ארץ אחרת

ביום חמישי, 13 במאי, הוזעק ישראל סגל מביתו בירושלים לאולפני הרצליה, לצילומי ספיישל של התוכנית "משעל חם". בעקבות אירועי הדמים בעזה ומספר ההרוגים הרב מקרב כוחות צה"ל בשכונת זייתון ובציר פילדלפי, נדרשה סקירה נוספת של אירועי השבוע. זמן השידור: 31 דקות מינוס פרסומות. סגל, העורך הראשי של התוכנית, בחר להתחיל אותה בשידורו של ראיון מוקלט עם שלמה וישינסקי, שחקן התיאטרון הקאמרי שבנו ליאור נהרג על ציר פילדלפי, יחד עם עוד חמישה מחבריו. לאחר מכן הוצגה האם השכולה, אסנת וישינסקי, בסרט וידיאו ביתי ולצדה בנה, בהיותו בן 14, מדבר על ערכים של אחדות העם ועל הצורך להכיר את תולדות הארץ.

נסים משעל, בקולו נוסך הביטחון, פתח את הדיון באולפן בשיחה עם אהוד ברק. "מה שנדרש הוא הנהגה", אמר ראש הממשלה לשעבר, "לא להתבלבל… התוכנית ההזויה של ביבי… כמה שלא תפעיל שם כוח…", וחזר בנעימה צוננת על המונולוג שהשמיע פעמים כה רבות בעבר.
אחר-כך הופיעה אורנה שמעוני, אם שכולה וממקימות התנועה 'ארבע אמהות', ולצִדה גאולה בוסידן, שבנה עמית נהרג בג'נין במבצע "חומת מגן", אשר הביעה השקפת עולם יותר נצית. אחריהן בא תורו של פלמ"ח זאבי, ולסיום הוזמן לדבר סא"ל עופר וינטר, מפקד גדוד הסיור של גבעתי שאיבד 11 מחייליו. גם המג"ד, תשוש והלום, נאלץ להמתין בסבלנות. את דבריו ישמיעו אחרי "תפריט הכריות החדש" של בית-מלון מפואר, אחרי הפרומו לתוכנית בידור שתשודר באותו ערוץ, אחרי שקיות צ'יפסים מרקדות, אחרי ג. יפית, קוטל חרקים ואחרי דוגמנית גונחת המפרסמת רשת של סרטים.

ערוץ-2, בדומה למקביליו המסחריים בארץ ובכל מקום אחר בעולם, אימץ את המתכון המחבר בין מהדורות חדשות ותוכניות אקטואליה ובין רכיב בידורי. לישראל סגל אין בעיה עם תוכניות בידור ושעשועונים. גם בכל הנוגע לפרסומות ולמממניהן – הלחם והחמאה של ערוץ מסחרי – אין לו טענות. ככלות הכול, ניתן להניח שכאשר הצטרף לערוץ-2 ידע היטב שמולך הרייטינג יתבע את קורבנותיו.

למרות זאת, אינו יכול שלא לבַכות את סירוסן של מהדורות החדשות, חילול "קודש הקודשים", כהגדרתו. "מהדורות החדשות", אומר סגל, "מעלו בתפקידן המרכזי בכך שאינן מעודדות, אפילו מדכאות במתכוון, דיון ציבורי אמיתי ובחינת סוגיות ותהליכים לעומק, בייחוד בזמנים שבהם המדינה עומדת בצומת דרכים היסטורי".

"תרשה לי", אומר סגל, רזה וגרום, "להיות בראיון הזה ירמיה, ולא ישעיה שמביא איתו את חזון אחרית הימים. מה ואיך צריך לעשות, אני לא יודע. המצוקה האמיתית בשידורי החדשות אינה באה לידי ביטוי ביום של אסון, אלא דווקא בימים שבין פיגוע לפיגוע. אז מתחולל השבר האמיתי. מי קובע את סדר-היום? לאן יופנה הדיון הציבורי? עד כמה בכלל תעסוק מהדורת החדשות במה שחשוב באמת?

