דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בפברואר 2002 | מהדורה 08

טרשים וטרסות

הספרות הארצישראלית העכשווית היא, ברובה, "ספרות עירונית". לצד ספרות זו החלה להתפרסם בשנים האחרונות פרוזה פרי עטם של מתיישבי יש"ע. חוה ליאון בוחנת את עיצוב הטבע והנוף בשלושה סיפורים כאלה

צילום: איל יצהר

לפני עשרים שנה, כך מספר הבמאי של "אוונטי פופולו", עמד הצלם והמורה, דוד פרלוב, ונזף בתלמידיו על האופי העירוני מדי של יצירותיהם:

"מה, אין בארץ מקומות אחרים? רק דירות? ורק בתל-אביב?… אצלכם – זה רק צעירים בתל-אביב, והיכן בתל-אביב? בדירה, ואיפה בדירה? במטבח…".

ייתכן שהסרטים הישראליים מצאו להם מאז לוקיישנים אחרים, אבל הספרות העברית בשנים האחרונות הִנָּה יצירה אורבנית מובהקת, הנכתבת "עם הגב לים". בכל הסצינה התל-אביבית המשורטטת בעשרות סיפורים ורומנים יש מקום מועט לנוף ולטבע. לכל היותר יוציא המחבר את הגיבור מהמיטה, ויחצה איתו את הכביש לבית-הקפה הסמוך. כדי לקרוא על הר, או סלע, או אופק ושמים, עלינו להתלוות אל הגיבורים בצאתם למצוא את עצמם בחוץ-לארץ הקסום.

לצד ספרות אורבנית זו החלה להתפרסם בשנים האחרונות, טיפין-טיפין, פרוזה פרי-עטם של "מתיישבי יש"ע". היא מאפשרת לנו מבט על קבוצת אנשים שהנחות היסוד התרבותיות שלהם שונות מאלה של הזרם המרכזי בספרות, הן בשל האופי הדתי של מרביתם והן בשל בחירתם לחיות בחבל-ארץ שנוי במחלוקת ומרוחק שנות אור מהמרכז, גם כשהוא ממוקם חמש דקות מכפר-סבא.

מתיישבי גוש-אמונים ראו עצמם כצאצאי החלוצים בני העליות הראשונות, כממשיכי דרכם של אנשי "דור בארץ" אשר בנו יישובים בכל רחבי הארץ על אפם ועל חמתם של הבריטים והערבים, ונגד כל הסיכויים. הם אמרו שאותה הרוח אשר נשאה את הראשונים מן הגולה לארץ היא שלקחה אותם מזרחה, אל הנופים התנ"כיים בגדה המערבית.

כידוע, הספרות היתה אחד הכלים החשובים בתהליך תחייתו של העם והיאחזותו בארץ. סופרי דור ההשכלה התחרו ביניהם במטאפורות רומנטיות שתיארו את נופי ארץ אבותינו, והרצל התבונן בווינה וכתב על ירושלים. בני העליות הראשונות הטריחו את עצמם ובאו לכאן בפועל ממש, והארץ קיבלה אותם בחום יוקד, ובאור מסמא, ובקדחת. הם נאבקו לראות בה בית, והעט שימש לכך לא פחות מן המחרשה. הצורך "לביית" את הנוף הארץ-ישראלי ולנכסו דחק בחלוצים ובא לידי ביטוי בתיאורי נוף, שהסופרים אִכלסו אותם בדמויות מן המקרא ומן ההיסטוריה היהודית.

האם המשכיות זו ניכרת בספרות שנוצרת במרחבי "יש"ע"?

מבין המבחר – המצומצם עדיין – העומד לרשותנו, בחרתי ברומן אחד ובשני סיפורים המתארים תהליך של בניית בית ביישובי יהודה ושומרון. הספר "כף הקלע" (שמואל לרמן, עם עובד, 1998) מלווה קהילה צעירה של מתיישבים ביש"ע בדרכם מהתנחלות קרוואנים לבניית בתי הקבע ביישוב. בסיפור "מכל מקום" מתואר בפירוט רב מעשה בניית ביתה של המספרת בעופרה (מירה קידר, "רצוא ושוב", כתר, 1999). הסיפור "בן האמה" מתחיל עם סיום בניית ביתה של שרית. הבית כה גדול, עד שכדי לתחזקו ולנקותו היא שוכרת עוזרת-בית ערבייה ממחנה הפליטים הסמוך (אמונה אלון, בתוך "קוראות מבראשית", בעריכת רותי רביצקי, ידיעות אחרונות, 1999).

