ארץ אחרת

מהו היעד להתגבשותן של קהילות, חברות ומדינות? מה הם הערכים הראויים לעמוד במוקד החשיבה ותשומת-הלב של המנהיגות ושל המחוקקים? הדמוקרטיות המערביות – בייחוד בעשורים האחרונים – נוטות להשיב על כך שהיחיד, הפרט, הוא "נסיך הכתר". הוא, זכויותיו וצרכיו אמורים להימצא בראש מעייניה של החברה. אפילו להתגבשות למסגרות חברתיות, כמו קהילה ומדינה, ניתן הסבר תועלתני: זהו ביטוי לצורך של היחידים למצוא מסגרת שתגן עליהם מבחינה בטחונית, או תדאג לרווחת החלשים שאינם עומדים במירוץ הכלכלי. כך אימצו, למעשה, הדמוקרטיות המערביות גירסה מאוד מסוימת של החשיבה המערבית: אגף הפילוסופיה התועלתנית מבית-מדרשם של תומס הובס וג'ון סטיוארט מיל. עד כדי כך אימצו, שאפילו רבים מהרבנים ודרשני היהדות – שכמו כל הדתות, לא השתיתה את עולמה רק על תפישה תועלתנית – השתדלו להיות נאמנים לרוח הזמן ולהדגיש מן הרפרטואר היהודי בייחוד את האמירות המעלות על נס את ערכו של היחיד, כמו "לפיכך נברא אדם יחידי… כדי שכל אחד ואחד יאמר: בשבילי נברא העולם" (משנה, סנהדרין ד', ה').

זכותם של ערכים תרבותיים ולאומיים עומדת להם כנגד זכויות הפרט אפילו במסגרות הסמויות יחסית מן העין. אבל הזכות הזאת עומדת להם, קל וחומר, כשמדובר ברשות הרבים המשותפת, בפרהסיה. שכן, אז אין מדובר רק בזכויות הפרט כנגד ערכים אחרים, אלא גם בהתנגשות בין זכויותיהם של פרטים שונים. משום-מה, בשיח הציבורי שלנו רווחת ההנחה שהפרהסיה שייכת למחנה הליברלי

כשתפישה תועלתנית ממין זה שולטת בכיפה, ברור שכוחו של הקולקטיב לפגוע בזכויות הפרט שמור רק לאותם מקרים שבהם שמירה על זכויותיו תסכן את צורכיהם החשובים ביותר של פרטים אחרים, או תפגע בבירור בזכויות אחרות המוקנות להם. הדברים בולטים אפילו ביחס לתחום רגיש כמו הביטחון, העוסק בחיי אדם. והנה, גם בתחום זה הנטייה האידיאולוגית הליברלית (שיש לה גם משמעות משפטית-מעשית ברורה) היא לקבוע, שזכויות הפרט קודמות אף לצורכי הביטחון, אלא אם כן מדובר ב"ודאות קרובה" של סכנה לחיי אדם. קל וחומר, לזכויות הפרט ניתנת עדיפות במקרה שבו הזכות לחופש הביטוי מתנגשת, למשל, בערך כמו פגיעה ברגשות. הנטייה היא לקבוע – כאמור, זוהי קביעה אידיאולוגית ומשפטית גם יחד – שחופש הביטוי יצטרך לסגת מפני הפגיעה ברגשות רק אם מדובר בפגיעה קשה ברגשותיו של ציבור גדול, ולצורך העניין אפילו אין זה משנה, אם מדובר בחופש הביטוי של היחיד כנגד פגיעה ברגשות הרבים. ברוב המקרים השיח הציבורי אפילו אינו מבחין בין חופש הביטוי של אמן, שלהגנה על יצירתו יש ערך לא רק מבחינתו אלא גם מבחינת הציבור שהיצירה תוצג בפניו, או בחופש הביטוי (לרוב, חופש הביזוי) של פרסומאי, שכל עניינו שיווק אגרסיבי של מוצר כלשהו.

מה יכול לקסום לאדם, לכל אדם, יותר מהעמדתו במרכז, כנזר הבריאה? אך לאחר בחינה מעמיקה יותר של התפישה הזו, ובעיקר של התוצאות שהיא עשויה להביא, ניתן להסיק שמדובר בתפישת-עולם שהיא לא רק פשטנית אלא גם מסוכנת וחסרת אחריות באשר להשלכותיה האפשריות. ההנחה, שזכויות הפרט רשאיות להיפגע רק אם מדובר ב"ודאות קרובה" לסכנה חמורה הנשקפת לקולקטיב, היא הנחה שאינה עומדת במבחן המציאות, ועלולה לסכן את הקולקטיב ואת היחידים שהוא מורכב מהם, גם יחד.
ניתן להמחיש את הטענה הזו בצורה הבהירה ביותר ברמה הגלובלית. כך, למשל, אילו הועלתה טענה שמותר לנו להגביל את זכותו של כל אחד מששת מיליארדי בני-האדם החיים כיום בעולמנו לזהם את הסביבה, רק אם נוכיח שיש במעשיו "ודאות קרובה" לפגיעה קשה בסביבה, היא בוודאי היתה נתפשת כטענה אבסורדית. ואם בנושא איכות הסביבה כך, קל וחומר בענייני ביטחון: האנושות לא תחזיק מעמד זמן רב מדי אם ששת מיליארדי בני-האדם יורשו להתנהג כעריצים קטנים, שרק ודאות קרובה לפגיעה בזולתם או בסביבה תוכל לשמש עילה להגבלת זכויותיהם.

יתר על כן, בני-אדם אינם יצורים שמוּנָעים רק על-ידי צרכים, דחפים ואינסטינקטים. מצופה מהם לחיות גם לאורם של ערכים שאינם בגדר צרכים, כמו ערכי שוויון וכבוד האדם. האם הפילוסופיה התועלתנית, העומדת ביסוד הגישה הליברלית, יכולה להצדיק הטלת מס על אזרחי מדינה אחת כדי לממן את צרכיה של מדינה אחרת ולספק להם שירותים שתושבי המדינה הראשונה לעולם לא ייהנו מהם, רק משום שבאותה מדינה שירותי הבריאות לקויים והתמותה גדולה?

חיוניותו של האתוס הלאומי

מה שתופס ברמה הגלובלית, נכון גם ברמה הלאומית והקהילתית שלנו. חברה המושתתת על תפישה תועלתנית, שהיחיד ניצב במרכזה, עשויה לקדם יעדים הנוגעים לצרכים הבסיסיים שלה, אבל בוודאי תתקשה בטיפוחם של שני מרכיבים "עודפים" חשובים. המרכיב הראשון הוא תודעת התנדבות, הדורשת מהפרט לתרום מעבר למינימום המתחייב מן החוק. האם תפישה תועלתנית מאפשרת לטפח מוטיבציה להשקעה של זמן ומשאבים חומריים בעזרה לזולת, מעבר לנכונות לשלם מסים הקבועים בחוק? האם יהיה בכוחה של חברה תועלתנית לשכנע את בניה לשרת ביחידות צבאיות התנדבותיות, שבהן נדרשות מסירות והקרבה יוצאות מן הכלל, או שלכל היותר היא תוכל לצַפּות לציות לחוקי הגיוס ולהוראות המפקדים? שורה תחתונה: תפישה המעמידה את היחיד במרכז, שנראית כל-כך נאצלת במבט ראשון, עלולה להביא באופן מובנה ושיטתי להפיכת האנושות לעדר של אגואיסטים עריצים, המוכנים לוותר על זכויותיהם המיידיות רק כשמדובר בהבטחת אינטרסים אחרים שלהם, ארוכי טווח.

המרכיב השני, שהקושי לשמור עליו אם מאמצים את התפישה המעמידה את היחיד במרכז הוא עוד יותר בולט, נוגע לטיפוחם של אתוסים וסמלים קולקטיביים, שאינם מבוססים על צרכים אלא על ערכים, כמו למשל אתוסים וסמלים בעלי אופי לאומי או דתי. כך, לפי התפישה התועלתנית, לא תוכל החברה לתבוע מיחידיה לוותר על זכותם לנסוע בכביש ביום-הכיפורים או לסגור חנויות בשבת (גם לא בתוך הערים). ואם מישהו חושב שהבעיה נוגעת רק לסמלים הדתיים, ואין כל סיבה לתמוך בכפייה דתית, הרי חשוב לציין שבשם אותה תפישה ליברלית לא ניתן לכפות גם את סגירתם של בתי-הקולנוע ביום השואה או ביום הזיכרון לחללי צה"ל. הרי אין מדובר כאן בצורך תועלתני – כל צרכיה הקיומיים של החברה יישמרו, גם אם בתי-הקולנוע ייפתחו ביום השואה – אלא בשמירה על סמלים, שהם חלק מהאתוס המשותף. דבקות בתפישה תועלתנית לא תבטיח אפילו את שמירתם של ערכים הומניסטיים, במקרים שבהם הפגיעה באותם ערכים אינה מסכנת חיי אדם. כך, למשל, תפישה ליברלית-תועלתנית לא תוכל להצדיק את התביעה להרס מצבת הזיכרון המפוארת לברוך גולדשטיין (לזכותם של תושבי קריית-ארבע עומדת הטענה בדבר חופש הביטוי). תפישה כזאת לא תוכל למנוע גם את הצגתן של נשים (או גברים) בצילומי פרסום בעלי אופי פורנוגרפי, גם אם מדובר בניצול מבזה לחלוטין. שהרי כנגד טענת המפרסם בדבר זכותו לחופש הביטוי, יתקשו המתנגדים להוכיח שפרסומות כאלה אכן יובילו ב"ודאות קרובה" לעידוד מקרי אונס בחברה.

אחת הדוגמאות הבולטות לחיוניותו של אתוס לאומי, החורג מתחומה של רמת הציות לחוק גרידא, הומחשה לנגד עינינו ממש לאחרונה, עם יישומה של תוכנית ההתנתקות. רבים מאנשי השמאל שתמכו בתוכנית מזוהים עם המחנה הליברלי, המדגיש את ערכו של היחיד ולעתים קרובות אף מזלזל בחשיבות האתוס הלאומי, או בז לו. לעומתם, המתיישבים שהתנגדו לתוכנית מזוהים עם המחנה המדגיש את הערכים הלאומיים, אבל הפעם הם דיברו בשם זכויות הפרט שלהם שנרמסו. והנה, אנשי המחנה הליברלי ציפו מהמתיישבים שיבליגו על הפגיעה האנושה בחייהם הפרטיים ולא יסרבו פקודה או ינהגו באלימות, כפי שאולי עלול לנהוג אדם הנעקר בכפייה מביתו.

בשם מה ציפו לכך? לכאורה, בשם "שלטון החוק", שהוא חלק מהאתוס התועלתני (בלי ציות לחוק לא תוכל חברה להתקיים). אך קל להוכיח, שבמקרה זה מדובר במשהו אחר. הרי גם לפי התפישה הליברלית, "שלטון החוק" אינו מצדיק פגיעה אנושה מדי בזכויות-אדם, ואין ספק שעקירתם של אלפי אנשים מבתיהם והחרבת קהילותיהם היא בגדר פגיעה אנושה בזכויות הפרט. יתר על כן, בעלי התפישה הליברלית עצמה אינם מהססים להפר את "שלטון החוק" בשם צרכים או ערכים שנראים להם נעלים ממנו, גם אם הם פחותי-ערך לעומת עקירת אלפי אנשים מבתיהם. כך, למשל, נרמס בראש חוצות חוק האוסר על המסחר בשבת, ואיש מאבירי "שלטון החוק" אינו מתלונן על כך, זאת משום שהללו חשים שערך חופש בילוי השבת כהבנתם עולה על ערך כיבוד החוק. מה שעומד אפוא מאחורי התביעה לקבל את דין העקירה הוא לאו דווקא הערך הפורמלי של "שלטון החוק", אלא האתוס הלאומי והחשש מפני קריעת העם ומפני האיום על המשטר הדמוקרטי (זה היה גם הערך שהניע במשך השנים את רוב אנשי השמאל לא לסרב פקודה ולשרת בשטחים, בניגוד לתפישתם המדינית והמוסרית). זאת, בשעה שקיום המסחר בשבת אינו מעורר חשש באשר לקריעת העם והחברה, ולכן רבבות מרשים לעצמם להפר את החוק בראש חוצות. רוצה לומר: אלמלא היה מושרש בחברה שלנו אתוס לאומי חזק, אתוס שרבים מאנשי השמאל בזים לו לכאורה, הם לא יכלו לצפות לכיבודה של גזירת ההתנתקות, שמבחינת המתיישבים ותומכיהם היתה כרוכה בשבר אישי ואידיאולוגי קשה מנשוא.

זכותו של מי עדיפה

האלטרנטיבה אפוא להיות בחירה בסדר עדיפויות הפוך: לא להשתית את ערכיה ומדיניותה של חברה על היחידים וזכויותיהם, אלא על ערכיה וצרכיה של החברה כולה. כשחברה באה להגדיר ולעצב את ערכיה, יעדיה ומדיניותה, היא צריכה להציב לנגד עיניה בראש ובראשונה את הקולקטיב ולא את היחיד, ולשאול את עצמה מה יעשה אותה ל"חברה מתוקנת". הראויה צריכה אגב, לא במקרה הוגדר כאן יעד כל-כך אמורפי ולא מחייב לכאורה, כמו "חברה מתוקנת", ולא אחד מאותם ערכים "ברורים" כמו לאומיות, סוציאליזם, הומניזם וכד'. ההגדרה הזו נבחרה משום שחברה ראויה אכן אינה יכולה להציב במרכז עולמה רק ערך אחד, חשוב ונעלה ככל שיהיה, אלא דואגת ליצור ולקיים איזון מדוקדק בין כל הערכים החיוביים.

מאחורי המושג "חירות האדם" עומדת תפישת עולם ליברלית, המציבה את החופש כערך מרכזי, בעוד המושג "כבוד האדם" מבטא תפישת עולם הומניסטית, שמַקצָה לצֶלם האדם וכבודו מקום יותר מרכזי מאשר לחירותו וזכויותיו. בין הומניזם לליברליזם יש קירבה, אך לא חפיפה

כמובן, חברה מתוקנת גם תדאג להציב במרכז בעולמה את הדאגה לזכויות הפרט, שהרי לא תיתכן חברה מתוקנת שזכויות הפרט נרמסות בה. עם זאת, חשוב שההקשר שבו יועמדו זכויות הפרט לא יעניק להן מרכזיות בלעדית כערכי-על, שהפגיעה בהם תיתכן רק במקרים של "ודאות קרובה" לפגיעה בצרכים חיוניים. ההקשר הראוי של זכויות הפרט צריך להיות מעמדן כערך מרכזי בתוך מערכת שלמה של ערכים, שמלכתחילה יש צורך באיזון סביר ביניהם. כאשר הללו מתנגשים, די בבחינת המקרה לגופו כדי להבין איזה ערך נפגע יותר באותו מקרה, גם בלי הצורך להוכיח "ודאות קרובה" לפגיעה קשה באינטרס ציבורי. כך, למשל, אדם המגיש תביעה להורדת פרסומת בעלת אופי פורנוגרפי לא יצטרך להוכיח שהפרסומת עלולה להרבות את מקרי האונס בחברה, אלא די שיוכיח שיש בה פגיעה קשה בערך כבוד האדם. המצדדים בתביעה להפסיק את המסחר בשבת לא יצטרכו להוכיח פגיעה בבריאותם של אלה העובדים שבעה ימים בשבוע, וגם לא ייאלצו לבטל את תביעתם אם יובטח שכל עובד בשבת יקבל ממעסיקו יום מנוחה שבועי חלופי. זאת, משום שככלות-הכול, אף שלתביעה להפסקת המסחר בשבת יש גם בסיס סוציאלי, אין להתכחש לעובדה שבסיסה הוא תרבותי-לאומי, וגם נימוק כזה הוא לגיטימי דיו כדי לעמוד מול הטענה בדבר הפגיעה בחופש העיסוק.

חשוב לציין: זכותם של ערכים תרבותיים ולאומיים עומדת להם כנגד זכויות הפרט אפילו במסגרות הסמויות יחסית מן העין. כך, למשל, גם במקומון נידח לא ראוי שיתפרסמו תמונות פורנוגרפיות הפוגעות בכבוד האדם. אבל הזכות הזאת עומדת להם, קל וחומר, כשמדובר ברשות הרבים המשותפת, בפרהסיה. שכן, אז אין מדובר רק בזכויות הפרט כנגד ערכים אחרים, אלא גם בהתנגשות בין זכויותיהם של פרטים שונים. משום-מה, בשיח הציבורי שלנו רווחת ההנחה שהפרהסיה שייכת למחנה הליברלי, וכל פגיעה בזכויותיו בה צריכה להיות כרוכה בהוכחת פגיעה כבדת משקל אחרת ("המוציא מחברו עליו הראיה"). תפישה כזאת אינה מניחה כלל אפשרות, שכשם שהתביעה להורדת פרסומת "לא צנועה" נתפשת ככפייה דתית, כן השארתה של אותה פרסומת צריכה להיחשב לכפייה אנטי-דתית, שהרי רשות הרבים שייכת בה-במידה לכל המשתמשים בה. יתר על כן, כשמדובר בנסיעה בשבת בכביש העובר בשכונה דתית, יש נטייה ברורה להעדיף את זכותו של הציבור החילוני למימוש צורך מיידי כמו תעבורה (על אחת כמה וכמה, אם מדובר בעורק תחבורה מרכזי) על פני הפגיעה ה"מופשטת" ברגשות הדתיים. אבל כשמדובר בפרסומת זו או אחרת, ניתן לטעון שדווקא זכותו של הציבור הרחב הנפגע ממנה עדיפה מלכתחילה על האינטרס הכלכלי של היחיד, בעל החברה המפרסמת.

שאלה מעניינת היא אם לתת לערכים הלאומיים והחברתיים (כמו שלילת המסחר בשבת, או שלילת פרסום בעל אופי אנטי-נשי) ביטוי גם במסגרת פורמלית של חקיקה או רגולציה (בערוצי השידור), או להשאיר זאת ל"כוחות השוק" ולהנחה שאם הקהל לא ירצה מסחר בשבת, הוא ידאג להחרים את החנויות הסוחרות בשבת וממילא הן יימנעו מכך, והוא הדין בנוגע לחברות שסגנון הפרסום שלהן פוגעני ומבזה. כשלעצמי, איני רואה בעיה בעיגון הערכים הללו בחקיקה וברגולציה, מתוך הנחה שהם אינם נופלים בחשיבותם מערכים אחרים הזוכים להגנה פורמלית, ומתוך הנחה עוד יותר כוללנית, שלפיה תפקידם של המשפט והרגולציה אינו הסתפקות בהסדרה תועלתנית של היחסים בחברה (ולכן יש לגיטימציה להתערבות רק כאשר אדם נפגע באופן אישי), אלא מתן ביטוי פורמלי לערכיה. מי שמניח שהחברה זכאית לחוקק חוק בדבר סגירתם של בתי-הקולנוע ובתי-הקפה ביום השואה וביום הזיכרון, ולא להשאיר זאת ל"כוחות השוק", אינו יכול לשלול את ההנחה שאנשים שבעיניהם דמותה של השבת לא פחות חשובה מדמותם של יום השואה ויום הזיכרון, זכאים לתבוע שגם איסור המסחר בשבת יעוגן בחוק. מי שמסכים שהחברה זכאית לחוקק חוק (!) בדבר הריסת מצבת הזיכרון לברוך גולדשטיין (שלא תהיה טעות: החתום מטה תומך בחוק הזה), או להכניס את טטיאנה סוסקין למאסר של שנה (!) בגין הפצת ציור המציג את הנביא מוחמד בדמותו של חזיר, בלי שתעמוד לה הגנת הזכות ל"חופש הביטוי" (ושוב: החתום מטה מסכים לראיית המעשה שלה כעבירה, אם כי גזר-הדין נראה בכל מקרה חמור מדי), אינו יכול לשלול את ההנחה שגם למאבק נגד פרסום בעל אופי פורנוגרפי מותר להשתמש ברגולציה, ולא לסמוך על "כוחות השוק".

התחום היחיד שהמשפט והרגולציה צריכים להדיר את רגליהם ממנו הוא תחום הקשור ליחיד עצמו – אפילו לא ל"רשות היחיד" (שכן, המשפט מתערב, ובצדק, במקרים שבהם בני-זוג מכים זה את זה או מתעללים בילדיהם, גם אם הדבר נעשה בתחומי דירתם הפרטית), אלא להכרעות היחיד שהן פרטיות בעליל. אם הוא אוכל חזיר ביום-הכיפורים זה עניינו-שלו, אם הוא מל את בניו זה עניינו, וכן הלאה. המשפט היהודי אינו מדיר כמובן את רגליו אף מתחום הפרט, שכן הוא מצפה גם מן היחיד לעמוד בנורמות מסוימות, אבל אין ספק שהמשפט האזרחי-חילוני אינו יכול להתערב בסוגיות מעין אלו. מנגד, בכל העניינים שיש להם השפעה על הכלל, כולל על דמותה של רשות הרבים שלנו, רשאי המשפט (או הרגולטור) להתערב. ההבחנה דקה אבל ברורה: הוא לא יתערב אם היחיד יאכל חמץ בפסח או חזיר ביום-הכיפורים, גם אם הדבר נעשה ברשות הרבים, אבל הוא יתערב אם חנות לממכר חזיר (או כל חנות אחרת) תיפתח ביום-הכיפורים. המשפט לא יכתיב לאדם באילו תוכניות ראוי שיצפה בדירתו, אבל יתערב אם ערוץ טלוויזיה ציבורי ישדר תוכניות פורנוגרפיות.

חוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו", שנחקק ב-1992, הכניס לשיח הציבורי את הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית", כמאפיין את "ערכיה של מדינת ישראל". מאז עסק השיח הציבורי לעייפה בפענוח המושג הזה, בליבון המתח הפנימי בין שני מרכיביו (ה"יהודית" וה"דמוקרטית") ובניסיון להגדיר את האיזון הנכון והמדויק ביניהם. מעט מאוד הודגשה העובדה, שגם כותרתו של החוק הזה נגועה במתח פנימי. ההנחה הרווחת היא ש"כבוד האדם" ו"חירותו" הם מונחים מקבילים, המשמשים בצוותא לאפיונה של תפישת-עולם הומניסטית. למעשה, אין הדבר כך: מאחורי המושג "חירות האדם" עומדת תפישת עולם ליברלית, המציבה את החופש כערך מרכזי, בעוד המושג "כבוד האדם" מבטא תפישת עולם הומניסטית, שמַקצָה לצֶלם האדם וכבודו מקום יותר מרכזי מאשר לחירותו וזכויותיו. בין הומניזם לליברליזם יש קירבה, אך לא חפיפה. תפישת העולם הליברלית אמנם יונקת מהנחות יסוד הומניסטיות, אבל יש שהיא מביאה לתוצאות שאינן בהכרח הומניסטיות. כך, למשל, מעביד המאלץ את עובדיו לעמוד על רגליהם שמונה שעות מדי יום, משום שהוא רוצה לחסוך בהוצאות הכרוכות בקניית כסאות נוחים, יכול לטעון להגנתו שהוא אינו פוגע בחופש של עובדיו, שהרי הם זכאים להתפטר בכל רגע והעבודה אינה נכפית עליהם (ומנגד, הוא מממש את זכותו לשמור על צרכיו הכלכליים), אבל כבוד האדם שלהם נפגע ללא ספק. תפישת עולם ליברלית לא תתנגד למצב שבו אישה תעסוק בזנות "מרצונה החופשי"; תפישת עולם הומניסטית, לעומת זאת, תתנגד לכך, שהרי בכל מקרה יש כאן פגיעה קשה בצלם האדם של אותה אישה. גם השמירה על אתוסים לאומיים, כמו דמות השבת, יום-הכיפורים או יום השואה, ראויה – לפחות לדעת החתום מטה – להיכלל כאחד מרכיבי "כבוד האדם", שהרי כבודו של אדם הוא בין היתר בשמירת זהותו התרבותית, כפרט וכחבר בקולקטיב.

העימותים המתגלעים לעתים קרובות בין בעלי תפישת העולם הליברלית לאלה הרוצים לשמר את הסולידריות החברתית או את סמלי התרבות הלאומיים הם, אפוא, ביטוי למתח בין "כבוד האדם" ל"חירותו". במתח הזה מן הראוי שהחברה תעדיף (לפחות ברוב מקרי ההתנגשות, וכל עוד לא מדובר בפגיעה קשה מדי בערך החופש) את התפישה ההומניסטית המגולמת במושג "כבוד האדם", על פני התפישה הליברלית המגולמת במושג "חירות האדם" – בין היתר משום שכאמור, עצם התפישה הליברלית יונקת את כוחה ומעמדה מערך כבוד האדם, ומן הראוי שביטוי אחד של כבוד האדם לא ייעשה עליון ויבטל את ערכם של ביטויים הומניסטיים אחרים.

המאמר פורסם בגיליון מספר 29: למי שייכת רשות הרבים. לחצו כאן להזמנת הגיליון