"אני רואה בעיתונות משהו החורג מהגדרה של מקצוע ופרנסה גרידא, ולצערי הרב, אני מרגיש שאני בעצם משתייך לעולם הולך ונעלם. אני עכשיו פַּסֶה. עם המטען שלי, אין לי כל-כך מקום בעולם התקשורתי של היום".
ישראל סגל, יליד 1944, נשוי ואב לשניים, הוא בן למשפחה חרדית ירושלמית, ונחשב בשעתו לעילוי בישיבת פוניבז' בבני-ברק. על החלטתו לנטוש את העולם החרדי הוא מסרב בתוקף להרחיב את הדיבור, ואומר רק שהמעבר היה כרוך בייסורים ומשפחתו ישבה עליו שבעה. כשהשתחרר משירות סדיר החל לעבוד בחברת מעליות, ובסיומו של החודש הראשון עודד אותו מנהל הסניף לחפש את עתידו במקום אחר. את דרכו העיתונאית החל ככתב בשבועון "העולם הזה". סגל, אוטודידקט וקורא ספרים סדרתי, לא השלים השכלה פורמלית ולמד פילוסופיה ומדע-המדינה באוניברסיטה כתלמיד שלא מן המניין. בסוף שנת 1967 (במלחמת ששת-הימים השתתף בקרבות בירושלים), יחד עם פורשי "העולם הזה" – המשורר מקסים גילן, שוש אביגל ואריה נאור, לימים מזכירו של מנחם בגין – ניסה ללא הצלחה להפוך את "בול" הפורנוגרפי ליותר חדשותי, עד שהמגזין פשט את הרגל. בשנים 1971-1973 שימש סגל ככתב לענייני חרדים, ככתב לענייני משטרה וככתב מיוחד במערכת של "ענייני היום" (כיום "בחצי היום") בקול-ישראל. לטלוויזיה הגיע בשנת 1974.

ברוממה היו כבר אז כוכבים: קירשנבאום, לונדון, יבין. מי מהם היה מורך ורבך?

אלה שהזכרת היו הדור המייסד, והם תפסו את העמדות הבכירות. אנחנו היינו חבורה של אנשים צעירים – ואני מדבר על הדור של עמירם ניר ז"ל, רפיק חלבי, יאיר חן, אורי גולדשטיין, אליעזר (גזר) יערי, שלמה ערד, נסים משעל – ולמדנו זה מזה את המקצוע של כתב טלוויזיה.
זו היתה חבורה מאוד שאפתנית, מאוד מעורבת, עם אכפתיות גדולה מאוד, גם לעבודה וגם למה שקורה במדינה. אנחנו חקרנו כל הנחת יסוד, הרמנו אבן אחר אבן והיינו מוכנים לשחוט כל פרה קדושה. הריבון שלנו היה הציבור, ורק לו היינו חייבים לתת דין-וחשבון, לא לפוליטיקאי ממפלגה זו או אחרת.

קח בחור כמו נחום ברנע ותראה את המעורבות שלו. הוא בן הדור הקשיש מתחום העיתונות הכתובה. קח אדם כמו יעקב אחימאיר, תראה איזה סוג של עיתונאי הוא ותשווה אותו לעיתונאים הטכנוקרטים שאתה רואה אותם היום על ימין ועל שמאל. אני לא מתבייש להגיד את המילה "שליחות", אף על פי שהיא הפכה למילה מגונה. חשתי כבן לחברה שהופקד בידו להביא לצופה שלו את המידע האמיתי, ללא נטיות פוליטיות, ללא כחל וסרק. ואם המידע הוא קשה, אז שהצופה יתעמת עם המידע הקשה, ואם המידע מטריד את דעתו, שיתמודד, אדרבה!
סגל הולם באגרופו על השולחן. לאורך כל התוכנית הוא יושב באולפן, מרוכז כל-כולו במוניטורים. בשידור חי כל שנייה היא קריטית, ועריכת התוכנית דורשת ריכוז טוטאלי. סגל אינו קופץ, אינו נובח פקודות.

בתפקידו הראשון בטלוויזיה היה כתב לענייני בריאות. לאחר מכן יצר עם יעקב אחימאיר את מהדורת החדשות הלילית, "כמעט חצות". ב-1977 מוּנה לאחד מהעורכים של "מבט לחדשות", אבל בשל געגועיו לשטח החל בהכנת כתבות עבור "יומן השבוע" ועסק בה-בעת ביצירתם של סרטי תעודה. כשפרצה מלחמת לבנון, סגל חש שמצירים את צעדיו משיקולים פוליטיים, נענה להצעתו של נחום ברנע והצטרף ככתב מדיני לשבועון החדש, "כותרת ראשית". בין השנים 1985-1988 שימש ככתב הרדיו והטלוויזיה באירופה, והיה העיתונאי הישראלי הראשון ששידר מהקרמלין. ב-1990 מונה סגל לעורך ומגיש של "יומן השבוע" ולאחר שהפסיד, יחד עם נסים משעל, את המכרז החל להגיש את "ערב חדש" ואת "מוסף המוספים" בטלוויזיה הלימודית. באוגוסט 1998 פרש מרשות-השידור יחד עם נסים משעל והצטרף ל'רשת', זכיינית של ערוץ-2, כעורך של תוכנית האקטואליה "משעל חם".

כניעה לפוליטיקאים

ואולי אלו הם רק געגועים לאותם ימים, שבהם הייתם צעירים ויפים והטלוויזיה היתה צעצוע חדש ורב-כוח? האם לא ניתן למצוא כיום עיתונאי צעיר שידבר במושגים של שליחות?

לא! לא! סליחה. בימים הראשונים של הטלוויזיה התנהלו מלחמות קשות מאוד על חופש הביטוי! אתה רואה היום מלחמות על חופש הביטוי? העיתונאים הצעירים שמגיעים היום לרשות מקבלים את חוליי מהדורות החדשות כדבר מובן מאליו, שאין בכוחם להתנגד לו, בעיקר כשמדובר בשוק חופשי והעסקתם של רבים בתנאים של חוזה אישי. אתה יודע, שהיום ברוב מקומות העבודה לעיתונאים אין אפילו זכות לשבות? אנשים מסרו את חייהם על הזכות הזאת. היום זה לא קיים ומתקבל כמובן מאליו. אני כבר לא יודע מה עדיף: שוק חופשי או שוק פחות חופשי, אבל כזה שמבטיח יותר אינטגריטי של העבודה.
"אתן לך דוגמה: בשקט-בשקט, ללא שום דיון ציבורי ובלי כל בחינה מקצועית, עלתה הצעה לאחֵד באירועים חדשותיים מסוימים את אמצעי הייצור של חברות החדשות בשלושת הערוצים המרכזיים. "אמצעי הייצור" הם במאי אחד ואיתו צוות צילום אחד, שיעמידו את "חומרי הגלם" לרשותן של שלוש המהדורות. צריך להדגיש: לא מדובר באירועים ממלכתיים, את זה עושים כבר בין כה וכה בטקסים שבהם הסֵדר, הצורה והתוכן מוכתבים מראש. נניח בצד את ההשלכות המשפטיות של ההחלטה הזאת, שאולי מדובר כאן בקרטל, ונתרכז בהיבט המקצועי. אני שואל אותך: מי יראיין את המפגינים בהפגנה של מובטלים? הצלם? הכתב התורן של אחת המערכות? איזה נואם יתועד? איזה קטע מדבריו יתועד? יתר על כן, צילום משותף לשלוש מערכות יכתיב לצלָּם מטבע הדברים צילום מרחוק (לונג-שוט), בלי כניסה לפרטים. צילום סטאטי, "סובייטי", מבט-על של ה'אח הגדול' על המציאות. האם לשם כך פתח המחוקק את השמים התקשורתיים, כדי שנישאר עם תמונת מציאות מונוליתית? אתה יכול לטעון, שהמידע ודברי הפרשנות שיתלוו לצילום יהיו שונים. נכון, אבל זה מעיד על חוסר הבנה מוחלט של "שפת הטלוויזיה". הוגי ההצעה החדשה, שתכליתה חיסכון בכסף, נוטלים מאנשי המקצוע את כלי עבודתם החשוב ביותר ודורשים מהם להפיק 'רדיו מצולם'.

יש לך סגנון כיסוי ייחודי לך?

הבמאי הגדול ביותר בעולם, הרבה יותר מפֶליני והרבה יותר מצ'ארלי צ'פלין והרבה יותר מברגמן, זו המציאות עצמה. השיטה שלי היתה להימצא המון בשטח, כדי לתפוס את אותן ארבעים שניות שבהן אתה רואה את המציאות כפי שהיא באמת. במידה מסוימת הייתי הצייד של המציאות. יש כלל מאוד ידוע אצלנו במקצוע, שככל שהתמונה יותר חזקה, על הכתב לשתוק יותר, והדרך שלי היתה לתת למציאות לדבר בעד עצמה.

מהו הכלי העיקרי שלך לייצור רייטינג?

טלוויזיה היא, נוסף ליתר הדברים, גם שואו. אם השואו משרת את הצרכים העיתונאיים, זה לגיטימי. אני רוצה להגיע לדברים בעוצמה, אני רוצה להגיע בדרך הכי מבריקה. אני לא רוצה להיתמם. הרי אני לא יכול לטבול ושרץ בידי. אני אוהב לחולל סערות. אני מעדיף לייצר מחלוקת, להיכנס למקומות שאחרים לא מטפלים בהם. תראה, למשל, בשבוע האחרון נסענו לגוש קטיף כדי לשדר משם. אתה יודע כמה חטפתי מכל מיני אנשים על זה?

"תרשה לי, להיות בראיון הזה ירמיה, ולא ישעיה שמביא איתו את חזון אחרית הימים. מה ואיך צריך לעשות, אני לא יודע. המצוקה האמיתית בשידורי החדשות אינה באה לידי ביטוי ביום של אסון, אלא דווקא בימים שבין פיגוע לפיגוע. אז מתחולל השבר האמיתי"

האם אינך מיתמם? עולה אצל הצופים החשד, שהרצון להשיג "סקופים" מניע אתכם "לייצר" חדשות בכוחות עצמכם. ב-1997 דו"ח חסוי של ועדת שמגר, שחקרה את רציחתו של יצחק רבין, קבע שבספטמבר 1995 סייע הכתב איתן אורן לביים את טקס ההשבעה של ארגון אי"ל (ארגון יהודי לאומי) בניצוחו של אבישי רביב, שנודע לימים כסוכן השב"כ "שמפניה". הכתבה שודרה בזמנו ב"יומן השבוע" שבעריכתך.

איזה בוימה? מה זה בוימה? אבישי רביב היה, כפי שכולנו יודעים, "שמפניה", סוכן שב"כ. ומי בכלל גילה שאבישי רביב הוא "שמפניה", סוכן שב"כ? מי גילה את זה? ה"יומן" בעריכתי, עם אמנון אברמוביץ'. זה היה הסקופ הגדול שהרעיש את העולם. מכאן כל תיאוריות הקונספירציה… הדבר האחרון שאפשר להגיד עלי זה שאני טמבל ותמים. ידעתי שזה יעורר גל עצום של התרגשויות… הטקס נראה אז אותנטי לגמרי. מי ידע אז שאבישי רביב הוא סוכן שב"כ?

כניעה לכסף

אתה עצמך הופעת הרבה שנים כמגיש. למה עברת אל מאחורי הקלעים?

אומַר את זה בכנות. תראה, תביט היום על הטלוויזיה. המגישים בטלוויזיה היום הם רובם ככולם אנשים צעירים, יפים, ואני לא יכול להגיד את זה על עצמי. וכיוון שמה שאני אוהב זה בעיקר את עבודת החשיבה, וכמו ילד קטן, לקחת סיפור עיתונאי ולפרק אותו לכל מרכיביו כדי למצוא איפה אני יכול לחדש, זה מה שעשיתי ב"יומן" וזה מה שאני עושה ב"משעל חם". אף פעם לא התייחסתי להופעה כאל הדבר החשוב בעבודה העיתונאית שלי, שיראו את הפרצוף שלי. לא אגיד לך שסבלתי כשהופעתי, לא. בפירוש יש בזה פינוק מסוים.

האם המגישים הצעירים והיפים זו תופעה ייחודית למהדורות החדשות שלנו?

בארצות-הברית המגישים הגדולים הם אנשים בסוף שנות החמישים לחייהם. המגישים היפים זו תופעה מאוד-מאוד ישראלית. אני לא אומר שבן-אדם צעיר ויפה לא יכול להיות עיתונאי ומגיש גדול, אבל אני בפירוש אומר שעיתונאי יותר מנוסה יכול לתרום הרבה איכויות שאולי לא נמצאות אצל מי ששהותו בעולמנו היא קצרה יחסית, בינתיים.

האם ב"משעל חם" אתה מחרים מרואיינים מסוימים, אנשי ציבור, כי אתה סולד מהם?

חס ושלום! אבל אני מודיע לך שבן-אדם מכוער מאוד לא יעבור. אני לא יודע אם הוא לא יוזמן; הוא יוזמן אם זה מאוד נחוץ. אבל אחת השאלות הראשונות ששואלים עכשיו העורכים היא: איך הוא נראה, או איך היא נראית? הדבר הזה שנקרא "עובר מסך". זה מתחיל במגישים ובכתבים ואיך הם נראים, וזה עובר הלאה, למרואיינים. ופתאום המראה, ה"לוּק", כמו שבטלוויזיה קוראים לזה – ה"לוק" של השידור וה"לוק" של האנשים – הוא מאוד חשוב.

מי קובע את הפרמטרים של "משעל חם" כיום? הזכיינים?

זה לא ככה, זה לא בעלי ערוץ-2, זה העורכים. אבל גם אנחנו מוּטים הרבה פעמים לרייטינג ולשיקולים של רייטינג. כן, משום שכדי לשרוד אתה חייב לשקול גם את הדברים האלה.

התקשורת הישראלית למדה, כך חשב סגל בשנותיו בערוץ-1, להתמודד עם הלחצים הפוליטיים. לעומת זאת, מול הלחצים הכלכליים של ערוץ מסחרי העיתונאים נשארים אובדי עצות. כשבעלי הון הם השולטים בשידורי החדשות בתקשורת, יש כאן קונפליקט מובנה של אינטרסים. זהו דבר שמחלחל, בלי צנזורה מלמעלה, לכל אורכו של העץ העיתונאי. כשיש לחצים פוליטיים, הם מעוררים התנגדות, ואילו במקרה זה אין אפילו התמרמרות, לא שואלים למה, מפני שכולם אומרים: מה אתה רוצה? אלה כללי השוק החופשי, היצע וביקוש. "אנחנו העיתונאים אפילו לא מתקוממים… קל מאוד לזרוק את האשמה על בעלי ההון, אבל אנחנו מקבלים את כללי המשחק הזה. זו רוח הזמן. זה האוויר שאנחנו נושמים.
"תראה, האם אני יכול לבוא בטענות לעיתונאי צעיר? הרי לא מדובר בזקן כמוני, שבכל פעם יש לו דורש ומוכנים לשלם לי ומשלמים לי הרבה כסף בשביל העבודה שלי. אבל האם אני יכול לבוא בטענות לעיתונאי צעיר, בן 25, שרוצה לעשות משהו שהוא – תסלח לי על הביטוי – אפילו קצת חתרני? בגיל 25 מותר או אסור להיות חתרני? מי שהשוט הזה של הפיטורים תמיד נשלף כנגדו, איך הוא יכול להתמודד עם זה?".

האם המשכורות של כוכבי הטלוויזיה, המגיעות לעתים למאות אלפי דולרים בשנה, הן אחת הסיבת למגיפה? האם התחושה של שביעות הרצון העצמית היא שמנטרלת כל רצון להתנגדות?

אז מה? אם מישהו יש לו כשרון להוציא משכורות ענק, שיבושם לו. אף אחד לא כופה על אף אחד לתת משכורות כאלה. המשכורות הן התוצאה, לא הסיבה. זה שיקוף של מצב מסוים. קח את כל העיתונאים הגדולים שעברו לערוצים המסחריים. אני לא יודע כמה מהם יכולים להביט בעצמם בכנות במראה ולהגיד שהם עושים את עבודתם נאמנה.

כניעה לציבור

אתה טוען ששידורי החדשות נעשו יותר רדודים, שהם מסרסים את עצמם. איך זה בא לידי ביטוי על המסך?

שים לב, מה קורה בשידורים ישירים של אירועים חדשותיים. המציאות בשטח אינה עוברת מכלי ראשון, כלומר, מהאירוע המסוים אל הצופה, אלא דרך המסננת של העיתונאי. המרקע מתחלק באופן ממשי ומטאפורי בדרך זו: שני שלישים ממנו תופס השדרן, ובשליש הנותר, בטכניקת ה"חלון", מקרינים "טפטים": צילומים כלליים של האירוע המסוקר. לא פעם נוצר מצב מביך, שכאשר השדרן מעניק סוף-סוף זמן שידור לנואם על הבמה, דווקא באותו הרגע זה אומר משהו סתמי. לדחיקתה של המציאות האמפירית בשטח לשוליים יש השלכות מרחיקות לכת; אחת מהן היא ששידורי החדשות מוצפים ב"תחושות".
"מה התחושה בכיכר ספרא אחרי הניצחון של הפועל ירושלים בגביע'?". היום כבר לא שואלים את "גיבורי הסיפור" מה הם מרגישים; במקום זאת שואלים את העיתונאי מה התחושה בשכונת גילה אחרי שהופצצה. השדרן הופך את עצמו למדיום של המציאות, ועיקר דיווחו עוסק בתחושות. אני חש ואתה חש והצופה חש וכולם חשים, והמסך מוצף בתחושות. העובדות, המידע, החשיפה – כל אלה נעשים משניים.

התקשורת הישראלית למדה, כך חשב סגל בשנותיו בערוץ-1, להתמודד עם הלחצים הפוליטיים. לעומת זאת, מול הלחצים הכלכליים של ערוץ מסחרי העיתונאים נשארים אובדי עצות. כשבעלי הון הם השולטים בשידורי החדשות בתקשורת, יש כאן קונפליקט מובנה של אינטרסים. זהו דבר שמחלחל, בלי צנזורה מלמעלה, לכל אורכו של העץ העיתונאי

ייתכן שהדבר הזה שאתה קורא לו "מציאות" הולך ונעשה עמום, משום שהצופה חדל להאמין ב"אמת", וכל מה שהוא באמת "יודע" הן תחושותיו?

ייתכן, אך שידורי החדשות מועלים באחד מתפקידיהם המרכזיים, והוא יצירת דיון ציבורי בנושאים העומדים על הפרק. שידורי החדשות היו למבזקי חדשות, לסאונד-ביט. דיווח לאקוני, תמציתי ויבש, כמעט ללא הצגתן של העמדות השונות המזינות את האירועים. אין הקשר רחב, אין עמדות ערכיות. במובן מסוים, שידורי החדשות היו לתחזית מזג-האוויר. אבל אי-אפשר להתווכח על מזג-האוויר, אי-אפשר לנהל דיאלוג מפרה על אודותיו. תגיד לי, כמה אנשים אתה מכיר שיכולים להתבטא ולפתח רעיון בצורה קוהרנטית בעשר שניות? זה הרי כמעט כלל ברזל: אתה לא נותן למרואיין שלך לדבר יותר משבע שניות. אל תיתן לצופה שלך אפילו רגע לנשום.

מה מגלם הדיון הציבורי?

קח, לדוגמה, את הסיפור על שחרור ואנונו מהכלא. שים לב, מה היה בשידורים הרבים ומה נעדר מהם. היתה דרמה גדולה, היו הרבה תחושות בעד ונגד, היו פריצות חדשותיות רבות במהלכו של יום השחרור, אבל כמעט לא נאמרה מילה בשידורים הרבים על עצם מדיניות הגרעין של ישראל בשנות האלפיים. האם העמימות המפורסמת בכל הנוגע למדיניות הגרעין עדיין נחוצה בשנות האלפיים? האם היא תורמת לבטחון ישראל, או שמא דווקא מסיבה לו נזק, בהקשר הרחב? שְׁאל את עצמך כמה תוכניות עוסקות במה שמזין את האירועים הגדולים. מהו המבוע, מהי הבאר שמתוכה עולים כל האירועים? מי הן הדמויות שאנחנו רואים היום בחברה הישראלית? מישהו מתעסק בזה? יש לנו עלייה מרוסיה של מיליון איש. אנחנו יודעים מה קורה שם?
יש לנו הקופאית "לובה"…

נו, אז אני שואל אותך! אתה יודע איזה עושר רוחני, איזה עושר תרבותי יש שם? מה מכל זה אנחנו, החברה הישראלית, מקבלים?
הרי יש תופעות מוזרות מאוד היום בהוויה הציבורית. אתה יודע, שיותר אנשים צפו במשדרי הבחירות המקומיות מאשר הצביעו בהן? אחד ההסברים האפשריים הוא שהחדשות, בעיקר בערוצים המסחריים, לא רוצות להטריד את הצופה. השאיפה היא להיות יותר ויותר "ידידותיים לצופה". אבל האם באמת זו תפקידה של מערכת החדשות: לא להרגיז, לא נער, לא לבחון, לא לשפוט, לא לעורר לפעולה של תיקון? רק ליידע?

נכון, כאשר מעניקים לצופה את התחושה שהוא בקי ומעודכן באירועים, ויחד עם זאת, מבקשים להיות "בראש אחד" איתו, הרייטינג יותר גבוה, ומה בעידן שלנו יותר חשוב ממנו? השליחות העיתונאית?

נו, באמת! הרי זה המכנה המשותף בין הדלות הבלתי נסבלת של סיקור האירועים בשטחים הכבושים, ביהודה ושומרון, בנחלת אבותינו – בחרו בכל מינוח שנוח לכם – לבין הגישה העקרונית, שלפיה יש להיות ידידותיים לצופה. ואגב, אני מדבר הן על המציאות של הפלסטינים והן על המציאות שבה חיים המתיישבים בשטחים, והדרך שבה היא מדוּוחת. הרי אנו עוסקים אך ורק באירועי הדמים, ואילו מהמציאות המכוננת שלהם, מחיי היום-יום באזורים האלה, בורחים בשידורי החדשות כמפני אש. וסיבת הבריחה אינה הלחצים הפוליטיים של ממשלה זו או אחרת, ימין או שמאל, אלא הרצון לא להטריד את הצופה שלנו. ישאל את עצמו כל אחד מאנשי המקצוע, כמה פעמים שמע בשנים האחרונות את המשפט: "ערבים אינם רייטינג", או לחלופין, "מתנחלים אינם רייטינג".

מה מייצר היום רייטינג?

היום האווירה בתקשורת היא להיות פטריוטים.
מה זה אומר, להיות פטריוטי?

ללכת עם הצופה זה להחניף לו, להגיד לו שהוא כל הזמן צודק, לרפד אותו, לא לערער את הביטחון שלו. לא להטיל ספקות, לא לטלטל אותו. זה נכון לכל הערוצים היום, ואותה תופעה אתה מוצא גם בעיתונות הכתובה. אם אנחנו נטריד את מנוחתו, הוא יזפזפ ולא יקנה את הבמבה שאנחנו מפרסמים.
עד כמה ניתן מבחינה מעשית לפתח דיון ציבורי, לרדת לעומק הדברים, כשאורכה של מהדורת חדשות ממוצעת הוא חצי שעה?

לכאורה, הדגם שעל-פיו משדרים היום בערוצים המסחריים זה הסי. אן. אן, אבל בסי. אן. אן יש עוד עשרות תוכניות דוקומנטריות ואקטואליות, שתפקידן להעלות נושאים שנויים במחלקות. הצורך במינון יותר גבוה של אקטואליה הוא צו השעה. לפי דעתי, אי-אפשר להסתפק, בוודאי לא בארץ כמו שלנו, במבזקי חדשות. חייבים ליצור תבניות של תוכניות אקטואליה. אני יכול למנות לך על אצבעות של כף יד אחת תוכניות שעוסקות היום באקטואליה. האם זה באמת פרופורציונלי למה שמעסיק אותנו בציבוריות הישראלית?
אנחנו מרדימים את הציבור… נדמה לי שמה שאנחנו יוצרים זה מציאות הזויה שבה הצופים שלנו בעצם ישנים, אבל רואים את כל הדברים ואנחנו לא מעירים אותם.
תופעה מסוכנת שאתה מצביע עליה היא התנתקותם של צעירים ממשדרי החדשות והאקטואליה.

אולי בדרך שאנחנו מביאים להם את אירועי היום אנו גורמים להם לניכור, גורמים לכך שהם לא יהיו מעורבים. בתור דרג מקצועי, יש לנו אחריות מקצועית. נתנו לנו כזה כוח ביד. והעובדה היא עובדה: הצעירים בורחים.

מה הן הסכנות לטווח הרחוק?

חוסר מעורבות. חוסר מעורבות זה דבר שמאוד-מאוד מחריד אותי. לדעתי, זה יכול להוביל לפירוק של חברה, האדישות. איך אנחנו, כחברה במשבר, יכולים להרשות לעצמנו את האדישות, את הלוקסוס הזה?

מהדורות האקטואליה של העבר, כפי שסגל מציג אותן, נשמעות אידיאליות, ואכן הן היו יותר מעמיקות מתוכניות המשודרות כיום. יחד עם זאת, סגל ובני דורו אולי הרימו אבן אחר אבן, אבל רק את האבנים שעניינו אותם, ואת השאר הניחו בצד תחת הכותרת "לא מעניין אף אחד". אולי הם איבדו את הציבור לא משום שהציבור מעוניין בחדשות "ידידותיות", אלא משום שלא הגיעו אליו; אולי בכלל לא הכירו אותו, לא הכירו באמת במצוקות שלו.
המתנחל בעיתונות שלהם היה פנאטי, הערבי הוצג בחדשות שלהם כגיס חמישי ופרימיטיבי, בעיני יוצא עדות המזרח מהדורות החדשות שלהם היו אשכנזיות וחילוניות, ולמסורת מאובנת הוענקה בטלוויזיה שעת שידור מגוחכת במוצאי-שבת. ייתכן שזו אחת הסיבות לפסיביות של הצופים כיום.

סגל מודה, שחלק מהרעות החולות שורשן בתקופה הקודמת ואף מוכן להכות על חטא, אך למרות כנות אכזבותיו, לא ברור בדיוק על איזה חזה הוא מכה:
"אחד הדברים הנוספים שמעציבים אותי זה שהדור שלי, אותם אנשים שפחות או יותר נולדו עם הקמת המדינה, בעצם מי מהם בולט בתקשורת? מי? אין. אנחנו לא הוצאנו מקרבנו אף דמות שאפשר לשאת אליה את העיניים. אין לנו אפילו את אורי אבנרי שלנו. מהדור שלנו יצאו בני-אדם משכמם ומטה, ואני בתוכם. אז יש עיתונאי יותר טוב, יש עיתונאי פחות טוב, יש מי שמצליח להביא סקופ, יש מי שלא. אין לנו אחת מהדמויות האגדתיות האלה שלאורן אנחנו גדלנו, כמו קרליבך, העורך הראשון של "מעריב" דב יודקובסקי, זלמן שוקן. איפה הדמויות האלה היום?".

שני חורבני הבית

את שני הצמתים של חייו מתאר סגל כחורבני הבית. על החלטתו לנטוש את העולם החרדי הוא מסרב בתוקף להרחיב את הדיבור, אך מספר שהוא שוקד כעת על השלמת ספרו השלישי, המתעד את כאבי ואת לבטי עזיבתו. בגלל ידיעת הרקע החרדי שלו, אי-אפשר להימנע מלהוסיף לו בעיני רוחך מעיל וכובע שחורים ולהאריך את זקנו הקצר. זה דווקא נדבק היטב. סגל, הזריז וקל הרגליים, מתאים לדמותו הסטריאוטיפית של תלמיד ישיבה ליטאי: סקרן, מרבה בקושיות, לא מסופק.

החורבן השני הגיע עם תחילתו של עידן טלוויזיוני חדש, ששינה את כללי המשחק בעבודתם של כל ערוצי הטלוויזיה. "האמנתי לתומי", אומר סגל, "שכשאני יוצא מהעולם החרדי, אני לא יוצא לשממה אלא למקום שיש בו מטרה, וככה הרגשתי בהתחלה. היום, קרוב לגיל שישים, יש לי תחושה מרה של החמצה".

יש איזו שניות בדיוקנו של ישראל סגל. תבונתו והכריזמה שלו שובות את לבך, ובו-בזמן הוא סמכותי וענייני או אפילו מרוחק, כמו אדם שיודע הכול וראה כבר הכול. אבל כשהוא מדבר על מצב החדשות, אתה יודע שהדברים הם בדמו:

"אני יודע שאני כאן שופך את הקישקעס שלי במובן מסוים, ואני בוודאי לא מבקש רחמים, ואפילו לא אמפתיה. אני פשוט מקווה שאני מצליח להתריע על משהו שאני חש אותו בקצות האצבעות, ואולי יתעוררו אנשים ויגידו, 'רגע, סטופ! אולי הגיע הזמן לחשוב על המקצוע שלנו, על העבודה שלנו'".

גור סלומון הוא העורך של "אין-ג'רוזלם" מוסף העיתון "ג'רוזלם-פוסט"

המאמר פורסם בגיליון מספר21 של "ארץ אחרת": מראה שבורה: שקיעתה המקצועית של התקשורת הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן