דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 ביוני 2002 | מהדורה 10

טעות מסוכנת של אנשים נפלאים

"הפרגמטיות הציונית נבעה מהכרה אחת ברורה: מהפכה דרמטית כמו המפעל הציוני אינה יכולה להתבסס על משאלות לב בלבד, וגם לא להסתפק באמונה דתית ש"הקב"ה יעזור. במידה רבה, זו כשלעצמה היתה מהות השינוי הציוני בהיסטוריה היהודית: מהפכה שמרדה בפטליזם הדתי שלפיו "הכול בידי שמים", והחליטה לקחת את גורל העם בידיה. פירושה של ההכרעה הזו איננו רק תחושת עוצמה משכרת, אלא קודם-כול זהירות המתחייבת מן האחריות העצומה" מכתב גלוי לאחיי המתנחלים                                     

שילה, 2001. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

אהובים יקרים,

הדברים שאכתוב במכתב הזה בוודאי לא ינעמו לרבים מכם. כתיבת דברים כאלה, בתקופה שבה מתינו כולם מונחים לפנינו – וסבלכם-שלכם קשה במיוחד – אינה עניין קל גם עבורי. אם אני עושה זאת, הרי זה משום שבעיניי התקופה שבה אנחנו נמצאים כעת היא צומת דרכים שמעשינו בו עלולים להכריע את גורלה של מדינת ישראל כולה, לחסד או חלילה, לשבט. ומול הכרעות בסדר-גודל כזה דומני שאסור לשתוק, למרות כל הקושי.

דווקא משום כך חשוב לי להבהיר כבר בראשית הדברים את יחסי הרגשי אליכם. כשהתחילה לראשונה הפעילות של גוש-אמונים, באמצע שנות השבעים (של המאה הקודמת), הייתי ילד שחצה זה עתה את העשור הראשון לחייו. כמה שנים מאוחר יותר, כשהחלו להתלהט הוויכוחים על ההתיישבות ביש"ע – בהיותי בישיבה תיכונית – תמכתי בה ללא סייג. פה ושם אפילו התגייסתי באותן שנים גם לפעולות כנגד הנסיגה בסיני. לא פעילות דרמטית מדי, אני מודה; בסך-הכול שהיתי כמה ימים בחבל ימית הנצור, שבועות ספורים לפני פינויו, וכבר אינני בטוח מה משך אותי לשם יותר: האידיאולוגיה או התרגשות הנעורים מה"מבצע הלילי" של עקיפת מחסומי צה"ל וזחילה "מעבר לקווים", בכניסה לימית הנצורה.

מאוחר יותר, עוד כתלמיד ישיבת הסדר (בגוש-עציון, שגם היא כידוע נמצאת בתחומי יש"ע), הצעתי את עצמי ככותב ל"נקודה". למעשה, זה היה העיתון המקצועי הראשון שבו כתבתי. אחרי השירות הצבאי, ומול אפשרות של עבודה במוסף "הארץ", העדפתי לקבל את הצעתו של ישראל הראל ולעבוד ככתב ראשי וכעוזר לעורך ב"נקודה". עשיתי זאת לאו דווקא מסיבות אידיאולוגיות; בעיקר קסמה לי אז האפשרות לעבוד בתפקיד בכיר בעיתון קטן, ולא כבורג קטן בעיתון גדול. יתר על כן, אני זוכר שכבר אז (ב-1987) לא לגמרי הזדהיתי עם האידיאולוגיה החד-משמעית של "ארץ-ישראל השלמה". אבל היתה בי גם אהבה כבירה לציבור של אנשי יש"ע; אהבה שנקנתה מניסיון של מגורים במשך שנים אחדות באלון-שבות, במסגרת לימודיי בישיבה, ומהיכרות מסוימת בכתבות המעטות שעשיתי עוד קודם לכן עבור "נקודה". מן ההיכרות הזאת למדתי, כי מדובר בחברה שהממוצע האנושי שלה גבוה בהרבה מכל סביבה חברתית אחרת שהכרתי. כמי שעשה חלק ניכר משירותו הצבאי בעיתון "במחנה" – אחד המעוזים של בני האליטות החילוניות – ידעתי עד כמה הממוצע של המידות האנושיות שם (ואני מדבר כל הזמן על "ממוצעים", שהרי ברור שיש יותר ופחות טובים בכל חברה) מקולקל ונחות מזה שפגשתי ביש"ע. אני מדבר על תכונות אנושיות בסיסיות – מעבר לכל אידיאולוגיה – של הכנסת אורחים, יחס לזולת, אחריות חברתית, נכונות לשאת בעול וכדומה. האפשרות לחיות במחיצתם של בני הקבוצה האנושית המובחרת הזאת – העבודה ב"נקודה" כללה גם מגורים בעופרה – היתה בהחלט מן הסיבות המובהקות, מבחינתי, לקבלת הצעת העבודה ב"נקודה".

