ארץ אחרת

במושגים ישראליים היו חייו של ידידי, גרהרד מנדל, חיים אופייניים למדי. הוא נולד בווינה ב-1929 ונשלח לארץ-ישראל ב-1939, כחלק ממבצע הצלה של ילדים יהודים מאירופה שנכבשה בידי הנאצים. הוריו, שהגיעו ארצה זמן לא רב אחריו, הרגישו חסרי אונים ועל כן הוא נשלח זמנית לכפר נוער ליתומים ולילדי עולים.

העוני ותחושת הזרוּת חישלו את אופיו. לאחר סיום לימודיו בבית-ספר תיכון בתל-אביב, ולאחר השירות הצבאי, החל בלימודי הספרות העברית באוניברסיטה העברית בירושלים, שבה הוענק לו ב-1964 תואר דוקטור. מאוחר יותר נעשה לראש החוג, העמיד תלמידים הרבה ומילא תפקיד מרכזי בזירה התרבותית הישראלית, כאחד ממבקרי הספרות הסמכותיים ביותר בה. הוא פרסם למעלה משלושים ספרים שהוקדשו לתולדות הספרות העברית, ודומה כי תפוקתו המחקרית הפורה רק הלכה והתעצמה מאז פרש באורח רשמי מן ההוראה.

בשלב כלשהו שינה את שמו לגרשון שקד (הרי mandel בגרמנית פירושו שקד), נשא לאישה עמיתה שלו ללימודי ספרות באוניברסיטה, הוליד שתי בנות וזכה לראות חמישה נכדים. הוא הלך לעולמו כשעבר ניתוח בלבו, בסוף דצמבר 2006.

את גרשון שקד פגשתי לראשונה ב-1982, בכנס בינלאומי של סופרים יהודים שנערך בבּלאג'ו שבאיטליה. זה היה שבוע מרוכז של מפגשים בין סופרים וחוקרי ספרות; המבוגר מבין המשתתפים הישראלים היה יהודה עמיחי, אשר נולד ב-1924 בווירצבּוּרג שבגרמניה בשם לודוויג פויפר, ועלה לארץ עם משפחתו ב-1936. סמי מיכאל, שנולד ב-1928 בשם סאלח מנשה ונאלץ לברוח מבגדאד בשל פעילות פוליטית מחתרתית, הגיע לישראל ב-1949. אהרן אפלפלד נולד בצ'רנוביץ שברומניה ב-1932, נתפס בידי הנאצים בגיל שמונה או תשע והגיע ארצה ב-1947. מבין שני המשתתפים ילידי ישראל, דן מירון וא"ב יהושע, רק למשפחתו של יהושע היו שורשים עמוקים בארץ.

עמיחי, מיכאל, אפלפלד ושקד לא היו היחידים ממשתתפי הכנס, שלא נולדו בארץ שבשפתה כתבו. זה היה גורלם של כשני שלישים מקרב תריסר המשתתפים הנותרים, ואני בתוכם. כבר אז, ומאוחר יותר ביתר שאת, גילה שקד משיכה אל זהותם הכפולה של סופרים החיים בשתי תרבויות או אף יותר, נושא שהקדיש לו את ספרו האחרון, "זהות: ספרויות יהודיות בלשון לעז" (אוניברסיטת חיפה, 2006).

כשהיה שקד ילד בן תשע התבונן ממקום מחבואו מתחת לפסנתר באנשי פלוגות הסער הנאציות מרוקנים את דירת המשפחה מרהיטיה ומרכושה. אביו היה כלוא במחנה ריכוז זה חודשים רבים ולא היה מי שיגן עליו מפני אכזריותם של האנשים, אשר על פרטיה עבר בשתיקה

