ארץ אחרת

צילום: ענבר זעפרני

כשם שכל מה שחשבת על גבוּרה נזרק לפח כבר ביום הראשון בבקו"ם, ואתה מתחיל להבין שהצבא הוא הרבה יותר עניין של מי ישמור ובאיזה שעה, ומי יקבל מדים אמריקאיים באפסנאות, כך גם ביומך הראשון כעיתונאי. גם אם באת בתחושה של שליחות ומתוך רצון להביא את הסיפורים כהווייתם לציבור הקוראים, המאזינים והצופים, היום-יום המתיש של ה"מערכת התקשורתית" מקהה את החושים וסדרי העדיפויות מתעמעמים. כך קורה, שמערכת עיתונאית שלמה נכנסת לסחרור של רדיפה אחר תמונות אנושיות שיש בהן תוקפנות ואלימות. האדם שמאחורי התמונה, כאבו, סבלו והשפלתו נעשים סחורה הנמכרת לכל המרבה במחיר.

לא כל יום קורבנות של פיגוע הם פוטוגניים, מרשימים ובעלי כושר ביטוי. לא כל יום יש להם כוח להשיב מלחמה למי שפגעו בהם. אך כזה הוא סיפורה של משפחת חיון מהר-גילה. גם עתה, 11 חודשים לאחר הפציעה, ולאחר שזכתה לחגוג את יום הולדתה הארבעים בכעין מסיבה של נצחון החיים על המוות, ניכר בצילה חיון, אם המשפחה, שהיא אוצרת בתוכה כאב גדול. הכאב הפיזי נגרם מחדירת שמונה כדורים לגופה בפיגוע ירי בהר-גילה באוגוסט שעבר. כאב נוסף נצרב בה בשל אופי המפגש עם אמצעי התקשורת, שסיקרו את הפיגוע. היא לא היחידה. בקצב האסונות אצלנו, רבים מאלו שהתקשורת מסקרת את סיפורם מוצאים עצמם נפגעים שנית בגלל אופי הסיקור עצמו; לעתים באופן בלתי הפיך. לרוב הם אינם יודעים את מה שכל דוגמן ושחקן מגלה בשלב מסוים בקריירה שלו: אור הזרקורים יכול גם הוא לגרום לכוויות.

צילה מנהלת חברה המפיקה אירועי תרבות ברחבי הארץ, והמפגש איתה מבהיר היטב מדוע עיתונאים ומפיקים של תוכניות טלוויזיה רדפו אחריה ואחר משפחתה. קורבנות הפיגוע הזה הם ההתגלמות של המשפחה הישראלית שכולנו היינו רוצים להיות: מצפוניים, מעורבים וחוזרים שזופים מסיני.

צילה: "בתחילת אוגוסט שעבר חזרנו מטיול בסיני. ב-21.30 בערב נפתחה עלינו אש ממארב מחבלים בכביש העולה להר-גילה. האש נורתה מטווח קצר, ואני נפגעתי משמונה כדורים, ארבעה בבטן והשאר בידיים וברגליים. בתי חמוטל בת ה-9 נפצעה פציעה בינונית. חיים, בן-זוגי, ושני ילדיי, הדס בת ה-14 ואמיתי בן ה-11, לא נפצעו כלל. חיים המשיך בנסיעה של עוד כשלושה קילומטרים עד לשער היישוב, ומשם פינו אותנו באמבולנס להדסה עין-כרם.

"כל המערכות שבתוך הבטן שלי לא תפקדו ואיבדתי המון דם, הפציעה שלי הוגדרה כאנושה וכל שנייה היתה קריטית. הרופא שהיה באמבולנס נתן הנחיות לחדר הניתוח כבר בנסיעה. כשהאמבולנס הגיע לפתחו של חדר הטראומה בהדסה, כבר חיכו לנו עשרות צלמים ועיתונאים. הפיגוע שלי היה הפיגוע שהפסיק את ההודנה, ולכן זכה לתשומת-לב מיוחדת.

צלקת לא נראית

"אני זוכרת את הצעקות של הצלמים מעל הראש שלי ואת הצעקות של חיים בעלי ושל רופא האמבולנס, שנאבקו בהם כדי לפלס את הדרך לאלונקה שלי. הם היו צריכים ללכת מכות עם צלמים כדי להכניס אותי לחדר הניתוחים. אני שכבתי שם וכל שנייה היתה קריטית והיו שם אנשים שלא היה אכפת להם בכלל אם אחיה או אמות, יותר חשוב היה להם להשיג את התמונה".

התמונה המבוקשת לא הצליחה להרוג את צילה, אבל הותירה בה צלקת נוספת, לא-נראית.

"הכניסו אותי לניתוח שמראש סיכוייו להצליח היו קטנים, ובמקביל הכניסו גם את חמוטל בתי לניתוח".

במשך 23 ימים היתה צילה תחת הרדמה. בשבועיים הראשונים עוד היה חשש כבד לחייה.

ב-21.30 הם הותקפו, וב-22.00 כבר היו בהדסה. ב-22.00 גם התפרסמה ידיעה ראשונה באינטרנט: "נפתחה אש ממארב אל עבר מכונית של משפחה מהר-גילה שחזרה מטיול בסיני. אישה בת 39 נפצעה אנושות". אנשים עשו אחד ועוד אחד, ופשוט באו. כשחיים, בעלה של צילה, יצא מהניתוח של הבת חיכו לו בחוץ מאתיים איש. כל זאת, אף לפני שפורסמו שמות הנפגעים. אחרי שהשכיב את חמוטל לישון במחלקה, הרופאים קראו לו לשיחה והודיעו לו שהסיכוי של צילה להישאר בחיים הוא חמישים אחוז. ב-3.00 לפנות בוקר חיים שלח הביתה את כל המכרים וקרובי המשפחה. זמן רב אחר-כך, כשניסו לשחזר את מהלך האירועים, צילה שאלה אותו: "ומה עשית אז?". חיים (שהיה זה שנהג כל הלילה מסיני לירושלים) ענה: "הלכתי לישון". "איך הלכת לישון?", היא התפלאה. "ידעתי שאני חייב לישון בגלל מה שעוד מצפה לי, וגם הייתי הרוג".

ב–5.30 בבוקר העירה אחות את חיים, שישן על כורסה במחלקה. היא אמרה לו שמחפשים אותו מהתוכנית של רפי רשף. ב-6.00 החל מה שמכונה בפי צילה ה"מתקפה התקשורתית" על חיים, מתקפה שארכה שלושה ימים. התקשרו אליו מעשרות תוכניות רדיו וטלוויזיה, ומכל העיתונים. לכולם הוא סירב, אבל לא כולם קיבלו את סירובו. "כתבת וצלם מערוץ-10 הגיעו לבית-החולים ואמרו: 'כמה שחמוטל יפה ושזופה עם הצמה, עם החוטים והחרוזים שהבדואיות עשו לה בסיני, וזה מצטלם נורא טוב'. 'אתה לא רוצה לשתף את כולם?', שאלו את חיים. 'נורא כדאי, זה עושה משהו שיראו אותה'".

עוול

צילה: "בשש וחצי בבוקר התייצבו כתבים מול הדס ואמיתי, בפתח ביתנו בהר-גילה". חיים אסר על הילדים להתראיין, אבל העיתונאים לא הרפו. הם המשיכו להתקשר לפלאפונים שלהם, לשלוח להם הודעות אס. אם. אס ולנסות לפנות אליהם באמצעות חברים". כשהגיע הביתה העיתון "מעריב", ראו הילדים את אמא שלהם מתנוססת על תמונת השער. צילה נראתה בגודל של חצי-עמוד, שוכבת על האלונקה של האמבולנס בעודה נישאת לחדר הטראומה, עירומה ומדממת. בנסיעה בחזרה מסיני לבשה צילה גופייה ומכנסיים קצרים. החובשים באמבולנס גזרו את בגדיה כדי לנסות לעצור את הדימום וזה האימג' שניבט אל קוראי העיתון, אל העוברים ושבים ברחוב מדוכני העיתונים. הדס בת ה-14, שערב קודם לכן ראתה את אמהּ חוטפת שמונה כדורים, חייגה למערכת של "מעריב" וביקשה לדבר עם אמנון דנקנר, העורך הראשי.

צילה: "שאלו אותה, מי מבקשת, והיא אמרה, הדס חיון מהפיגוע בהר-גילה. תוך שניות דנקנר היה על הקו. הדס אמרה לו: 'איך אתה מעז לפרסם תמונה כזו של אמא שלי? אתה בכלל יודע מי זו אמא שלי? אתה ביקשת רשות? אמא שלי לא רוצה שיצלמו אותה כך'. בתשובה ענה אמנון דנקנר, עורך 'מעריב', להדס חיון בת ה-14, שהיא לא מבינה מה זה תקשורת. הדס אמרה לו שהיא רוצה שהוא יתנצל. 'תגידי לי איפה אמא שלך שוכבת ואני אשלח לה פרחים', ענה. ואז הוא שאל אותה אם היא מוכנה שהוא יפרסם את השיחה ביניהם. היא טרקה לו את הטלפון". את תגובתו של אמנון דנקנר על השיחה הזאת לא ניתן היה להשיג עד לירידת הגיליון לדפוס.

בכניסה לחדר במחלקה לטיפול נמרץ, שבו שכבה צילה, תלה חיים שלט המתיר כניסה לחמישה אנשים בלבד, הוא ובני משפחתו הקרובים. אפילו הילדים לא הורשו לראות אותה במצב הזה. צילה: "הוא ידע שלא הייתי רוצה שיראו אותי ככה, בטח שלא כל עם ישראל".

בני משפחת חיון ביקשו להשקיע את מרב האנרגיות שלהם בשיקום ובהחלמה ולא בדברים אחרים, ולכן דחו את המגע עם התקשורת. כמו כולנו, הם יודעים איך זה עובד ושותפים להרגשה של רבים שהפיגועים הופכים בתקשורת למעין אירועי בידורי: יושבים מול הטלוויזיה, אוכלים עוגיות, מביטים בכוכב התורן של הפיגוע האחרון ואומרים אוי וויי. הם לא רצו להיות חלק מזה. הם חשו רדופים גם מפני שעובדים סוציאליים, בית-החולים, יועצת מבית-הספר, יועצת מהמועצה המקומית, יועצת מהמועצה האזורית – כל אלה לא הרפו מהם. כשקורה אסון כל אחד רוצה, או חש חובה, ליטול חלק בסיפור. בשעה הקשה הזאת היה ברור לבני משפחת חיון, שהם לא ייתנו לאנשים שאינם יודעים מי הם ואינם יודעים דבר על המשפחה שלהם, לדבר עם הילדים שלהם.

כשאתה מקשיב לצילה מספרת את סיפורה, עדיין המומה מן העוול שנעשה לה, אינך יכול שלא לשאול את עצמך מה קורה למשפחות פחות מאוחדות, לבני משפחה שאינם כה תקיפים. מה יעלה בגורלו של אדם פחות מפוכח,שברגע אחד מוצא את עצמו או את בן משפחתו פגוע או שכול, וברגע הבא מטלפנים אליו ואומרים לו: "רוצים לראיין אותך; אבל אנחנו דורשים בלעדיות". ברגע של משבר עלול אותו אדם לטעות ולראות בעניין שמגלים בו לפתע העיתונאים, התחקירנים והצלמים עטיפה של חום משפחתי שעשוי להביא עידוד, ואף נוחם. אבל העיתון של אתמול עוטפים בו היום את הדגים, וכל אלו שלמראית-עין ניחמו את האדם בצערו נמוגו כדי לרדוף אחר הסיפור הבא בתור. הפגוע, שנשאר במקרים רבים מרומה ונטוש, צריך להחלים גם מן האשליה שהתפוגגה.

תקשורת לא-בריאה

צילה מספרת כי אחד מרופאיה, שהתפעל מהחלמתה המהירה, נתן לה להבין שבקרב המטפלים בנפגעי הטרור רווחת העמדה, כי החשיפה לתקשורת סנסציונית אינה מיטיבה עם תהליך ההתאוששות של החולים. הרופא, אגב, סירב להתראיין.

הרופאים הגדירו את הישארותה בחיים ואת תהליך ההחלמה המהיר שלה כנס רפואי. אחרי 23 ימים העירו את צילה. רק כעבור חמישה ימים קשים הצליח הגוף שהותקף להיגמל מהמורפיום; עברו ארבעה שבועות עד שחזר אליה קולה. כעבור שמונה שבועות שוחררה צילה מבית-החולים. חיים עדכן את צילה בכל מה שקרה להם מאז הפיגוע, בימים שהיתה תחת הרדמה. הוא ניסה להמעיט בתיאור הטלטלה הרגשית שחוו הוא והילדים בעקבות המגע עם התקשורת. לפני שחזרה הביתה, זרק את כל העיתונים.

צילה: "אבל בתי הדס שמרה את שער 'מעריב', והראתה לי את התמונה שפורסמה למחרת הפיגוע". כשצילה מספרת את שנודע לה לאחר ההתאוששות, היא חומקת תחילה אל העקרוני והכללי: "אף אחד לא מפרסם תמונה של שר הביטחון מחטט באף, אבל מי שנפצע בפיגוע מופקע מזכויותיו האלמנטריות. כמה פעמים אנחנו צריכים לראות צילומים של זוועות? ולמה? כי זה מוכר מצוין. איזו מין סיבה זאת?". ובכך בכל זאת ניכרת פגיעותה: "הרגשתי זוועה, זו היתה חדירה גסה לפרטיותי. פלג גופי העירום והמדמם הוא לא נכס שאני מוכנה לסחור בו ואין להם זכות לפרסם את זה. זה בפירוש התעללות. הצילום ב'מעריב' הוא אלימות. התנסיתי בהרבה אלימות מאוד כואבת, וזו היתה עוד אלימות שנכפתה עלי וגם איתה היינו צריכים להתמודד – אני, ילדיי ובעלי".

אדישות לסבל

אומר נחי אלון, פסיכולוג קליני: "התקשורת היא כלי שמקבע דימויים. היא תופסת את האנשים ברגע הקשה ביותר ומציגה תמונה חד-ממדית. והרי הקורבן הוא אף פעם לא רק קורבן, כשם שהגיבור הוא אף פעם לא רק גיבור. אחד המרכיבים המרכזיים בשיקום מוצלח הוא המעבר מקורבן לניצול. כאשר אני 'קורבן', הרגשות השולטים הם כעס, רחמים עצמיים וחוסר אונים מול מה שעשו לי; ואם אני 'ניצול', אני חי את מה שאני בכוחי עושה כדי להיחלץ. ההתמסרות לייצוג החד-ממדי של דמותך בתקשורת – 'קורבן' או 'גיבור' – מסיגה אותך אחורה. העיסוק במה שקרה לך הוא רק חצי מהסיפור, ולא הסיפור כולו".

לחיים לא היה זמן להתעסקות עם התקשורת. הוא הפקיד בידי אחיו וגיסו את הדיפת הגלים. חיים ראה את אשתו מתנדנדת בין החיים למוות, טיפל בבתו שעברה ניתוח ובשני ילדים שחוו פיגוע. את האנרגיות שלו החליט לנתב רק אליהם.

היה זה, אם כן, יצר ההישרדות הבריא של חיים שגרם לו לדחוק ככל יכולתו את רגלי התקשורת מסיפורם הפרטי. גם צילה, מיד אחרי שהתפוגגו ענני המורפיום, בחרה להיות ניצולה: "הדבר הראשון שהעסיק אותי ברגע שהייתי צלולה הוא איך אני נחלצת".

צילה מצטטת את בתה הדס, שהתריסה באוזני עורך "מעריב": "אתה בכלל יודע מי זו אמא שלי!?". ההכרה בזהותם העצמית ("מי אני" ו"מי המשפחה שלנו") הגנה על בני משפחת חיון בעמידתם מול לחציה של התקשורת, שביקשה לפרוט אותם לתמונות חלקיות המורכבות מ"צמה", "ילדה יפה", "זוועה של גוף מרוטש", "נס רפואי" וכד'.

אבל התקשורת זקוקה לגיבורים, לא פחות משהיא זקוקה לקורבנות. "סיפור טוב" הוא סיפור פשוט. דמות מורכבת מדי מבלבלת. צילה מודעת לכך, שהפיגועים הם סיפור לאומי וקורבנותיהם הם השחקנים הראשיים בדרמה של כולנו. אך השאלה, לטעמה, מזמן עברה את רף זכות הציבור לדעת ואת גבולות הטעם הטוב. "האויב שלי מנסה להפקיע את זכותי להיות אדם פרטי, וזה לא מקנה זכות גם לצד שלי לעשות זאת. לתקשורת אין גבולות והיא מעלה כל הזמן את סף הזעזוע, ואנחנו צריכים כל הזמן לייקר את הסחורה. אבל אני חושבת שלציבור אין שום זכות לראות אותי מרוטשת, ולעיתון אין שום מחויבות להציג אותי כך. להפך, ככל שמלעיטים את הציבור ביותר חלקי גופות, הוא נעשה יותר אדיש לסבל".

על יצר המציצנות, אשר עוזר לעיתון שעל עמוד השער שלו התנוססה תמונתה להימכר, היא למדה כבר לפני שנים. כשהיתה בת 19 נפצע אחיה במלחמת לבנון. "הוא היה מלא כוויות וזה נראה רע מאוד, ואני זוכרת, כשהייתי עולה איתו במעלית בבית-החולים רמב"ם, אנשים היו לוחצים על הכפתור כדי שהדלתות ייפתחו שנית, כדי להתבונן בו. נגד זה אין מה לעשות אבל התקשורת, מתוך תאוות הבצע, כדי להגדיל את התפוצה, עושה בכך שימוש. העורך לא שואל את עצמו, מהי אחריותו החברתית או מהי אחריותו כלפי צילה חיון. הוא פונה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר ואל המשיכה לזוועתי.

"אני לא רוצה להיות האישה מהפיגוע, אני רוצה להיות צילה מאוטו-סֵפר או צילה משבוע הספר (פרויקטים שצילה מפיקה). אני כבר רגילה לתגובות כשאני נכנסת לחדר, ללחשושים: 'ההיא מהפיגוע בהר גילה'. אני מקווה שאפשר יהיה להגיד עלי עוד דברים".

ערב שבוע הספר ניסתה לעניין בפרויקט שלה כמה עיתונאים, שסירבו להיענות. יהיו מניעיהם ענייניים ככל שיהיו, צילה נשארה עם התחושה המתסכלת עד דמעות שהחיים שלך הם לא-כלום; לעומת זאת, החורבן שלך מעניין.

הכתב שמתפרץ לחדר הטראומה בלי רשות לא מתחשב ברגשות הפצועים, והעיתונאי שמפגיז בהודעות אס. אם. אס ילד בן 12 שלא יודע אם תהיה לו אמא, בוודאי לא מתחשב, וגם התחקירן שמתקשר בחמש וחצי בבוקר לבן משפחה המום לא משקיע בכך מחשבה. העורך, שבוחר איזו תמונה לפרסם, לא כולל את תגובתו העתידית של המצולם חסר האונים במערכת שיקוליו. אז על מה הם כן חושבים? מעסיקים אותם כנראה מראה עמוד השער של מחר, העמידה בתחרות, ריצוי הבוסים, עול הפרנסה הפרטי שלהם וכיוצא באלה דברים. כל אלה מטשטשים את הדילמה ועוקרים מתוך השאלה את ליבתה המוסרית: האם לעכב את האמבולנס למען תמונת שער? לכאורה, התשובה קלה, אבל כמעט בכל יום שבו אנו פותחים עיתון או טלוויזיה, אנו עדים לכך שמישהו הכריע אחרת.

רוני אבולעפיה היא במאית. סרטה הקצר "נא להכיר, מיכאל אופנהיים" נבחר להשתתף בפסטיבל סאנדאנס

המאמר פורסם בגיליון מספר21 של "ארץ אחרת": מראה שבורה: שקיעתה המקצועית של התקשורת הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן