי הכל, ה' מתגלה לנו בענן! יש לקבל את ריבוי הפנים של הענן, לשחות במשמעויות האינסופיות הטמונות במילותיה של ההתגלות, שאותיותיה חקוקות על-פי מסורת קבלית קדומה בכל רמ"ח איברינו ושס"ה גידנו.
כך מבין השפת אמת את המסופר בפרשת "ויחי" ובמדרשים על שעותיו האחרונות של יעקב אבינו. יעקב ביקש לגלות לבניו את הקץ (כלומר, את מועד הגאולה השלמה), אבל השכינה נסתלקה ממנו. האמת השלמה, המזוהה בקבלה עם דמותו של יעקב, אינה ניתנת לגילוי בעולם הזה. האמת מתגלית בהדרגה, ובאופן אישי, ביגיעה של כל אדם ואדם, בבחינת "אמת מארץ תצמח" (תהילים פה ה); תובנה זו באה לידי ביטוי בדימוי של השפת אמת, ששנים-עשר השבטים נעשו "שפתיים" לאמת. האמת האלוהית כביכול מתפצלת בעולמנו, ולובשת את ריבוי הפנים של הבריאה. ברעיון זה אני מוצא אישוש לאמונתי, שכדברי התפילה האהובה עלי "ותן חלקינו בתורתך", לכל אדם יש נתיב משלו בתורה. תורת ה' שלמה כאשר כל אחד ואחת עמל לגילוי חלקו האישי שבה. ואז – "ושפת אמת תיכון לעד" (משלי יב יט). בקטע נוגע במיוחד השפת אמת טוען שההתוודעות לפנימיות האישית היא הלב של ההתגלות בסיני: "כמו שמתגלה פנימיות האדם אל התורה, כן מתגלה אליו פנימיות חלקו בתורה. דיש לכל נפש ישראל חלק בתורה…, ולכן יצאה נשמתן על ידי שראו כל אחד ברוח הקודש את עצם נפשו למעלה" (שפ"א שבועות תרל"ט).

התבוננותי תמיד דואלית: מחד גיסא – במילות התורה, מאידך גיסא – אל הלב פנימה. תשומת לבי מכוונת הן לגילוי רבדיו הפנימיים של הטקסט והן לחיבור ל"עצם הנפש". אופן הכתיבה של השפת אמת הוא מופת להתכוונות דואלית זו. הוא אסוציאטיבי, פיוטי ותמציתי גם יחד. וכאן, הצורה היא המסר

האהבה היא תמצית התורה

משמעות הדברים מרחיקת לכת בעיני, ומטביעה את חותמה על הדרך שבה אני לומד ומלמד תורה. התבוננותי תמיד דואלית: מחד גיסא – במילות התורה, מאידך גיסא – אל הלב פנימה. תשומת לבי מכוונת הן לגילוי רבדיו הפנימיים של הטקסט והן לחיבור ל"עצם הנפש". אופן הכתיבה של השפת אמת הוא מופת להתכוונות דואלית זו. הוא אסוציאטיבי, פיוטי ותמציתי גם יחד. וכאן, הצורה היא המסר! סגנון הכתיבה לא מותיר לקורא ברירה, אלא לפנות אל "עצם נפשו", כדי להשלים את ה"רווחים" שהשפת אמת מותיר. הדבר שונה, למשל, אצל האדמו"ר הזקן (רבי שניאור זלמן מלאדי), הנוטה לדיסקורס אנליטי, מפורט ומפותל, במטרה שלא להשאיר "רווחים" ומקום לטעוּת אצל הקורא. אך רבי יהודה לייב סומך על הקורא שלו, מתוך אמונתו באדם ובדברי ה' החקוקים בלבו. צורת הכתיבה שלו מעבירה כביכול את המסר: אם תמצא בקרבך את החוכמה, תבין את דברַי; ואם לאו, נראה שעדיין אינך מוכן…
יתרה מכך: עיון ב"שפת אמת" מגלה שהאמת שלו היא האהבה. כי "אהבה זו היא התורה" (שפ"א ואתחנן תרמ"ה). והאם לא ידענו את זה תמיד? הרי הלל הזקן תמצת כך את התורה כולה על רגל אחת ורבי עקיבא העמיד אותה על כלל האהבה. השפת אמת אומר זאת יפה כל כך: "אהבה זו היא התורה… שלעולם יכול כל איש ישראל למצוא בלבו דברי תורה, כמו שכתוב, 'יגעתי ומצאתי תאמין' – והוא אש האהבה" (שם). הדגש הזה שהשפת אמת (והוגים חסידיים אחרים) שׂם באהבה תואם את התובנה הצומחת וגדלה אצלי בשנים האחרונות, שהאהבה היא הלוז, העיקר, וכי תובנה זו משותפת לתורתנו ולמסורות רוחניות אחרות היונקות מהמקור ומהאמת… התקווה שהאנושות תציל את עצמה ממעגל ההרס שהיא מצויה בו תלויה ביכולת האנושית לחדור את הקליפות הרבות שנוצרו סביב לוז האהבה – האכזבות, הכאבים, הפחדים, החמדנות וכוחות ההרס… ונדמה לי, שגם בתוך היהדות יש לעתים נטייה להתבלבל בין עיקר וטפל, וראוי שגם אנו נעשה תשובה, נשוב אל המקור – אל האהבה.
זאת ועוד: האמת של השפת אמת היא גם התחדשות. כפי שהוא אומר: "להביא ההארה והתחדשות אל ההרגל" (שפ"א חנוכה תרל"א). כל מצווה, כל פעולה, אמורה להיעשות כאילו זו הפעם הראשונה – זו "תודעת המתחיל" (Beginner's Mind) בעולם המדיטציה. ובאמת, מעולם לא קיימת מצווה זו בשעה זו, במצב תודעתי זה, זו באמת הפעם הראשונה! גם בכך, השפת אמת מבטא ידיעה המלווה אותי משחר ילדותי: מצווה שנעשית כמצוות אנשים מלומדה היא כגוף ללא נשמה.

