דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בפברואר 2002 | מהדורה 08

התנגשות של ציביליזציות או של פרדיגמות

ביודעין או שלא ביודעין, אילץ אוסאמה בן לאדן את העולם הערבי והמוסלמי להתמודד עם הסתירות הטבועות בסימביוזה הבעייתית שבין "האותנטיות" האיסלאמית ל"מודרניות" המערבית. חסאן מניימה שואל, האם אירועי ה-11 בספטמבר משרטטים התנגשות בין האיסלאם למערב או בין האיסלאם לבין עצמו

מסגד המלך פייסל, איסלמבד, פקיסטאן

בעולם מתנהל כעת קונפליקט לא שגרתי, שצדדיו אינם מוגדרים היטב. על-פי ההגדרה הצרה ביותר, מעמיד הקונפליקט את הממשל האמריקאי מול הרשת הארגונית של אל-קאעידה. על-פי ההגדרה הרחבה ביותר, ניצב המערב מול האיסלאם. כל אחד מן הצדדים הפעילים בקונפליקט הציג הגדרה משלו. "או שאתם איתנו, או שאתם עם הטרוריסטים" – אלה הגבולות שצייר הנשיא האמריקאי ג'ורג' וו. בוש מיד לאחר מתקפות ה-11 בספטמבר. מנהיג אל-קאעידה, אוסאמה בן לאדן, סיפק במהרה את גרסתו-שלו: "אירועים אלה חילקו את העולם לשני מחנות, מחנה המאמינים ומחנה הלא-מאמינים". הקונפליקט אינו סימטרי, כמובן, משום שמעצמת-העל היחידה בעולם מתמודדת בו מול ארגון מחתרתי. אותה א-סימטריה מתקיימת גם בין שתי ההגדרות המתחרות. הגדרתו של בוש שואפת לכלול בתוכה את העולם כולו, מוסלמים ולא-מוסלמים כאחד, לבד מהמיעוט הלא-מוגדר המכונה "טרוריסטים". בן לאדן, לעומת זאת, מבקש לשרטט את קווי ההפרדה שלו בגבולותיה של "האומה המוסלמית", קהילת המוסלמים העולמית. באופן מובלע, המאבק על הגדרת הקונפליקט מתגבש אם כן בתחומיה של אותה קהילת מאמינים מוסלמית, שהיא אמורפית אך גם ממשית.

ראוי לציין, שאופייה הכללי של המחלוקת ההגדרתית הזו הוא לא תמיד ברור, בין אם כתוצאה מהצהרתו הלא-מחושבת של בוש, שהשווה את המאמץ המלחמתי הנוכחי למסע-צלב, ובין אם כתוצאה מדברים של בן לאדן, שחרגו מתחומי העולם המוסלמי, כמו, למשל, בהתייחסותו לפצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסאקי.

ובכל זאת, קריאה זהירה של הדיונים האינטלקטואליים והחברתיים, שהתנהלו ברחבי העולם הערבי והמוסלמי בעקבות ה-11 בספטמבר, אכן מעלה כי קהילת המאמינים המוסלמית היא לב-לבו של הקונפליקט הנוכחי. אוסאמה בן לאדן, ביודעין או שלא ביודעין, אילץ את העולם הערבי והמוסלמי להתמודד עם הסתירות הטבועות בסימביוזה הבעייתית בין ה"אותנטיות" האיסלאמית ל"מודרניות" המערבית.

תולדות היחסים בין ארצות העולם הערבי לארצות המצהירות על השתייכותן לציביליזציה המערבית הן ארוכות ורבות-פנים. מורשתן – קולוניאליזם, והקמתה של מדינת ישראל – היא הרקע שכנגדו מעובדת קבלת ה"מודרניות" המערבית. השפעת החלוקה למדינות הלאום במזרח התיכון, במקום רשתות נזילות של ערים וכפרים מלפני מלחמת העולם הראשונה, עדיין מהממת, כמעט מאה שנים לאחר מעשה. מדינת הלאום שיבשה את אורחות הממשל הישנים – שמלכתחילה לא היו יציבים במיוחד – והגבירה עוד את תלותן של האליטות השולטות באירופאים. כל זאת, על חשבון ייצוגם הנאות של ציבורי בוחרים מקומיים. מדינת ישראל הוקמה בהתאם לקוויה של שיטת מדינות הלאום החדשה, אך פגעה באוכלוסייה הפלסטינית המקומית והחלישה את קבלתה של המערכת החדשה, ובמקביל הסיטה את המשאבים הדרושים להפנמתה בכיוונו של קונפליקט שעדיין לא נפתר.