האדם שפגשתי ב-1982 נראה בעיניי מגושם מעט ולא בעל חן רב. הוא נשם בכבדות, ועם הזמן נודע לי שהוא סובל מאסתמה. האנגלית שבפיו עדיין לא היתה טובה כפי שנעשתה בבוא העת, וכשדיבר עברית אימץ לו מפעם לפעם את המבטא האשכנזי והיה משבץ בדבריו מילים גרמניות, כמבקש ללגלג על מוצאו הנוכרי. על ספרים ועל מחבריהם דיבר שקד ברצינות ובלהט, אך טבעו התיאטרלי התגלה כבר אז, כאשר העדיף לגלוג פרודי על פני יומרנות ספרותית ועל פני מעוף נשגב של רטוריקה – כולל זו שלו. כאשר הרגיזוהו, יכול היה להגיב בחוסר נימוס. בעת שהותו בבּלאג'ו לא עשה דבר כדי למצוא חן בעיני זולתו, או כדי להסתיר את חוסר סובלנותו ביחס לבורות, טיפשות וצביעות.

חבל שאין בידי רשימות מלאות יותר על אותם דיונים, שנערכו סביב השולחן הכבד או במסגרת מפגשים לא רשמיים. בין יתר הפרטים, עולה בזכרוני העורך והסופר האמריקאי ארתור כהן, אשר העלה זכרונות מאושרים מחופשה שבילה בילדותו על שפת אגם קומו. אפלפלד, אגב, הציג גירסה יותר מאיימת של מקום קיט בספרו "באדנהיים עיר נופש" (הקיבוץ המאוחד, 1979), וכאשר חצינו את האגם בספינה, החלפנו בינינו מחשבות על מורשתה של צ'רנוביץ, העיר שגם אני נולדתי בה. המחזאי האנגלי ארנולד וסקר הפתיע אותנו, כאשר פצח ערב אחד בזמרה – הוא שר שירים עבריים שלמד בקבוצות נוער יהודיות.

הכנס לא היה נטול קשיים ואי-הבנות – בין אלה שדיברו אנגלית שוטפת ובין אלה שלא ידעו שפה זו על בוריה, בין יהודים החיים במדינת ישראל ובין יהודים המתגוררים מחוצה לה, בין שומרי מצוות ברמה זו או אחרת ובין אלה שאינם שומרי מצוות כלל. סינתיה אוזיק וגרייס פיילי, ששררה ביניהן קרבה מיוחדת בשל מוצאן המשותף מניו-יורק, גילו עמדות מנוגדות ביותר ביחסן אל יהדותן. מסתבר כי בסופו של דבר, ממלאת האישיות תפקיד חשוב יותר מהטיעונים שבפיה. עם תום המפגש ייחדתי ברשימותי בקורטוב של הפתעה מקום לגרשון; ציינתי שלמרות כמה התפרצויות חסרות רסן, הוא היה "האדם ההגון והשלם ביותר שבינינו, ומי שניחן בכושר השיפוט הדקדקני והזהיר ביותר".

מקומו של המיסיסיפי

בדברי ההספד על גרשון שקד בעיתון "הארץ" הוא תואר כמי שמיפה את הספרות העברית, מלאכה שבזכותה הוענק לו ב-1993 פרס ישראל. אם אכן היה גרשון כּרטוגרף, היה בוודאי מסכים עם ארתור סאמלר, גיבור יצירתו של סול בלו, שאמר כי "כל משרטטי המפות חייבים לשים את המיסיסיפי באותו המקום, ולהימנע מהמצאות מקוריות. זה אולי משעמם, אך אדם חייב לדעת איפה הוא נמצא. איננו יכולים להחליט שהמיסיסיפי יזרום לעבר הרי הרוֹקִי לשם שינוי" (כוכבו של מר סאמלר, תרגם  משה זינגר, תל-אביב, 1993, עמ' 172).

במקרה של גרשון, קביעתו מקומו של המיסיסיפי על המפה משמעו כתיבת תולדותיה של הסיפורת העברית החדשה על מלוא היקפה (1980-1880). בחמישה ספרי יסוד – מהסוג שספרויות אחרות כבר זכו לו בשפע, אך הספרות העברית החדשה לא העמידה עד כה – הציג שקד בהרחבה את היוצרים העיקריים, התחקה אחר קווי השפעה אמנותיים והיסטוריים והסביר מה מבדיל בין העיקר לטפל. הוא החל במלאכתו ב-1972 ומסר את הכרך האחרון לדפוס ב-1998.

הוא היה מצויד בכל הנדרש כדי לעמוד במשימה זו. את הקריירה שלו כמורה התחיל בתכנון קורס מבוא שהיה בנוי לפי אותם קווים בדיוק, ואף הכין אנתולוגיות (במכונת שכפול) ששימשו ספרי לימוד לסטודנטים הישראלים. הוא היה תולעת ספרים במלוא מובן המילה, ומה שהניע אותו במידת-מה היה תחרות עזה מהסוג שרק פרופסורים בודדים זוכים לה. דן מירון, בנימין הרשב (הרושובסקי) ומנחם ברינקר היו קרובים לו בגילם; צבא שלם של חוקרי ספרות ומבקרים צעירים נשך בעקביהם. אווירת התחרות הרוויה יצרים, ששררה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, נלכדה בדיוק רב להפליא ברומן הבלשי של בתיה גור; ב"מוות בחוג לספרות" (כתר, 1989) תואר שקד, כך נראה, כדמות הגברית היחידה בחוג שהיתה למעלה מכל חשד.

שליטה בתולדות ספרותה של ישראל המודרנית סללה לגרשון את הדרך למציאת מקומו בארצו החדשה. בעיניו – כמו גם בעיני כמה מעמיתיו בתחום מדעי היהדות – ייצגו הספרות והתרבות העברית את הקשר האורגני בין התרבות הדתית שהזינה את העם היהודי בעברו, לבין החברה החילונית שהם ביקשו להקים. אם במשך אלפיים שנה עמדו תלמידי-חכמים ורבנים בראשן של קהילות יהודיות, היש דבר טבעי יותר ממעבר מבתי-המדרש אל המחלקות למדעי היהדות? המורים במכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים ביקשו לגבש תרבות לאומית הוליסטית בשפה, שהיתה מצויה כשלעצמה בתהליך של מעבר מהיר מלשון המקרא לשפת היום-יום והרחוב.

עוד בהיותו תלמיד לתואר שני, מוריו של גרשון הזמינו אותו ליטול חלק במפעל זה לגיבוש התרבות של החברה. שליטתו בשפה גרמנית היתה דבר נדיר בקרב בני המחזור שלו, ובוודאי הקנתה לו מעמד מיוחד בעיני צוות המורים אשר נשלט בעיקר בידי פרופסורים שנתחנכו בלשון זו. כמורה, ניסה שקד להעניק לתלמידיו אותם יסודות מקיפים שהקנו לו. "איני מתגעגע לישראלי העשוי על סרט-נע לפי מתכון של ספר בישול היסטורי" (אין מקום אחר: על ספרות וחברה, תל-אביב, הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 29), כתב ב-1988 כפרודיה על מה שלמעשה היתה שאיפתו הגדולה: ליצור תהליך יעיל של מסירת יֶדע ממוריו ילידי אירופה לתלמידיו, הצברים העוקצניים.

ייאוש ולהיטות

ההיסטוריוגרפיה הישראלית מסמנת גלי עלייה עוקבים לארץ בין השנים 1882-1939. החלוקה לתקופות של הספרות העברית החדשה, שהציע שקד, צמודה לציר זמן דומה. ראשיתה בכרך הראשון, "גלות", המוקדש לחלוצי הפרוזה והשירה העברית המודרנית בקיסרויות רוסיה ואוסטרו-הונגריה. רוב היוצרים האלה נשאו את עיניהם אל המזרח, אל ארץ-ישראל, או אף עקרו אליה, בעוד שורשיהם נשארו נעוצים בקהילות הדתיות של עיירות הולדתם. הדמות המרכזית בכרך השני היא ש"י עגנון, שעלה לארץ-ישראל ממזרח אירופה אך התעקש על שמירת המתח בין שני המקומות, כמנהגו גם ביחס לקטבים אחרים, כגון המסורת והמודרניות, הפרט והאומה, הספקנות והאמונה.

