דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 ביוני 2001 | מהדורה 04

"ישראל היא מיקי מאוס של המזרח התיכון"

ד"ר מיכאל וייסקופף, מומחה לספרות ולתרבות רוסית שספריו נמכרים כרבי-מכר אינטלקטואליים ברוסיה, מתגורר בשכונת נחלאות בירושלים. משם הוא מתעמת, באופן חזיתי, עם החברה ועם התרבות הישראלית

לפני כארבעה חודשים ראה אור ספרו השלישי של ד"ר מיכאל וייסקופף "סטאלין הסופר" וכמו שני ספריו הקודמים "דתו של מייקובסקי" (1997) "ועלילתו של גולגול" (1993) הוא הפך מייד לרב מכר אינטלקטואלי ברוסיה, כשהוא מגיע במהירות אל המקום הראשון בז'אנר.

הבעיה של מיכאל וייסקופף היא שלמרות הפרסום והתהילה ברוסיה, הרי שרגליו נטועות היטב כאן, באדמת ארץ הקודש, ליתר דיוק: בשכונת נחלאות בירושלים.

"שום אדם לא ניתח את הסיטואציה הטוטאליטרית ברוסיה בצורה שבה עשה זאת מיכאל וייסקופף", אומר עליו פטר קריקסונוב ,שתרגומיו של הקלאסיקה הרוסית לעברית נחשבים לתרגומי מופת ("האמן ומרגריטה" של בולגקוב ו"החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי). הוא חרש את כל 16 הכרכים של סטאלין ולנין ועמד בריחות הרעים שהחומר מדיף. נדמה לי שהוא היה מסוגל לעשות את זה רק בגלל שהוא הרגיש סוג של ייעוד. הרעיון שלו הוא שסגנונו של סטאלין כסופר מהווה את חותם האישיות המובהק ביותר שלו-ושדרך ניתוח הטקסטים אפשר להבין את טיב השפעתו של סטאלין על ההמונים הרוסיים, וביניהם גם על האינטיליגנציה הרוסית הרחבה שהייתה קיימת עוד מתקופת הצארים".

מיכאל וייסקופף, (52) מומחה לספרות רוסית, נולד ברוסיה המרכזית, בעיר מורמור שליד מוסקבה. אביו נולד בעיר לודג', אך הסב היגר מפולין לרוסיה בגלל אמונתו היוקדת בקומוניזם. ב-1937 נרצח הסב במחנה מעצר שהקים סטאלין במזרח סיביר. אמו, שנולדה באוקרינה, היתה ניצולת השואה היחידה במשפחתה. אביו החליט כי עליו לנקות את שמו והתנדב לצבא האדום. הוא נלחם בנאצים וזכה לעיטורים. לאחר המלחמה עברה המשפחה לטאלין, בירת אסטוניה. האב עבד כוטרינר והאם – כרופאה. מיכאל החל את לימודיו האקדמיים באוניברסיטת טרטו שהתפרסמה בשל לימודי "הסטרוקטורליזם הסובייטי". "אני ציוני מגיל שש", הוא מספר, "מיום שעמדתי על דעתי ידעתי שאני רוצה לישראל. בגיל 11 קראתי לראשונה את התנ"ך ונדהמתי מעוצמת הנבואות על החזרה לארץ. הציונות שלי קיבלה פן מטאפיזי, נתמך על-ידי יוקרתו של התנ"ך. אני חלש בריטואל, אבל הזיקה המטאפיזית שלי חזקה".

בהיותו סטודנט נעצר מיכאל וייסקופף בשל פעולתו הציונית-ושוחרר. מבוקשו לעזוב את אסטוניה ניתן לו לקראת ביקורו של ניקסון בקרמלין. הוא עלה לבד לארץ וכעבור שנה הצטרפה אליו משפחתו. בישראל למד מיכאל וייסקופף ספרות רוסית ולימודים סלביים וסיים את הדוקטוראט באוניברסיטה העברית בהצטיינות. מיכאל וייסקופף שימש במשך שנים כמרצה לספרות רוסית באוניברסיטת תל אביב עד שזו סגרה את החוג. בשנים שחלפו מאז הוא עורך כתב עת רוסי-ישראלי בשם "מפתח-הלב" וכותב את רבי המכר האינטלקטואליים שלו. באוניברסיטה העברית לא הצליח לקבל משרה. הבעיה, כפי הנראה, איננה נעוצה בכישוריו כמרצה וכחוקר ויותר בעובדה שהוא נשוי לאשתו לשעבר של ראש החוג לספרות רוסית, הד"ר הלנה טולסטוי, שדווקא עובדת כמרצה באוניברסיטה. הוא איש גדול וסקרן, שעדיין מחפש את מקומו. הספרים המקוריים והלמדניים שכתב, שמקנים לו הצלחה עצומה ברוסיה, עדיין לא הגיעו אל התודעה הישראלית. הוא לא מופתע. מן האינטליגנציה הישראלית הוא איננו מצפה לדבר.

ד"ר מיכאל וייסקופף, חוקר מחונן, הוא איש מאוד מריר. אבל גם המרירות לא מצליחה להסוות אנרגיה פנימית ולהט אישיותי. למרות היותו ציוני מגיל 6, החוויה הישראלית שלו, שהיא בת 30, איננה מניחה מרגוע לנפשו. כתב ההאשמה שלו כנגד החברה והתרבות הישראלית הוא חד וחריף, ומנוסח להפליא. נדמה שמזה שנים ארוכות הוא מנסח אותו בליבו. הוא יורה אותו בשורות קצרות, בוטות, מלב מורתח. "מאז שעליתי ארצה ההרגשה הבסיסית שלי היא תדהמה עמוקה על הפער הנורא והמשפיל שבין הנס ההיסטורי שאנו חווים, לבין הבנאליות והשטחיות של האוכלוסיה. לאינטיליגנציה הישראלית יש אינסטינקט של משרת, היא איננה מעוניינת בעצמה והיא סובלת מחוסר עצמאות רוחנית. היא מפחדת מעצמאות רוחנית. זוהי תכונה גלותית שלא הצלחנו להיפטר ממנה. אנחנו בסך-הכל, שרידם של תקופת ההשכלה והציונות הרי נובעת מן ההשכלה. ובהשכלה היה כרוך מן האבסורד פילוסופי. כי מה רצו המשכילים כמו מנדלסון? להיות עם נורמלי ולהתגאות בדת שלהם. אז מה מיוחד בדת משה? התשובה היתה – מוסר כללי ותפיסה מונותאיסטית. "אנחנו הבאנו לעולם את עשרת הדיברות". ההשכלה ראתה את האוטופיה שלה בבנאליות, בערכים כלל-עולמיים ואם כך, לשם מה צריך את העם היהודי?

"בגלל שחוץ מהתשובה הציונית לא היתה תשובה – רוב המשכילים עם הפנים אל העולם, התבוללו. ההשכלה היתה, ברובה, חיקוי של המערב בלא תוכן פנימי. הציונות ינקה לא במעט מהתפיסה הזאת שסותרת את עצמה.

"אין לנו חוש קיום. אין לנו את התחושה הבסיסית שיש לנו זכות קיום. הציונות חזרה אל הסתירה הפנימית שהיתה בה עוד מימי ההשכלה הלאומית. התרבות החילונית שלנו היא עדיין תרבות משרתת. היא חוששת ממקוריות. הציבור הרוסי בישראל חושב שהמחזאות הישראלית אינה מקצועית. נמאס לנו לשמוע את המסר שהערבים טובים והישראלים רשעים. נמאסה הרודנות של הפוליטקלי קורקט, הרודנות של "הטוב" כאילו. הנסיון הכושל לחקות את הוליווד מבלי שיהיו האמצעים לכך, הוא פתטי. אני מעדיף משהו יותר מושרש, יותר מסורתי – לעומת פולחן המיקי מאוס הישראלי.

"בעומק הדבר אנחנו עדיין עם של סוחרים. חשבנו שבמזרח התיכון נבצע עסקה כדאית לנו ולערבים – וזה לא הלך. הערבים אינם סוחרים".

אתה מדבר בחריפות נגד התרבות והחילונות, ומה באשר לתרבות הדתית?

למען האמת, ישנו משבר עמוק גם בחברה הדתית. אין שם שום הוגה דעות גדול מאז הרב קוק. חסרה מחשבה חדשה. אבל, בחברה הדתית היסוד של החיבור לעומק החיים הוא חזק יותר. מכאן צומח ההבדל בין דליה רביקוביץ לירמיהו.

"העם היהודי איבד את החיבור לשורש היוצר שלו אבל, הרבה יותר קל לחדש משהו בעולם הדתי כי הוא מחובר למסורת עתיקת יומין. הקרקע שם הרבה יותר עשירה ועמוקה ואפשר להיזון ממנה. מה שאין כן בעולם החילוני".

אל השיחה מצטרפת אשתו, ד"ר הלנה טולסטוי. אנחנו יושבים בדירתם בשכונת נחלאות, דירה שכמו נתלשה ממוסקבה והועתקה למרכז ירושלים. המון ספרים, כמעט כולם ברוסית, מרפדים ומעטרים את הקירות. מנורה משם, ראי משם, וכל הרהיטים מהמולדת הישנה. לשניהם, אלו הם נישואיהם השניים, ויש להם ילד משותף בן 13. הלנה טולסטוי היא אשה גבוהה ויפה וניכר כי סערות הנפש הפוקדות את בעלה אינן זרות גם לה. אצל שניהם ישנו כעס עמוק כלפי מערכת החינוך הישראלית והחברה הישראלית בכלל.

הלנה: "במהלך כל העשור האחרון, כשמגיעים העולים, המערכת נוהגת לשבץ בכיתות ישראליות ילדים בני שלוש עשרה וארבע עשרה שאינם מבינים מילה ממה שקורה בכיתה. נערים ונערות נגררים לדכאונות ולתחושות של תלישות קשות. רבים עוזבים את בתי הספר וגם הרחוב מקבל אותם בעוינות. הדרך אל הסמים הופכת להיות מובנת מאליה. עד הצבא אין שום אינטגרציה, אין מגע. העולים מעדיפים להיות בינם לבין עצמם. בת של חברים שלנו עזבה את הבית בעקבות בחור ערבי שפגשה בטאבה, יותר משנתיים היא חיתה שם.וכשלקחו אותו לבית סוהר – החזירו אותה".

מיכאל וייסקופף: "אפילו במקרים טובים, כשהילדים גומרים את בית הספר הישראלי – הקשר שלהם איננו עם התרבות הישראלית אלא עם התרבות הרוסית. הם שומרים על קשר עם התרבות הזאת באמצעות האיטרנט, הכבלים וגם באמצעות מוקדים של יצירה ברוסית הקיימים בגרמניה, ביוון, בקפריסין ובארצות הברית."

"הזיקה לתרבות הרוסית מבטאת כמיהה לתרבות אוטנטית. וזה לא רק אצל הרוסים. גם ש"ס למשל, היא ביטוי לצורך של הישראלים הלא-חילונים לקשור את עצמם לשורשים שלהם. להתעלם מהתרבות העברית הנוכחית."

"הזיקה העמוקה לתרבות הרוסית מבטאת גם השלמה עם רעיון אי-ההשתלבות בתרבות הישראלית. לפני כעשור היו אשליות של השתלבות. בינתיים, התברר שזה בלתי-אפשרי וכולם נרגעו."

מיכאל וייסקופף עורך את כתב-העת הספרותי ברוסית היוצא בישראל "מפתח-הלב". בראשיתו יוסד כתב העת על – ידי שלומית כנען ממשרד הקליטה במטרה לעודד צעירים עולים מנותקים לבטא את עצמם. עם הזמן היה כתב העת לבמה איליטיסטית מובהקת הזוכה ליוקרה רבה גם בחו"ל. פטר קריקסונוב: "מפתח-הלב" משדר אווירה של ידע כדבר מובן מאליו. יותר מכל הוא מזכיר את "תור הכסף" שאפיין את האנטיליגנציה הרוסית בראשית המאה העשרים עד שסטאלין גדע אותו. התקופה הזאת שהתאפיינה בידענות עצומה ובאהבת היצירה האמנותית על כל שלוחותיה, היא מקור האנרגיה של כולנו – וגם של מיכאל" ,ממשיך קריקסונוב, "במפתח הלב" הוא מנסה להחזיר את הברק והידע הפילולוגי שמאפיין את תור הכסף."

"מיכאל צריך לתפוס מקום חשוב באקדמיה הישראלית. הוא מוכשר מאוד כחוק וכסופר והוא לא צריך להיות מקוטלג דווקא בספרות הרוסית, אלא בתור חוקר של תרבות."

  • מתוך המבוא לספר של מיכאל וייסקופף "הסופר סטלין" (מוסקבה, 2001, 380 עמודים):
  • פעם אחת הוא עצמו קרא לעצמו סופר. ואף על פי כן הגדרה כזאת ככותרת לסֵפר תיראה בעיני רבים מוזרה. על איזה "סופר" אפשר לדבר בכלל, כאשר הרוסית שבפיו של דְז'וּגַשְווילי היתה לו שפה זרה, ואף בפובליציסטיקה שלו הוא מעולם לא הפגין כישרון מבריק? הרי סגנונו של סטלין נראה פרימיטיווי ודל אפילו על גבי הרקע של השפה הכלל-בולשביקית הגלובאלית דאז. בתשובה לטענות כגון אלה עלי להזכיר לקוראים כי דווקא הסגנון והשפה היו מכשיריו הבלתי-אמצעיים בדרכו לשלטון, וכתוצאה מכך היתה להם השפעה עצומה על המוני העם. עצם הסיבה להשפעה מסוג זה ראויה למחקר. לא סתם הקדיש סטלין את אחת מעבודותיו האחרונות ללשון – זהו אות-כבוד שהוא העניק לה כהכרת תודה על שירותה הנאמן. אילו היה מחקרי מקיף ומפורט יותר, הוא היה אמור לדון לא רק בעבודתו של סטלין כמחבר אלא גם במפעלו האדיר כעורך, שאכן קיבל תנופה ממלכתית טוטאלית. סטלין עָרַךְ את ברית-המועצות. והוא היה גם האדם שיצר את טקסט-היסוד בשביל מדינתו. דווקא לצד הזה, "הספרותי-הטהור", של אישיותו מתייחס הספר המונח לפניכם.
  • תרגום: פטר קריקסונוב

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 4 "אין לאן לברוח" לחצו כאן להזמנת הגיליון

 

במבי שלג היתה העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה