ארץ אחרת

מבצע שלמה 1991: העולים חווים תחושה קשה של ניכור

עצמי. צילום: ריקי רוזן

דרמה גדולה אורבת לעלייה – לעליית בודדים לא פחות מאשר לעליית המונים ולעליית האתיופים לא פחות מאשר לעליית המרוקאים או הרוסים. ירושלים של מעלה מידרדרת, ולפעמים אף מתנפצת לרסיסי תקוות ולשברי כלים. נוכח שגרת ההתמודדויות היומיומיות וקשיי השפה, תחושת ההגשמה מתמוססת ואת מקומה תופסת תחושה של החמצה ואף הונאה. השהות בארץ נחווית אז כהגירה כפויה. כאשר מתפוגגים המניעים הדתיים-רוחניים שהובילו אליה, גלות בת אלפיים שנה והגעגועים לירושלים מתחלפים בריקנות, שלא הכל יודעים או יכולים למלא אותה ולהתגבר עליה.

במדינה שרוב אזרחיה עולים או בני עולים לא קיימת אפילו קתדרה אחת לעלייה. בגלל ייחודיותה של התופעה ניתן היה לצפות שהעלייה תהווה את הציר שסביבו יתפתח המחקר החברתי-תרבותי ואפילו החברתי-כלכלי, אך בינתיים מצטייר הרושם שאיש אינו מתעניין בשאלות המקננות בלב כל עולה המנסה להתיר את הסבך שאליו נקלע.

אמנם מהגרים מוכנים לשלם מחיר כבד כדי לראות את צאצאיהם מתערים בסביבה החדשה, אבל לא מדובר בעובדים זרים שבחרו להגר לארץ עשירה למחייתם ולרווחת קרוביהם שנשארו מאחור, אלא בעולים ששמו את כל מאווייהם הרוחניים או האידיאולוגיים בעלייתם לארץ. הרבה מעבר לסל הקליטה, הם מצפים להכרה, להוקרה ולכבוד על שהם, ואבותיהם לפניהם, החזיקו מעמד בגולה.

אבל אם רובם הגיעו לארץ כגיבורים, הם התקבלו בה כנחשלים – בעיקר ההמונים הלא אירופאים, המסומנים בהכללה כ"עדות המזרח". הם הגיעו לארץ אבות ונשללו מהם אבותיהם; הגיעו כחולמים ונזרקו למציאות מעברות, עיירות פיתוח או ערי קרוואנים. המרוקאים, שנשלחו לעבודות סיקול ביערות הקרן הקיימת לישראל, והאתיופים המנקים את חופי הארץ מצאו את עצמם בתחתית הסולם החברתי בארץ המובטחת, בעוד שהחשיבו את עצמם – באתיופיה כבמרוקו – בראש כל הסולמות מלבד סולם השררה. יכול להיות שבארצות המוצא מצבם הכלכלי היה גרוע יותר, אך מעמדם הרוחני היה טוב לאין שיעור.

בעשורים הראשונים להקמת המדינה, כאשר ראשי ממשלה גידלו כבשים ושרים הגישו מזון בחדרי האוכל בקיבוציהם, אפשר עוד היה להסכים לשלם מחיר כלשהו. אבל עכשיו, כאשר העושר מנקר העיניים נתפש כ"סיפור של הצלחה" ואליטות מצומצמות השתלטו על מקורות ההון ועל מוקדי הכוח, העולים, בניהם ונכדיהם אינם מבינים מהו החזון שלמענו הם נדרשים לשאת את חבלי הקליטה. לא פלא שהעולים מחבר-העמים פילסו לעצמם דרך במבוך הישראלי בקלות יחסית. מלבד היתרונות בהשכלה האירופית שלהם, הם התייחסו אל עצמם כאל מהגרים והיו מוכנים לשלם את המחיר הנדרש מכל מהגר.

במדינה שרוב אזרחיה עולים או בני עולים לא קיימת אפילו קתדרה אחת לעלייה. בגלל ייחודיותה של התופעה ניתן היה לצפות שהעלייה תהווה את הציר שסביבו יתפתח המחקר החברתי-תרבותי ואפילו החברתי-כלכלי, אך בינתיים מצטייר הרושם שאיש אינו מתעניין בשאלות המקננות בלב כל עולה המנסה להתיר את הסבך שאליו נקלע

היתה תקופה שבה הרבינו לדבר על כור ההיתוך הישראלי. האמת היא שמעולם לא היה כאן כור היתוך. היו מאמצים ונסיונות קליטה – היום באירופה קוראים לזה "קולוניזציה פנימית" – שהתייחסו אל העולים, בסופו של דבר, כאל מהגרים שנדרשו להשיל מעצמם את זהותם וללבוש… מדים. תחילה היו אלה מדי העבודה של העליות הראשונות ולאחר מכן מדי צבא בסגנון הפלמ"ח או אופנת הצנע של בן-גוריון. רווחה אז דמותו של הישראלי האידיאלי: החלוץ-החייל-העסקן, המקבל על עצמו את דין האומה, התנועה או הקבוצה, אך אותו "יהודי חדש" נותר בגדר סיסמה שכל כולה שלילת היהודי הגלותי. מרתק לראות בדיעבד עד כמה הצליחה קבוצה קטנה של חלוצים-חיילים-עסקנים, המסתתרים מאחורי צו הממלכתיות, לכפות אתוס שבטי על המוני עולים. הם הפעילו קולוניאליזם פנימי שלא הותיר מקום לוויתורים, לפשרות או לפקפוקים. כל מי שערער נפלט, כל מי שמחה נדחה. ה"יהודים המזרחים" לא ערערו ולא מחו. ילדים ניסו להיקלט באחת מחברות הנוער שבהן הוצבו, ומי שלא שר את שיריה נשר. צעירים התגייסו לצה"ל בלחץ חברה שכל מה שהיה לה להציע היה ניחוח צבאי. מי שלא התגייס הוצא ממשפחת הלוחמים הגדולה, אך לא כל המתגייסים התקבלו אליה.

יהודי המזרח גילמו בישותם, בעגה שלהם ובמנהגיהם מחאה וערעור חי על אושיות השבט הקולט. הקולוניאליזם הפנימי ביקש להקהות את ההבדלים והשיג רידוד תרבותי כללי של האוכלוסייה. צייתנים לרוח השוויון החלוצי, היהודים הגרמנים הסתירו את תרבותם, היהודים הרוסים הצניעו את ספרותם, והמזרחים נטו למחוק את יהדותם. המרכז-אירופאים והמזרח-אירופאים, שעליהם נאסר להתגאות בתרבותם הפולנית או לפאר את יצירתם היידית, הכתירו את האם הפולנייה שלהם כ"אם היהודייה האולטימטיבית".

למען הצדק ההיסטורי, קוצר רוח וחוסר סובלנות ניכרו כלפי כל גל עלייה. השבט המייסד לא ציפה מהעולים אלא להתנער מתרבותם הקודמת, כלומר, לדבר עברית מהר ככל האפשר, לעברת את השם ולהתגייס. העולים התבקשו להיקלט, לא לתרום.

שד חברתי לא מגרשים, אלא אם כן עוקרים את תנאי המחיה שלו. שד חברתי מתנקם בכל מי שמתעלם ממנו, והוא דוגר בחסות הפערים החברתיים ואי הסובלנות התרבותית, בחשכת האפליה התעסוקתית וההתנשאות המעמדית. על כן השד הקרוי עדתי לא ייעלם, לא בנישואי תערובת ולא במאמרי מערכת

מתברר, אם כך, שמדינת ישראל, על ממסדה האקדמי והפוליטי, בעצם אינה יודעת כלל הגירה מה היא. היא אינה מסוגלת להתבונן באכזבות, בתסכולים, בכעסים, ולכן גם אינה יכולה להבין אותם ולהשלים איתם. אלמלא היתה המדינה יושבת ומצפה להכרת תודה בלבד, היינו יודעים שהמהגרים האחרונים הם תמיד הבולטים ביותר ואלה שמעוררים את העוינות החריפה ביותר, והיינו נערכים קצת טוב יותר לקבל אותם. המרוקאים לא נקלטו כי הם נשמעו; האתיופים אינם נקלטים כי הם נראים. אלה נדרשים עדיין לשנות את קולם, ואלה לא פחות מאשר להחליף את עורם.

כל אימת שמוזכרת קבלת הפנים שלה זכו יהודי המזרח, יש מי שנרתע לאחור בקריאות: "שד עדתי! שד עדתי!". התופעה כה שכיחה עד שיהודי המזרח, כמו גם יהודי אירופה, מזדעקים, אחוזי דיבוק לגרש אותו.