האהבה וההערכה האלה – במצבים רבים אפשר בהחלט לדבר גם על הערצה – תקפות עד היום. כשאני רואה איך אתם, אנשי יש"ע, חושקים שפתיים מול מבול הפיגועים הפוקד אתכם (באופן יחסי, אפילו יותר מאת כלל החברה), וברוב המוחלט של המקרים לא רק שלא מאבדים צלם אנוש ביחס לערבים, אלא גם לא מאבדים את הנחישות ואת יכולת הבניין והעשייה; כשאני קורא, באחד הגליונות האחרונים של "נקודה", על התמודדותם של בני משפחת גביש, ואנשי אלון-מורה בכלל, מול האסון הנורא שפקד אותם עם רצח ארבעה בני המשפחה – נחושים בדיוק כמו קודם לכן, ואולי עוד יותר, לא להישבר ולהמשיך בפעילות – אני לא רק נמלא אותה הערצה שחשתי כלפיכם לפני 15 שנים, אלא גם ידיעה שכוחות הנפש האלה, שכל-כך מאפיינים אתכם, הם בדיוק כוחות הנפש שהחברה הישראלית כולה נזקקת להם כיום.

כל מה שאכתוב מכאן ואילך לא רק שאיננו סותר את ההרגשה הבסיסית הזאת, אלא אף טבוע עמוק בחותמה.

לגבי הכינוי "מתנחלים"

ועכשיו לגופו של עניין. אולי נכון יהיה לפתוח בעצם הכינוי הזה "מתנחלים", הנמצא גם בכותרת מכתבי. הרי רק בתקופה האחרונה התקיים ויכוח ציבורי ביחס לכינוי הזה והטענה שהוא מסמן את תושבי יש"ע לרעה, כישראלים מסוג ב'; שאפילו כשהם נרצחים ונפגעים אינם זכאים להכרה כישראלים מן השורה, אלא מודבק להם, כמין טלאי צהוב, שם המייחד אותם לרעה, שגם אם אינו אומר ש"בהם מותר לפגוע", הרי לפחות רומז שהפגיעה בהם פחות חמורה, יותר מובנת, מפגיעה בישראלים אחרים.

דווקא אצלכם היו מי שטענו שאין להתבייש בכינוי הזה, כיוון שהוא משחזר את מגמות ההשתלטות על הארץ שאפיינו גם את ימי יהושע בן נון, וכן היו ביניכם שציינו בצדק, שאת הכינוי הזה יצרו מתיישבי יש"ע הראשונים, וזכורה בהקשר זה הקבוצה שבאה לגור בחברון עוד ב-1968, והקימה כבר אז את 'מסעדת המתנחלים'.

כמי שסולד מהסימון שלכם כ"מתנחלים" (השתמשתי בו בכותרת רק משום שנעשה מקובל, ובעיקר כדי להמחיש את הטיעון שאביא מיד), לא אוכל שלא להכיר בעובדה שאמנם אתם יצרתם אותו, ואלמלא כן, ספק אם בכלל היה תופס תאוצה ומתקבל. ומכאן גם שאינני יכול להתכחש למשמעות הסמלית של העובדה הזו: מי שיצר את הבידול שלכם מכלל החברה הישראלית היה קודם-כול אתם עצמכם. ההעדפה של הכינוי העתיק "מתנחלים" על פני הכינוי הציוני החדש "מתיישבים" היתה העדפה של האבות המייסדים שלכם. והיא נבעה בדיוק מן התחושה ש"סתם התיישבות" איננה מעשה מספק, ומה שנותן את התוקף המלא למפעל ההתיישבות הוא רק היומרה לשחזר בו את מעשי אבותינו הקדומים. אלא שהבידול הזה בדיוק, שאתם התחלתם בו, חזר אליכם כבומרנג מאותה חברה ישראלית רחבה, שבלי להתעמק יתר על המידה במקורות הכינוי הבינה היטב שמדובר בקבוצה שלא רק באה להתיישב, אלא גם לתת אופי שונה למפעל הציוני כולו.

וראו זה פלא: בגלל אותה תחושה ברורה, שהכינוי "התנחלות" אינו מסמל רק את מיקומו הגיאוגרפי של היישוב, אלא בעיקר את השקפת העולם שהולידה אותו, נוצרה אצל ישראלים רבים הבחנה אינסטינקטיבית, לא-מודעת, אפילו בין סוגי יישובים שונים בשטחי יש"ע עצמם. אני זוכר שנתקלתי בכך בתדהמה באותו גיליון נשכח של השבועון "כותרת ראשית", שבו פורסמו לראשונה פרקים מספרו של דויד גרוסמן "הזמן הצהוב" (ב-1987, חודשים ספורים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה). בכותרות המשנה שנתנו עורכי העיתון לפרקי הספר, בלטה בעיניי העובדה שבכל פעם שדובר על יישוב דתי ביש"ע (כמו עופרה) הוא כונה "התנחלות", ואילו בכל פעם שדובר על יישוב חילוני (כמו אלפי-מנשה) הוא כונה "יישוב", כמקובל. ספק אם אפילו העורכים שמו לב לאבחנה הזו, אבל דווקא משום היותה כנראה לא-מודעת, היא משקפת היטב את העניין: הכינוי "התנחלות" איננו נובע בעיקר מדה-לגיטימציה פוליטית וגיאוגרפית של היישובים הללו, אלא מדה-לגיטימציה של השקפת העולם שהולידה אותם. מאותה סיבה ממש, העימות הפוליטי בין השמאל לימין החילוני הוא הרבה פחות אמוציונלי וחריף מאשר העימות בינו לבין אנשי גוש-אמונים, אף כי מבחינה פוליטית אין הבדל ממשי בטיעונים.

אם תרצו אפוא, בעצם הכינוי "מתנחלים", וההתהדרות הראשונית בו, כבר מסומל העניין כולו. מהו אותו עניין? הכוחות המרכזיים בתנועה הציונית מראשיתה ידעו היטב, שדווקא משום שהחזון הציוני – תחייתו הלאומית והריבונית של עם, שלא קיים חיים לאומיים וריבוניים במשך קרוב לאלפיים שנה – הוא כל-כך גרנדיוזי וכמעט בלתי אפשרי, יש צורך במנות גדושות של פרגמטיות כדי להגשים ולוּ מקצתו. מייסד התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל, היה בוודאי מן הבולטים שבפרגמטיסטים האלה, עד כדי כך שאפילו היה מוכן לשקול את הקמת הבית הלאומי בארץ רחוקה וזרה כמו אוגנדה, ולוּ כ"מקלט לילה" להמוני יהודים במזרח אירופה שחיו תחת אימת הפוגרומים והרדיפות. תנועת העבודה, שהובילה את התנועה הציונית בשנים המכריעות של המאבק להקמת המדינה, כמעט הפכה את הפרגמטיזם לשמה השני, וכיום ברור לגמרי שרק עצם הסכמתם לתוכנית החלוקה – צעד שכאב גם להם מבחינה יהודית-היסטורית – הוא שאִפשר את הקמת המדינה היהודית.

אבל אפילו ראשי המחנה הרוויזיוניסטי, שדיברו לכאורה בערכים מוחלטים, גילו בחיי היום-יום פרגמטיות מרחיקת לכת. ידועה, למשל, העובדה שכשאנשי תל-חי התיישבו בנקודה המבודדת שלהם באצבע-הגליל, היה זה זאב ז'בוטינסקי שתבע את הוצאתם משם, בנימוק שלא ניתן להגן על נקודה כל-כך מבודדת; בשעה שאנשי תנועת העבודה התעקשו על קיומה. ז'בוטינסקי, שכמו הרצל האמין שארץ-ישראל תינתן לעם ישראל רק ב"משפט האומות" (כלומר, בהחלטה מדינית בינלאומית), היה מוכן גם ללא מעט ויתורים ופשרות בדרך להשגתה של אותה הסכמה מדינית. אפילו אב"א אחימאיר, מנהיג ברית-הבריונים הימנית-רדיקלית, התבטא לפחות בהזדמנות אחת שהיה מוכן לוותר על חברון, עיר האבות, אם ישיג בכך את כינונו של הבית הלאומי בחלקים אחרים של ארץ-ישראל.

ברוח זו ידעו גם מנהיגי הימין הרדיקלי ביותר, שלשם השגת בית לאומי יידרש שיתוף פעולה מצד המעצמות הבינלאומיות. אפילו ההזיות הגדולות ביותר שנבעו מן ההכרה הזו, כמו רעיונות העוועים של אנשי לח"י על כריתת ברית עם המשטר הנאצי (לפני ההשמדה ההמונית), נבעו מהכרה בצורך הזה. לעומת זאת, אנשי גוש-אמונים לא טרחו, עד עצם היום הזה, להציג אפילו למראית-עין תפישה מדינית שתסביר מהם המנופים שבזכותם תתקבל השקפת עולמם בקהילה הבינלאומית. היא פשוט לא נתפשת כגורם ממשי בעיניהם, שהרי מהם ה"גויים" הללו מול "יד ה' הפועלת בהיסטוריה".

הפרגמטיות הציונית נבעה מהכרה אחת ברורה: מהפכה דרמטית כמו המפעל הציוני אינה יכולה להתבסס על משאלות לב בלבד, וגם לא להסתפק באמונה דתית ש"הקב"ה יעזור"; היא חייבת להכיר בכוחות הנגדיים הפועלים במציאות, וגם אם לא להתבטל בפניהם, הרי בהחלט להתחשב בהם ובפעולתם. במידה רבה, זו כשלעצמה היתה מהות השינוי הציוני בהיסטוריה היהודית: מהפכה שמרדה בפטליזם הדתי שלפיו "הכול בידי שמים", והחליטה לקחת את גורל העם בידיה. למען הסר ספק, המרד הזה כלל גם את אנשי הציונות הדתית. פירושה של ההכרעה הזו איננו רק תחושת עוצמה משכרת, אלא קודם-כול זהירות המתחייבת מן האחריות העצומה.

גוש-אמונים היה הגורם הציוני המרכזי הראשון שביקש לחרוג מן הכללים הללו. ככל הנראה, זה היה שילוב של שני מרכיבים: מצד אחד, תוצאותיה הדרמטיות של מלחמת ששת-הימים (חשש מפני השמדה שבמקומו בא ניצחון צבאי מזהיר, אשר יצר רקע נוח לרגשות משיחיים), ומצד שני, רצונה של הציונות הדתית להתבלטות גדולה יותר בחברה הישראלית. כאן טמון הפרדוקס הראשון בסיפור שלפנינו; הפרדוקס שדווקא פירות הישגיה של הציונות הקלאסית, הזהירה (כולל "גמגומי אשכול", ימי ההמתנה בחרדה עמוקה, הכנת הצבא השיטתית), הכשירו את הקרקע לצמיחתו של ענף ציוני הבוחל בזהירות הזו.

קו פרשת- המיים

למרות השינוי הדרמטי הזה בעקבות מלחמת ששת-הימים, נראה לי שקו פרשת-המים האמיתי של החברה הישראלית הוא דווקא מלחמת יום-הכיפורים. לא רבים נותנים את דעתם לעובדה המפליאה שלכאורה, אף כי מלחמת ששת-הימים היתה אמורה לאפשר הן את צמיחתו של גוש-אמונים והן את הקמתה של שלום-עכשיו, בפועל היא הולידה רק התחלות צנועות של שתי המגמות (ראשית ההתיישבות בגוש-עציון ובחברון; "מכתב השמיניסטים" וניצנים ראשונים של סרבנות משמאל); התנועות ההמוניות הופיעו רק אחרי מלחמת יום-הכיפורים. הסיבה לכך היא שבצד ההשקפות הסותרות שאמנם צצו בעקבות ששת-הימים, הרי מבחינת ההמונים היא בישרה בעיקר את הצלחתה הגדולה של ההנהגה הישראלית, וממילא לא נמצאו בציבור הרחב די כוחות שימרדו בסמכותה של ההנהגה ויערערו על תבונתה. רק המחדל הצורב של מלחמת יום-הכיפורים, על 2,600 הרוגיה, הוא שאִפשר את ה"מרד" – מימין ומשמאל.

במלחמת יום-הכיפורים אמנם החל השסע הגדול בחברה הישראלית, שבצורה סכמתית ניתן לסכמו כך: עד מלחמת יום-הכיפורים נתן כלל הציבור הישראלי את אמונו בהנהגה ה"מפא"יניקית", כלומר, הנהגה שערכיה הם ציוניים לעילא, אבל היא מגלה פרגמטיות (לעתים לא מספקת, לעתים מופרזת) במימושם. לעומת זאת, משבר המלחמה פיצל את האליטה הישראלית לשני קצוות מתנגשים, שייצגו שני פתרונות שונים למשבר שביטאה המלחמה. שניהם תפשו את המשבר הזה – בטעות – לא כמשבר ביישום המודל המפא"יניקי, הנכון כשלעצמו (כפי שהיה ראוי לפרש את "מחדל יום-כיפור"), אלא כהוכחה לשגיאה המהותית שבעצם המודל הזה.

מעברו האחד של המתרס, פנתה האליטה החילונית יותר ויותר שמאלה, מתוך אמונה שהמשבר נבע מאידיאולוגיה "לאומנית", סתגרנית, לא מספיק אוניברסלית ולא מספיק פתוחה לעולם הרחב. ומעברו השני, פנתה האליטה הדתית יותר ויותר ימינה, מתוך אמונה שהמשבר נובע מפרגמטיות של הציונות החילונית, במקום הישענות על "ערכי נצח יהודיים". התוצאה של ההתרחקות ההולכת וגוברת של שתי האליטות לכיוונים מנוגדים היתה, כמובן, העימות הקוטבי שנוצר ביניהן.

(במאמר מוסגר: נראה כי בכל השנים שחלפו מאז המשיך ה"רוב הדומם" של החברה להאמין, מי במודע ומי לא במודע, בתקפותו של המודל המפא"יניקי. העמדות שביטא הציבור הישראלי שיקפו הסתייגות מנציוּת דוגמטית ומיוֹניות דוגמטית גם יחד. הציבור תמך במהלומות צבאיות מול אלימות ערבית, בצד תמיכה הולכת וגוברת בפשרות מדיניות. אלא שה"רוב הדומם", ככינויו כן הוא, נשאר דומם, והשיח התקשורתי, הקובע גם את אופיו של השיח הציבורי הפומבי, העדיף את מלחמת הקצוות. עמדת ה"רוב הדומם" היא, לדעתי, הסיבה המהותית למשבר ה"התנחלות בלבבות", שעליו דיבר בשעתו הרב יואל בן-נון: זו לא היתה שנאה לאנשי גוש-אמונים, שניסו לטפח אנשי השמאל האידיאולוגי; ברמה האישית, כמדומני, אותו "רוב דומם" המשיך וממשיך עד היום להעריך את החלוציות ויכולת ההקרבה שלכם. ועם זאת, אותו "רוב" חולק על הריאליות של תפישתכם המדינית).

התקרבות האליטות

רק ההסלמה הגוברת בעימות הישראלי-פלסטיני יצרה את השינוי, ולמעשה, תהליך של סגירת מעגל בהיסטוריה הישראלית, והתקרבות מחודשת של האליטות: תחילה עם האינתיפאדה הראשונה, וביתר שאת אחרי רצח רבין (עם רגרסיה מסוימת בין חתימת הסכם אוסלו לבין רצח רבין, בגלל ההלם החריף מדי של ההסכמים), החל הדור הצעיר של הציונות הדתית מושך יותר ויותר למעבר מן הימין למרכז. ואילו העימות הנוכחי, מאז ספטמבר 2000, מושך גם את האליטה השמאלית יותר ויותר לכיוון המרכז המפא"יניקי של פעם (אמונה באתוס הלאומי, יחד עם גילויי פרגמטיות במימושו).