אווירת התחרות הרוויה יצרים, ששררה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, נלכדה בדיוק רב להפליא ברומן הבלשי של בתיה גור; ב"מוות בחוג לספרות" (כתר, 1989) תואר שקד, כך נראה, כדמות הגברית היחידה בחוג שהיתה למעלה מכל חשד

הכרך השלישי מוקדש לעליית המודרניות בספרות העברית בארץ, בין שתי מלחמות העולם. הכרך הרביעי עוסק אף הוא בתקופה זו, אך יריעתו רחבה יותר והוא כולל גם את פרק הזמן שלאחר קום המדינה, ועוקב אחר עלייתו הבו-זמנית של הריאליזם בספרות העברית. סופרי דור הפלמ"ח, ובהם משה שמיר, חנוך ברטוב וס. יזהר, הם שקבעו את צביונה התרבותי של המדינה היהודית שקמה בתש"ח. הילת ההקרבה העצמית שנתקשרה, ובצדק, לאותם גברים ונשים אשר ניצחו במאבק למען העצמאות, נתקשרה במידה שווה גם לספרות התקופה. על-פי שקד, יצרו אותם סופרים את "הסיפור הציוני המקובל", ובכך הוא התכוון לביטחון בצדקתם המוסרית שהם שיקעו ביצירותיהם, בבואם לספר את תולדותיה של מדינת ישראל המודרנית. אך כקורא וכמבקר, משיכתו הגדולה ביותר של שקד היתה לא אל יוצרים אלה אלא אל בני דורו הספרותי, ילידי שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, אשר בגרו במדינה יהודית שכבר היה לה קיום, ולהם הוא הקדיש את הכרך החמישי של מפעלו.

באוניברסיטה העברית לימד שקד את יצירות הסופרים החביבים עליו – עמוס עוז, א"ב יהושע, אהרן אפלפלד, עמליה כהנא-כרמון ויעקב שבתאי, שהלך לעולמו בגיל צעיר (1981-1934) – כקלאסיקה בתהליך של התהוות. א"ב יהושע הבהיר, כי שקד הוא שסייע לבני הדור הספרותי הזה לעמוד על ייחודם העצמי ולהגדירו. בקהילה ספרותית זעירה ודחוסה מבקר טוב הוא בבחינת מורה-דרך, ולא רק מתעד.

הן כמבקר והן כמורה, נהנה שקד מהצבתם של כל יוצר וכל יצירה כנגד רקע היסטורי רחב ככל האפשר. וכך, בעודו עוקב אחר ההתפתחות של הספרות העברית, הלביש במילים אף את תולדותיה של המדינה.

דימוי השוקת השבורה משמש את שקד לתיאור הצמא "להתחיל מבראשית" שחשו היוצרים שזה מקרוב באו, אלה שעזבו את אירופה משום שלא יכלו לחיות בקהילות היהודיות המסורתיות, ובה-בעת לא היו מוכנים להיטמע באוכלוסייה הסובבת. אנו מוזמנים לחוות הן את הייאוש והן את הלהיטות שבנסיונם ליצור ספרות חדשה בשפה שנועדה לתכלית חדשה. מה יתפוס את מקום המתח המפרה, שיצר את התרבות היהודית בגולה? מה תהיה דמותה של התרבות החדשה? אחדים מספריו של שקד שתורגמו לאנגלית נותנים ביטוי לרעיונות אלה, אך דומה שהתרגום פוגם בלהט המאפיין את כתיבתו העברית.

אין אדם יכול למחות את עברו

הגם שגרשון התלהב מאוד מן הכשרונות החדשים שעלו בדורו, במהלך הזמן גברה דאגתו באשר למגמה האידיאולוגית-הפוליטית של יצירתם. עד סוף שנות השישים אף היוצרים העבריים הביקורתיים והמיוסרים ביותר, אשר חיפשו פגמים בעולם הסובב אותם, חשו חלק מן המפעל הגדול של התחייה הלאומית. הדור החדש, לעומת זאת, ביטא ברבים את התנגדותו. נצחונות במלחמות ישראל יצרו תחושת אשמה כלפי האוכלוסייה הערבית המנוצחת, בעוד מלחמות שהיו לכאורה פחות מוצלחות עוררו זעם בשל אי-כשירותה של הממשלה, אשר שלחה חיילים אל מותם. אחד הסופרים הביע את תיעובו ממדינה של "קבלנים, שחצנים ועשירים חדשים". אחרים, שמיקמו את עצמם הרחק בצִדה השמאלי של המפה הפוליטית, ראו בהיבחרה לראשונה של ממשלת הליכוד, שייצגה את גוש הימין והמרכז, בגידה בייעודה הסוציאליסטי של המדינה. בעגה האקדמית, שהוא נזקק לה מפעם לפעם, כתב שקד כי חלק מיוצרים אלה "ערערו על סיפור-העל הציוני", היינו, קראו תיגר על הלגיטימיות המוסרית והפוליטית של מדינת ישראל, ולמעשה, אף על עצם הרעיון של מדינה יהודית.

עם תזוזתה המתמדת של עילית האינטליגנציה הישראלית שמאלה, התקשה שקד לשמור על שיווי המשקל הביקורתי. הוא ניסה להגן על ה"גל החדש" של בני זמנו מפני הַאֲשָׁמה בהיותם "פוסט-ציונים", אך נאלץ להתייצב דרך קבע אל מול עמיתים ותלמידים, שנשאו דגל זה בגאווה. גרשון היה כה מעורה בקהילה הספרותית של ישראל, עד אשר מצא אף הוא את עצמו כלול באותו מחנה "פוסט-ציוני", הגם שלמעשה לא חדל להיות אסיר תודה על המקלט שהוא והוריו זכו לו במדינה, כפליטים מאירופה.

אחת ממסותיו היותר חושפניות ועמוקות הרגש נכתבה כתשובה לשאול פרידלנדר, עמיתו משכבר הימים באוניברסיטה העברית, אשר פרסם ב-1978 את ספר זכרונותיו (עם בוא הזיכרון, תרגמה אליה גילדין, אדם, 1980) – חיבור שזכה לשבחים הן מצד הביקורת והן מצד הציבור בצרפת. פרידלנדר שיבץ בספרו קטעים על נסיון חייו בישראל, שהוא עדיין התגורר בה עם משפחתו בשעת כתיבתו, לצד זכרונות על ילדותו המוקדמת בפראג, ניתוקו מהוריו והישרדותו בגפו, היחיד מכל בני משפחתו, במהלך מלחמת העולם השנייה.

שקד הודה בכוח הרב שבכתיבתו של פרידלנדר, והביע הזדהות עמוקה עם הנער שאת חייו, כאת חייו-שלו, קטעו הזוועות של היטלר. אף שהשניים שרדו את המלחמה בנסיבות שונות לגמרי – פרידלנדר כמומר בבית-ספר של מנזר בצרפת – שניהם בגרו במדינת ישראל אשר היתה באותם ימים בחיתוליה, שירתו בצבאה וזכו למעמד של פרופסורים ידועי שם בהיסטוריה ובספרות באוניברסיטאות שלה. שניהם התקוממו לנוכח חורבנו של העולם שבתוכו נולדו, ושניהם, כאנשים בוגרים, ניסו ליצור בעבודתם גירסה חדשה לתרבותו אנינת הטעם.

אך בכך תמו קווי הדמיון בין השניים; שכן, ספרו של פרידלנדר הצדיק, במודע או לא במודע, את התרחקותו העתידית ממדינת ישראל ומהזהות הישראלית. שקד, חדור אף הוא אותם געגועים להוויה האירופית שנשללה ממנו, געגועים שפרידלנדר נתן להם ביטוי, פתח את מסתו על פרידלנדר בזכרונותיו-שלו על הבוקר שלאחר ליל הבדולח, אותה התקפה נאצית על מוסדות ועל עסקים יהודיים ב-9 בנובמבר 1938. ילד בן תשע התבונן ממקום מחבואו מתחת לפסנתר באנשי פלוגות הסער הנאציות מרוקנים את דירת המשפחה מרהיטיה ומרכושה. אביו היה כלוא במחנה ריכוז זה חודשים רבים ולא היה מי שיגן עליו מפני אכזריותם של האנשים, אשר על פרטיה עבר בשתיקה. בין הקירות העירומים נולדה ציונוּתו של הילד.

"אין מקום אחר", הספר שצמח ממסתו של שקד על פרידלנדר, מכריז על ציונות לוהטת, אך ציונות זו שונה משורשיה החלוציים. טעותם של מייסדי המדינה, לדעת שקד, היתה המחשבה שהם יכולים להותיר מאחוריהם את ההיסטוריה היהודית של שברון-הלב ולהתחיל מחדש בשפה הישנה-חדשה בארץ הישנה-חדשה. בתלמוד נאמר: משנה מקום משנה מזל. אמירה זו היתה תקפה בכל הנוגע ליהודים, עד גבול מסוים: שום עם לא זכה לחולל במהירות וביסודיות כה רבות תמורה עצמית מהסוג שהעצמאות הפוליטית דורשת. אך כיצד אפשר לצפות מפליטים להשיל מעליהם את התרבויות שהם התעצבו בתוכן, או לדכא את צערם על כל מה שאיבדו או הקריבו בבואם לארץ הקטנה שבמזרח? גרשון תיעד שיחה שבה אמר לו המבקר ברוך קורצווייל, כי לעולם לא יוכל לסלוח להיטלר על כך שהרס את עולמו הרוחני ושילח אותו אל תרבות שלא היתה תרבות כלל.

עם זאת, כתב: "אין אדם יכול למחות את עברו. האדם נושא עימו את פצעיו ואת עושרו התרבותי שצבר בימי חלדו – אך כאשר נהרס העולם-של-אתמול הרי כל המביט בגעגועים נצחיים לאחור, כאשת לוט, אינו מגיע לעולם לארץ המובטחת" (אין מקום אחר: על ספרות וחברה, הקיבוץ המאוחד, עמ' 66).

אך בחירתו של גרשון בשם לספרו, השאול מכתביו של יוסף חיים ברנר, מגלה נימה אחרת, אף יותר צורבת: "אפשר, אפשר מאוד, שכאן אי-אפשר לחיות, אבל כאן צריך להישאר, כאן צריך למות, לישון … אין מקום אחר" (י"ח ברנר, מכאן ומכאן).

שיאה של הציביליזציה היהודית

בכל הזדמנות פרט שקד על רגש הבושה שלי וניסה לשכנע אותי לקרוא עוד ועוד עברית. כמוהו כאח בוגר, בחן כל מילה שפרסמנו, אני ואחי הצעיר, דוד רוסקיס – אף הוא פרופסור לספרות עברית ויידיש, כמוני – ונזף בנו, אם כי ברוח טובה ובלי להחמיר, כל אימת שלא עיינו עיון ממצה במקורות העבריים. הוא לא אהב להטיף לעלייה לארץ, ועל כן קידם את העיסוק בעברית, כדרך ליצירת זיקה למדינה שזו שפתה.

כקורא וכמבקר, משיכתו הגדולה ביותר של שקד היתה לא אל יוצרים אלה אלא אל בני דורו הספרותי, ילידי שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, אשר בגרו במדינה יהודית שכבר היה לה קיום, ולהם הוא הקדיש את הכרך החמישי של מפעלו

אלכסנדריה העתיקה עמדה לנגד עיניו של גרשון כדגם שלילי: קהילה יהודית שהצליחה להיטמע היטמעות כה מוצלחת בסביבתה התרבותית, עד כי נעלמה במהלך ארבעה דורות. בתרגום תורתה של יהדות אלכסנדריה מעברית ליוונית ראה סיבה ועֵדוּת, כאחת, להיעלמותה המהירה. חרף העובדה שגרשון נהנה לבלות את זמנו באמריקה, לא מסוגל היה להסתיר את הבוז שחש לנוכח הבורות הנפוצה, גם בקרב יהודים משכילים, באשר למקורות היהודיים, תולדות עם ישראל, מדינת ישראל והשפה העברית.

אך ההנחיה וההדרכה שלו לא היו תמיד מן הסוג המחמיר והמוכיח. באביב 2003, כששהיתי בישראל תקופה ממושכת, הוא הזמין אותי להצטרף אליו ואל מלכה אשתו ולצאת אל חיק הטבע ביום העצמאות. נסענו מירושלים לכיוון תל-אביב ופנינו בצומת המוביל לקיבוץ מעלה-החמישה ולבית-ההארחה שלו. שמו של הקיבוץ, כשמותיהם של מקומות רבים בישראל, מעלה בזכרונם של אנשים מקבוצת גיל לא צעירה במיוחד את הקורבנות שהוקרבו כדי לזכות ולהגיע לתפארת ההווה. הקיבוץ – אשר נוסד ב-1938 בידי חברים בתנועת נוער ציונית שעלו מפולין, ושנקרא כך לזכר חמישה ממייסדיו אשר נרצחו בידי פורעים ערבים בשנתו הראשונה – מילא תפקיד אסטרטגי חשוב בקרב על ירושלים ב-1948. במשך למעלה מחמישים שנה נהגו יוצאי הפלמ"ח לציין את יום העצמאות בגבעה תלולה ביער, מאחורי הקיבוץ. תוכלו לשער למה כוונתי באומרי "יוצאי הפלמ"ח": גם הצעיר שבהם היה כה חלוש, עד כי בניו ונכדיו נאלצו לעזור לו בהליכתו על הקרקע שאינה מסבירה פנים. מספרם של אנשי הקבוצה הלך והתמעט, עד כי היה צורך להזמין גם את הצעירים שבאורחים, כגון בני משפחת שקד, כדי למלא את השורות.

אך כמובן, איש לא הציע לחפש מקום יותר נגיש. המכוניות המשיכו להגיע בדרך חד-נתיבית ולא סלולה, חונות בצורה מסוכנת לאורך המדרון ופולטות מקרבן נוסעים שכיסא גלגלים יאה להם יותר מהירידה המסוכנת במורד הגבעה הבוגדני, אל עבר השמיכה שנפרשה על האדמה הקשה.

בעוד הקשישים מתיישבים בחצי-הגורן, בכעין אמפיתיאטרון, פרשנו את השמיכות שהבאנו עימנו והתבוננו במתרחש. מקצת הדוברים העלו זכרונות מימי בחרותם ודיברו בשבחם של חברים שכבר הלכו לעולמם. אחרים השמיעו הרצאות קצרות על הנוף והפולקלור המקומיים. כל אלה לוּו בשירה ובאכילה, ואף בבדיחות תוצרת-בית. הוויכוח הבלתי נמנע פרץ עם הזכרתן של פעולות טרור ערביות, מה שעורר את תגובת המחאה: "בלי פוליטיקה!". היה קשה להימנע מ"פוליטיקה" בשנה שבה קצרו מחבלים מתאבדים הצלחה רבה במיוחד, אך הישראלים מסרבים בדרך-כלל להניח לאויביהם לקלקל להם את שמחת היום, שהוא בכל שאר המובנים יום מושלם.

גרשון ידע איזו מתנה הוא מעניק לי, כשהתיר לי להצטרף אל חבורה מכובדת זו. שנינו ראינו בהקמתה של מדינת ישראל את שיאה של הציביליזציה היהודית, ומגשימי החזון נמנו בעינינו עם פנתיאון הגבורה שלנו. עוד שנים אחדות, וכבר לא יהיו בינינו פלמ"חניקים אמיתיים: גרעין זה של אנשים לא ימשיך להתכנס ביערות. הדרך חזרה לירושלים היתה עמוסה לעייפה, המוני חוגגים פזורים ביערות ועל הגבעות. הציונות קצרה ברינה את הישגיה, ולא היתה חֶברה טובה יותר לחלוק אותם עימה מהנער שכה העריך את ביתו, אשר נקנה במחיר יקר.