 ככל שמדובר בי, הרגשתי הקלה לגלות שמה שאנו מציינים בכל שנה בחג הפסח אינו רק ניצחון היסטורי רחוק על איזה מלך רשע, אלא גם הודיה על האפשרות שניתנה לנו לנצח את האפלה שבלבנו, כאן ועכשיו: "ויוכל לצאת כל אחד ממיצר שלו" (שפת אמת, פסח תרל"א)

תפישה זו של ה"אמת" מובילה אותנו לטעמי המצוות. המצוות מפורשות אצל השפת אמת ככלים להתגברות על הקליפות, לגילוי הרוח, לביסוס האהבה ולהצתת ההתחדשות. כל פרט של החיים הדתיים מקבל אצלו משמעות חדשה, מפתיעה, נוגעת ב"נקודת החיות" הפנימית. התפילה גם היא נגאלת על ידו מהסתמיות ומהאמונה הטפלה: "כי כל תפילה היא רק על גילוי כבודו יתברך" (שפ"א ואתחנן תרל"א), ועל האדם להתכוון "שנתפעל ונשתנה על ידי זו התפילה" (שם תרל"ב). התפילה היא עבודה שבלב, בקשת האדם לשינוי פנימי שיביא לחשיפת השכינה השוכנת בקרבו. זו גם מטרת השבת, אהבת חייו של השפת אמת, שאליה הוא חוזר כמעט בכל דרשותיו, דרשות אשר הטביעו חותם עמוק על חוויית השבת בחיי. גם סיפורי התורה מתגלים אצל השפת אמת כסיפורו האישי של כל אחד ואחת מאיתנו. למשל, יעקב אבינו מייצג את האדם באשר הוא, וחלומו על הסולם ותנועות המלאכים שעליו מספר על מאבקי החיים האנושיים, העליות והמורדות הבלתי פוסקות בחיינו (שפ"א ויצא תרל"ט). ככל שמדובר בי, הרגשתי הקלה לגלות שמה שאנו מציינים בכל שנה בחג הפסח אינו רק ניצחון היסטורי רחוק על איזה מלך רשע, אלא גם הודיה על האפשרות שניתנה לנו לנצח את האפלה שבלבנו, כאן ועכשיו: "ויוכל לצאת כל אחד ממיצר שלו" (שפ"א פסח תרל"א).
לסיכומו של דבר הייתי אומר, שהאמת של השפת אמת מתקיימת במפגש האישי והמתחדש תדיר בין האדם לבין האלוהות המתגלית בחלל, בזמן וברוח האנושית, וכי תמציתה של האמת היא האהבה. בתור תלמיד נאמן של חסידויות פשיסחה וקוצק, רבי יהודה לייב ביקש לא רק אמת (Wahrheit בגרמנית), אלא בעיקר "אמיתיוּת" (Wahrhaftigkeit), או מה שנקרא ביידיש "אמסדיק". בכך הוא פתח פתח לפרשנות רוחנית לכתבי הקודש, למדרשי חז"ל ולקיום המצוות, פרשנות המגשרת בין קול התורה לבין קולה של הנשמה. מי שמוכן לשמש שפתיים לאמת, הן בתקופות של חושך והן בתקופות של אור בחייו, זוכה – ולו לפרקים – ליצור תורה, ללמוד וללמד מתוך הבאר הפנימית, מחיי העולם שה' נטע בתוכו.

ציור: יעקב קשמכר, צפת, 2008