כיוון שהמכתב הזה מופנה אליכם, לא אעסוק כאן בפירוט שגיאות וחטאי השמאל הדוגמטי. מכל מקום, המשמעות המעשית של הדרך הדוגמטית שאתם בחרתם בה (ליתר דיוק, הנהגתכם; הרי הפרדוקס הוא שהרוב הגדול של מתיישבי יש"ע, גם הדתיים שביניכם, הגיע להתיישבות מתוך תודעה "התיישבותית" קלאסית, אלא שהוא עשה זאת בתוך מִתווה אסטרטגי של הנהגה "מתנחלית") היתה קודם-כול שרטוט מפת ההתיישבות. יגאל אלון הרי הציע, סמוך לסיומה של מלחמת ששת-הימים, את תוכניתו המפורסמת, שהיתה בקווים מפא"יניקיים קלאסיים: לא נרתעה מקריאת תיגר על עקרונות מקובלים בקהילה הבינלאומית (כמו קידוש קווי 67'), ועם זאת קוראת תיגר בדרך זהירה ומדודה, ובעיקר נבונה. הרי הגיונה של תוכנית אלון היה מובן לכול: מצד אחד, העמקת הנפח האסטרטגי של מדינת ישראל ויצירת "שִדרה מזרחית" בבקעת הירדן, שגם תחצוץ בין האוכלוסייה הפלסטינית לממלכת ירדן ותמנע רצף פלסטיני מעיראק עד קלקיליה, ומצד שני, הימנעות משליטה ישירה ויומיומית בחייהם של מיליוני פלסטינים.

ההיסטוריה אינה אוהבת שאלות של "אילו", ובכל זאת אי-אפשר להימנע ממחשבה מה היה קורה אילו כל האנרגיות הכבירות שלכם היו מופנות קודם-כול ליישובם של מאות אלפי תושבים בבקעת הירדן. הנכס האסטרטגי החשוב הזה היה נשאר כנראה בידינו, ולא מוטל גם הוא בערימת "קלָפֵי" המשא-ומתן, כפי שהוא כיום. ייתכן שדווקא גישה זו היתה באמת מונעת את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית ויוצרת, לכל היותר (כפי שתכנן אלון) "אופציה ירדנית", כלומר, שלטון ירדני על הפלסטינים, ולחלופין, אוטונומיה פלסטינית מורחבת, ולא מדינה.

אבל הנהגתכם בזה לשיקולים פרגמטיים, "קטנוניים", מסוג זה, ו"הלכה בגדול": לגאול את "כל חלקי" ארץ-ישראל, ובעיקר את אלה המקודשים ברמה היסטורית-דתית, שטחי "גב ההר" של יהודה ושומרון. שוב פעלה האסטרטגיה ה"מוחלטת" שלכם כבומרנג: מתוך שאתם "הלכתם על כל הקופה", תרמתם לכך שגם הדיון המדיני על יש"ע יתקיים "על כל הקופה" – כמעט בלי מרחב תמרון לפשרות טריטוריאליות. באותה רוח דחיתם אפילו את תוכנית האוטונומיה מבית-מדרשו של בגין (תוכנית שהיום כולנו, ואתם יותר מכול, היינו שמחים בוודאי לחזור אליה), ואף את הניסיון הריאלי האחרון למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית: הסכם פרס-חוסיין מ-1987 (זמן קצר לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, שסתמה כנראה את הגולל על ה"אופציה הירדנית"). כל אלה נבעו מסירוב עקבי להכיר במשמעות המעשית של חיי מיליוני פלסטינים ביש"ע, ומסירובה של הקהילה הבינלאומית לאפשר התעלמות מתביעותיהם.

אבל האמת היא ששורש הבעיה הוא יותר עמוק, וזהו הקושי להכיר בהבחנה המהותית הקיימת בין קווי המתאר של עם ישראל בגולה לבין הקווים שאמור לחייב קיומו של עם לאומי ריבוני. הרי מלחמת ששת-הימים לבדה לא היתה מספיקה כדי לחולל אותו גל של התעוררות דתית-גאולתית (הביטוי "משיחי", הרווח בדרך-כלל בהקשר זה, איננו מוצלח בעיניי, משום שהוא מזוהה עם משיח פרסונלי, יסוד שנעדר מן ההתעוררות הזו), שגילוייו ניכרו לא רק בארץ אלא בכל רחבי העולם היהודי. מלחמת ששת-הימים רק אִפשרה את הוצאתה מחדש מן הכוח אל הפועל של הרגשת ה"קיום הנסי" של עם ישראל, שממנה נבעה המסקנה בדבר העדר הצורך להכפיף את פעילותה המדינית של ישראל ל"חוקי המשחק" המקובלים. התודעה הפלאית הזו נשענת, כמובן, לא רק על שישה ימים ביוני 1967, אלא על התחושה שעצם קיומו של עם ישראל בגולה, במשך אלפי שנים, הוא בבחינת נס היסטורי, המצדיק הרגשה של קיום החורג מהכללים המקובלים.

הקיום הפלאי

אולי כדאי לומר כמה מלים על ה"גורל היהודי" הפלאי הזה. הוא אמנם מופלא מאוד, ללא ציניות וללא מרכאות, אבל אם מתבוננים לעומקו נראה בבירור שהוא נובע בעיקרו מהוויתור על חיים לאומיים ועל היכולת (שהיא אמנם הפלא האמיתי, הטמון בסימביוזה של דת ולאום בזהות היהודית) להפוך בגולה ל"דת לאומית", ולהדגיש את היסוד הדתי שבזהות היהודית על פני היסוד הלאומי. ואם תופשים את עם ישראל שבגולה יותר כדת מאשר כלאום, הרי הפלא כבר אינו גדול כל-כך, שהרי כל הדתות הגדולות בעולם מתקיימות כבר אלפי שנים.

