ארץ אחרת

מסרטו של פייר רחוב: "האקסודוס השקט"

בבוקרו של יום א' קריר באמצע מארס הולך ומתארך לו תור בפתחו של בית-קולנוע בצפון לונדון. העומדים בתור מבקשים לצפות בסרטו התיעודי של הבמאי הצרפתי-ישראלי ממוצא אלג'יראי, פייר רחוב, "האקסודוס השקט". הקרנת הבכורה של הסרט היא ציון-דרך במערכה הבינלאומית, ומפנָה את תשומת-הלב אל גירושם של קרוב למיליון יהודים ממדינות ערב, לפני כמעט שישים שנה. הסיפור – כפי שמרמזת כותרת הסרט – משמש תזכורת לסלקטיביות של הכתיבה ההיסטורית. נהוג לומר שההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים, אך בעידן הפוסט-קולוניאליסטי במזרח התיכון הנארטיב ההיסטורי מוצג במידה רבה דרך עיני ה"מפסידים", הפלסטינים. אותם יהודים שאיבדו אף הם בתים ופרנסה, ממרוקו ועד תימן, מעיראק ועד לוב, בולטים בהעדרם מן ההיסטוריה הזו.

במשך למעלה משעה יושב הקהל מרותק, אף שרובו ככולו מורכב מיהודים ובוודאי אין זו הפעם הראשונה שהם שומעים על יציאת היהודים ממדינות ערב. הסרט נפתח בסיפורה של אישה בגיל העמידה, המתארת את חקירתה בידי סוכני מוּחַבַּרַאת עיראקים ב-1969, השנה שבה נתלו תשעה יהודים בכיכר מרכזית בבגדאד, לאחר שהואשמו על לא עוול בכפם בריגול למען ישראל. באותה העת היתה האישה ילדה נפחדת בת 12, שנאלצה להתמודד עם חקירה תוקפנית אינסופית על משפחתה, על ידידי המשפחה, על בית-ספרה ועל כל פרט אחר בנוגע לחייה. במהלך עדותה קפאתי לפתע בכסאי בציפייה לסיומו של הסיפור המסוים הזה. קיוויתי שתחושת הבטן שלי מוטעית, אך למרבה הצער, לא כך היה. בלחישה, כמעט בלי להביט במצלמה, סיפרה האישה כיצד עודד אחד הסוכנים את חבריו "להתכבד ב'בתולה היהודייה'".

ככל שהתקדם הסרט בטוויית סיפורו הנורא, כן קלחו ממנו התמונות והזכרונות. פרעות בקזבלנקה ב-1907. החזן הלובי, שקולו כל-כך הרשים את הפֶּחָה עד שהלָּה ציווה עליו להתאסלם כדי שיוכל לשמש כמואזין; ביום ההמרה טיפס החזן אל צריח המסגד, שר "אדון עולם" וקפץ אל מותו. פרעות בבגדאד – ה"פַרהוּד" הידוע לשמצה – ב-1941. המרות דת כפויות בתימן. פרעות נוספות, הפעם באוּזְ'דה שבמרוקו, ב-1948. סיפורים על התעללויות ועל עינויים, שהיו דבר שבשגרה בכלא הסורי. הטרדות זדוניות של פקידי מכס מצרים, שקרעו את בגדיהם של היהודים העוזבים. אין זו אירופה בימיה האפלים ביותר, אך גם לא האחווה המוסלמית-יהודית שאינטלקטואלים ופוליטיקאים ערבים כל-כך מתפארים בה בפני הקהל במערב. לאור כל זאת, אי-אפשר שלא לתהות מתי, אם בכלל, יתחילו סופרים והיסטוריונים ערבים לבחון מחדש את החוויה היהודית במדינותיהם, כשם שניסו כבר כמה מעמיתיהם הישראלים לעשות בנוגע לאירועי 1947-1948.

תושבי קוסובו ומזרח טימור, כורדים ואחרים מושכים אליהם את אור הזרקורים ונותרים בצל, לסירוגין. מעטים בלבד יוכלו לקחת לידיהם מפה ולאתר את מקומו של חבל דארפוּר, שמיליציות ערביות, בגיבויו של הממשל הסודאני, מנהלות בו מערכה ברוטלית נגד אפריקאים שחורים. אך כל האירופים יודעים היכן נמצאת שכם.

מאז 1947 נתקבלו באו"ם 681 החלטות בנושא המזרח התיכון, ובכללן 101 שעסקו באופן ספציפי בפליטים הפלסטינים. בעניינם של הפליטים היהודים מן העולם הערבי לא נתקבלה אף לא החלטה אחת

הכאפייה, הרובה, ואפילו המחבל המתאבד סיפקו השראה לדור חדש של אקטיביסטים אירופים: בהסתמך על מספר הדגלים והַכּרזות שזעקו למען זכויות הפלסטינים בהפגנות שנערכו ברומא, בברצלונה, בלונדון ובפאריס כנגד ההתערבות שהובילה ארצות-הברית להפלת שלטונו של סדאם חוסיין, אפשר היה לחשוב שמדובר בעצרות הקשורות לנושא הפלסטיני ולא לעניין עיראק.

באווירה כזאת, עצם העיסוק בסוגיית היהודים שנושלו מן העולם הערבי ? פליטים אחרים במזרח התיכון ? ייחשב למסוכן ולנועז.

גירושים ברעש מינורי

ב-1947 חיו במדינות ערב כ-850,000 יהודים. מקורן של הקהילות הללו קוֹדֵם למעשה לתור האיסלאם, והישגי היהודים במרחב הטריטוריאלי והתרבותי הזה מתועדים היטב. בדומה לאשכנזים, חלקם היו דתיים, חלקם חילונים, חלקם הפנו את מבטם אל תוך קהילתם פנימה וחלקם האחר החוצה, אל העולם שמעבר לה. במהלך שני עשורים בלבד באמצע המאה העשרים נושלו רובם הגדול של היהודים הללו מרכושם, וגורשו. היום היינו קוראים לכך "טיהור אתני", אך אז לוּוּ הגירושים ברעש מינורי בלבד; מה גם שמדינת ישראל, שקלטה 600,000 מבין הפליטים, בחרה לפאר את הגעתם כשׁיבה למולדת ולא להגדירהּ כהגירה שסיבתה אפליה שיטתית. כתוצאה מכך, גם המרירות על קליטתם הקשה של עשרות אלפים עולים עקורים וחסרי-כול הופנתה כלפי האליטה הישראלית האשכנזית הקולטת, ולא אל אלו שנהנו מן הרכוש שהשאירו מאחוריהם.

תשומת-לב מועטה

רק היום החלה להתנהל מערכה להכרה במעשי הגירוש הללו ולפיצוי קורבנותיהם. את המערכה מובילים כמה ארגונים, ובהם 'הקונגרס היהודי העולמי' ו'צדק ליוצאי מדינות ערב'- JJAC. לקראת חודש יוני הקרוב, מועד שבו עומד אונר"א לערוך בז'נבה ועידה בנושא הפליטים הפלסטינים, מתגבשות תוכניות לוועידה מקבילה בנושא הפליטים היהודים. באותו חודש צפוי להתקבל גם דו"ח הועדה שמינה השר לעיניני תפוצות נתן שרנשסקי בנושאי מאמצי ישראל לקדם פיצוי לפליטים היהודים. אשר למסלול המשפטי, באוקטובר שעבר התקבלה בקונגרס האמריקאי החלטה שמספרה 311, הקוראת לאונר"א לשקם את הפליטים הפלסטינים במדינות מושבם, ותובעת כי ההכרה בסבלם של הפליטים היהודים תהיה חלק מכל הסכם שיעסוק בפליטים במזרח התיכון. בינתיים שוקל הסנאט האמריקאי הצעת חוק, שתחייב את אנשי משרד החוץ האמריקאי להעלות את סוגיית הפליטים היהודים בכל פעם שייתקלו בתביעות פלסטיניות בנושא פליטיהם.

על סמך כל אלה אמר מקור יהודי בכיר בקונגרס שהמערכה, לפחות עד כה, היא הצלחה גדולה: "הנושא הונח על השולחן; לפני כן היתה התמקדות חד-צדדית לחלוטין בפלסטינים". אך התואר "חד-צדדי" אינו משקף בהכרח את חומרת המצב. לפי הנתונים שהציג סטנלי אורמן, חוקר קנדי ומנכ"ל JJAC, מאז 1947 נתקבלו באו"ם 681 החלטות בנושא המזרח התיכון, ובכללן 101 שעסקו באופן ספציפי בפליטים הפלסטינים. בעניינם של הפליטים היהודים מן העולם הערבי לא נתקבלה אף לא החלטה אחת.

אך מה פשר העיסוק הנמרץ בסוגיה כיום? האם אין כאן, כפי שטען פרשן ערבי אחד בעיתון הביירותי "דיילי סטאר", ניסיון "להשתלט על הנארטיב הפלסטיני" במטרה להתנגח שוב באונר"א ולמתוח ביקורת על התפקיד שממלא הארגון בקרב הפליטים הפלסטינים? האם אין כאן מזימה מקיאווליסטית, שתכליתה העלאת תביעות יהודיות לשם מחיקת התביעות הפלסטיניות? ואכן, בהתחשב בתשומת-הלב המועטה שישראל והארגונים היהודיים המרכזיים הקדישו לסוגיה בעבר, האומנם לא ניתן לטעון שהיהודים יוצאי ארצות ערב הוכרזו לפתע כפליטים מטעמים פוליטיים בלבד, ולא הומניטריים?

אך לפני שתוכל התקשורת המערבית להציג טענה ברוח זו, עליה להחליט שהיא מעוניינת לבחון את הסוגיה. עד כה פסיחתם של מאמרי המערכת בעיתונים על הנושא – בעיקר באירופה – מדברת בעד עצמה. ככלל, התקשורת – ובפרט באירופה – נעשית יותר ויותר עוינת כלפי ישראל וכל הקשור בה. להוציא כמה חריגים בולטים – "טיימס", למשל – בחודשים האחרונים נערכה מתקפה על ישראל בכל כלי התקשורת. אפילו עצם לגיטימיות קיומה של מדינת ישראל הועמדה בסימן שאלה בפרסומים שונים, החל מ"ניו-יורק רביוּ אוף בּוּקס", דרך "ניו סטֵייטסמֶן" ועד ל"גַרדיאן". לפיכך, לא יהיה זה מופרך לטעון שפרשנים רבים יתפשו את המערכה למען הפליטים היהודים כדרך לערער על הדרישה הפלסטינית למימוש זכות השיבה.

ייתכן שהפעילים הטרימו את ההסתייגויות הללו, כשבחרו להדגיש את המימד של זכויות-האדם. מבחינתם, התועלת הפוליטית שתצמח לעמדה הישראלית במשא-ומתן היא משנית בלבד. תביעותיהם של היהודים יוצאי ארצות ערב הן לגיטימיות, לטענתם, ללא קשר לסוגיית הפליטים הפלסטינים. לין ג'וליוס, פעילה יהודייה מלונדון, גורסת כי מה שחשוב זה המטרה המוסרית של המערכה, ואילו לתביעות החומריות יש משמעות משנית בלבד.

לדבריה, "ליהודים נעשה עוול כתוצאה ממדיניות מכוונת ושיטתית מצִדן של ממשלות ערב". בה-בעת, היא מכירה בהשלכותיה האפשריות של המערכה על המשא-ומתן הערבי-ישראלי: "אנחנו יכולים להוכיח שהפלסטינים אינם נמצאים בעמדה של יתרון מוסרי. הערבים נוטים להימנע מנטילת אחריות למעשיהם, והם סבורים שהם הצד היחיד שנפגע, אך אם יתמודדו עם מה שקרה, זה יגביר את הסיכויים לשלום".

תיקון וצדק

סטנלי אורמן מאמין שהיהודים שימשו "נשק פוליטי" במאבק הערבי, שהתנהל תחילה נגד ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל ואחר-כך נגד מדינת ישראל. לדבריו, היהודים "נהדפו" וגם "נמשכו" אל מחוץ למדינות ערב. רבים מהם החליטו להגר לישראל ממניעים ציוניים. עם זאת, הוא מוסיף, במדינות רבות הגורם הציוני היה מעורב בתחילתה של מערכת התעמולה האנטישמית. כל מדינות ערב פעלו כנגד הקהילות היהודיות וזכו בנושא זה לתמיכה רחבה בחברה הערבית המקומית. בכך, מציין אורמן, המשיכה האידיאולוגיה החילונית של הפאן-ערביוּת את המסורת המוסלמית של אפליה כנגד הלא-מוסלמים. מהסיבה הזאת מסמך המדיניות הראשי של JJAC, אף שהוא נמנע מיצירת זיקה ישירה לנושא הפלסטיני, עומד על כך שעל-פי החוק הבינלאומי, זכויות הפליטים היהודים הן לא פחות לגיטימיות מזכויות הפליטים הפלסטינים.

ואולם, כיצד אמורה הלגיטימיות הזו לבוא לידי ביטוי? מאז 1948 נופלים צאצאיהם של 726,000 הפליטים הפלסטינים בין הכסאות: הם מתגוררים במחנות אונר"א ברחבי המזרח התיכון, ומצד אחד, מנוּעים מלבנות לעצמם חיים חדשים, אך מצד שני, זוכים שוב ושוב להבטחות המנהיגים הפלסטינים שיום אחד ישובו לבתיהם. זהו מוטיב ה"שיבה", העומד בבסיסו של שיח הפְּליטוּת הפלסטיני; רטוריקה, שגם אם היא נשמעת יותר ויותר ריקה מתוכן לפלסטיני הממוצע שחי במחנה כמו בּוּרג' אל-בַּרַג'נֵה בלבנון, הרי משקלה הפוליטי גדול מכדי שאפשר יהיה להתעלם ממנה. לעומת זאת, יהודים יוצאי ארצות ערב נקלטו בהצלחה. רבים מאלה שחיים כיום בישראל עברו דרך המעבּרות, אך הגיחו החוצה. רבים מהם בנו לעצמם קריירות מצליחות והקימו משפחות גדולות בישראל, באירופה, בארצות-הברית ובמדינות אחרות. קשה להאמין שירצו לחזור למדינות ערב, גם אם תינתן להם האפשרות. נוסף לכך, הפלסטינים באו ממדינה אחת, ואילו היהודים הגיעו מכמה מדינות. האם אפשר לחבר את התרבויות והחוויות הייחודיות הללו לכלל מסר תעמולתי אחיד?

סטנלי אורמן מאמין שהכללה מן הסוג הזה אינה נחוצה. קבוצות של פליטים יהודים, הוא מדגיש, חופשיות לנקוט יוזמות משלהן בהתאם למדינות שהגיעו מהן. "איננו מעודדים פעולה במסלולים נפרדים וגם איננו מסתייגים ממנה", הוא אומר, "אנחנו עוסקים בסוגיה הכללית". האם אין סכנה לכך, שקבוצות אחדות יזכו לפיצוי וקבוצות אחרות לא יזכו לו? אורמן חוזר וטוען, שהפיצוי הכלכלי איננו המטרה העיקרית של המערכה. "אנחנו נאבקים למען תיקון וצדק", הוא מסביר. "תיקון יכול להיות גם פיצוי, או הכרה או הודאה של העולם הערבי במה שקרה".

הרעיון הזה, של פיצוי לא-חומרי, חוזר בעקביות הן בשיחות עם הפעילים והן בשיחות עם הפליטים עצמם. אין זה אומר שאין מקום לפיצוי כלכלי: פליטים או משפחותיהם אפילו יכולים להוריד טופסי תביעה מאתרים שונים באינטרנט, שמטפלים בסוגיה. אך בעוד הדיון על היעדים נמשך עולות השאלות, האם צריך להתייחס אל כל היהודים ממדינות ערב באופן קיבוצי? האם צריך לפצותם כיחידים? האם ראוי לסגור את המעגל בקיזוז התביעות היהודיות כנגד התביעות הפלסטיניות, ולהכיר בכך למעשה בחילופי אוכלוסין? בתחום אחד יש הסכמה כללית: באשר לצורך לומר את האמת ולהכיר בה.

בוועידה בסוגיית הפליטים היהודים, שנערכה בלונדון בקיץ שעבר, צחקקתי ביני לבין עצמי כשאליס דואק, יהודי יליד מצרים, שאל את הנאספים: "ממי נתבע פיצויים? מסעודיה?". מאוחר יותר, כשהתיישבתי עם דואק בחדר העבודה האלגנטי שלו, הוא המשיך לטעון בלהט כי צריך לשים דגש על התיעוד ההיסטורי, ולא על המילוי של המחאות הפיצויים. כאשר מדברים איתו, מבינים שההיסטוריה עצמה מורכבת להפליא. מֵעֵבֶר לכאב הקריעה מן הבית, אין סיפורים טיפוסיים לפליטים היהודים. משפחתו של דואק, למשל, היתה משפחה בורגנית וקוסמופוליטית – מה שמספק הסבר חלקי להימנוּתה עם 10,000 בעלי הדרכונים הזרים מקרב האוכלוסייה היהודית-מצרית, שמנתה באותן שנים 80,000 נפש.

ב-1949, כשעזב אליס הצעיר את מצרים שלהטה אז בחימה אנטי-יהודית, אמר לו פקיד ההגירה האנגלי: "נו, צאצאי הקונסול חוזרים הביתה". אותו קונסול היה אחד מאבות-אבותיו של דואק, בן המאה ה-17.

כאבותיו, היה גם דואק הסוכן המקומי של סוחרים בריטים, וייצג את האינטרסים שלהם בחַלֶבּ, באנטַקיה (אנטיוכיה) ובמרכזי מסחר חשובים אחרים. אך ב-1948 התהפך עליהם הגלגל. בעקבות המלחמה בישראל, הנהגת הממשל הצבאי במצרים פגעה קשות בקהילה היהודית, כמו גם בפעילים הקומוניסטיים ולמרבה האירוניה, אף באחים-המוסלמים. בשנים שלפני ההפיכה הצבאית של נאצר, שאירעה ב-1952, צללה מצרים אל תוך אנדרלמוסיה פוליטית אלימה. למעשה, יהודים רבים קיבלו את נאצר בברכה, בציפייה שישליט סדר במדינה. אך משטרו של נאצר נקט צעדים נוספים נגדם, ועד 1956 נאלצו רוב בני הקהילה לוותר על אזרחותם. הוריו של דואק עברו לסודאן, שם היו לאביו אינטרסים עסקיים. כעבור שנתיים זכתה סודאן בעצמאות והידקה את יחסיה עם מצרים, מה שעשה את החיים בחרטוּם לבלתי אפשריים. משפחת דואק נדרשה לעזוב בהתראה של 24 שעות. פקיד אחד אמר לאביו של דואק: "אנחנו לא מתכוונים לפתוח בגללך במלחמה עם מצרים". אליס דואק מודה, שסיפורה של משפחתו שונה מאוד מדימויי הפְּליטוּת הרגילים שלנו. היה להם דרכון בריטי, ואיש לא גווע ברעב; דואק מדגיש גם שנישולם של יהודי מצרים היה שונה מזה של יהודי עיראק: רבים מיהודי עיראק החזיקו נכסי נדל"ן, ואילו יהודי מצרים גרו בדרך-כלל בבתים שכורים.

היום היינו קוראים לגירוש יהודי ערב מבתיהם "טיהור אתני", אך אז לוּוּ הגירושים ברעש מינורי בלבד; מה גם שמדינת ישראל, שקלטה 600,000 מבין הפליטים, בחרה לפאר את הגעתם כשׁיבה למולדת ולא להגדירהּ כהגירה שסיבתה אפליה שיטתית. כתוצאה מכך, גם המרירות על קליטתם הקשה של עשרות אלפים עולים עקורים וחסרי-כול הופנתה כלפי האליטה הישראלית האשכנזית הקולטת, ולא אל אלו שנהנו מן הרכוש שהשאירו מאחוריהם

דואק מאמין שוועדת האמת והפיוס של דרום אפריקה, שעזרה לשחורים וללבנים כאחד, יכולה לשמש דוגמה: "לערבים חשוב להכיר בעובדה שנישלו 850,000 יהודים, לא פחות משזה חשוב לנו. אם תהיה תוכנית בטלוויזיה המצרית שתציג את מה שקרה בצורה אמיתית והגונה, זה יעזור להם. הם יאבדו את מנטליות הקורבן שלהם". ומה אחר-כך? אחר-כך, טוען דואק, תיסלל הדרך להכרה בחילופי אוכלוסין שהתקיימו בין פלסטינים ליהודים.

כרגע עוד מוקדם לחזות מה תהיה התוצאה. במסמך מדיניות שנוסח לאחרונה בנושא יהודי עיראק והוגש ל'קונגרס היהודי העולמי', כתבה עורכת-הדין קרול בצרי: "האפשרויות נעות בין הסמלי למוניטרי, מהקמתן של ועדות אמת ופיוס ועד ליצירתן של חבילות פיצויים, עד הדולר האחרון, בהקשר של תהליך השלום במזרח התיכון". כבר עתה מדברים על כך, שמועצת השלטון הזמנית בעיראק בוחנת אפשרות בדבר פיצוי יהודים עבור נכסים שהולאמו ב-1951, זכאות שחלה על 70,000 מהם. עם זאת, יהיה זה מרחיק לכת להניח שבאקלים הפוליטי הנוכחי תאשר עיראק פיצוי מן הסוג הזה, או שסאיף אל-איסלאם קדאפי, בנו של השליט הלובי, רציני בדבריו כי יהודי לוב צריכים לקבל פיצויים והזמנה לחזור הביתה.

לסיכום מחקרו הקלאסי, "The Jews of Arab Lands in Modern Times",קבע נורמן (נעם) סטילמן שיהודי ערב אולצו לעזוב, בלי קשר לזהותם הלאומית או הפוליטית או לשאלה אם אימצו את הציונות או הסתייגו ממנה. לפי שעה, מנהלי המערכה למען הפליטים היהודים שואפים לבסס את עובדת היסוד הזו. אלה שדחפו אותם החוצה, ואלה הטוענים כי רק עַם אחד במזרח התיכון זכאי להתייחסות הומניטרית, עדיין צריכים להכיר בה.

בן כהן הוא עיתונאי ושדרן רדיו, שמתגורר בלונדון

המאמר פורסם בגיליון מספר21 של "ארץ אחרת": מראה שבורה: שקיעתה המקצועית של התקשורת הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן