ארץ אחרת

צילום: איל יצהר

א

בבחירות קיץ 92' הצבעתי למפד"ל. הייתי אז בן 19, למדתי בישיבה הגבוהה בבית-אל, ואף על פי שהמפד"ל, בעיניו של בן למקימי 'התחייה', נחשדה באי-יציבות אידיאולוגית, הרי "מי חוץ מהם ידאג לחינוך הדתי". כשחזרתי לישיבה מההצבעה בכפר גידולי, כפר-הרוא"ה, בית-המדרש היה עדיין ריק למדי, רבים עוד לא חזרו מההצבעה במקומותיהם.

לאט-לאט הסתננו השמועות לבית-המדרש הריק. שמועות מדאיגות. אחד מרבני הישיבה המפוכחים אמר בענייניות, שכעת לא יהיה מנוס ממתן אוטונומיה לפלסטינים. תוכן דבריו, אך יותר מכך, הטון הענייני שלו, זעזע אותי: הרי זו נסיגה ממה שלימדו אותנו! מתהליך הגאולה! אבל הזעזוע לא האריך ימים. באותה העת לא היה לי פנאי לזעזוע פוליטי.

ב

בסתיו של אותה שנה, בחודשים שבין "בין הזמנים" של החגים לחנוכה, עברתי תקופה רגשית ואינטלקטואלית דחוסה ביותר, שבסיומה מצאתי את עצמי מביט בנרות החג הרועדים ואני כבר אדם לא-דתי. בנרקיסיזם משתאה, שמאפיין אולי את כל מי שעובר תמורות נפשיות קיצוניות, ניתחתי ותיעדתי את מה שעבר עלי בחודשיים הרי-הגורל הללו. איך בתחילה גיליתי אזורים רגשיים, שאורח-החיים וההשקפה הדתיים שגדלתי עליהם לא "מכסים" אותם. איך התחלתי בעקבות הגילויים הללו לנסות "למפות" את האזורים הרגשיים החדשים בקריאת שירים, ולבסוף בכתיבתם. איך התגנבה לה המחשבה, שאם אזורי נפש רבים כל-כך אינם קשורים ל"דת" (תסולח לי ההפשטה ההיפרבולית והשטחית, שאפיינה את אורח המחשבה האפרוחי שלי אז), אולי ה"דת" אינה חשובה וחיונית כל-כך. ואם כן, בחלוף עוד כמה ימי הגות טירונית דחוסה וגעש רגשי: אולי גם אלוהים אין לו משמעות רבה כל-כך. הרי החיים כאן, על פני האדמה, כל-כך מורכבים, סעורים, מייסרים ומענגים גם בלעדיו, שייתכן שאלוהים הוא המחזאי של העולם הזה אך ההצגה שלו יכולה לרוץ כעת בלעדיו (במטאפורה הזאת, האחרונה, הייתי גאה מאוד באותם ימים).

בכל אופן, ודאי אלוהים לא יכעס עלי בשל כך, שאני חושף עוד רבדים של רגש ומחשבה בעולם שהוא עצמו ברא. ולבסוף, בעוד החורף בהרי בנימין דופק בפראות בחלוני, חשבתי: אולי אלוהים כלל לא קיים? זה לא משנה בעצם, אמרתי לעצמי, ייתכן שכן וייתכן שלא, אבל ייתכן שלא! ושוב מצאתי דימוי שהייתי מאוד גאה בו, ושביטא את הפקפוק באמונתי ותוצאותיו: זה כמו בן-אדם רועד, שמזנק קדימה באפלה וחושש שהוא מזנק אל התהום, ולבסוף מוצא את עצמו צונח על מדרגה הנמוכה בכמה סנטימטרים בלבד ממקום הזינוק שלו. כן, אפשר לחיות גם בלי אלוהים.

אם כן, המעבר היה חד. תוך חודשיים מצאתי את עצמי הופך ממאמין ללא-מאמין, ממקפיד על קיום המצוות למי שלא מקיים אותן, מבחור ישיבה ל… למה בעצם?

ג

ברבות השנים, כשקראתי בעיתונים ראיונות עם אינספור "חוזרים בשאלה" (ועיתונים קראתי הרבה באותן שנים שלאחר ה"מהפך" הפרטי שלי; זו היתה דרכי לרכוש השכלה על אודות העולם החילוני), נתקפתי זלזול גאוותני בכל פעם שהגעתי לקטע הבלתי נמנע שבו מתאר החוזר בשאלה התורן את הפעם הראשונה שהדליק בה ברעד אור בשבת. הבדלתי את עצמי מהאספסוף המתראיין בכך, שהתהליך שלי היה פילוסופי ולכן כשהגעתי בסיומו לחילול שבת או לעבירה על מצווה אחרת, לא היו לי (כמעט, יש להודות) נקיפות לב. אלוהים לא יכול לכעוס עלי בגלל הדרך שאני צועד בה, כי לא היתה לי ברירה אלא לצעוד בה, מה גם שיקשה עליו לכעוס אם הוא אינו קיים. אולם אף על פי שיצאתי מהתהליך הלא-ארוך שעברתי מְנוער ממצוות, הרי מצווה אחת קטנה, אפילו לא מצווה אלא מנהג, הוספתי לקיים. המשכתי ללכת עם כיפה.

הייתי בחור ישיבה בן 19, וזו – התחלתי במעומעם להבין – לא רק הגדרה אידיאולוגית אלא גם סוציולוגית. כמעט לא הכרתי את העולם החילוני, ופחדתי מהשירות בצבא. מה היו האופציות שעמדו בפנַי? הכיפה השאירה אותי מבחינה סוציולוגית, ובמחיר מועט, בחברה שלי. נוסף על כך, החלטתי להתגייס כתלמיד בישיבת-ההסדר, כדי למתן את הצניחה לעולם החיצוני. יכול להיות שאחרי פרק השירות המקוצר במסגרת זו (תלמידי ישיבת-ההסדר משרתים 16 חודשים), חשבתי, כבר אוכל להמשיך לבדי בצבא.

הנרקיסיזם המוזכר לעיל ייסלח אולי, אם יובן שהוא נובע אצל החוזר בשאלה (כמו גם אצל החוזר בתשובה) מהתחושה, שהוא נמצא בעיצומה של דרמה קוסמית. הרי בתוכו פנימה, בעולמו של עקיבא צלמאייר או יהודה גבאי יוכרע בקרוב גורל היקום! האם יש אדון לבירה או אין? מפץ גדול או הקדוש ברוך הוא? תפילין או קאנט? מוּלים(=צדפות מאכל) או גפילטע? הנחיתה הכאובה, שְׁעָתָהּ מגיעה בשנים שלאחר ההכרעה הקוסמית. או-אז מסתבר לעקיבא צלמאייר וליהודה גבאי, שמידתם היא מידת אנוש ושהמעבר שהם עשו בחייהם אינו פשוט כלל ועיקר; זהו מעבר סוציולוגי יותר מאשר אידיאולוגי, והמחיר שלו יקר, יקר מאוד.

ד

בבחירות 96' כבר הצבעתי לדרך-השלישית (זוכרים? היה דבר כזה, וזה הייתי אני שהצביע עבורו!). כבר לא הייתי "ימני", אבל גם לא "שמאלני" וחיפשתי… ובכן, חיפשתי דרך שלישית. כמו שבבחירות 99' חיפשתי איזושהי מפלגת מרכז ולכן הצבעתי, הפלא ופלא, למפלגת-המרכז.

ובכל זאת, למה בעצם לא נעשיתי "שמאלני"? התחלתי לחקור את עצמי. לא יכולתי להכחיש, שבמהלך השנים חל בעמדותי סחף מסוים "שמאלה", אבל הוא היה אטי, אטי מאוד, והיה לו באופק קו אדום ברור. למה, שאלתי את עצמי, המעבר האידיאולוגי והרוחני שלי כל מִשׁכּוֹ היה אולי שישים יום, חודשיים שהעבירו אותי מהקצה אל הקצה, מפלוס למינוס או להפך, ואילו המעבר ה"פוליטי", שמשמעותו לכאורה פחותה בהרבה והוא פחות נוגע לחיי האישיים, נעשה בזחלנות כזאת? למה הספקנות התהומית שגיליתי כלפי הדת, ובעצם, מאז, כלפי כל אידיאולוגיה, כל טענה ל"רוחניות" מכל סוג שהוא, כולל "רוחניות" חילונית, כולל יומרות ל"רוחניות" בענייני ספרות ואמנות שמצאתי את עצמי נמשך אליהן, למה הספקנות הזאת אינה מופנית כלפי עמדותי הפוליטיות? למה, בעצם, אני לא מוצא את עצמי מצביע למרצ או, מוטב, לחד"ש, שהן המפלגות המייצגות את המקבילה הפוליטית לעמדות הרוחניות הקיצוניות שהגעתי אליהן?

ה

ואולי אין זה נכון, שהמעבר ה"רוחני" שעשיתי קיצוני כל-כך? אולי הוא בעצם תואם את השינוי הפוליטי המתון יותר?

כשסיימתי סוף-סוף את השירות הצבאי הארוך מדי שלי (השתחררתי, בגין לימודיי בישיבה, בגיל 23), חיפשתי עבודה ומצאתי את עצמי עובד במעין בית-מדרש חילוני עם בני-נוער חילונים, ועוסק יחד איתם בנושא ה"זהות היהודית" (החילונית!) שלהם.

אולם גם בזמן העבודה בבית-המדרש החילוני חשתי לא בנוח עם עצמי. הספקנות ניקרה וניקרה. הייתי עסוק בזה. מה פירושה של "זהות יהודית חילונית"? האם הספקנות צריכה להיבלם דווקא בנקודה זו? האם החתרנות והפירוק, ששימשו אותי כה יפה וכה נורא במיטוט עולמי הרוחני, לא יועילו גם כאן? מה מוֹתַר הזהות הלאומית מהזהות הדתית? האם – וזו היתה המחשבה הנוראה מכול לַאדם הצעיר מדי והאידיאליסט מדי שהייתי – רק הביוגרפיה שלי גורמת לי להדגיש בפני המתבגרים שאני מחנך את חשיבותה של "הזהות היהודית" שלהם? האומנם רק יתרוני כבקי מהם בנבכי ה"יהדות" גורם לי לנצל את ידיעותי כדי לשכנע אותם שה"זהות היהודית" היא בעלת משמעות ולכן גם לי, שבקי בה יותר מהם, יש חשיבות כלשהי? האם הגעתי לעבודה הזאת פשוט משום שכישוריי הולמים אותה, ולא בגלל שכנוע פנימי בערכה?

ניסיתי באותן שנים לנסח את העמדה שלי ביחס לזהות הלאומית כעמדה שמקורה בצרכים האישיים של הפרט, ולא כעמדה המוכתבת על-ידי כוח גדול ממנו, שלא קיבלתי אותו ולא האמנתי בו. השקעתי בכך מאמץ רגשי ואינטלקטואלי רב. הייתי צריך להצדיק את עצמי. כעבור שנים אחדות כללתי ברומן שלי, "ובזמן הזה" (ערך שמעון אדף, כתר, ירושלים, 2004), קטע שניסיתי להסביר בו את מהותה של הזהות היהודית שלי באותה העת.

"בראש הדף רשם בכתב גדול: 'למה אני יהודי?'. כאן שהה, לפתע פחד שכאן באמת גם ייעצר, אבל כבר באזירת העוז להציב את השאלה ידע, בעצם, שתימצא לו התשובה. אבל העובדה הזו, שביטלה כביכול את הנועזות הספקנית שלו, לא באמת הציקה לו. הוא נשך את העט בשיניו ואחר-כך כתב באותיות קטנות, 'תנ"ך', והעביר קו תחת המילה. הוא נתן למחשבותיו לשוטט בחופשיות, להיעגן רק במה שממגנט אותן מאליו, ללא ניווט הרצון. עכשיו רשם את הספרה אחת והקיף אותה בעיגול. לצִדה רשם: 'אברהם מתמקח עם אלוהים על סדום', ובצד השורה, בסוגריים רבועים, רשם: 'מוסר'. מתחת, בצד הספרה שתיים, רשם: 'מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?', למרות שהמשפט המצוטט חרג מהכותרת הקטנה, מהקטיגוריה.

"עכשיו שטפו המחשבות ביתר קלות. בצד הספרה שלוש רשם: 'סיפור יוסף ואחיו', ולצד השורה, בסוגריים רבועים, הוסיף: 'הערך הסיפורי'. הוא נדד הלאה וביקש לרשום את שירת 'האזינו' אבל נמנע מכך. פתאום לא ידע, לא זכר, האם התחושה הנעימה שעולה בו קשורה לכך שזו פרשייה קצרה, שבישרה תפילת שחרית קצרה יותר בבית-הכנסת, או ליופייה. במקום זה, בצד הספרה ארבע, רשם: 'דוד מסרב לפגוע בשאול, במערה'. בחמש רשם שני פסוקים ממלכים שעלו במוחו: 'שלנו רבים משלהם', כפי שביקש הנביא שייוודע לנערו, ו'ידענו כי מלכי ישראל מלכי חסד הם'. אבל אז היסס לרגע, הושיט את ידו ודפדף בתנ"ך. הוא נזף בעצמו (הציטוטים הנכונים הם 'רבים אשר איתנו מאשר אותם' ו'שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם'), אבל בכל זאת הותיר את הכתוב כפי שעלה בזכרונו. בשש רשם: 'דוד ובת שבע', ובסוגריים רבועים רשם: 'גם עצם החטא וגם משל כבשת הרש'. בשבע רשם, כבר בלי לבדוק אם זכרונו מדייק, את דברי שמואל לאֲגַג, 'כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך'. בשמונה החליט פתאום לסטות מהקטיגוריה, הוא מחק את הכותרת הקטנה 'תנ"ך' וכתב בצד הספרה: 'פירוש הרמב"ן על התורה'. בצד רשם, בסוגריים רבועים, 'נבל ברשות התורה, ההקדמה לספר בראשית וכו'' (…) בתשע רשם: 'העברית של הרמב"ם'. בעשר 'איוב פרק ג'', אבל לא התאפק והוסיף, מחייך לעצמו בהשתאות, בת המפגש הראשוני, 'יאבד יום איוולד בו והלילה אמר הוֹרָה גבר'. באחת-עשרה רשם: 'מדרשי חז"ל', אבל פתאום לא הצליח לזכור אף מדרש ספציפי וחשב, בחרדה קצת, שאולי יש רק כמה עשרות מדרשים ראויים, שכבר נטחנו בסיטואציות שונות כשבאו לפאר את ערך 'היהדות', ולכן, שְׁחוּקים ונכלמים על ייצוגיותם הכוזבת, הם חומקים ממנו(…) הוא נהיה קצת קצר-רוח והחליט לדלג מאות שנים קדימה. בשלוש-עשרה רשם: 'חסידות', ובסוגריים רבועים רשם: 'קוצק, סיפורי חסידים של הרב זווין' וגם 'שמחה', אבל מיד מחק את המילה בתיעוב… בשש-עשרה רשם, לבסוף, 'ספרות עברית מודרנית'. וכששאל את עצמו האם אפשר להעמיס על כתפיהם של שבעה או שמונה אנשים את האחריות לגאוותו ותחושת השייכות שלו, השיב לעצמו מיד, וכמעט ללא היסוס, שכן (…) ואז חשב, שבעצם כל תמצית העניין הזה, כל עיקר החשיבות של הדברים האלה שכתובים בשפתך, כל 'המורשת התרבותית' העשירה שתמיד נמצאת שם, תמיד ניתן לחזור אליה, כל זה אולי אינו יותר, אך גם לא פחות, גם לא פחות, מנסיכה של תמיסה צמיגית, חמה ונעימה, המתערסלת לה בחלל הבטן".

ו

אני עומד מאחורי הקטע הזה גם היום. למרות המצועצעות והיהירות המסוימת, אני מודה. (האם לא טולסטוי, לא פחות, היה זה שאמר: "אני שונא את רוסיה אבל אוהב את הספרות הרוסית"?). ובכל זאת, האם הזהות הלאומית שלי היא אכן זהות טקסטואלית-תרבותית-גופנית בלבד? איזו מין זהות לאומית חיוורת זו? אני לא אוהב במיוחד את העממיות וה"פולקלור" הישראליים, יש לי סלידה מצדדים רבים ב"אליטות" הישראליות, אני לא מקבל שום גירסה, מחולנת ומתוחכמת ככל שתהיה, של "אור לגויים" ורואה בתפישה הזאת יוהרה מגוחכת ואסונית. ומה עם המורשת האקזיסטנציאליסטית שאני כל-כך מעריך? ההדגשה של היות האדם בודד ביקום וההתהדרות בתובנה זו? וחוץ מזה, חוזרת השאלה למקומה, למה זהות אנינה כל-כך לא יכולה להלום השקפות עולם פוסט-ציוניות, או שמאל ציוני יותר רדיקלי?

במרוצת השנים חשבתי על כמה הסברים אפשריים לפער הזה בין המהפך האידיאולוגי הדתי שעברתי לשינוי הפוליטי האִטי. ראשון עולה על הדעת, כמובן, ההסבר הפחות מחמיא מכולם, ההסבר התועלתני. קיום מצוות הוא אורח-חיים תובעני, לעומת "קיום מצוות" פוליטי. ולכן בעצם ההישארות בגבולות המחנה הפוליטי אני יכול, במחיר זניח, להישאר גם בחיק החברה שבה גדלתי. פעם בכמה שנים אני מצביע למפלגה קונצנזואלית, "לאומית", פולט כמה אמרי שפר הולמים במפגשים החברתיים והמשפחתיים, והנה זכיתי להיות חלק מהמחנה.

הפתרון הזה לחידה היה יכול להיות בעל תוקף בשנים הראשונות למעבר שעשיתי. בשנים הללו הייתי ממילא אדיש למדי ל"פוליטיקה" ומרוכז בחיי המתהפכים מול עיניי, ולכן במס זעום יכולתי לייצר לי "שקט תעשייתי" לפחות בגיזרה הזאת. בשנות ההתנתקות הקשה מהעולם שגדלתי בו זה נראה כהסבר מתאים.

אבל ברבות השנים, כשכבר נכנסתי אל העולם החדש, לאוניברסיטת תל-אביב, לעיר תל-אביב, הפתרון הזה נראה קלוש מכדי למצות את הבעיה. בשנים האלה היה לעתים ל"מרכזיות" הפוליטית מחיר בצִדה השני של המפה הפוליטית-חברתית: כרטיס כניסה למועדון, שסירבתי לשלם את מחירו במטבע הקשה של הקצנה פוליטית.

ז

לפני שנתיים ישבתי עם חברים במוצאי שבת. הם התארגנו לצאת להפגנת ענק של השמאל בכיכר רבין, והציעו לי להתלוות אליהם. המטרות המוצהרות של ההפגנה לא היו רחוקות כל-כך מעמדותי הפוליטיות, ובכל זאת היססתי. מעולם קודם לכן לא הייתי בהפגנה של ה"שמאל". כשהצטרפתי אליהם לבסוף, חמקתי כשרק יכולתי. זו היתה הפגנה המונית באמת. עשרות אלפים. והרגשתי לא שייך. אחר. הרגשתי האויב. זו היתה הרגשה לא-רציונלית בעליל. ראשית, מבחינה אידיאולוגית, כאמור, לא הייתי רחוק ממטרות ההפגנה המוצהרות. שנית, כבר הייתי תל-אביבי די ותיק, שמקיים אורח-חיים תל-אביבי. אז מה מקור הָזרוּת?

מקור הזרות היה כמובן התחושה השבטית הסמיכה, שההפגנה התאפיינה בה. החברה הישראלית, התברר, היא חברה שבטית והדבר לא פסח גם על השמאל ה"רציונלי", ה"אוניברסליסטי", כביכול. השבט שפגשתי בכיכר נלחם בשבט שבתוכו גדלתי, ואני לא יכולתי לשאת את נוכחותי שם. השעה המוקדמת, יחסית ליציאת השבת, חרצה גם שלא אפגוש אנשים דתיים, בני ה"שבט" שלי השמאלנים, בהפגנה.

אירוע נוסף: הנסיעה הארוכה הראשונה לחו"ל, לפני שבע שנים. ערב יום-כיפור ואנחנו בפאריס. אני לא צם, בעיקרון (אני לא יכול לסלוח על המועקה והאשמה שהונחו בנעוריי על הכתפיים הצנומות שלי לקראת "יום הדין" ובמהלכו). הזמנו מקום במסעדה, אבל לבקשת אמי, הלכנו לבית-הכנסת ל"כל נדרי". התפילה מתחילה ואני מתחיל לבכות. למה? מה קורה לי? אבל אני לא יכול לעצור בעצמי, בוכה ובוכה. אני נזכר באבי ז"ל, אני נזכר בי ובו בבית-הכנסת, אני נזכר, לבסוף, בי בלבד בבית-הכנסת. זה חזק ממני. הבכי נפסק, התפילה נפסקת. כן, הלכנו לאכול. אבל כמו שהראה יפה דובר קוסאשווילי ב"חתונה מאוחרת" שלו, יש בנו כנראה כוחות נסתרים עצומים, משפחתיים ושבטיים, והם גדולים מאיתנו, מהאינדיבידואל האוטרקי, כפי שאנחנו מדמים עצמנו ברוב יהירותנו.

האם זהו הפתרון לחידה? האם סיבת העמדות הפוליטיות הממורכזות-יחסית שלי היא, שאני לא יכול לעבור שבט בקלות כזאת? כלומר, סיבתן אינה ניתוח "רציונלי" של המציאות הישראלית, אלא תחושת שייכות שבטית שאינני יכול לעקור מתוכי; ושבגללה גם השבט הקולט לא יכול להקל עלי את המעבר אליו?

זה ודאי פתרון חלקי. תהליך ה"חזרה בשאלה" הוא תהליך הגירה שנמשך שנים רבות, ואולי אפילו חיים שלמים. ואולם, בכל זאת עומדת בעינה העובדה שכבר ויתרתי במישורים רבים על השבט שלי; אם כן, מה מונע בעדי מלהתמסר אל זרועותיו המושטות של השבט החדש? לתלות את הסירוב שלי במניעים אציליים של מי שאינו רוצה לבגוד בכור-מחצבתו, יהיה הסבר מחמיא מדי לעצמי ולא מדויק.

ח

ביקורת אחת שיש לי ביחס לציבור הציוני-דתי קשורה לאידיאליזם המופרז שלו: הרצון הזה להיות "בסדר", להיות "טוב", להיות "מצוין". הגישה הסופר-אגואית הזאת מטילה לחץ בלתי נסבל על חלק מבניו של הציבור הזה, ודווקא על הרגישים והמעולים שבהם. אולם ברבות השנים הבנתי שמקור התפישה הזאת הוא לאו דווקא "אידיאולוגי"; היא אינה נובעת בהכרח מהמעיינות הרוחניים הספציפיים שמזינים את הציבור הדתי. הבנתי, בעצם, שכדאי לנתח את היחסים בין הציונות הדתית לרוב החילוני בכלים שאינם קשורים לתוכנהּ של האידיאולוגיה הציונית-דתית. בקיצור, הבנתי שהצורך הזה "להיות בסדר" נובע בעיקרו מיחסי רוב-מיעוט קלאסיים. המיעוט, כדי להצדיק את אורח-חייו בעיני עצמו וכן כדי לשאת חן בעיני הרוב בעל הכוח, צריך להיות תמיד "ייצוגי", תמיד "אידיאליסט", תמיד בעל כוונות "טהורות", תמיד "מוצלח" ו"יותר טוב מכולם".

חלק מהאידיאליזם הזה, שחונכתי על ברכיו, גרם לי בעבר לזלזל ב"חוזרים בשאלה" שסתם רצו להיות "כמו כולם". לא כאלה שחזרו בשאלה ממניעים רגשיים ופילוסופיים מורכבים-כביכול, כמוני, אלא אנשים "פשוטים" שהתקשו לשאת את נבדלוּתם בצבא או בעבודה, ולכן התחלנו.

אולם ההתבוננות בַּתופעה בלוויית ההבנה של מהות היחסים בין הדתיים לחילונים בישראל כיחסי רוב-מיעוט הביאה אותי לפתרון החידה האישית באשר לעמדותי הפוליטיות והלאומיות, שהטרידה אותי.

ט

המחשבה על כך שהיחס לדתיים בישראל דומה לעתים ליחס שזכו לו היהודים בתפוצות מרפרפת בתודעה של כמעט כל אדם דתי, ובשנים האחרונות היא מבוטאת גם בקול רם ומעל במות ציבוריות. הטענה הזאת היא לעתים צדקנית ומתחסדת, ולעתים קרובות עוד יותר מחטיאה את סיבת ההרגשה שביסודה. שנאת הדתיים דומה לפרקים לאנטישמיות (כמובן, כוונתי לגילויים המתונים מאוד של האנטישמיות ולא לגילומיה הקשים, ובוודאי לא הרצחניים; אין כאן מקום להשוואה כזאת) לא בגלל השנאה ליהדות או לתכנים הדתיים, אלא מפני שזה טיב היחסים בין הרוב למיעוט. הנבדלוּת יוצרת סקרנות ומשיכה, אך גם ניכור, זרות ולעתים עוינות; ומטבע הדברים, המיעוט תופש את הרוב כמאיים בגינהּ.

לפיכך, ברצוני לטעון – ועל עצמי אני מעיד – שאדם דתי, או אדם שהיה דתי, בָּשל יותר להבין, הבנה אינסטינקטיבית, את אבות הציונות החילונים (בעיקר את הרצל, פינסקר וברנר) שדיברו על הפתולוגיה המובנית ביחסי יהודים-נוצרים מעצם מהותם, פתולוגיה שאינה קשורה לתוכן הספציפי של הדת היהודית; סיבתה היא נבדלוּתם של היהודים, היותם מיעוט במקומות מושבם. הוא בשל להבין אותם בה-במידה שהוא בשל להבין את פרנץ פאנון, שניתח באופן דומה מאוד, כחמישים שנה אחרי הרצל, את היחסים הפתולוגיים בין השחורים ללבנים בספרו "עור שחור, מסכות לבנות".

אגב אורחא, ה"חוזר בשאלה" גם בשל יותר לא להתלהב מההצעה הקיומית הפוסט-מודרנית. ה"חוזר בשאלה" הוא כבר "סובייקט" "מפורק" ושסוע, המודע למחיר שהוא משלם על כך ולכן הוא ספקן מאוד ביחס למערבולת הזהויות הצבעונית והמתרוננת כביכול, שמבשרים כמה הוגים פוסט-מודרניים.

י

בבחירות 2006 אני מתעתד להצביע לפרץ. גם בבחירות הקודמות הצבעתי לעם-אחד בראשותו, כך שהסחף "שמאלה" הגיע כנראה לסיומו. לולא עמד פרץ בראש מפלגת העבודה, ייתכן שבכלל לא הייתי מצביע בבחירות הקרובות. אף שמבחינה מדינית אני "שמאל", איני מרגיש שייכות ל"שבט" של 'העבודה', ובוודאי לא של 'יחד', ולעמדות הכלכליות שאני תומך בהן לא היה פֶּה בלעדי ראש מפלגת העבודה הנוכחי. באשר לשמאל הפוסט-ציוני, ההסתייגות שלי ממנו אינה רק שבטית. כבן למיעוט, אני יותר כשיר להבין מה פירושו של דבר להיות מיעוט, אֵילו פתולוגיות הסיטואציה הזו מולידה. פתרונות של "מדינת כל אזרחיה" ופתרונות "רב-תרבותיים" למיניהם נראים לי נאיביים, חגיגת המיעוּטיות הפוסט-מודרנית נראית לי ילדותית. אני רוצה לחיות בתוך הרוב, ולכן אני "ציוני".

יא

"יש עולמות", כתב ברנר בסרקזם מר ב-1908, "שהדומייה הגמורה שלטת בהם. מפני הכרת הצער האין-סופי, האי-תיקון שעד לאין-קץ, או בגלל איזו התלהבות שעתית בלתי מצויה, שדָא וְדָא, בעיקר, אחת היא (…) באותו עולם אין מדברים ואין מתווכחים לא על מוסר היהדות הלאומית (…) ואפילו לא על זה שניתנה לנו ארץ-ישראל!".[

ואכן, בסיומו של דיון אישי על "פוליטיקה" ו"לאומיות" אני מזכיר לעצמי שיש שעות לא מעטות, שבהן הזהות הלאומית והפוליטית משנית מאוד לחוויית הקיום שלי. כן. אולם, מאידך גיסא, יש רגעים שבהם הזהות הלאומית שלי, הן זו שנובעת מהרובד הרגשי, מתחושת השייכות; הן זו הנובעת מהרובד התרבותי-גופני, מהתרבות העברית; והן זו שמבקשת להיחלץ ממלכוד המיעוּטיות, היא חיונית מאוד. בדברים שלעיל ניסיתי לתאר מסע של אדם אחד בחברה הישראלית. עם זאת, נדמה לי שבשנים האחרונות הולכים ורבים הצועדים בדרך ששורטטה לעיל.

לקריאת הכתבה הזמן את גיליון מספר 31 של "ארץ אחרת"