לייחוד היהודי הזה היה, כידוע, מחיר כבד מאוד, והוא הוויתור על יכולת של קיום גורל לאומי משותף, וויתור קשה עוד יותר על היכולת לעצב את חיינו הקולקטיביים באופן ריבוני (ככל שתהיה יכולת זו חלקית ומוגבלת, שהרי חיינו כיום מלמדים שאפילו מעצמות-על, קל וחומר אומות קטנות, אינן יכולות באמת להתעלם מגורמים נוספים שמחוצה להן). ה"ייחוד היהודי" הזה טמן אפוא בחובו, מעצם מהותו, גם את צדו השלילי: הפיכתנו למרמס – אכן, "ייחודי" מאוד בכל תולדות ההיסטוריה האנושית – לכל העמים שבקרבם ישבנו.

משמעותה המהותית של הציונות היתה מרד ב"עסקת החבילה" הזו, על כל צדדיה.

החזרה מדגש דתי לדגש לאומי, יש בהם נטילת סיכון של ממש לעצם ההישרדות היהודית. מפני שעצם המעבר ממגרש הדתות למגרש האומות מחזיר אותנו לכללי המשחק הלאומיים. רוצה לומר, לאומות יש "מחזור חיים" מוגבל, גם אם ארוך, לעתים. הן נוטות להתערבב עם אומות אחרות ולשחוק אגב כך את ייחודן הלאומי, עד שגם אם הן שומרות על שמן (כמו המצרים והיוונים של ימינו), ספק אם נשמר משהו מזהותן המקורית. את הסימנים לסכנה הזו אפשר לראות כבר היום בחברה הישראלית: החילון, הטמיעה התרבותית, כניסתם האינטנסיבית של יסודות חוץ-יהודיים (עובדים זרים, עולים לא-יהודים וכד'). ההכרעה הציונית בחרה בסיכון הזה משום שלא יכלה עוד לשאת את מחירו של ה"ייחוד" – הן במשמעות הפיזית של חיים חסר ישע, והן במשמעות הרוחנית של ויתור על מרכיבים חשובים של זהות אישית ולאומית.

ואמנם, חלקים חשובים בחברה היהודית לא הסכימו למחיר הגלום ב"עסקת החבילה" הציונית. הם היו כל-כך מאוהבים בייחוד היהודי, עד שהיו מוכנים להשלים גם עם מחירו: בין אם מדובר בראשוני התנועה הרפורמית, שראו ערך אוניברסלי בקיומו של עם יהודי בין העמים; אנשי ה"בּוּנד", שדגלו בכך ממניעים של ראיית החברה בעיקר בדגש של מלחמת מעמדות חברתית; החרדים, שדגלו בכך מסיבות דתיות, או אינטלקטואלים חילונים בני-זמננו, דוגמת ג'ורג' שטיינר.

לגיטימי, כמובן – אם כי לא רצוי, ולא במקרה מספרם וכוחם של הסרבנים הללו הולך ומתמעט – לדבוק בעמדה כזו. אבל מה שגוש-אמונים ניסה לעשות שונה מכל אלה. הוא ביקש לאחוז את החבל בשני קצותיו: לשמר את ה"ייחוד היהודי" הפלאי, כזה שאין לו צורך להתחשב ב"גויים", בתנאים של ריבונות. משל למה הדבר דומה? כאילו ניסה הדלאי לאמה לקיים מדינה עצמאית בלי להתחשב בסין. פלא כזה, כידוע, אפילו הבודהיזם לא הצליח לחולל.

בניסיון להתמודד עם הדיסוננס הזה, יש בקרבכם כיום מי שיוצאים בטענה שכל ה"פרגמטיזם" הבזוי מקורו בציונות – אותה תפישת עולם חילונית הרצליאנית, שביטאה כבר מראשיתה מגמות של התבוללות. לפי אותה גישה (שמבטאיה הבולטים הם אנשי 'לכתחילה', כמו יהודה עציון ומשה פייגלין, כמו פרופ' הלל וייס), אם רק נוותר על הציונות הזו ונחזור להגדיר את עצמנו כיהודים, על-פי מיטב המורשת היהודית לדורותיה – מורשת שאינה מתפשרת על זהותה – יבוא לציון גואל.

הגישה הזו מתעלמת מן העובדה שהבעיה איננה בהגדרות המילוליות של הזהות, אלא במהות. מרגע שהעם היהודי בחר בחיי ריבונות, הוא עשה את עצמו למחויב בפשרות הנובעות מן האחריות הכרוכה בכך, אפילו אם יבחר להגדיר את עצמו כ"יהודי משיחי". והראיה היא שגם מלכי ישראל, בתקופות שמטיפי ה"חזרה ליהדות גאה" כל-כך מתרפקים עליהן, עשו לא מעט פשרות: משלמה המלך, שנשא נשים נוכריות כדי לקדם את מעמדו המדיני, ואף העניק לחירם מלך צור, לשם נוחות מדינית ולא מול סכנה קיומית, "עשרים ערים בגליל"; כולל מלכי יהודה וישראל, שכרתו כל הזמן בריתות שונות ומשונות עם מלכי האזור (לעתים קרובות גם נגד הממלכה העברית האחרת) ולעתים אף ויתרו למענם על נכסי בית-המקדש; ועד יהודה המכבי, שכרת ברית עם רומא כדי לנצח את היוונים, אותה ברית שהביאה בסופו של דבר לחיסולה של מדינת החשמונאים.