הרטוריקה שבה משתמש ארגון אל-קאעידה מנסה, במפורש ושלא במפורש, לנצל את החשדנות הטבועה בתרבות הערבית כלפי סדר עולמי המבוסס על מדינת הלאום. מבחינות רבות לא שירת הסדר העולמי הזה את החברה הערבית: האי-צדק בפלסטין לא נפתר, ואפילו לא זכה להכרה הולמת; ובמקומות אחרים צמחו עוולות חדשות, שאחת הגדולות שבהן היא הפגיעה בעם העיראקי.

ערך אוניברסלי

אך בכל רחבי התרבות הערבית התקדמותה של המודרניות המערבית לא נתפשה בדרך-כלל, מעבר למימד הפוליטי שלה, כאירוע לא רצוי, או אפילו כדבר מהפכני. אפשר כמובן להעמיד את ההוליזם, המסורתיות והתיאוקרטיה שסיעות מוסלמיות שונות מנסות לקדם אותם בכל כוחן, מול האטומיזם, הרציונליזם והדמוקרטיה שנתפשים כעמודי התווך של ה"מודרניות" המערבית; אך למעשה, האיסלאם, כתחום תרבותי ודתי, בדרך-כלל הסכים עם היבטים של הערכים הללו לכל אורך ההיסטוריה שלו. הצלחת המפגש המחודש במאה ה-19 בין האינטלקטואלים הערבים של ה"נָהְדָה" – הרנסנאס הערבי – לחוויית המודרניזציה האירופית נבעה בעיקרה מן העובדה, שאותם אינטלקטואלים השתכנעו באפשרות ליישב בין שתי המורשות. ה"מודרניוּת" אמנם הוכרה כתופעה אירופית במקורה, אך היא כשלעצמה נתפשה כערך אוניברסלי. המודל היפני הוכיח שאמונה זו יש לה על מה לסמוך.

כמובן, האופטימיות של ה"נהדה" לא התממשה, והעולם הערבי כולו לא נכנע לתבניות האירופיות. האליטות האינטלקטואליות התקיפו את הסינקרטיזם של ה"נהדה" – כלומר, צירוף הרעיונות הערביים וההשקפות המערביות לשלמות אחת ­- כנאיבי וכאחראי לכשלונות, ובמקומה אומץ ליברליזם אירופי טהור לכאורה, מסוג מסוים.

התפשטות הליברליזם הביאה להרחבת הפער בין נקודות המבט האינטלקטואליות של האליטות וההמונים, והדגישה את ההבדל בתפישתם את ה"מודרניות" המערבית. בשיח האינטלקטואלי המרכזי פחתה חשיבותה של הדת, בעוד אימוץ החיצוניוּת של החיים המערביים הטעה לחשוב שנסיגת הדת אינה מוגבלת רק לשיח האינטלקטואלי. אך בפועל, אף שבהיבט החומרי, ובעיקר בסביבה העירונית, התקבלו השינויים בברכה, הרי דתיותם הבסיסית של הפרט, המשפחה והחברה לא השתנתה.

תהליך נסתר של הפרדת תחומים אִפשר לפרט המוסלמי לנהל אורח-חיים מערבי ומודרני לכאורה, עם כל הנוחויות הצפויות – כולל כאלה שמתנגשות במפורש עם צווים דתיים, כמו שתיית אלכוהול וקבלת ריבית על כספים שהופקדו בבנק – ולשמר במקביל את דתיותו באמצעות הקפדה על תפילה, צום, מתן צדקה ומצוות דתיות אחרות.

טהרנים אידיאולוגיים מסוגים שונים, דתיים וחילונים כאחד, ניסו להדגיש את צביעותו של הפתרון הפרגמטי. הפרט הערבי ספג ביקורת, בין אם משום שלא אימץ את המודרניות במלואה, ובין אם משום שנכנע לפיתוייה המזהמים. כך או אחרת, במובלע, ובלי שתנוסח לדבָר מסגרת אידיאולוגית כלשהי, עמדה החברה הערבית בפני תוכחות הטהרנים.

העידן הליברלי הגיע אל קצו עם הנַכְּבָּה (1948) וההפיכות ה"עממיות" שבאו בעקבותיה ובישרו את בוא הלאומנות. זו, מצדה, הובסה ב-1967 והוחלפה בשמאל נסיוני. הליברליזם, מתוך גישה מתנשאת, היה מוכן לקבל דת טקסית מתונה; הלאומנות תפשה את החוויה הדתית כביטוי היסטורי לתוצר תרבותי של "אומה" קונקרטית; ואילו השמאל צמצם את הדת לירושה מן העבר שיש להתגבר עליה. כך התקדמה הזירה האינטלקטואלית הערבית במאה העשרים אל עבר הפחתה הדרגתית בחשיבותה של הדת ודחיקתה החוצה.

אך לא הליברליזם, לא הלאומנות ולא השמאל היו מסוגלים לפתור את הבעיות הפוליטיות הבסיסיות של החברה הערבית. המערכת החדשה של מדינת הלאום טרם הצליחה לספק מרחב ייצוגי; התלות בכוחות זרים עדיין היתה גדולה; והעוול שנגרם לתושבי פלסטין עדיין לא תוקן. האינטליגנציה הערבית נכשלה, והעובדה שזנחה את מורשתה הדתית העמיקה את הפער בינה לבין שכבת האוכלוסייה שהיא התיימרה לייצג אותה. הניכור והכשלון של האינטליגנציה הערבית הותירו צעירים משכילים רבים ללא בית אינטלקטואלי או אידיאולוגי.

האליטות האינטלקטואליות ויתרו על מורשת דתית שבאופן מסורתי הופקדה בידיהן, וכתוצאה מכך נוצר רִיק שמילאו אותו קולות פופוליסטיים, אשר תכופות פטרו אותם כלא רלוונטיים או אנכרוניסטיים. כצפוי, קולות אלה באו בדרך-כלל מאסכולת המיעוט הסַלַפית, שחסידיה היו המבקרים החריפים ביותר של הפיחות במעמדה הציבורי של הדת במהלך המאה העשרים. המיליטנטיות הרדומה של הדורות החדשים זכתה לעידוד זהיר בדמותן של הבטחות חסרות כיסוי בדבר השיבה לתור הזהב.

פוטנציאל אמיתי

ברבע האחרון של המאה העשרים ביטא האיסלאמיזם המוקדם את לוחמנות-המחאה של תושבי הערים בני המעמד הבינוני התחתון, שבבסיסה לא עמדה עוצמה רבה. כאבי הגדילה של האיסלאמיזם הפעיל זכו להדגמה בהתקוממות ה מילֶנרית חסרת התקווה של ג'והאימן אל-עותייבי במֶכָּה, ב-1979. (ביום הראשון של ש נת 1400, לפי הספירה האיסלאמית, (1979), השתלטו מאות על המסגד ה גדול בעיצומו של החג וקראו, בשם האיסלאם המקורי, להדיח את המשפחה השלטת ) ההתקוממות הדגישה את חוסר התוחלת של המאמץ האינטלקטואלי ליישב בין ביקורת סוציו-פוליטית למורשת אסכטולוגית.

המהפכה האיסלאמית באיראן והג'יהאד האנטי-סובייטי באפגניסטן סימנו את תחילתו של שלב חדש. לפתע כבר לא היה האיסלאמיזם רק פנטזיה על אודות חזר ה אל גן- ה עדן ה קדמון של ראשית האיסלאם, אלא כוח רב-עוצמה עם פוטנציאל אמיתי. כתוצאה מכך אינטלקטואלים ערבים רבים – ליברלים, לאומנים ושמאלנים כאחד – "המירו" את דתם. בעוד שלוש האידיאולוגיות ששבקו, למעשה, נכשלו במאמציהן לגייס את ההמונים – מעבר לכוח משיכתה של מנהיגות כריזמטית – הרי האיסלאמיזם קוּדם כמושיע פוטנציאלי וכפתרון לבעיות הפוליטיות הנמשכות.

אינטלקטואלים ערבים רבים תפשו את האיסלאמיזם כאמצעי חברתי להשגת צדק חברתי ופיתוח פוליטי, מטרות שהאידיאולוגיות הקודמות נכשלו בקידומן. אך ציפיותיהם האוטופיות שהאיסלאמיזם יתפתח אל עבר מודרניות שיוכלו להזדהות עימה היו מאוויים חסרי תקווה, ששיקפו את התעלמותם מהשפעתו הגוברת של הסַלַפיזם החדש על הרעיונות האיסלאמיים. בפועל, האיסלאמיזם דווקא התרחק בדרך-כלל ממה שאותם אינטלקטואלים תפשו אותו כמודרניוּת או כתוצאה פוליטית חיובית. הסלפיזם – פיתוחה המודרני של האסכולה הסלפית המסורתית – משמר את בררנותה האידיאולוגית של האסכולה בהתייחסותו למקורות האיסלאמיים, אך גם מקצה משקל לא פרופורציונלי לפרשנות ישירה של טקסטים ראשוניים (הקוראן והסונה), ובכך מונע מעצמו מורשת נרחבת של למדנות דקדקנית. הסלפיזם המודרני הוליד הן את הג'יהאדיזם והן את צאצאו, התַכְּפיריזם. הג'יהאדיזם הוא האמונה שהנסיבות הנוכחיות מחייבות כל מוסלמי להילחם בסדר הקיים. התכפיריזם ממשיך וטוען שמי שאינו מצטרף לג'יהאד, כמוהו כמי שזנח את האמונה, ולפיכך דינו מוות.

בין שתי פרדיגמות

ישנו הבדל מהותי בין האיסלאם החברתי, כמרכיב אינטגרלי מן החיים הערביים, לאיסלאמיזם, כביטוי פוליטי המבוסס על עקרונות מוסלמיים; ועם זאת, ניתן ליישב בין השניים. האיסלאמיזם נתפש ומתפרש בעולם המוסלמי כצורה לגיטימית של ביטוי פוליטי. מוסלמים איסלמיסטים ולא-איסלמיסטים חיים יחדיו בכל חברה ערבית. האיסלאמיזם גם סיפק לעולם הערבי את נצחונו הראשון במאבק מול ישראל, כשהתנגדות החיזבאללה כפתה נסיגה על כוחות הכיבוש הישראליים בדרום לבנון. הסלפיזם, כתוכנית יותר רדיקלית בתוך האיסלאמיזם, אינו מגלה סובלנות רבה ביותר כלפי האיסלאם החברתי, המתירני יחסית; הג'יהאדיזם סותר אותו במפורש; ואילו התכפיריזם קורא גלויות לחיסולו. אלג'יריה היא דוגמה עצובה ליישומו של התכפיריזם.

עוד לפני מתקפות ה-11 בספטמבר ניטש בחברה הערבית עימות קשה בין שתי פרדיגמות: הפרדיגמה המרומזת בדבר קיומה של סימביוזה בין האיסלאם החברתי לבין המודרניות המערבית, והפרדיגמה המפורשת של הסלפיזם הרדיקלי. הפרדיגמה הראשונה הכירה למעשה במערכת של מדינת הלאום, וקיבלה את ההפרדה בין תחומי הרשויות – דתית, פוליטית וחברתית; הפרדיגמה השנייה, לעומת זאת, תבעה "לחזור" לאיסלאם האינטגרלי. אוסאמה בן לאדן וחברי אל-קאעידה, כחסידי הג'יהאדיזם ו/או התכפיריזם, היו דמויות רבות-השפעה בשולי הוויכוח הזה, אך לא היו מהותיות להתפתחותו.

ואולם, בעקבות ההתקפות התערער האיזון בעימות הפנים-ערבי הבריא הזה בין הפרדיגמות. שני הצדדים השתמשו ברטוריקה ונקטו פעולות שהעלו על נס את "התנגשות הציביליזציות". דמותה של ארצות-הברית בעולם הערבי, שכבר הוכתמה בתמיכתה הלא-מותנית לכאורה בישראל ובאדישותה כלפי הסבל הערבי, נפגעה עוד כתוצאה מחוסר היכולת האמריקאית לזהות כראוי "טרוריזם". הצהרותיה ומעשיה הבהירו בצורה מתקבלת על הדעת שמטרת המלחמה אינה האיסלאם, כדת וכנוהג חברתי. אך לא ברור אם ההגדרה הגמישה של הטרוריזם תתרחב ותכלול בתוכה את האיסלאמיזם כולו (הגדרה שהרוב המכריע בעולם הערבי ידחה אותה) או את הזרם הסלפיסטי שבו (הגדרה שרבים ידחו אותה), או שמא תגביל את עצמה לג'יהאדיזם או לתכפיריזם.

החברה הערבית של ראשית המאה ה-21 עדיין עסוקה ביצירת סינתזה בין מורשתה האיסלאמית ל"מודרניות" המערבית. מלחמתה של ארצות-הברית בטרור יכולה להשפיע על התהליך לטובת העולם הערבי ושאר העולם, או לרעתם. ככל שהמאמץ האמריקאי ייראה יותר לאומני וחסר פרופורציות, כך סביר יותר ש"התנגשות הציבליזציות" תתפוס את מקומה של התנגשות הפרדיגמות, עם כל התוצאות הלא-רצויות שינבעו מכך.

חסן מניימה הוא אחד ממנהליו של פרויקט המחקר והתיעוד של עיראק (IRDP), וכותב דרך קבע בעיתון הערבי "אל-חיאת", שיוצא לאור בלונדון

חסן מניימה הוא אחד ממנהליו של פרויקט המחקר והתיעוד של עיראק באוניברסיטת הארוורד

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 8: "לנוכח האיסלאם: מסע בעקבות ה- 11 בספטמבר". לחצו כאן להזמנת הגיליון


חסן מניימה הוא אחד ממנהליו של פרויקט המחקר והתיעוד של עיראק באוניברסיטת הארוורד

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה