ארץ אחרת

בימי מה שמכונה הכלכלה הקלאסית, היה ברור לכולם שהכלכלה היא ענף של מדעי החברה. דהיינו, שהכלכלה עוסקת וחוקרת בני אדם, שהם (עם כל המורכבות שבדבר) אינם מדע מדויק ואינם מושא לתחזיות מדויקות. אבל המחשבה הכלכלית ותפישת המקצוע השתנו מאז אותם ימים מן הקצה אל הקצה. עידן הכלכלה הניאו-קלאסית הפך את חברי הסגל של החוג לכלכלה לבעלי אוריינטציה והשכלה מתמטית. הפן הפילוסופי והחברתי נזנח לחלוטין

אני זוכרת את השיעור הראשון שלי באוניברסיטה. זה היה שיעור מיקרו-כלכלה, והמרצה המכובד פתח בהנחות היסוד של השיטה הכלכלית: "אנחנו מניחים שהאדם הוא יצור רציונלי שממקסם תועלת", הוא טען. לאחר שבקהל נראו כמה גבות מורמות, הגיעה ההבהרה הזאת: "אנחנו מבינים שההנחה הזאת לא נכונה במלואה, אבל היא תשרת אותנו בכל המודלים שנלמד". בהמשך, כששאלנו בפליאה אם העובדה שההנחה עצמה לא נכונה אינה גורמת לכל המודלים שפותחו ממנה להיות שגויים, או שמא לפחות יש לעשות מאמץ ולמפות מתי ובאילו תנאים האדם איננו רציונלי, נתקלנו בתשובות שליליות ובאמירה הנדושה, "זה לא שיעור פילוסופיה, זה כלכלה".

הכלכלה החלה כתת-ענף בפילוסופיה וכמה מהכלכלנים הראשונים והמפורסמים ביותר היו למעשה פילוסופים. עם הכלכלנים האלה ניתן למצוא את אדם סמית, שהיה מרצה ללוגיקה ופילוסופיה של המוסר הרבה לפני שכתב את ספרו המפורסם "עושר העמים" וטבע את המונח המפורסם "היד הנעלמה". גם ג'ון סטיוארט מיל למד לטינית, אפלטון ולוגיקה סכולסטית לפני שפנה ללימודי כלכלה. בזמנם, בימי מה שמכונה הכלכלה הקלאסית, היה ברור לכולם שהכלכלה היא ענף של מדעי החברה. דהיינו, שהכלכלה עוסקת וחוקרת בני אדם, שהם (עם כל המורכבות שבדבר) אינם מדע מדויק ואינם מושא לתחזיות מדויקות. עד היום יושבות כל המחלקות לכלכלה, ללא יוצא מן הכלל, בכל האוניברסיטאות בישראל, בפקולטה למדעי החברה ולא במדעי הטבע. אבל המחשבה הכלכלית ותפישת המקצוע השתנו מאז אותם ימים מן הקצה אל הקצה. עידן הכלכלה הניאו-קלאסית הפך את חברי הסגל של החוג לכלכלה לבעלי אוריינטציה והשכלה מתמטית. הפן הפילוסופי והחברתי נזנח לחלוטין. לדוגמה: מבדיקה מדגמית שערכתי בשנתון האוניברסיטה העברית ניתן לראות שהחוג למדעי המדינה מקיים שני קורסי חובה העוסקים בפילוסופיה פוליטית ומחשבה מדינית (דהיינו בפילוסופיה של מדעי החברה) ושני קורסי חובה העוסקים בהיסטוריה פוליטית. החוג לכלכלה, לעומת זאת, לא מצא לנכון להכניס אפילו קורס תיאורטי אחד כזה כקורס חובה.

בימי מה שמכונה הכלכלה הקלאסית, היה ברור לכולם שהכלכלה היא ענף של מדעי החברה. דהיינו, שהכלכלה עוסקת וחוקרת בני אדם, שהם (עם כל המורכבות שבדבר) אינם מדע מדויק ואינם מושא לתחזיות מדויקות. עד היום יושבות כל המחלקות לכלכלה, ללא יוצא מן הכלל, בכל האוניברסיטאות בישראל, בפקולטה למדעי החברה ולא במדעי הטבע. אבל המחשבה הכלכלית ותפישת המקצוע השתנו מאז אותם ימים מן הקצה אל הקצה. נועה שוקרון היא סטודנטית בשנה ג' בתוכנית פילוסופיה כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית ועובדת בחטיבת המחקר בבנק ישראל. פרופסור אריאל רובינשטיין מאוניברסיטת תל אביב עמד על הבעיה במחקר שעשה. (לתיאור המחקר ראו: http://www.vanleer.org.il/Data/UploadedFiles/EconSoc/1/ElectronicBook4.pdf). המחקר של רובינשטיין מצא כי הצגת בעיה בצורה של פונקציית רווח הדורשת מקסום תועלת, גורמת לתלמידים בחוגים לכלכלה ולסטטיסטיקה לקבל החלטות שאינן מתחשבות ברווחת העובדים. זאת בעוד סטודנטים הלומדים מקצועות "רכים" יותר, ומתרגלים לפתור בעיות בצורה הוליסטית יותר הדומה במידה רבה יותר לפתרון בעיות ב"חיים האמיתיים", התחשבו יותר ברווחת העובדים. כך, למעשה, נוצר מצב שבו הסטודנטים לכלכלה עוברים אינדוקטרינציה כיצד להתייחס לבעיות. הם לומדים לנתח בעיות בצורה קרה ושקולה, אך ללא התייחסות לאנשים שמאחוריה. אותם סטודנטים הם עובדי המדינה ופקידי הציבור שלנו לעתיד. הם אלה שימליצו אם וכיצד לייבא את מוצרי החלב, אם צריך להוריד או להעלות את המע"מ ואם נכון יהיה להגדיל את הגרעון. האם זו הדרך שבה היינו רוצים שהם יפנו לטפל בדילמות אלה?

המחקר של פרופ' אריאל רובינשטיין מצא כי הצגת בעיה בצורה של פונקציית רווח הדורשת מקסום תועלת, גורמת לתלמידים בחוגים לכלכלה ולסטטיסטיקה לקבל החלטות שאינן מתחשבות ברווחת העובדים. זאת בעוד סטודנטים הלומדים מקצועות "רכים" יותר, ומתרגלים לפתור בעיות בצורה הוליסטית יותר הדומה במידה רבה יותר לפתרון בעיות ב"חיים האמיתיים", התחשבו יותר ברווחת העובדים

את הדבר הזה החלו להבין גם הסטודנטים עצמם. באחרונה הקימו סטודנטים לכלכלה מרחבי העולם את ISIPE (ראשי תיבות של: international students initiative for pluralism in economic), ובספטמבר האחרון התכנסו 48 סטודנטים מ-16 מדינות (בהן ישראל) בגרמניה כדי לערוך את כנס היסוד של הארגון. המטרה של הארגון היא לפעול לשינוי דרכי הלימוד של מדעי הכלכלה בעולם. בימים אלה מופץ סקר בין סטודנטים לכלכלה במדינות שונות כדי להבין מה המשקל שניתן לכל תת-נושא בלוח השיעורים ומתוך שאיפה ליצור קוריקולום אלטרנטיבי המכיל גם נושאי לימוד פחות סטנדרטיים כמו כלכלה פוסט-קיינסיאנית, כלכלה אקולוגית וכלכלה פמיניסטית.
כלכלה איננה כאוס. כלכלה היא תיאוריה חברתית, וככזו היא איננה יכולה ליצור תחזיות בטוחות לגבי התנהגות הפרטים בחברה.

הכלכלה מנסה לתאר תהליכים, תגובות, השלכות ומגמות של כל מיני דרכי ביצוע אפשריות, ולבחון את החלופות האלה. ברם, כדי לבחור באחת החלופות האפשריות צריך לדעת לאן אנחנו רוצים להגיע, וכאן נכנסים קובעי המדיניות והממשלה. אין כאן נכון ולא נכון, בכל דרך שנבחר אנו מרוויחים דבר אחד ומפסידים דבר אחר. האנלוגיה למערכת הביטחון מתבקשת: תפקידו של הצבא להציג חלופות. הצבא ינתח את שיעור ההצלחה שבכל חלופה ואת המחירים שהיא עלולה לגבות והדרג המדיני יחליט. כך צריך להיות גם בכלכלה. אבל כשהאנשים שעוסקים במקצוע עצמו אינם רואים את עצמם ככאלה, אלא כמדענים העוסקים במדע מדויק, הם אינם באים להציג חלופות ולהבין מהי המדיניות. הם באים להודיע מה צריך לעשות.

זו גם הסיבה לרמה האומללה של הדיון הציבורי בנושא: הרי לאף אזרח אין "זכות" לומר מה דעתו הכלכלית. וזאת בשעה שבנושאים ביטחוניים, שאמורים להיות מורכבים וחסויים יותר, לכל אזרח מן השורה יש סל הצעות אופרטיביות. הכלכלנים הפכו את השיח הכלכלי לשיח של עובדות, ועל עובדות מי יוכל להתווכח איתם? אם נצליח להפוך את השיח הכלכלי לכזה הדן בהנחות היסוד, הבוחן אמצעים מול מטרות, מחירים לחלופות, נוכל סוף-סוף לנהל דיון ציבורי כלכלי ראוי.