ארץ אחרת

ישראל היא מדינה אירופית. עובדה יסודית זו היא נקודת המוצא ההכרחית לכל ניתוח של המשבר שעוברת יהדות אירופה בימינו, כמו גם לבחינת השפעתו על ישראל. אבל ישראלים רבים אינם מכירים בעובדה הזו. היא חלק בלתי נפרד כל כך מתפישתם ומסביבתם התרבותית, עד שהם אינם עוצרים לחשוב על שורשי ארצם וחברתם.

באותו האופן, הרוב המכריע של יהודי ארצות הברית אינם מבינים, ולא כל שכן אינם אומדים כראוי, את המאפיין היסודי הזה של המדינה היהודית. כתוצאה מכך, יכולתם להבין את ישראל ואת רוב היבטי החברה הישראלית נפגמת קשות, והתהום בין יהודי ישראל וארצות הברית רק הולכת ומתרחבת.

האירופיות של ישראל היא כמעט חובקת-כול. הוגי הציונות הפוליטית, האישים שיסדו והנהיגו את התנועה הציונית ומי שבסופו של דבר הקימו ובנו את המדינה הציונית, היו רובם ככולם ממוצא אירופי, בעיקר ממרכז אירופה וממזרחה.

ביסוד האצתה של נפילת אירופה נמצאת הירידה הדמוגרפית שמקיפה את רוב מדינות היבשת ושהציבה אותן ואת חברותיהן במלכוד קיומי: לבלום את ההגירה ולהתקדם במהירות במסלול של קריסה פיננסית וכלכלית, או לפתוח את שערי ההגירה – אשר בפועל מגיעה מאפריקה או מן המדינות המוסלמיות של צפון אפריקה והמזרח התיכון – ולסבול ממתיחות ומתסיסה חברתית, שסופן תמורות תרבותיות, אתניות ודתיות בלתי-הפיכות

אך מעל הכול, השורשים התרבותיים והאתוס של ישראל וכמעט כל המוסדות בישראל הם אירופיים. רשימה קצרה ובהחלט לא שלמה של מוסדות ישראליים שנבנו בקווים אירופיים: כל המערכת הפוליטית, לרבות שיטת הבחירות, מנגנוני המפלגות, בית הנבחרים, שיטת המשטר; מערכת הבריאות; המערכת הפיננסית, לרבות הבנקים, חברות הביטוח, הבורסה והפנסיה; התשתית החינוכית, ובכלל זה גנים, בתי ספר, אוניברסיטאות, ישיבות; כוחות הביטחון; המערך התרבותי, מן האופרה והמוזיקה הפופולרית ועד לטלוויזיה; בקצרה – כל מה שחשוב.

הטענה שמעל מחצית האוכלוסיה אינה אירופית, כיוון שהיא (או הוריה או סביה) הגיעו ממדינות בצפון אפריקה או במזרח התיכון היא אולי נכונה מבחינה גיאוגרפית אבל שגויה מכל בחינה אחרת. היהודים הספרדים או המזרחים הגיעו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, ממדינות שנכבשו / יושבו / סופחו בידי כוחות אימפריאליים אירופיים. ומה שחשוב יותר, היהודים במדינות אלה – ממרוקו ועד איראן – פעלו בנחישות, עוד כשחיו שם, "להיעשות אירופאים" באמצעות אימוץ תרבות, שפה ונורמות אירופיות (מצרפת, מאנגליה וכיו"ב). את השאיפה הזו הביאו איתם לישראל וביקשו לממשה כאן. האירופיות של ישראל היא ראיה להצלחתם – לא פחות מאשר לזו של אחיהם האשכנזים.

דווקא משום שישראל היא מדינה אירופית, דעיכתה של אירופה, של התרבות האירופית וכתוצר לוואי של התהליך, גם של יהדות אירופה, היא אירוע טראומטי לישראל הן כמדינה הן כחברה, כמו גם לישראלים מכל סוג. האתגר הגדול ביותר שעמו צריכה ישראל להתמודד במחצית הראשונה של המאה ה-21 הוא כיצד לשרוד את התפוררותה של אירופה וכיצד להמשיך לשגשג בסביבה עולמית שונה מאוד.

מפת הדרכים של המשבר

אירופה – או ליתר דיוק, התרבות האירופית ששלטה בעולם במשך חמש מאות שנה – מצויה בדעיכה סופנית. אבל חשש דוחק בהרבה הוא שתהליך הירידה הזה מתקדם בעליל במהירות גדולה בהרבה במאה ה-21 מאשר במאה ה-20.

ניתוח של תהליכים היסטוריים ארוכי-טווח שנמשכים עשרות ומאות שנים הוא על פי רוב עניין לאנשי אקדמיה. אבל בצמתים מכריעים בדרך, התהליך נדחס ונעשה בר-צפייה גם בזמן אמת – ועל כן הופך לסוגיה מיידית שהכול, בכל מקום, יכולים לעסוק בה.
זה מה שקרה באירופה בחמש השנים האחרונות. מגמות שהתפתחו במשך עשרות שנים, בפרט בהקשר הדמוגרפי אבל גם בתחום הפיננסי, הכלכלי, הפוליטי ובהרבה תחומים אחרים, פרצו והתגלו בשלהי 2009, ומשצפו אל פני השטח, התעצמו במהירות מאז.

האירוע הספציפי שהשיק את השלב החדש והגלוי הזה במשבר האירופי היה הודאתה של הממשלה היוונית החדשה, שעלתה לשלטון בספטמבר 2009, שיוון פשטה את הרגל הלכה למעשה. האירוע הטכני הזה במדינה פריפריאלית ושולית, שהתרחש מיד לאחר משבר פיננסי עולמי חמור, קרע את מסכת ההצלחה הכלכלית והיציבות הפיננסית מעל פני המערכת הכלכלית באירופה.
המשבר הכלל-יבשתי שהחל ביוון והתפשט במהירות למדינות אחרות וגדולות בהרבה, עומד עדיין בעיצומו. למרבה האירוניה, היתה זו שוב יוון שהוכיחה, בבחירות הכלליות שנערכו שם בחודש שעבר, כי חמש שנים של תגובות מאוחרות וחלקיות מצד האליטה הפוליטית של אירופה כשלו בפתרונן של בעיות היסוד, וכי הגיעה השעה לנסות שינוי פוליטי, חברתי וכלכלי רדיקלי.

את התפתחות המשבר האירופי נוח לבחון באמצעות מפת דרכים פשוטה המזהה בבירור כל אחד מן השלבים:

ההיבט הפיננסי: השלב הראשון הוא קריסה פיננסית – כי המנגנונים והשווקים הפיננסיים, מעצם טיבם, רגישים ביותר לשינויים חברתיים ומגיבים להם בצורה החריפה ביותר. על כן ה"גילוי" שמדינות רבות באיחוד האירופי עומדות על סף פשיטת רגל – אף שהראיות לכך היו זמינות מזה זמן לכל מי שרצה להביט – חולל משבר פיננסי עמוק וממושך.

האירוע הספציפי שהשיק את השלב החדש והגלוי הזה במשבר האירופי היה הודאתה של הממשלה היוונית החדשה, שעלתה לשלטון בספטמבר 2009, שיוון פשטה את הרגל הלכה למעשה. האירוע הטכני הזה במדינה פריפריאלית ושולית, שהתרחש מיד לאחר משבר פיננסי עולמי חמור, קרע את מסכת ההצלחה הכלכלית והיציבות הפיננסית מעל פני המערכת הכלכלית באירופה

ההיבט הכלכלי: לא היתה זו בעיה פיננסית "טכנית" גרידא שניתן לפותרה בלהטוטים פיננסיים – אף שזו היתה התגובה, שגילמה ניסיון עקר לדחוף את השד ההרסני חזרה לתוך הבקבוק. חורבנה הפיננסי של אירופה משקף עשרות שנות הרס, פרי ביצועה של מדיניות כלכלית גרועה אשר נטלה את כושר התחרות מרוב כלכלות באירופה ועשתה אותן בלתי רלוונטיות בכלכלה גלובלית.

ההיבט החברתי: בסוגיות הכלכליות צריך ואפשר היה לטפל מזמן, אבל מבנה החברה האירופית מנע רפורמות משמעותיות ועל כן החריף את הבעיות במקום לשפר את המצב. המשברים הפיננסיים והכלכליים היתרגמו למשבר חברתי באמצעות שוק העבודה: המגזר העסקי, ולפחות במדינות פושטות הרגל ממש גם המגזר הציבורי, נאלצו סוף סוף לפטר המוני עובדים, כך ששיעור האבטלה נסק. ובגלל המבנה של רוב שווקי התעסוקה באירופה, צעירים התקשו למצוא עבודה, ושיעורי האבטלה בקרב צעירים המריאו לרמות חסרות תקדים. בשנת 2013, שיעור האבטלה בקבוצת הגיל 25–18 בכל מדינה מערב אירופית משמעותית פרט לגרמניה עלה על 20%, ובחלקן אף על 50%.

ההיבט פוליטי: התפוררות הרקמה החברתית והחמרת המתחים החברתיים – בין עשירים לעניים, בין זקנים לצעירים, בין קבוצות אתניות ודתיות, בין אזורים שונים בתוך מדינות ובין מדינות שונות באיחוד האירופי – יצרו משבר פוליטי מבני. מפלגות "הממסד" של השמאל המתון והימין המתון, אשר שלטו שליטה בלעדית בפוליטיקה האירופית מאז מלחמת העולם השנייה, נדחו בידי הבוחרים בזו אחר זו. מפלגות מחאה שהתהדרו במקרה הטוב במצעים פופוליסטיים ובמקרה הרע בעמדות קיצוניות צצו בכל רחבי אירופה וצוברות מומנטום במהירות בכל המדינות כמעט.

ביסוד האצתה של נפילת אירופה נמצאת הירידה הדמוגרפית שמקיפה את רוב מדינות היבשת ושהציבה אותן ואת חברותיהן במלכוד קיומי: לבלום את ההגירה ולהתקדם במהירות במסלול של קריסה פיננסית וכלכלית, או לפתוח את שערי ההגירה – אשר בפועל מגיעה מאפריקה או מן המדינות המוסלמיות של צפון אפריקה והמזרח התיכון – ולסבול ממתיחות ומתסיסה חברתית, שסופן תמורות תרבותיות, אתניות ודתיות בלתי-הפיכות.

צורה מתחזקת והולכת של אנטישמיות "ליברלית" או "ממסדית" שצומחת מן המרכז הפוליטי ולא מן השוליים הקיצוניים באה לידי ביטוי במאמצים להוציא אל מחוץ לחוק יסודות מרכזיים בחיים היהודיים, ובפרט מילה ושחיטה כשרה, כביכול מִטעמים של הגנה על זכויות של פעוטות או בעלי חיים

היהודים משלמים את המחיר

אלף שנות היסטוריה יהודית באירופה מלמדות כמה לקחים הכרחיים. הראשון הוא שכל אימת שמתרחש משבר חברתי-כלכלי ממושך במדינה אירופית – ולא כל שכן באירופה כולה – האנטישמיות הכמוסה שמאפיינת בקביעות את החברה האירופית פורצת החוצה ונעשית מפורשת.
כל מי שסבור ש"הפעם הזו תהיה שונה", שמסיבה כזו או אחרת, המאה ה-21 תתפתח בתרחיש אחר בהיבט היהודי, נדון למפח נפש. המשבר הנוכחי מציית לתצורה ההיסטורית הקלאסית מכל בחינה כמעט.

כך העלייה באנטישמיות שאירעה ברחבי אירופה נקשרה הדוקות באורכו ובעומקו של המשבר הכלכלי, ובהתגלמותו החברתית המרכזית – האבטלה. מחקר שערכתי הראה שרמת הקיצוניות הפוליטית, כנמדד בשיעור ההצבעה למפלגות פוליטיות קיצוניות, מקיימת מתאם גבוה עם רמת האבטלה – ולרוב עוקבת אחר כיוון האבטלה בפער זמן של כשנה עד שנה וחצי.
הנקודה שבה מצבה הנוכחי של אירופה חורג מן התקדים ההיסטורי אינה קשורה בהופעתה של אנטישמיות גלויה או בעוצמתה אלא דווקא במקורותיה. ישנן כיום שלוש "חזיתות" מובהקות במאבק על הישרדות היהודים באירופה.

החזית הראשונה והבולטת ביותר היא למעשה גם החדשה ביותר מנקודת הראות ההיסטורית – האנטישמיות המוסלמית, שנעזרת בשמאל הרדיקלי, למרות הסתירה הטבועה בשילוב הידיים בין "סוציאליסטים" חילונים לאיסלאמיסטים שמקדמים בגלוי תפישות הומופוביות, סקסיסטיות וגזעניות.

הטענה שברית זו מתנגדת רק לישראל ולא ליהודים – או אפילו שהערבים המוסלמים, בתור שֵמים בעצמם, אינם יכולים להיות אנטישמים – הופרכה זה מכבר בידי אנשי אקדמיה ועיתונאים חוקרים כאחד. למטרותינו די אם נאמר שהשקפה זו שבקה חיים לכל חי ב-13 ביולי 2014, כאשר הפגנה אנטי-ישראלית במחאה על מבצע צוק איתן נגד החמאס בעזה הפכה לפוגרום שכּוּון נגד בית הכנסת אברבנאל ברובע ה-11 בפריז, ונגד היהודים שהסתתרו בתוכו, שאליהם קרא ההמון "מוות ליהודים".

אבל כיוון שהתקשורת הישראלית והעולמית פרסמה בשנים האחרונות בעיקר מעשי רצח, תקיפה והצתה של מוסלמים קיצונים נגד יהודים ורכוש יהודי, נוצרה כתוצאה מכך תמונה מעוּותת ביותר של המציאות האנטישמית באירופה. כי במדינות רבות, חלק גדול מן התקריות האנטישמיות המתרבות, או אפילו מרביתן, מבוצעות בידי אנטישמים "קלאסיים", כלומר נוצרים או ניאו-נאצים (להבדיל ממוסלמים / איסלאמיסטים) ילידי אירופה (ולא מהגרים). תקריות אלה הן "מקומיות" וחסרות כל זיקה לישראל ולמזרח התיכון.

למעשה, בחלק ממדינות מרכז אירופה ומזרחה, ובפרט בהונגריה, האנטישמיות משגשגת גם בהיעדרה של אוכלוסיה מוסלמית גדולה, בדיוק כפי ששגשגה במשך מאות שנים לפני כן. צורה זו של שנאת יהודים מתויגת "ימנית קיצונית" כדי להבדילה מן הצורה "השמאלנית הקיצונית" שנקשרת בישראל.

לבסוף, ישנה גם צורה מתחזקת והולכת של אנטישמיות "ליברלית" או "ממסדית" שצומחת מן המרכז הפוליטי ולא מן השוליים הקיצוניים – ואנטישמיות זו היא אולי המדאיגה מכולן. במדינה אחר מדינה ברחבי אירופה, פעילים "ליברלים" מובילים מאמצים להוציא אל מחוץ לחוק יסודות מרכזיים בחיים היהודיים, ובפרט מילה ושחיטה כשרה, כביכול מִטעמים של הגנה על זכויות של פעוטות או בעלי חיים.

בחלק מן המקרים, מקדמי היוזמות האלה יודו בשיחות פרטיות שלמעשה הן מכוונות נגד קהילות המהגרים המוסלמיות, ושעל כן פגיעתן ביהודים אינה אלא "נזק משני". אף אם הדבר נכון, אין זה משנה את העובדה שאם יצליחו המאמצים האלה, חיי הקהילות היהודיות יוגבלו קשות – והדרך תיסלל למהלכים נוספים.

למרבה המזל, הממשלות במדינות המפתח של אירופה – ובמרבית המדינות הקטנות – מנעו מרוב האנטישמים ה"ליברלים" להשיג את יעדי החקיקה שלהם. ממשלות אלה, שהוקמו על בסיס המפלגות הפוליטיות של הזרם המרכזי, גם יצאו בגלוי ופעלו בנחישות נגד אנטישמיות מן הזן ה"קלאסי", הימני-קיצוני. נגד הברית השמאלנית-האיסלאמיסטית הם פעלו בנחישות פחותה בהרבה, אבל עניין זה עשוי להשתנות בעקבות פעולות הטרור שבוצעו לאחרונה בצרפת ובבלגיה.

אבל כישלונן של ממשלות אירופיות ושל האיחוד האירופי בכללותו לטפל באפקטיביות במשבר החברתי-כלכלי שלפת את אירופה מקטין יותר ויותר את סיכויי הישרדותו של "הפרויקט האירופי" – ראשית של המטבע המשותף ולבסוף של האיחוד עצמו. גם כאן משמשת יוון כמעין אות מבשר, כשהיא מטאטאת הצידה את מפלגות המרכז הממסדיות ומחליפה אותן במפלגות קיצוניות, לא-ליברליות ביסודן ועל כן אנטי-אירופיות.

קיומה של מדינת ישראל מספק לכל היהודים יעד זמין להגירה – ובפרט ליהודי אירופה, שקשריהם עם ישראל חזקים בהרבה מאלה של יהודי ארצות הברית. ישראל, מצידה, עומדת הכן לקבל כל מהגר יהודי ולספק לו עזרה בתהליך העלייה והקליטה. היא להוטה במיוחד למשוך את האליטה הצעירה והמשכילה מצרפת וממדינות אחרות, ושואפת להתחרות על ליבה של קבוצה זו עם יעדי הגירה פופולריים אחרים, כדוגמת לונדון, ניו יורק, מיאמי, קנדה ואוסטרליה

נתיבי הישרדות

תהליך זה הוליך את יהודי אירופה מזמן למסקנה שהם עומדים בפני איום קיומי, ולא רק בפני מתיחות זמנית שתתפוגג בסופו של דבר. דפוסי התגובה שלהם למשבר המתפתח נראים אף הם כאילו נלקחו מתוך "ספר הלימוד", ומלמדים שדפוסי היסוד של חיי היהודים באירופה לא השתנו מתקופות קדומות יותר.

ביסודו של דבר היהודים פיתחו שלוש תגובות מובחנות להתפרצויות אנטישמיות בחברות שבתוכן חיו. תגובה אחת היא השתקעות והסתתרות בתוך החברה הסובבת באמצעות ניתוק קשרי דת, תרבות וחברה עם היהדות, עם הקהילה היהודית ואפילו, במקרים מסוימים, עם חברים ובני משפחה. נתיב זה תמיד היה בשימוש, אבל בחברה הפתוחה בהרבה של ימינו, שבה נישואי תערובת הם חזון נפרץ ולפחות מידה כלשהי של התבוללות שכיחה למעשה אצל כל היהודים, נתיב זה נגיש ונוח והרבה פחות טראומטי מאשר בעידן הגטאות והאפליה הגלויה.

התגובה השנייה היא עזיבה. ההיסטוריה מראה שזו לא היתה תגובה פופולרית בקרב היהודים, והיא ננקטה רק תחת לחצים חריפים – או, כפי שאירע לא פעם – בלחץ ישיר של גירוש כפוי.

גירושה הכפוי של קהילה יהודית באירופה עדיין נראה היום בלתי-נתפש, אבל מצד שני, הגירה מרצון מקובלת היום הרבה יותר מבעבר. כמה גורמים מסבירים את השינוי הזה – ובראשם העובדה שהגירה למדינה או ליבשת חדשה היא שכיחה ומעשית היום יותר מאי-פעם. במיוחד במה שנוגע לבעלי מקצוע צעירים ומשכילים, הגלובליזציה הקלה מאוד על המבקשים לבצע "רילוקיישן" – אם זמני ואם קבוע.

יתר על כן, קיומה של מדינת ישראל מספק לכל היהודים יעד זמין להגירה – ובפרט ליהודי אירופה, שקשריהם עם ישראל חזקים בהרבה מאלה של יהודי ארצות הברית. ישראל, מצידה, עומדת הכן לקבל כל מהגר יהודי ולספק לו עזרה בתהליך העלייה והקליטה. היא להוטה במיוחד למשוך את האליטה הצעירה והמשכילה מצרפת וממדינות אחרות, ושואפת להתחרות על ליבה של קבוצה זו עם יעדי הגירה פופולריים אחרים, כדוגמת לונדון, ניו יורק, מיאמי, קנדה ואוסטרליה.

התגובה השלישית היא להוריד את הראש, לחרוק שיניים ולנסות לשרוד את התקופה האפלה בתקווה לימים טובים יותר. שלא במפתיע, זו היתה התגובה המועדפת על רוב היהודים ברוב המקומות, ברוב התקופות; אלא שהיום מעיבה על אפשרות זו ההכרה בכך שלא תמיד היא עובדת. כל יהודִי באירופה מודע לכישלונה הטרגי של אסטרטגיה זו בשנות השלושים והארבעים למאה הקודמת, כאשר גם התבוללות וגם הורדת פרופיל לא הועילו. הכרה זו דוחפת את היהודים אל נתיב ההגירה.

אבל הגירה לא נועדה לכולם. מתחת לזוהר של הגלובליזציה ושל חופש התנועה ניצבת מציאות קודרת בהרבה. מדינות רבות, ובפרט ארצות הברית, סוגרות את שעריהן בפני מהגרים, או לפחות מקפידות יותר בבחירת המורשים להיכנס. צעירים, משכילים ועשירים עדיין מתקבלים בברכה בדרך כלל – וכאמור, אף מהווים מטרה לתחרות עזה.

אך מה על הזקנים, העניים והחולים? אלה מתקשים הרבה יותר לנתק עצמם מבתיהם, מקהילותיהם ומתרבויותיהם – והם חסרים את האמצעים הכלכליים והרגשיים כאחד להתיישב בארץ חדשה ולהתחיל שוב מאפס.

הדיון הנוכחי בהגירה מאירופה ובעלייה לישראל מעוּות אפוא, ועל כן מטעה. הוא מתמקד במי שכבר היגרו, במי שמתכננים להגר ובמי שרוצים להגר. כמעט בהגדרה מדובר בבעלי הון כלכלי או אנושי – בדמות תארים אקדמיים, יכולות מקצועיות וניסיון.
ככל שרמות הרטוריקה והפעילות האנטישמית ממשיכות להתגבר – כפי שוודאי יקרה – חיוני שהדיון יתרחב ויכלול את הרוב הדומם של יהדות אירופה, כלומר את מי שחסרים את האמצעים לחלץ עצמם מתוך סביבה שעוינותה גוברת והולכת.

האתגר העומד בפני ישראל והקהילה היהודית האמריקאית הוא לזהות את ההיבט הזה של המשבר הניצב לפתחה של יהדות אירופה – ולהתכונן לתגובה נחושה, מהירה ואפקטיבית, אם וכאשר יעלה ההכרח לנקוט אותה.