הסופר המסתתר

משונות הן דרכי העולם, והן שאפשרו לי הצצה חטופה ובלתי תלויה בגרשון הילד. בן-דודי, שעלה לארץ קצת לפני כן ושמשפחתו גרה בחצר תל-אביבית אחת עם משפחת מנדל, זוכר כיצד הציק לגרשון, כשהיו שניהם בני עשר לערך, על אכילת לחם בפסח. סיבת ההתגרות לא היתה אי-ציות למסורת היהודית – ביתו של בן-דודי לא היה אף הוא בית מסורתי – אלא חוסר ההיכרות של העולה החדש עם המנהגים המקומיים: אף אחד בשכונה לא אכל לחם בפסח. רגש האשמה בעטיה של אותה תקרית עדיין בער בבן-דודי, בעל העור הדק יותר מבין השניים, הגם שקורבנו לא זכר אותה עוד (או טען שאיננו זוכר) – וזאת, אף שגרשון דווקא התייחס לעתים לעלבונות החברתיים שסבל מהם באותם ימים.

הסופר המדוכא המסתתר, יש אומרים, בכל מבקר ספרותי, צף ועלה אל פני השטח רק פעם אחת, כשגרשון פרסם את הרומן שלו "מהגרים" (הקיבוץ המאוחד, 2001). בתחילת הספר מופיעה ההכחשה הרגילה בדבר הדמיון המקרי בלבד בין הבדיון למציאות, אך כל מי שהכיר את גרשון יזהה כמה מתמונותיו ודמויותיו – שנלקחו ממעגל חייו.

ברומן מסופר על בן למשפחת מהגרים שאביו המהגר היה עגלון, אשר גדל בתל-אביב וסובל מן ההשפלה הכרוכה בעיסוקו של אביו; הוא נוטש את ביתו, שוהה זמן-מה בשווייץ ובניו-יורק, ניצב בפני פיתוי מקצועי ורומנטי להישאר בחוץ-לארץ, אך שב לישראל כדי להגיע להשלמה עם הוריו ועם ביתו. בעמודים האחרונים, כשהבן מלווה תחילה את אמו ולאחר מכן את אביו אל מקום מנוחתם האחרונה, דומה שהרומן אומר: "זו היתה מטרתי; נכתבתי כדברי פרידה מן המתים, להבטיחם שהנני אסיר תודה להם, ושנשארתי בן נאמן ואוהב".

בכל שפה אחרת היה שמו של הספר נושא אופי תיאורי גרידא; בעברית הוא משקף התנערות מן השימוש הלשוני המקובל, "עולים". הכותרת "מהגרים" היא מסוג הכותרות המזמין את התווית "פוסט-ציונית", שהרי איזו סיבה עוד יש להעדפת המהגר חסר האידיאולוגיה על פני העולה חדור האידיאלים, לבד מהרצון לחתור תחת "סיפור-העל הציוני המקובל"?

ובכל זאת, הרומן מספק תשובה על שאלה זו על-ידי התיאור הנאמן של משפחה המגיעה ארצה בדרך מקרה, בבקשה לה מקלט, ושל ילד שלא הוכן לקראת חייו כישראלי או כיהודי. רק לאחר שהודה עד כמה לא היה מוכן להרפתקה שחייו הובילוהו אליה, הרוויח גרשון, או גיבור ספרו, את זכותו לומר, בסמכותיות ובביטחון: "אין מקום אחר". הציונות של גרשון נקנתה בעמל רב, והיתה אינסטינקטיבית ומלאת ודאות נלהבת, ממש כמו הלב שבתוכו צמחה.

גרסה אנגלית של מאמר זה רואה אור בימים אלו ב"קומנטרי"

תרגם מאנגלית (בעצב ובהכרת טובה מרובה) אביגדור שנאן

לקריאת הכתבה במלואה ניתן להזמין את גיליון 39 של "ארץ אחרת"