מה אפוא משמעותה המעשית של פרגמטיות ציונית בימינו? אין פירושה התקפלות מבוהלת מכל מאחז לנוכח הסכנות, אלא הבטה מפוכחת באיומים ובאתגרים, תוך נכונות – השאולה ממשחק השחמט – "להקריב פרשים, חיילים ואפילו מלכה" כדי לזכות ב"משחק" כולו.

הבעיה המיידית והחריפה ביותר היא כמובן ה"בעיה הפלסטינית". שליטה ישראלית על שלושה מיליון פלסטינים, שאינם משולבים שילוב אזרחי מלא במדינה (ואין אדם שפוי בישראל שיציע זאת), פירושה לא רק בעיה מוסרית (עם הבעיה הזו אולי היינו יכולים לחיות, בנימוק ש"הם הביאו זאת על עצמם" בסירובם לתוכנית החלוקה), אלא קודם-כול בעיה בטחונית, מדינית וכלכלית, וכפי שמתברר לאחרונה ביתר שאת, גם דמוגרפית. הולך ומתחוור התסריט שלפיו, אם לא נגיע בשנים הקרובות להפרדה מדינית מהפלסטינים, תיוותר בפועל ארץ-ישראל אחת שבה רוב ערבי, ולפיכך ירצו הערבים גם לממש את המשמעות המדינית של הרוב הזה, כלומר, דומיננטיות שלטונית. תביעה זו תזכה, מן הסתם, להסכמה בינלאומית הולכת וגוברת, וסירוב ישראלי להיענות לה – כפי שצפוי – יזכה בהדרגה ליחס דומה לזה שקיבלה בשעתו דרום-אפריקה, ואולי אף גרוע מזה (בכל זאת, מדובר ביהודים).

ניתוח מכאיב

לפיכך, המשמעות המעשית של דבריי היא אמנם ויתור על הרוב הגדול של שטחי יש"ע, והתכנסות בקווים שבמידה רבה יהיו חופפים לקווי 67'. צריך לשאוף, וגם להתאמץ לשם כך, שנהיה מסוגלים לספח לישראל, לבד מכמה גושי יישובים במערב השומרון, גם את בקעת הירדן, אבל היות שבבקעה יושבים היום רק כ-3,000 ישראלים (שמצבם הכלכלי, בשל העובדה שפרנסתם מבוססת על חקלאות, קשה ממילא), איננו יכולים לצפות רבות בעניין הזה.

כפי שאולי ידוע לרבים מכם, הקזת הדם הנוראית של השנתיים האחרונות, יחד עם התגברות "תרחישי האימה" הדמוגרפיים, הצמיחו הכרה בחיוניותו של ניתוח מכאיב מעין זה גם בקרב אנשים רבים המזוהים עם הימין. לא לחינם מדבר שרון, "אבי ההתיישבות" (לפחות ברמה המעשית) ביש"ע, על נכונות להקמת מדינה פלסטינית. לא במקרה מבטאים אסטרטגים ישראלים, אקטיביסטים ציונים כמו יחזקאל דרור, ארנון סופר, ואפילו איש המזוהה עם נתניהו כמו ד"ר עוזי ארד, לא רק הסכמה אלא אפילו תביעה לנסיגה ישראלית זריזה מרוב שטחי יש"ע (יש בהם שאפילו מוכנים לוותר על מזרח ירושלים), בעיקר מסיבות דמוגרפיות. לא לחינם מבטאים האחים דן וסלי מרידור, לשעבר בשר מבשרה של תנועת בית"ר, נכונות גלויה לפשרות טריטוריאליות כואבות, ולפחות דן מתואר כמי שעמדותיו תואמות את אלו של שמעון פרס, ואולי אף שמאליות משלו. לא במקרה, אפילו ב"נקודה" התפרסמו לאחרונה כמה מאמרים בולטים (כמו אלו של עמיאל אונגר והרב חיים נבון), המבטאים אפילו נכונות מפורשת לעקירת יישובים, ובלבד שתובטח "תמורתם" הזזת מוקדי התושבים הערבים ממדינת ישראל הריבונית לעבר הישות הפלסטינית (מדובר בעיקר בתושבי ואדי ערה). במלים פשוטות, הטאבו העקרוני נשבר, עכשיו נותרה רק שאלת המחיר.

מנגד, עומדים בנימין נתניהו וכמה אנשי ימין אידיאולוגי מסורתי (דתיים וחילונים) וממשיכים לדבוק בהתנגדות לחלוקה ולהפרדה, בשם סכנותיה הצפויות של המדינה הפלסטינית. כל משקיף הגון, שאיננו שמאלן דוגמטי, לא יוכל להתכחש לסכנות הללו, בוודאי לא אחרי השנתיים האחרונות. אבל הברירות בחיים הלא-מושלמים שלנו הן בדרך-כלל לא בין טוב לרע, אלא בין הרע לרע במיעוטו. ובהקשר הזה, למרות כל הסיכונים, הפרדה וחלוקה הן בכל זאת הרע במיעוטו.

הסיבה העיקרית לכך היא מרכיב האווירה האזורית והבינלאומית, ולמעשה גם הפנים-ישראלית. אם יימשך המצב הנוכחי, לקראת רוב ערבי בארץ-ישראל המנדטורית, התסריט הצפוי, כאמור, הוא שהקהילה הבינלאומית תלך ותתמוך בדומיננטיות ערבית במדינה דו-לאומית (כשם שהוכיח תקדים דרום-אפריקה). לעומת זאת, היות שהבעיה המטרידה יותר מכול את הקהילה הבינלאומית ביחסה למדיניות ישראל היא שליטתה בשטחים, הרי ויתור על השליטה הזו ייתן לפחות סיכוי טוב לכך שתיווצר דה-לגיטימציה בינלאומית, ואפילו מצד מדינות ערב המתונות, להמשך המאבק נגד ישראל לאחר הנסיגה. יתר על כן, אחרי הנסיגה ניתן יהיה לקבל גם לגיטימציה בינלאומית – בייחוד בתקופה הסמוכה לנסיגה – לחקיקת חוקי-יסוד שיבטיחו את אופייה היהודי של המדינה, בכל יחסי הכוחות העתידיים בין יהודים לערבים בתוכה. ואמנם, יש לגשת בהקדם לחקיקת חוקים כאלה. יתר על כן, במצב כזה, בוודאי גם הזירה הפנימית תהיה הרבה יותר מלוכדת ונחושה מול תסריט של המשך המאבק הפלסטיני (כפי שכבר הוכח בשנתיים האחרונות).

זאת ועוד, צריך להביא בחשבון שגם המוטיבציה הפלסטינית, והערבית בכלל, למאבק בישראל, ניזונה משני מניעים. ישנו המאבק הפונדמנטליסטי, הרוצה בחיסולה של ישראל בכל מקרה, גם אם לא תשלוט בפלסטינים, אבל ישנו בכל זאת גם המרכיב הקיומי-יומיומי של שנאה המבוססת על תחושות הדיכוי וההשפלה של חיים ללא אזרחות, השפלות במחסומים וכדומה. מי שמשתמש במרכיב הראשון – שלפיו צפויה רמה מסוימת של המשך המאבק בכל תסריט עתידי – כדי למנוע כל פשרה, מנציח אגב כך גם את המרכיב השני, שבעיניי הוא יותר מכריע ויותר נפוץ. אדרבה, ככל שייפתר המרכיב השני, כך יהיה לרבים יותר בחברה הפלסטינית "מה להפסיד", וסיבה להיאבק גם בפונדמנטליסטים מן הסוג הראשון.

הדברים מתחדדים עוד יותר נוכח סכנת כניסתו של נשק לא-קונבנציונלי לאזור. מלחמה בכלל, ושימוש בנשק כזה בפרט, אינם רק תולדה של זמינות כלי הנשק. בכל צד, כולל הצד הערבי והמוסלמי, שימוש כזה הוא תולדה של שקלול עדין של יחסי עלות ותועלת. לפיכך, קיים סיכוי טוב שפתרון הבעיה הפלסטינית יחזק את צד הזהירות שבהתנהגות המוסלמית, בעוד אי-פתרונה ישמש זרז לשימוש בנשק להשמדה המונית, אפילו אם המחיר לכך יהיה כבד גם מבחינתם (כדוגמת תופעת המתאבדים הנוכחית). כמובן, אין ודאות שגם פתרון הבעיה – או אפילו הקלתה – יגרום למימוש התרחיש האופטימי, אבל אפילו הסיכוי הרב שכך יקרה הוא דבר שראוי להתחשב בו ברצינות.

ואם זו המסקנה, הרי מה שמתבקש מכם, אחים יקרים, הוא אכן מטלה קשה, מן הסתם הקשה מכל המשימות שהתנסיתם בהן עד היום: לא רק שאסור לכם להתנגד להכרעה דמוקרטית של החברה הישראלית בכיוון של חלוקה והפרדה, אלא אם אכן יש בכם תכונות של מנהיגות ואחריות לאומית – ואני מאמין גדול שאמנם ניחנתם בכך – עליכם גם להצטרף לתובעים את השינוי באופן אקטיבי.

אני מודע היטב לכך, שהמשמעות המעשית של הדברים האלה פירושה עקירת עשרות אלפים מכם – גברים, נשים וטף – מבתיהם, מהחלומות שרקמו. התסריט הזה הוא, כמובן, קשה ומצמרר. לא הייתי מעז לבקש זאת מכם, אלמלא הייתי משוכנע – כמו רבים וטובים אחרים, כולם לא "בוגדים" אלא ציונים גמורים, המחויבים עמוקות לעתידו של עם ישראל, שבלי הוויתור הזה תעמוד מדינת ישראל – חלום הדורות היהודי, שהושג רק אחרי שואה נוראה – בפני סכנה של חורבן. לא פחות מכך. מול סכנה כזו, אפילו הכאב האישי והקהילתי העמוק שיהיה בוודאי מנת חלקכם אם יתממש תסריט הפינוי, הוא מחיר שאין מנוס ממנו.

אוהבכם,

יאיר שלג

יאיר שלג הוא עיתונאי, חבר מערכת עיתון "הארץ"

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 10: "יחסים מסוכנים – החברה הישראלית והמתנחלים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר מערכת בעיתון "מקור ראשון"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה