ארץ אחרת

הבינו שבעיית ה"רלבנטיות" אצל העם ניסיונותיה ליצור יהדות-תערובת נידונו לכליה"

היהודי אינה בעיה של תוכן, אלא של צורה צילום: איל און

ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר… רבים מעמי הארץ מתייהדים

מגילת אסתר ח', י"ז

בין אם עמי הארץ מתייהדים, ובין אם היהודים הם עכשיו עמי הארץ, פורים כזה כמעט לא היה לעם היהודי בתולדותיו. "כמעט", משום שבכל זאת עבר עלינו משהו דומה לכך לפני אלפיים שנה, בדורות שקדמו להשתלטותה של הנצרות על האימפריה הרומית ולקץ הרבגוניות הדתית שלה. גם אז היהדות, שזרמה לפני כן באפיקיה הנפתלים אך התחומים של ארץ-ישראל בימי בית שני, על פרושיה, צדוקיה, קנאיה ואיסייה-מתבדליה, עלתה על הגדות והתפשטה למרחב, בעודה יוצרת הן ערוצים חדשים והן מפלים, אגמים, בִּצות ושלוליות שהתייבשו והתנדפו עם הזמן. אם נדלג הלאה, למאה ה-5 או ה-6 אחה"ס, כבר נמצא אותה שוב מכונסת בעצמה, באותו תוואי מוגדר שגבולותיו הם גבולות האורתודוקסיה הרבנית עד עצם היום הזה. אך במשך מאות שנים, בטרם אימץ קונסטנטינוס את הצלב כסמלה הרשמי של הקיסרות, שאלת הזהות היהודית, המתנסחת בימינו כ"מיהו" או "מהו" יהודי, היתה לא פחות מבולבלת ומבלבלת ממה שהיא נראית לנו היום. תארו לכם לרגע "עיתונאי" של אותה תקופה שלא ידעה עיתונים, היוצא במאה ה-2 או ה-3 אחה"ס למסע תחקירי הכנה לקראת סדרת כתבות על תופעת היהדות ברחבי האימפריה הרומית. מארץ-ישראל ועד אַספַּמיָא ומאפריקי עד מדינות הים, הוא פוגש ערב-רב של אנשים: יהודים החיים על-פי הלכות חז"ל ויהודים שבקושי שמעו עליהן; יהודים החולמים על חידוש מלכות ישראל ויהודים שהרעיון המשיחי זר לנפשם; יהודים הקוראים את כתבי הקודש בעברית, יהודים הקוראים אותם רק בארמית או ביוונית ויהודים שאינם קוראים אותם בכלל; יהודים המתפללים שלוש פעמים ביום ויהודים הידועים – מושג שאינו כה חדש, כפי שנדמה לנו – כ"יהודים של יום כיפור" בלבד; יהודים השונאים את התרבות הרומית-יוונית ומתרחקים ממנה ויהודים האוהבים אותה ובקיאים ומורגלים בה; יהודים הבזים ליהדותם עד כדי נישואי תערובת ואפילו משיכת עורלתם; יהודים המאמינים בישו הנוצרי ויהודים המקרבים לקהילותיהם ומכניסים לתוכן גויים "יראי אלוהים" ששומרים את מצוות היהדות; יהודים המערבבים בטקסיהם ובפולחניהם סממנים שונים ומשונים השאולים מהעולם הפגאני; יהודים גנוסטיקאים ויהודים ניאו-אפלטוניים ויהודים של מיסטיקת ההיכלות; יהודים הכותבים חיבורים נשגבים על היהדות בלועזית ויהודים הכותבים קמיעות למֵרוצי סוסים ולמעשי נאפופים בעברית. מן הסתם, העיתונאי שלנו יחזור נבוך ממסעיו. ומההיסטוריה לאוטוביוגרפיה. בתחילת שנות השישים של המאה שעברה, כאשר הייתי צעיר יהודי-אמריקאי שחי בעיר הולדתו נו-יורק, תכננתי לכתוב רומן שעלילתו מתרחשת בתחילת המאה ה-2 אחה"ס. גיבוריו היו שלושה יהודים רומאיים. אחד מהם היה אמור, לפי התוכנית, להישאר בן נאמן לעמו ברומא; האחר סופו היה להתנצר; והשלישי נועד לעלות לארץ-ישראל ולהשתתף במרד בר-כוכבא. היו בעלילה סיבוכים רבים נוספים שלא זה המקום לפרטם, ושלא פירטתי אותם גם אז, כי הרומן מעולם לא נכתב.

אף על פי שהזדהיתי עם כל אחד מגיבוריי, המתנצר והעולה לארץ היו יותר קרובים ללבי. על אף מרכזיותו בסיפור, חברם שנשאר לחיות ברומא כיהודי היה יותר מדי איש של פשרות; ואני, שחייתי פשרות רבות בנפשי, לא אהבתי אותן.

הסמליות של שלוש הדמויות שלי בהקשר האמריקאי של אותה תקופה שקופה למדי: האחת גילמה את היהודי הלאומני, האחרת את היהודי האוניברסליסטי, והשלישית את היהודי המסתגל מן השורה. השורה באמריקה, יש לומר, לא היתה אז ארוכה כל-כך: יהודים אורתודוקסים ויהודים קונסרבטיבים ויהודים רפורמים, וגם קומץ קטן של יהודים חרדים, ולכל קבוצה אפיונים ואורח-חיים משלה. יוצאי דופן רבים לא היו בקרב יהודי אמריקה, ואף לא בחברה האמריקאית בכללותה, באותן שנים של ערב מלחמת וייטנם ורצח הנשיא קנדי והמאבק למען זכויות השחורים וכל התהפוכות שעמדו תוך זמן קצר לשנות את פניה של ארצות-הברית מן הקצה אל הקצה. העולם היה עדיין עולם של גבולות ברורים ומוכרים, לרבות אלו המבדילים בין גויים ליהודים ובין יהודים מסוגים שונים לבין עצמם. כשלעצמי, מעולם לא הרגשתי שייך לקהילה היהודית-אמריקאית. הייתי אחד מבניה ואף גדלתי בבית דתי, בן לפרופסור ללימודי יהדות באוניברסיטה גדולה, אבל הפרופסור הזה היה ציוני מבית-מדרשם של שוללי הגולה וירשתי ממנו רבות מהשקפותי. מאז שאני זוכר את עצמי לא יכולתי להתייחס ליהדות אמריקה ברצינות רבה מדי. בעיניי היה בה לא רק משהו משעמם ונדוש, אלא גם שמץ של גיחוך וחוסר מכובדוּת. הרי משעה שאחרי דורות של כיסופי גאולה הוקמה מדינה יהודית בארץ-ישראל, והיא נלחמת על נפשה, יהודי הממשיך לשבת לו בנחת בארץ רחוקה ולדקלם השכם והערב כמה יהדותו יקרה לו, נראה לי דמות קומית מיסודה. וחיים קומיים לא רציתי לחיות. לכן, על אף הקרב המר שניטש בשנות התבגרותי, וגם אחריהן, בין האמריקאי שבי לבין היהודי שבי, ושבמהלכו לא תמיד היתה ידו של היהודי על העליונה, שדה הקרב לא היה אמריקה היהודית. אדרבה, תמיד היה לי ברור: או שאחיה כאמריקאי באמריקה, ללא כל זיקה מיוחדת ליהודיה, או שאחיה כיהודי במדינת היהודית. ומשום כך, כשהבנתי סוף-סוף שהגיע הזמן להכריע – אנו מצויים כבר בסוף שנות השישים של המאה, ואמריקה אחרת עומדת מולי – השאלה שהצגתי לעצמי היתה לא אם אני רוצה להיות יהודי באמריקה או בישראל, אלא אם אני רוצה להיות יהודי, סוף פסוק. ממילא התשובה תקבע גם איפה אחיה.

עידן "החבורות"

הסימן הראשון לתמורות שעמדו להתרחש בחייהם של יהודי ארצות-הברית הופיע עוד לפני עלייתי לארץ ב-1970. זה היה צנוע למדי: בכמה מקומות נוצרו קבוצות של צעירים שחבריהן קראו להן, או שנקראו עם חלוף הזמן, "חבורות". תנועת ה"חבורות" מעולם לא מנתה יותר מכמה מאות איש, אך זו היתה ההתארגנות היהודית הראשונה ששיקפה במידת-מה את ערכי "תרבות-הנגד" האמריקאית של שנות השישים. היה בה קצת לימוד תורה, וקצת קבלה, וקצת ניאו-חסידות, וכמובן קצת פמיניזם, וגם קצת מדיטציה, ויוגה, ואולי גם קצת שימוש בסמים, וחיי קומונה, וחזרה אל הטבע, כמנהג השנים ההן. בסך-הכול ה"חבורות" היו תופעה חביבה ומרעננת, אף כי מוגבלת מאוד בהיקפה. ואמנם, כאשר הוצאתי לאור ב-1976 את ספרי הראשון, "מכתבים לידיד יהודי באמריקה: פולמוס ציוני" (שראה אור בגירסתו העברית ב-1979, בתרגומו של עמי שמיר, בהוצאת עם עובד), קלסתרון ה"ידיד" שהתפלמסתי איתו התבסס בעיקר על דמותו של אחד ממייסדי ה"חבורה" הניו-יורקית שהכרתי. באחד ממכתביי אליו הטחתי בו שהוא וחבריו משחקים ב"יהדות של כאילו", שלא תחזיק מעמד. נכון, אמרתי, יש כאן משהו חדשני; את הפולחן הקונסרבטיבי והרפורמי אפשר לדמות להצגת תיאטרון, שהרב והחזן משחקים בה את התפקידים הראשיים מול קהל סביל, ואילו כל חבר ב"חבורה" הנו שחקן בפני עצמו המשתתף במופע שיכול להתקיים גם בשדה פתוח, תחת כיפת השמים. אבל בסופו של דבר, הוספתי, הצגה היא הצגה. כל עוד מעלים אותה על הבמה לא לשם שמים, אלא לשם עצם החוויה והריגוש של המשתתפים בה, יש לראות בה אסתטיזציה של היהדות אשר נידונה להיות בת-חלוף. ברבות הימים, כתבתי אז, כל ההווי הזה יתפורר וכל שחקן יפנה לדרכו. מי שמבקש לעשות מהיהדות כעין כְּסוּת להתפתחויות מסוימות בחברה האמריקאית של סוף המאה העשרים, יוותר בסופו של דבר על הכסות ויסתדר בלעדיה, ומי שמחפש את היהדות שמתחת לכסות יוותר עליה גם הוא. ככלות הכול, טענתי, רק לאורתודוקסיה ניתן החוסן לשמור על זהותה ולעמוד בפני גל ההתבוללות, שילך ויגדל משנה לשנה. רוב-רובה של שאר הקהילה היהודית-אמריקאית ייעלם אט-אט עם הזמן. עלי להודות, שגם אם צדקתי ב-1976 באשר לגידול המהיר הצפוי בממדי ההתבוללות ונישואי התערובת בקרב יהודי ארצות-הברית – ככל שזה יישמע מוזר היום, מעטים אז סברו כמוני ורבים תקפו את ספרי בגלל החיזוי הקודר שבו – טעיתי ביחס ל"חבורות". הן אמנם התפוררו, אך לא משום שתש כוחן אלא דווקא משום שכוחן התעצם ופרץ מֵעֵבר להן, וכל אחת מהמגמות הגלומות בהן קמה על רגליה ויצאה לרשות עצמה. מי שמתהלך היום בקרב יהודי ארצות-הברית נתקל לא בשלוש או ארבע "יהדויות" שונות בלבד, אלא בהרבה יותר, החל בחרדים (ובהם החב"דניקים, שחלקם חורגים מכל כללי היהדות בהאמינם במשיחיותו – וקומץ קטן אף באלוהיותו – של האדמו"ר האחרון), דרך אורתודוקסים (מהם מתחרדים לאט-לאט ומהם לא), קונסרבטיבים (המפוצלים היום לשני מחנות, כאשר מחנה המיעוט מסרב להשלים עם הפמיניזם של רעהו, על ה"רַבּוֹת" וה"חזנות" שלו) ורפורמים (ששינו את הגדרת היהודי והחילו אותה לא רק על מי שנולד לאם יהודייה אלא גם על מי שנולד לאב יהודי, ואשר מקבלים לקהילותיהם גם גויים לא-מגוירים הנשואים ליהודים), וכלה בקהילות או בקבוצות של יהודים חילונים, יהודים גֵרים, יהודים "הומניסטים", יהודים הומוסקסואלים, יהודים "למען ישו", יהודים בודהיסטים, יהודים "קבליים", יהודים של עץ-חג-המולד-וחנוכייה בכפיפה אחת (שלפעמים גם מצרפים את שני אלה יחד, ל"עץ חנוכה" אחד), ועוד כהנה וכהנה. ואם תוסיפו על אלה את מיליוני היהודים שאין להם קשר לשום קהילה או מוסד יהודי, ולעתים קרובות אף לא שמץ של ידע על יהדותם, הדמיון לאותו עולם שה"עיתונאי" הקדום שלנו ביקש לסקור רב למדי. כמו אז, כן בארצות-הברית של היום אין שום דרך אובייקטיבית להגדיר מיהו יהודי ומי אינו יהודי. לעתים קרובות אין לכך גם שום קנה-מידה מעשי: תווי פנים, או חיתוך דיבור, או שם משפחה, או סממן חיצוני כלשהו. שני יהודים עשויים לבלות יחד לא שעה קלה בלבד במסיבת קוקטייל, אלא את רוב חייהם באותה אוניברסיטה או באותה חברה, בלי לדעת ששניהם יהודים ובלי להסכים – אילו ידעו – מה זה אומר, להיות יהודי. אין צורך לומר שבכל האנדרלמוסיה הזאת יש הרבה תסיסה והרבה תכונה, והן שנותנות ליהודים אמריקאים רבים את התחושה שלמרות ההתבוללות ללא חזור של מיליונים מאחיהם, התקופה היא תקופת רנסאנס יהודי גדול. בעיניי, פני הדברים שונים. מעבר לכל ההישגים שיהדות ארצות-הברית הגיעה אליהם בתחומים רבים, אני ממשיך להאמין שבסופו של דבר כל נסיונותיה ליצור סוגים חדשים של יהדות-תערובת נידונו לכליה. ההסבר לכך מסובך ועם זאת, פשוט: דווקא החיפוש אחר היהדות ה"רלבנטית" עושה אותה ללא-רלבנטית. למעשה, כשמדובר ביהדות ובתרבויות שהיא שרויה בתוכן, אין ומעולם לא היה בהיסטוריה דבר פחות "רלבנטי" מה"רלבנטיוּת". יהודי אלכסנדרוני כמו פילון, למשל, שניסה במאה ה-1 אחה"ס להתאים את תורת היהדות לחשיבה היוונית על-ידי הפיכתה לאלגוריה ניאו-אפלטונית, תרם בכך לא רק להיעלמותו-שלו מארון הספרים היהודי, אלא גם להיעלמותם של יהודי אלכסנדריה; שהרי הניאו-אפלטוניות מנוסחת יותר טוב אצל פּלוֹטינוֹס (מייסד הזרם הניאו-אפלטוני) מאשר בתנ"ך, ולפיכך מי צריך את פילון ואת דתו הטרדנית? באותה מידה, היהודי האמריקאי שמבקש לממש בחייו את הערכים הרווחים בחברה האמריקאית הליברלית דְהָאִידָנָא, יגיע במוקדם או במאוחר למסקנה שיש נתיבים יותר מתאימים לכך מהיהדות. לשם מה, למשל, לבקש את הגושפנקה של היהדות לעקרונות הפמיניזם, אם עקרונות הפמיניזם ממילא מקובלים על כולם? מי צריך את התלמוד או את החסידות כדי לאשש את האמונה בחשיבות האקולוגיה או המדיטציה? אם היהדות באה בעיקר ללמד עד כמה היא תואמת את רוח הזמן, אפשר לדלג עליה ולפנות ישר לרוח הזמן. האמת ההיסטורית וההגותית גם יחד מצביעה על כך, שליהדות בארצות הגולה יש "רלבנטיות" וכוח עמידה רק כש"אינה רלבנטית" ונמצאת באופוזיציה, כמערכת של נורמות המנוגדות לנורמות סביבתה, בין אם מדובר בסביבה הפגאנית של ראשית האלף הראשון ובין אם מדובר בסביבה הניאו-פגאנית של ראשית האלף השלישי. היות שהיהדות היחידה שמסוגלת להציג מערכת כזאת היא היהדות הרבנית, רק היא והמסתופפים בצִלהּ ישרדו בארצות-הברית לאורך זמן. כל האנרגיה הָרַבּה של היהדות האמריקאית הפלורליסטית של ימינו דומה למפץ של שמש גוועת, המצטמקת בשל אובדן מקורות החום הפנימי שלה ומשחררת את התנגדותה לאובדנה בהתגעשות אחרונה, שמתיזה את נתזיה למרחקים. החיפוש אחר ה"רלבנטיות", שמתבטא בזיהוי היהדות דווקא עם ערכים רבים שהיא נלחמה כנגדם בעקשנות במהלך ההיסטוריה, הנו ניסיון אחרון להיאחז במשהו יהודי-כביכול תוך כדי היסחפות החוצה, אל החברה האמריקאית. כבר היום הגרעין הקשה של יהדות ארצות-הברית, המונה מיליון נפשות לערך, הוא אורתודוקסי או אורתודוקסי-למחצה באורח-חייו ובהשקפותיו. יש שלוש סיבות לכך, וכולן נעשות יותר ויותר תקפות. הסיבה הראשונה היא שאחוז נישואי התערובת הרבה יותר נמוך בקבוצה הזאת, שמאבדת פחות מבניה. הסיבה השנייה היא ששיעורי הילודה בה הרבה יותר גבוהים. והסיבה השלישית היא שיהודים לא-אורתודוקסים בארצות-הברית, הנחושים לבלום את תהליך ההתבוללות במשפחותיהם, מזמן הבינו שהדרך היחידה לעשות זאת היא לאמץ דפוסי חיים הדומים לדפוסי האורתודוקסיה – כלומר, הענקת חינוך יהודי אינטנסיבי לילדיהם, הקפדה רבה יותר על מנהגי יסוד כדוגמת השמירה על כשרות ושמירת שבת, היבדלות חברתית מסביבתם הלא-יהודית וכו'. אין ספק שבעוד דור תיראה היהדות האמריקאית אחרת ממה שהיא נראית היום: קטנה יותר, אורתודוקסית יותר והרבה פחות מגוונת. היא תעשה את דרכה חזרה למסורת גם בלי סיועו של קונסטנטינוס.

ישראל המבוללת

יש חוסר היגיון מסוים בהתנהגותו של אדם המתקרא ציוני, ובה-בשעה בוכה על התבוללותם של יהודי ארצות-הברית. הרי ממה נפשך? הציונות תמיד טענה שבתנאים המודרניים התבוללות המונית של יהודי הגולה היא בגדר הכרח – ועכשיו, כשהתחזית הזאת מתממשת לנגד עינינו, נזעק חמס? כמובן, ההיסטוריה תמיד יודעת להפתיע, ואם אין הציונות צריכה להיות מופתעת מבעיית הזהות היהודית באמריקה, היא בוודאי צריכה להיות מופתעת מבעיית הזהות היהודית במדינת ישראל. הרבה תופעות שלא ניתן היה לצפות אותן בדורו של הרצל או בן-גוריון היו למציאות בעולם הישראלי של היום, ובהן ה"התבוללות" הפנימית של ישראלים חילונים, שבורותם ביהדות מוחלטת; קהילה גדולה של לא-יהודים (בעיקר מקרב העולים מברית-המועצות לשעבר), שחיה בתוך החברה הישראלית וכחלק ממנה; מאות אלפים של עובדים זרים ונישואי התערובת שהתופעה מולידה; נישואים חילוניים שאינם תקפים בעיני הציבור הדתי וכד'. מסתבר שגם מדינה יהודית צריכה ללמוד להתקיים בעולם שלא את כל כלליו היא קובעת, ועולם זה, על פתיחותו, ניידותו והתרבות הבינלאומית שלו, מאיים לערער הנחות אחדות של ההגות הציונית הקלאסית. השאלה "מיהו יהודי" מטרידה גם את החברה שלנו. אף על פי כן, השאלה הזאת נבדלת מאוד בממדיה ובטיבה מהשאלה שיהדות ארצות-הברית מתמודדת איתה. יהודי יכול "להתבולל" במדינה יהודית, אבל אינו יכול להיעלם בה כיהודי או לשכוח את זהותו. אדרבה, בישראל היהדות היא שמבוללת ותהליך היטמעת המיעוטים בתרבות הרוב יכול לפעול רק לטובתה, ולא לרעתה. אחד הכשלונות הגדולים של מדינת ישראל הוא העובדה, שאמת פשוטה זו טרם חדרה לתודעתו של הישראלי מן השורה ולתודעת מנהיגיו, שממשיכים להתייחס אל הלא-יהודים בקרבנו כאילו היינו אנחנו המיעוט המאוים. בפועל, כשלון זה אינו מונע את "ייהודם" התרבותי – ואולי אף הדתי – של האזרחים הלא-יהודים שלנו; כמובן, אין כוונתי לאזרחיה הערבים של מדינת ישראל. אף שהציונות לא דייקה בתחזית שלה על כל פרטיה, היא צדקה בטענתה הכללית: בעולם המודרני רק מסגרת יהודית ריבונית, על כל מוסדותיה החינוכיים והתרבותיים, יכולה לערוב לכך שבסופו של יום החברה היהודית תבליע בני עמים אחרים בקִרבהּ ולא תיבלע בתוכם. לכן מכל נסיונות היהדות בעת החדשה להיות "רלבנטית", הציונות היא היחידה שהצליחה בכך. רק הוגיה הבינו שבעיית ה"רלבנטיות" אצל העם היהודי אינה בעיה של תוכן, אלא של צורה. די שתינתן הצורה הנכונה – דהיינו, מדינה יהודית – והתוכן כבר ידאג לעצמו. יהודי אמריקאי שמקדיש את חייו לאקולוגיה הוא אקולוג; אקולוג ישראלי הוא יהודי, על כל הבעייתיות של המושג הזה. הדברים פשוטים עד כדי כך. כאמור, האורתודוקסיה תשרוד גם בארצות-הברית, ואולי אפילו תשגשג שם. כל שאוכל לומר הוא, שבעיניי היא אינה מעניינת במיוחד. זאת, לא משום העדר אוצרות כבירים שראוי שהתרבות הישראלית החילונית תנכס אותם לעצמה אם אינה רוצה להתרושש, אלא משום שבסרט הזה כבר היינו, כעם. כבר אמרתי בתחילת דבריי שבילדותי יהדות ארצות-הברית עוררה בי דחייה, מפני שנראתה לי משעממת. להתקיים עוד אלפיים שנה כיהודים של טלית ותפילין – זו אינה חוכמה גדולה. החוכמה – ההרפתקה ההיסטורית הגדולה של מדינת ישראל – היא להתקיים גם בלעדיהם, אם כי כמובן בלי לשלול את חשיבותם בעיני מי שנפשו חשקה בהם. לפני כמה שבועות נתבקשתי להרצות לפני קבוצה של כתריסר מחנכים יהודים מסאן-פראנסיסקו, או ליתר דיוק, מחנכות, מפני שבאותה קבוצה היה רק גבר אחד. התפתחה שיחה והן ביקשו לדעת מה דעתי, בתור ישראלי, על יהדות ארצות-הברית. לא רציתי לומר שיהדות זו עדיין נראית לי מגוחכת, בדיוק כמו פעם. למה להעליב נשים טובות ויהודים מסורים באמירות שעלולות להתפרש – ואולי בצדק – כיהירות ופוגעות? גמגמתי משהו חמקני. הרי המציאות הישראלית אינה כה מזהירה, שמוקנית לנו הזכות להתרברב. מי יודע כמה טובים הסיכויים שלנו כאן? ובכל זאת, חבל שלא סיפרתי להן את הבדיחה שאני נזכר בה לפעמים במצבים כאלה, המספרת על אמריקאי בעיירה קטנה בטקסס שחברו שאל אותו מדוע הוא מתעקש להמר במשחק פוקר שבועי, שמתקיים בביתו של רמאי ידוע. האם אינו יודע שהקלפים נגדו? "כן", ענה האיש, "הצדק איתך, אבל זה המשחק היחיד בעיר".

הלל הלקין הוא סופר ועיתונאי

לקריאת הכתבה במלואה הזמן את גיליון מספר 31 של "ארץ אחרת"