מפעילות קודחת זו ניכר כי כל המחוללים סביב השד חסרים כל השכלה בדמונולוגיה. הם אינם יודעים, למשל, ששד לא קוברים כלל, ועוד פחות מכך בהבל פה, ובמיוחד אם הקברן מתפרנס ממנו בצורה זו או אחרת.

אך בראש ובראשונה ניכר כי הם אינם יודעים – הייתכן? – ששד חברתי לא מגרשים, אלא אם כן עוקרים את תנאי המחיה שלו. שד – צריכים לדעת אחת ולתמיד – מתנקם בכל מי שמתעלם ממנו; הוא אינו שועה לאזהרות ולטקסים, למלמולים ולקללות. הוא מתעתע בקורבנות ובמרפאים כאחד, והוא דוגר בחסות הפערים החברתיים ואי הסובלנות התרבותית, בחשכת האפליה התעסוקתית וההתנשאות המעמדית. על כן השד הקרוי עדתי לא ייעלם, לא בנישואי תערובת ולא במאמרי מערכת.

גם מחוות הסליחה הנשמעות לעתים אינן עוזרות, היות שהפער העדתי חופף פער תרבותי, השכלתי, חברתי ופוליטי. מצד אחד, העדות האירופיות נמצאות בעשירונים העליונים; מצד שני, העדות המזרחיות נמצאות בעשירונים התחתונים. למרות כל התחזיות הוורודות וכל דוגמאות ההצלחה – דוגמניות, שחקני כדורגל, קבלנים, גנרלים, חוקרי קבלה ועוד – הפערים לא נעלמו, ואילו המחאות דוכאו בהפעלת לחץ סימבולי וחברתי חסר תקדים. למעשה, המצב רק החמיר עם השנים, ואנחנו עדים לעלייתה של אריסטוקרטיה אשכנזית השולטת בכל מוקדי הכוח, ולצדה ממוקמים קישוטים מזרחיים.

יהודי המזרח, במיוחד המרוקאים, התקבלו בארץ כעולים לא-רצויים, בתור ניצבים בחלום שנרקם עבור יהודי רומניה ופולין, רוסיה והונגריה, צרפת וגרמניה. בראשיתה לא נועדה הציונות ליהודי המזרח, לא פנתה אליהם, לא התחשבה בהם. הופעתם התקבלה בלית-ברירה, ועם חריקות המאיימות תדיר על ריקמתה. יהודי המזרח אפילו הואשמו, פה ושם, בשיבוש חלום יפה שהיה – בגללם! – לחלום בלהות. יהודי מרכז ומזרח-אירופה טרם השלימו עם המחיר שנדרש מהם כביכול על קליטת המוני יהודים שלא ידעו את הרצל, שלא לדבר על טולסטוי וא. ד. גורדון. אי לכך, הם לא ממש מבינים ולא יכולים להבין עדיין את הטראומה שהסבו ליהודי המזרח. הם לא תופשים שהיא עוברת למרות נישואי התערובת לדור השלישי, ושהיא לא תיעלם במינויים פוליטיים בלבד. אי הבנה זאת צרובה בנשמות ומושרשת בהווי ובאורחות החיים. היא אינה מרפה ואינה שוקעת. לארץ, חוששני, יותר משד אחד.

הדיבוק המערבי

רגשות בוז ליהודי המזרח הופנו ליהדותם ולתרבותם של המרוקאים. גרעין המייסדים, קולוניאליסטים שהחשיבו את עצמם לפרולטריון, בזו ליהודי המזרח וראו בעלייה ההמונית שלהם לומפֵּן-פרולטריון (אלה מהפרולטריון שיוּתרו על-ידי החברה, כיוון שאינם יצרניים), שנכפה על המהפכה הציונית-בולשביקית. בזו להם כי הם שיבשו את הרומנטיקה המזרחית של ראשוני החלוצים והאחרונים שבהם; בזו להם כי הם פגעו בתקוותיהם ההזויות של ראשוני הבורגנים להקים שווייץ של היהודים במזרח התיכון; לבסוף, בזו להם בוז חינם, כי לא רצו להכיר בהם בתור אחים. מדובר בגזענות דקיקה וסמויה, המושרשת היטב בקרב האליטות בישראל, כבצרפת ובאנגליה, גם אם הן ממהרות להתרעם על כל אפליה ולהוקיע אותה. רבים מתייחסים עדיין ליהודי המזרח – "שכנינו מבגדד" – כאל אנשים מפגרים. הרי הם נכשלים כמעט בכל. רבנים גדולים לא היו להם ולא עומדים לקום להם. חוקרים בעלי שם כמעט שלא נתנו. ואילו הפוליטיקאים שלהם מנסים לחפות על העדר כריזמה בחינניות יתר או בהפגנת יתר של יושרה.

האמת היא שאיני יודע אם קיימת מדינה כה רווית בוז כבוש כמדינת ישראל. לפעמים תחושתי היא שכולם שונאים את כולם: האירופאים את המזרחים והמזרחים את האירופאים, האשכנזים את הספרדים והספרדים את האשכנזים, החילונים את הדתיים והדתיים את החילונים, הערבים את היהודים והיהודים את הערבים, הפולנים את הרוסים והרוסים את הפולנים, המרוקאים את הפרסים והפרסים את המרוקאים. פרויד לא הצליח לרדת לחקר עומקי נשמתו היהודית. לעומתו וייספיש, אותו רב חרדי ממאה שערים שקיבל את התגלותו מניטשה, לא הפסיק לטעון שרק חוקר השנאה האנושית המהולל הזה תפס את סוד הישרדותם וחוסנם של היהודים.

ההפרעה המזרחית

יהודי המזרח, במיוחד המגרבים, עברו שני תהליכי קולוניזציה. הקולוניזציה הראשונה הוציאה אותם מחשכת ימי-הביניים כביכול והציבה אותם תחת זרקורי הקידמה. היא ערערה את נאמנותם לארצות מוצאם והפנתה את מאוויי ההגירה שלהם למדינות כצרפת ואנגליה. היא בוצעה ברובה על-ידי מנהלי רשת אליאנס ומוריה, שפעלו בשליחות הקולוניאליזם הצרפתי בנחישות, ביעילות ובמצפון שקט לתיקון הנשמות למען תחייתן המוסרית וקימומן האינטלקטואלי. בהשפעתם התנכרו היהודים למורשתם התרבותית, לשפתם המקומית ובמידה מסוימת גם ליהדותם. הקולוניזציה של אליאנס היתה רכה למדי והביאה את ברכת ההשכלה ליהודים. נוסף על כך, היא סוככה במידת מה על היהודים וחסכה מהם את שבט שלטונם של השליטים המקומיים. חסרונה הבולט ביותר היה ביצירת מעמדות, בין המשכילים והנבערים ובין העירונים והכפריים. לעומתה, הקולוניזציה השנייה, הישראלית, פעלה ללא מעצורים. היא קעקעה את המורשת היהודית, פסלה את המנהיגות הרבנית, הוקיעה את המנהגים העממיים, ומן המשכילים שהגיעו לארץ היא שללה את הישגי הקולוניזציה הראשונה

הקולטים בארץ פגעו, מתוך בורות או התפקרות, בכבוד הבריות, כלומר באחד הערכים ההומניסטיים ביותר במערכת ההלכתית. הם הוסיפו חטא על פשע כאשר קבלו על כך שהקורבנות רגישים מדי לכבודם, והוכיחו אותם כפליים על שהם נפגעים. "גאווה, שאינה מתעסקת בהשוואות ואינה יודעת תסביכי נחיתות ועליונות מהם, נחוצה ליושר אישי", כותבת חנה ארנדט בחיבורה "אחריות ושיפוט"
("Responsibility and Judgment"), בהסתמך על מקורות יווניים. לבסוף, הם הצליחו להפוך את הכבוד למלת גנאי ולשריין אותו… למרוקאים.

הקולוניזציה והנישול התנקזו לתחושה קשה של ניכור עצמי, שספק אם יהודי המזרח התאוששו ממנה. הרי הם נקלעו למלחמת דמים בין יהודים וערבים, שסחבה את כל הקלישאות של מלחמה בין מזרח ומערב. היהודים הופיעו כנציגי המערב, הערבים כנציגי המזרח. אלה בזו לפיגורם של אלה, ואלה התחלחלו מיהירותם של אלה. המלחמה המתמשכת גייסה בשני המחנות כמויות אדירות של שנאה. היהודים שנאו את הערבים והערבים את היהודים. ואילו יהודי המזרח, רובם ממוצא ערבי, מצאו את עצמם, בלי משים, בכור השנאה התהומי הזה. הם סבלו משנאת היהודים לערבים, מהבוז שהמערב רוחש למזרח ויותר מכל משנאה עצמית. הרי הם היו ערבים יהודים במקורם, דיברו ערבית ולא יכלו אלא לאמץ לעצמם את "צורת החיים" הגלומה בערבית. יהדותם לא שינתה את הופעתם – הערבית, את נימת ישותם – הערבית, את רקמת חושיהם – הערבית. מקרב האירופאים ביותר שבקרבם עלו לארץ מעטים בלבד, ומעטים מבין אלה שעלו נשארו. השנאה לערבים, תוצר לוואי של המלחמה נגדם, הופנמה כשנאה עצמית ונתנה את אותותיה, בין השאר, בקיצוניות המדינית כלפי הערבים. רוב יהודי המזרח זקוקים לגמילה, והם יבריאו רק אם הם יתייחסו לעצמם גם כאל ערבים. לפחות לעת עתה.

זה שניים או שלושה דורות שמבטיחים לנו שהדברים משתנים. האמת היא שאם ישנו כור היתוך כלשהו בישראל, הוא לוונטיני. מייבאים אורחות חיים וממזרחים אותם, לטוב ולרע. הסביבה היא הממזרחת. האקלים. הריחות. ההמולה. התכונה. התמזרחות – אם להשתמש במונח של חוקר ממלכת הצלבנים יהושע פראוור – אינה תלויה ביהודי המזרח, היא טבועה במזרח. בניגוד למדינות אחרות, החל מהודו וכלה בנסיכויות, ישראל לא פיתחה לעצמה מנגנוני הגנה מפני המערב ולא מנגנוני התאמה למרחב. כאשר חיים וייצמן נשאל על רשמיו, לאחר ביקורו הראשון בפלשתינה בשנות העשרים, הוא ענה: "מקום מצוין לייבש כביסה".

בינתיים ישראל אינה במזרח ואף לא במערב. תל-אביב היא חיקוי של לוס-אנג'לס, של אתונה ושל ביירות. יותר יהודית, יותר רעשנית, יותר מסורבלת. המצער הוא שיהודי אירופה ויהודי המזרח, אשכנזים וספרדים, יהודים וערבים, נפגשים בלוונטיניות גרועה, בעלת כל הסממנים של פלשתיניות חדשה, ואיננו משכילים להגות לוונטיניות טובה, ממקורות היהדות, שתוכל להפריח מחדש את היצירתיות היהודית, להתאימה לתנאים הגיאו-פוליטיים החדשים של היהודים בכלל ושל הישראלים בפרט ולהרחיבה לאורחות החיים של תושבי המדינה.

בשישים שנות קיומה של המדינה הושמעו רק קולות מזרחיים אותנטיים בודדים, קולות שלא התכחשו למבטאם המזרחי ולנימתם הערבית, ובהם קולו של שלמה אלבז ז"ל, שהיה בין מייסדי תנועת "המזרח אל השלום", בשלהי מלחמת לבנון, תנועה שלא הגיעה לתודעת הציבור. אלבז היה איש אשכולות, עם רגל במדע ורגל בהגות, רגל בשירה ורגל בפרוזה, רגל בירושלים ורגל במרקש, רגל באוהלי ה' ורגל בקתדרות יפת, עם הים התיכון בעין אחת ואגם ז'נבה בעין השנייה, דובר עברית, צרפתית, אנגלית וערבית.
בכל השפות הללו הוא דיבר בשם "ישראל הפסיפסית" ובשם "אנדלוסיה החדשה". אם קולו לא נשמע בקקופוניה הבטחונית-עסקנית, המשתקת כל בת-קול שאינה מנחיתה הוראות או מדרבנת לקומבינות, זה מפני שעבור הממסדים הפוליטיים, הצבאיים והאקדמיים פסיפס הוא רק תגלית ארכיאולוגית ואנדלוסיה – רק מיתוס מהעבר. אלבז התרעם על ההחמצה המשוועת הכרוכה בהאחדה כוחנית-סימבולית של היהדויות, התרבויות והקהילות לכדי שמאלץ ישראלי-פלישתי אנמי נטול נשמה. הוא התגורר בשכונת תלפיות שבירושלים ולא החסיר – מרוב אהבה, פתיחות וסקרנות – את ההתכנסות החגיגית, חג הסיגד שהאתיופים מציינים מדי שנה על הטיילת המשקיפה על העיר העתיקה ועל הר-הבית. באחד הימים הוא

הדפס

1.חלום עתיק שבור