יש בסיפורים אלה הרבה מן הבית, אפוא. האם יש בהם גם חוץ? ומה אופיו של הטבע הנגלה לכותבים? כיצד מעצבים הטקסטים את הנוף שבתוכו בונים המתיישבים את ביתם? האם היאחזותם של מתיישבי יש"ע ב"שטחים" מעוצבת בסיפורים אלה כמעשה טבעי של אדם המתיישב במולדתו, או כניסיון להשתרש במקום זר? האם הם מרגישים שהגיעו הביתה, או למקום עוין ומאיים?

התנ"ך והבית

כמו בספרות החלוצית, גם בסיפורים אלה בולט מאוד הדחף להתביית, להכות שורש. הקמת הבית בעפרה מעוצבת כמסע למציאת המקום הנכון בהקשר הנכון. ההקשר התנ"כי של הנוף מנוסח בפשטות ובישירות רבה, באמצעות פסוקים מפורשים. "ביתנו בעפרה הוא עומד, ועפרה היא אפרה של בנימין בין שילה לירושלים, למטה מהר חצור. עליה אומר הכתוב (יהושע י"ח): 'והיו הערים למַטֵּה בנימין למשפחותיהם…'" ("מכל מקום", עמ' 60).

עם זאת, כשהמספרת מתארת את מנהגם של אנשי גוש-אמונים לקשר בין הנוף לבין התנ"ך, היא אינה חוסכת באירוניה שעל גבול הסאטירה: "אנשי בית-ספר שדה עפרה… יוצאים לטייל פה וספר תנ"ך בידם, ועל כל אבן מאבני המקום הם יודעים מה יאמרו לך, ואף את סולם יעקב פה כמעט שמצאו. כשהם מדברים ביניהם לאו כל אדם שומע שיחתם, ואם אך יתחילו לזהות שמות מקומות בערבית עם שמותיהם במקרא או במשנה, אדם מן היישוב ראשו יתחיל מסתחרר עליו, ואף שהערבית שמרנית היא ולוּ היו שומרים על המקומות כפי ששמרו לנו על שמותיהם…." (שם, עמ' 78). יש כאן יותר מרמז, שהמאמץ המכוון למצוא את עקבות התנ"ך במקום שערבים חיים בו מאות שנים הוא אולי אינטנסיבי מדי, שלא לומר, מלאכותי ומעיק. הניב "אדם מן היישוב" נושא כאן כפל משמעות. ראשית, פירושו "אדם סתם" או "הדיוט", שבניגוד למלומדי בית-ספר השדה אינו בקיא בגיאוגרפיה של הפסוקים, ושנית, פירושו כפשוטו, אדם החי ביישוב, והוא רומז למלומדים הללו שכדאי לרסן קצת את עבודת הניכוס הרוחנית והאקדמית שעליה הם שוקדים, שהרי אין לטשטש את המשמעות הפוליטית המובהקת – לטוב ולרע – של מעשה ההתיישבות.

עיניה של המספרת נפקחות אל הנוף ואל מלוא משמעויותיו רק כשהיא נכנסת סוף-סוף לביתה הבנוי:

"כשנכנסנו לבית פרחו המטעים בחלונותיו, וראינו מטע הנקטרינות בוורוד עתיק ומטע הדובדבנים שפרח בלבן. עכשיו, שפרחו המטעים ונמצא חלוני מכוון כנגדם, נפקחו עיניי וראיתי לנופיה של עפרה. תאנים וסלעים בכל מקום מרחיבים את לבי … ואף את הר חצור רואים מחלונות הבית… ולא לחינם נקרא העיניים של פיקוד מרכז, לפי שביום בהיר… אפשר לראות ממנו את המורדות המערביים של הרי עבר-הירדן המזרחי וכמובן, ירדן עצמו… את חוף ים התיכון מחדרה, ואת אשקלון, ואת מגדל האוניברסיטה בחיפה, ואת הרי הגליל, ואת החרמון, ואת בניין הישיבה בהר עציון, ואת הרי חברון, ואת ההרודיון, ואת ירושלים בטח יושבת מתחת לאף, ולא לחינם אומרים עליו אנשי בית-ספר שדה עפרה שהוא המקום שנאמר באברם (בראשית י"ג): "…שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שָׁם צפונה ונגבה וקֵדמָה וימה… כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (שם, עמ' 97-98).

במשפט ארוך זה לשה המספרת שפה פיוטית ושפה צבאית, שפת מדריכי טיולים ושפת חבר'ה, ומשעבדת את כל אלה לאותו פסוק שיש בו הכול: אמונה ושורשים והתרסה ופוליטיקה. כל החומרים שגוש-אמונים עשוי מהם עובדים כאן ביעילות ובאלגנטיות, והם מקבלים את מקומם הנכון ברגע שאשה המתבוננת מביתה דרך החלון החוצה.


הפוליטיקה של השממה

בצד הראייה החודרת, הפנורמית, המאפיינת את הטקסט שלמעלה, יש בו כמובן גם עצימת עין מודעת, שהרי בקטע זה אין אף מלה על כפרים ערביים הסובבים את עפרה. עם זאת, יש לציין שמציאותם של כפרים אלה ושל האנשים החיים בהם נוכחת מאוד בחלקים אחרים של הסיפור.

הדיאלקטיקה של נוכחות היישובים הערביים בנוף והעדרם הבו-זמני היא מוטיב חוזר בסיפורים וברומן. אחד היסודות הבולטים ביותר בשלושתם הוא ההדגשה החוזרת ונשנית, שהמתיישבים באו לארץ שוממה ולא מיושבת.

כך, למשל, מתואר טיול תמים של המספרת עם בנה ב"בן האמה": "יחד היו מתפעלים מגודלו של היישוב ומיופיו, ושרית היתה מספרת לבנה איך רק לפני שנים מעטות לא היו כאן אלא גבעות טרשים אשר שממו מימי אברהם אבינו…" ("בן האמה", עמ' 157).

ואילו ב"כף הקלע" מספר אחד הצעירים: "הייתי מביט על השמים, על השמש, על החורש הטבעי. לא הפסקתי להתפעל, הרי חוץ מרועים ערבים וקצת בדווים נודדים לא דרכה כאן רגל אדם מאות שנים" ("כף הקלע", עמ' 14).

לפעמים נפרצת לרגע "שממה פוליטית" זו כאשר המספר מרים את עיניו ורואה: "אור ארגמני נח על קירות הבתים, על החורש. מדרונות הוואדי הסמוך יצרו מסגרת קעורה, דרכה נשקפו גאיות וגבעות מתונות שהלכו ונמשכו הלאה, ….. בתוך חלקות חרושות הבחנתי בכתמי עלווה ורודה-סגלגלה של עצי שקד" (שם, עמ' 62).

ולפעמים אנו עדים לחלוקה יצירתית – מודעת מאוד, שלא לומר אירונית – של המרחב. המספרת של "מכל מקום" מתארת את הדרך מעפרה לבית-אל ומציינת: "ועוד בדרך גפנים שנתברכה בהן ארץ-ישראל… הבתים בתי אבן ערביים היו, והגפנים ארצישראליות…." ("מכל מקום", עמ' 74-75).

כזכור, בתחילת ימיה של הציונות הציגוה באור סימטרי מלבב, חף מסתירה, כתנועה המביאה "עם ללא ארץ לארץ ללא עם". הציונות, כידוע, התבגרה מאז, ולמדה כמה דברים על הארץ ועל תושביה. עיצוב הנוף בשטחים כארץ שוממה המחכה לבניה נראה כהמשך ספרותי של ויכוח פוליטי שהוא כבר בן שלושים ומעלה, ומתוך הדברים ניכר שוויכוח זה התנחל עמוק בלבבות. נוכחותו בתשתיתם של הטקסטים מעמיקה אותם, פותחת את הדלת לאפשרות של כאב, וכך נותנת להם כוח של אמת. אש בחלון

החיבור בין כאב לאמת בולט במיוחד בסיפור "בן האמה", שכן כל הצצה של שרית מחלון המטבח גוררת אחריה מצוקה ודמעות: "שרית… מביטה מבעד לדמעותיה אל מחנה הפליטים הנשקף מחלון המטבח. שם, באחת הבקתות האפורות והמגובבות מעבר לכביש ירושלים–שכם, תחת השמש הקופחת, התגוררה אינתסאר עם בעלה וששת ילדיה… שרית הצטערה על שהניחה לאדריכל לתכנן את חלון מטבחה האמריקני דווקא מול הכביש לשכם ומול מחנה הפליטים" ("בן האמה", עמ' 159).

כדי להיאבק במצוקתה שותלת המספרת עצי ברוש מול החלון, "שיעמדו בשורה צפופה מול חלון המטבח ויסתירו את הנוף המביך" (שם, עמ' 159).

אבל הברושים גדלים לאט מדי: "כעבור שלוש שנים כבר הגיעו חמשת הברושים לגובה החלון, אך עדיין לא הסתירו מעיני שרית את ערימת הבקתות האפורות המגובבת מולה ברשלנות, ועדיין לא כיסו את מראה הדרך שבה הלכו אבותינו לעיר שכם, ואת העשן השחור והסמיך העולה בכל יום או יומיים מן הצמיגים שמבעירים ילדי הפליטים על הדרך הזאת" (שם, עמ' 160).

כמו החלוצים לפניה, פונה המספרת למציאות התנ"כית שבה הילכו אבותינו בדרך שכם, להגדיר בעזרתה מרחב ביתי מול חלונה, אבל האש והעשן – עכשוויים מאוד, אלימים מאוד, אומללים מאוד – משתלטים על מראה הנוף.

זרות, אלימות ואיום

לא תמיד נחוץ דווקא המראה החדשותי, הפוליטי מאוד, של צמיגים שרופים או הפגנה סוערת. לפעמים יש משהו מהותי בטבע הארץ הזאת, שהוא נוכרי ומאיים: "כמה מאות מטרים מעפרה, בדרך עין-יברוד, סלעים גדולים במיוחד יש, למראיתם הבנתי לשבריר שנייה ללבם של מי שעבדו לאבן. בגלל הגודל ובגלל ריכוזם הצפוף יחד, שהם מזדקרים לגובה ומחזיקי מסתור, מלאי קסם ועוצמה נחבאת ("מכל מקום", עמ' 74-75).

כך, ממש ליד הבית הישראלי, מתגלגל הנוף והופך לארץ כנען, ארץ אלילית, המפתה את באיה לנטוש את האמונה באלוהי ישראל ולעבור לעבודת עץ ואבן. ואם הנוף ב"מכל מקום" מאיים על עיקרי האמונה של המספרת, הנוף ב"כף הקלע" מעוצב פשוט כאיום פיזי מתמיד. כאשר אחד מילדי המקום הולך לאיבוד, מתארגנת קבוצה לחפשו ביער הסמוך: "הקפצתי את כולם, רצנו ליער ואני רוצה לומר לך, זה היה כמו משלחת מחקר לאפריקה במאה התשע-עשרה. הלכנו מסביב ליער, בתוך היער, חצי עירומים מהחום הכבד, הלכנו על שבילים מטושטשים, על ערימות מחטים מתות, הפתענו בעלי-חיים… – צבוע הֵרים פתאום את הראש מעל פגר ונמלט, שפני סלע, חולדות – לפחות מעיין אחד שלא הכרתי פרץ מתוך סלע הגיר…" ("כף הקלע", עמ' 15).

אכן, יש ג'ונגל אפריקאי בגדה המערבית, ואנו לא ידענו!

אפילו החורף ב"כף הקלע" מעוצב כמלכודת אכזרית: "…החורף כאן, שרובץ כמו חיה פצועה. ונושך. לעתים אני מתגעגע לחורף בשרון. איזה רכות יש שם לחורף, וכאן קשה כמו הטרשים האלה שאתה רואה. סוגרים עלינו ואין מפלט" (שם, עמ' 11). הגעגועים לאזור השרון שבלב הקו הירוק נשמעים כאן כמו געגועיה של רחל המשוררת לנופים האירופיים שעזבה עת עלתה לארץ:

הו ארצי, הורתי, מדוע

כה שדוף נופך ועצב?

זכרונה של ארץ חורגת

בלי משים עולה על הלב…

לפעמים הופך התנ"ך עצמו למעין "גיס חמישי", ובמקום להעניק למתיישב תחושת בית, הוא מעצים את אופייה הפראי והמאיים של הסביבה:

"בבוקר אני יוצא החוצה ומסתכל על הגבעות מסביב, ויודע שפעם היתה כאן צמחייה עבותה. בתוך הסבך יש שאני מדמיין לעצמי את הארי ואת הדוב שנעמדו מול דוד" (שם, עמ' 55-56).

אכן, למרות פסוקי התנ"ך המזומנים לכותבים, תיאורי הנוף פורצים את המסגרת הביתית שמעניקה ההוויה התנ"כית למתיישבים, ומעצבים מציאות זרה ומאיימת.

האלימות ברומן "כף הקלע" היא רב-צדדית. לא פעם מוצג הטבע עצמו כקורבן: "חשבתי על פסי המתכת שיחצו את הנוף בין שתי השכונות. ניסיתי למצוא פתרון אחר. אולי אפשר יהיה למלא את תחתית הוואדי בעפר ולסלול כביש. כך תהיה הפציעה מזערית" (שם, עמ' 16).

והבנייה מתוארת כשורה של מעשי חמס: "האבק שקע לגמרי וניתן היה להבחין בבירור בקו של שברי סלעים ועפר, כמו סימני חניקה של אצבעות גסות… מדוע אני אומר בבשר החי. האם יש לאדמה, לסלעים הדוממים, נשמה. האם יש להם קצות עצבים לחוש בכאב. אמנם אבן מקיר תזעק, אבל מי שומע…." ("שם, עמ' 133-134).

אבל המאבק של המתיישבים נגד הטבע פוגע לא רק בנוף אלא גם בהם, בנסיונם לחיות חיים רוחניים, להתפלל, לקדש את החולין, לקיים חיים יהודיים בעלי משמעות במקום הזה. כך, למשל, מסתבר שמסוכן לצאת להתפלל בחוץ, "בין העשבים", כהמלצתו של רבי נחמן מברסלב, ולטבול במעיין שליד היישוב, כי "יוני הניח מלכודות לתנים מסביב ליישוב… . שבע מלכודות. את רובן הניח בגבול המזרחי של היישוב. הוא רוצה שקט בלילה, יוני" (שם, עמ' 107-108).

בלשון זו מזהיר המספר את חבריו, המתכננים תפילת ותיקין בחיק הטבע. מסתבר שהניסיון להבטיח את השקט והביטחון ביישוב מחבל בשאיפותיהם הרוחניות של החברים. אשר לתנים – יש לשער שאלה קרוביהם של התנים מסיפורו של עמוס עוז "נוודים וצפע", אותם תנים שעוז מעיד בהם ש"הרעב מביאם", המאיימים על קיבוץ בנגב בשנות השישים. שם, כמו כאן, מייצגים התנים את החיים בישימון, לכאורה, שההתיישבות מנסה לנצח.

ואכן, ב"כף הקלע" לא רק הבנייה, אלא גם עצם החיים מעוצבים כזירת קרב בלתי פוסקת, מתישה מאוד:

"על השלוליות מעטה קרח דק. אני חש שיש לכיסוי הזה משמעות כלשהי. ומיד מעלה השערה. בכל מקום שאתה הולך אתה גורס משהו תחתיך, מפר איזו הרמוניה" (שם, עמ' 7).

זוהי מלחמה אבודה, והתבוסה היא רק עניין של זמן. הרומן "כף הקלע" מתחיל ומסתיים בתיאור של ערפל: "הערפל… הסמיך חלחל אל האולם מבעד לחלונות ועכשיו הוא נע בשתיקה בין הבתים" (שם, עמ' 7).

ערפל זה סופו התפוגגות וכניעה:

"רצועות ערפל חלפו על פני ומצאתי שמונחת בהם ענווה, שהרי לא רחוק ממני כבר תש כוחם ובשתיקה נתנו לכוחות חזקים מהם לקרוע בהם נתחים" (שם, עמ' 162).

כל הבתים המתוארים בטקסטים שבדקנו כאן נמצאים בתהליך בנייה. הם אינם ממוקמים בערים ותיקות, בין כבישים ומרכזי קניות, כי אם במרחב כפרי, בחיק הטבע. בין הבתים לבין הנוף שסביבם מתקיים יחס גומלין מתוח, והטקטסים אינם מטשטשים את הוויכוח הפנימי שלהם – לא עם הנוף ולא עם הפוליטיקה האופפת אותו מכל עבר. אבל בין השורות, ולא פעם בתוך הטקטס במפורש, נושבת רוח של איום, ותחושה של זרות וניכור, שגם מפל של פסוקים אין בכוחו להעלימה.

חוה ליאון עוסקת בפיתות תוכניות לימוד במכון ון-ליר

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 8: "לנוכח האיסלאם: מסע בעקבות אירועי ה- 11 בספטמבר". לחצו כאןלהזמנת הגיליון

חוה ליאון כותבת תוכניות לימודים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה