ארץ אחרת

נובי גוד: אפילו צה"ל הוציא מסמך פנימי, שהסביר לקצינים את משמעות החג והורה להם להשתדל לתת לחיילים דוברי הרוסית חופשה לפני היום הזה ואחריו / צילום: מיכאל לרנר

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא… בן לאומה אחרת. עד לאותו הרגע הוא היה איש ישראלי, תוכו כְּבָרו, בלבושו ובשפתו, ונטיות לבו וטעויותיו היו גם הן ישראליות. ועכשיו הוא נזכר ששפת האם שלו (וכן גם שפת אמו) היא רוסית, ובגן-הילדים הוא גדל על פושקין ולא על ביאליק. מתי זה עלול לקרות? דוקטור, ניתן לרפא את זה?

לפני זמן-מה התפתח באחד מאתרי האינטרנט הרוסיים ויכוח רב-צדדי ממושך, נוקב וסוער, עד כדי העלבות, גידופים וניתוק קשרים אישיים בין אנשים שמכירים זה את זה למעלה מ-15 שנה. בוויכוח נטלו חלק כמה עשרות משתתפים, רובם יהודים דתיים שנולדו ברוסיה וגרים כיום בישראל ובארצות-הברית. מה כל-כך מסעיר אותם? יחסי ימין-שמאל? יחסי דתיים-חילונים? לא, כל הנושאים הללו נדונים בקרבם "על אש נמוכה", ויעיד על כך כותב שורות אלה. מה גרם לרבנים, לאנשים בעלי תואר דוקטור ולאנשי הרוח, זעזוע והביאם לידי אי-שפיות? ובכן, אחד המשתתפים העז לשלוח יד בקודש-הקודשים: הוא הביע דעה ביקורתית על העיר סט. פטרבורג שברוסיה.

שגיאה!

נדגיש: כל המשתתפים בוויכוח אינם גרים כיום בפטרבורג שעל גדות הנֶבָה. כולם הסכימו שאכן יש בה פה ושם שיכורים, גנבים ומקומות מלוכלכים; היו לפחות. אבל עצם הבעת יחס שלילי לעיר קוֹמֵם את כל הקהילה והסעיר אותה עד עמקי נשמתה. התגעשו גלים של גילויי אהבה אליה, אנשים נשבעו לחזור לשם רגע לפני מותם והודו ב"ברית גורל" עם העיר, ב"הרעלה" ואפילו ב"התמכרות". עשרות תגובות דומות. אפילו אלה שלא נולדו בפטרבורג אלא רק למדו בה או ביקרו בה, השתפכו בביטויי אהבה אליה (את המילה "עיר" ברוסית הם מתחילים לרוב באות גדולה, "העיר", בה"א הידיעה).

אולמן: "הדור הזה מסור למולדת החדשה כשם שאדם מסור לאשתו החדשה, ללא מחשבות זרות על האישה הראשונה. נאמנות תהיה כאן, אך אושר לא יהיה" / צילום: איל יצהר

תופעת האהבה המופרזת לפטרבורג, והקשר המסתורי בינה לבין אוהביה, ידועה מזמן לדוברי הרוסית. ה"מיתוס הפטרבורגי" מושל בכיפה באווירה התרבותית הרוסית החל מימי פושקין ודוסטוייבסקי וכלה ביוסף בּרוֹדסקי בן-זמננו. מה מפתיע במקרה שלנו? כל האנשים שנשבו בקסמי העיר המופלאה הם יהודים שומרי מסורת, ורובם המכריע מתגוררים בישראל. ציונים הם ודתיים הם – שתי סיבות ניצָחוֹת כדי לנער מן הרגליים את עפר הגולה, כמו שעשו אבות המדינה (שגם הם ברובם באו מרוסיה). ולא היא! רגשות הנאמנות העיוורת לעיר דומים מאוד לביטויי הכמיהה לציון, שרווחים בפי היהודים עוד מימי המזמור "על נהרות בבל". "אני גר בישראל, בארץ האבות, אבל המקום בלבי תפוס…", כותבים הציונים שלנו בזה אחר זה.

נבהיר לעצמנו: הם לא גורשו מארצם בעל-כורחם, כמו יוצאי ספרד או גולי גרמניה הנאצית. הם רשאים לחזור למחוז חפצם בכל רגע. הם מדברים וכותבים עברית רהוטה והשתלבו יפה בחברה הישראלית. אבל הם בגולה, זה ברור. נבהיר עוד: לאף אחד מהם אין סנטימנטים לרוסיה בכללותה, לא לעצי הלִבנֶה, לא לווֹלגה הנהר הרחב ולא לשאר אתרי התיירות. כשהם אומרים "מולדת", הם מתכוונים לעיר אחת ויחידה על שפת הים הבלטי, בצפון הקר, על גבול פינלנד.

כותב שורות אלה מודה גם הוא באשמה. לפני שלושים שנה גרתי בבניין אפור של שבע קומות, שנבנה ב-1909. בין שני מבנים דחוקה חצר של ארבע אמות על ארבע אמות. גבוה-גבוה רואים את השמים. מן החלון אפשר לראות היטב את החדר שבבית הסמוך, במרחק עשרים מטרים מכאן. על חלוננו תלויים וילונות חצי-שקופים, אבל גם זה בקושי מציל אותנו מן המבטים הסקרנים שממול. השמש לא נהגה להתארח אצלנו בדירה, וכשהבטתי מהחלון למעלה, ראיתי רק עננים קודרים. את גון התכלת לא הכרתי בילדות. ידעתי שהשמים צריכים להיות אפורים, מפני שזה צבעם הטבעי.

גשם עשוי לטפטף בכל חודשי השנה, בינואר וביוני כאחד. לא יוצאים החוצה ללא מטרייה. אם השלג מחזיק מעמד שבועיים רצוף בחורף, זה חורף מצוין; אם השמש זורחת שבועיים רצוף בקיץ, זה קיץ נפלא. שאר ימות השנה מתמזגים לסתיו אחד ארוך. האוויר לח ורווי טיפות ערפל, והרוחות שנשבו מהמפרץ, מהים הבלטי, הביאו איתן את ריח הים, מעורב בריח הפחם הנשרף. נשמתי את האוויר הזה באהבה, קיבלתי אותו כדבר מובן מאליו. עכשיו אני מבין, שזאת היתה מתנה יקרה.

והנהר! "רוחבה של הנֶבָה מגיע לקילומטר במקומות מסוימים", מצוין במדריך. כשאני עומד על הגדה ליד המבצר הישן, נפרשת לפנַי יריעה של גלים, גלים קטנים ללא גבול. אי-שם באופק – ארמון המלכים האגדי שעל הגדה הדרומית, גשר משמאל, גשר מימין, מעלַי רוח ערה ולחה. דקות ארוכות הבטתי במים האפורים שזורמים לאט, בעוצמתם שאין לאמוד אותה. הנֶבָה עובר בתוכך ומתפלג לעשרות תעלות סמוך למקום השפך אל המפרץ. קראתי בספר שיש בפטרבורג 300 איים, ואף ניסיתי כמה פעמים לספור אותם על המפה, אבל הגעתי רק לתשעים. האם המפות לא היו מפורטות ביותר, או שמא יש איים נסתרים? דבר זה נשאר בגדר תעלומה. אהובה צריך שתמיד תישמר בה פינה חבויה, נעלמה. לעתים הארכתי לעמוד שם, ואיחרתי לפגישה. מי יעז להפריע לייחוד שלנו? "מאושרים לא מודדים שעות": המשורר גריבוידוב כתב את זה כאן.

מתי הקרח יישבר

המפתיע הוא ש"פטרבורגיוּת" אינה חלק מ"רוסיוּת". רוסיה תורמת את המטען התרבותי, ההיסטורי, היא אינה מקום אלא קונספט תרבותי. נראה שהאנשים האלה נולדו בארץ ושמה "פטרבורג", שבמקרה מדברים בה רוסית. כך, למשל, בכלל לא עולה על הפרק שאלת ה"נאמנות הכפולה" לשתי המולדות: "אמא רוסיה" בעיניהם אינה אמא, ואפילו לא קרובת משפחה.

יש בתערובת הזאת רכיבים פעילים יותר ופעילים פחות. בעלי הזהות המוזרה בדרך-כלל אינם משתייכים ל'התאחדות עולי פטרבורג'. פלח הנשמה הזה הוא כל-כך אישי וייחודי לכל אדם, שאינו זקוק להתקהלות. היחסים עם העיר האהובה דומים יותר ליחסים עם אישה אהובה, בסייג קל: עם אישה שנפרדת ממנה. יליד פטרבורג נזכר בעירו כשם שנזכר אדם בחברתו לחיים, שאותה עזב ויצא לחפש טובות ויפות ממנה. פעם הם נשבעו באהבת נצח, אבל הוא הפר את ברית האהבה והפליג למרחקים, והיא – היא, לפי מיטב המסורת הקלאסית, נשארה על החוף לחכות לאהוב שהבטיח לשוב. עד היום היא מחכה. חֲזָרה לעיר הילדות – לשבוע או לחודשים – יש לה אופי של הצצה הססנית: איך היא תקבל אותי היום? האם שכחה? האם סלחה?

הדור הזה מסור למולדת החדשה, כשם שאדם מסור לאשתו החדשה, ללא מחשבות זרות על האישה הראשונה: אחרת לא היה נכנס אל מתחת לחופה. נאמנות תהיה כאן, אך אושר לא יהיה.

סוגים אחרים של פיצול אישיות (או פיצול זהות, במונחים עדינים יותר) של דוברי הרוסית מעניינים גם הם. אלי בר-יהלום נולד ברוסיה, ואת יום הולדתו השישי חגג בקיבוץ דן. הוא למד בבית-הספר הריאלי בחיפה ובטכניון; בכיתות הגבוהות התחיל לכתוב שירים בעברית ולשיר אותם בפסטיבלים העבריים (הוא עושה זאת בהצלחה עד היום). לקראת סיום בית-הספר גילה אלי את התרבות הרוסית ואת כוחה של השירה הרוסית… ונשבה בקסמיהן. מאז פועלים בו שני יוצרים, שני משוררים: עברי-ישראלי ורוסי. בגיל עשרים כבר כתב אלי שירים ברוסית, שר אותם בליווי גיטרה וזכה לפרסום גם ברוסיה עצמה. אנשים ששומעים את שיריו עזי המבע, עתירי האסוציאציות, הרוויים ברמזים על גיבוריה של ספרות שמעולם לא תורגמה לעברית – שירים כה רוסיים – לא יוכלו לנחש, שמחבר היצירות הנפלאות האלה חובש כיפה ומלמד בישיבה בחיפה.

באזור תל-אביב רבתי גר שאול רזניק. מנאמני ארץ-ישראל, כיפה שחורה לראשו, בעל תואר בלשון עברית מאוניברסיטת בר-אילן, חובב הספרות העברית המודרנית. הוא מתפרנס בכבוד, אבל בזמן הפנוי מעבודתו מתרגם לעברית גבוהה וצחה את השירה הרוסית העממית. בחשק מיוחד הוא מתרגם דווקא את היצירות שבנויות על ניבולי-פה, גסויות ואוצר המילים המיני ביותר – "מַט". התרגומים ראו אור בשני ספרים, וזכו לשבחיהם של מבקרי הספרות ולתהודה במוספי הספרות של העיתונים הגדולים בישראל. צורתם מושלמת, לשונם עשירה ומליצית, ויותר מכול ראויה לשבח התמדת המתרגם בחיפושיו אחר מילים עבריות מתאימות להבעת הרבגוניוּת האינסופית של ניבולי-הפה הרוסיים. בתחום הזה רוסית עשירה מעברית פי שלושה, על כך אין עוררין. ויש למסור גם את הניחוח הייחודי של הגסויות, את הקונוטציות התרבותיות…

עַל הַגַּג יוֹשֵׁב קָטִין,/ פִּין טוֹבֵל בְּטֶרְפֶּנְטִין./ כִּימְיָה, כִּימְיָה –/ עָרְלָתוֹ כְּחֻלָּה דַּיָּהּ.

לשם-מה יקדיש יהודי שומר אמונים לתורה ולארץ את מיטב כוחותיו לעיסוק הזה? לדבריו, "בשביל הסתלבט". ניתן למצוא כאן את הרצון לבדוק את מידת שליטתו בעברית הספרותית, את השאיפה לתהילת סופרים ואת הכוונה להעשיר את התרבות העברית. ואף דבר נוסף: דחף עיקש לבטא את עצמו מתוך עולמה של התרבות הנדחקת, תרבות שיהודי-ישראלי-דתי-נאור צריך לכאורה להתבייש ממנה מכל הבחינות. האיש אינו רוצה לבער מקִרבּו את נפשו הרוסית על היבטיה הקיצוניים, ואינו רוצה גם – כפי שעשו גיבורי החלק הראשון של הסקירה – לייחד לה פינה צנועה בתוך אישיותו. הוא אינו חפץ אף בחלוקה המוחלטת של היצירתיוּת שלו לשני אפיקים – הרוסי והעברי – כפי שעשה אלי בר-יהלום. שאול רזניק מעוניין להבליט היבט מסוים מהרוסיות שלו ולתת לו ביטוי, אבל בכלים עבריים דווקא.

שאול רזניק תרגם גם הרבה שירים רוסיים מודרניים, שנשמעים בכל חגיגה ובכל קומזיץ וידועים לכל יליד רוסיה; אפילו את ההימנון של ברית-המועצות. אלי בר-יהלום תרגם אף הוא כמה יצירות מופת של השירה הרוסית. גם כותב השורות אלה הוא בעל זכויות יוצרים על תריסר תרגומי שירים מהסוג הזה. לא רבים אנחנו, כעשרה אנשים, אך יותר מכולם טרח לעברֵת את שירת המשוררים הרוסית איש תוכנה מירושלים, זאב גייזל.

קורות-חייו יספיקו לשתי דמויות מופת. הוא לימד עברית במוסקבה, במחתרת. היה יושב-הראש הראשון של 'איגוד המורים לעברית' בברית-המועצות. אסיר ציון, ישב בכלא הסובייטי. מייסד רשת בתי-הספר 'מופת' בארץ. מייסד התנועה 'עלייה למען ארץ-ישראל'. מחבר ספר הלימוד "המימסד הפוליטי של מדינת ישראל", שראה לאור בהוצאה אקדמית רוסית. שימש כיועצו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לענייני העלייה והקליטה… כל זה כבר מאחוריו. היום זאב גייזל הוא ראש מחלקה בחברת מחשבים, וברגעים הפנויים מהעיסוק בתכנות הוא מתרגם. רשימת השירים שקיבלו לבוש עברי בזכותו ארוכה, וכוללת כ-120 שירים של יותר מעשרים מחַבּרים: זוהי רשימה ארוכה יותר מרשימה שיכול לזקוף לזכותו כל אדם אחר העוסק בַּתחום.

אין טעם לשאול "למי זה נחוץ". עם השירים ההם גדלנו, שרנו אותם ליד מדורת השבט, לצליליהם התאהבנו, הם עיצבו אותנו. אנחנו אסירי תודה להם. ועכשיו, כשעברנו לתחום תרבותי אחר, לא ייתכן שלא ניקח אותם איתנו. בדיוק מאותן סיבות שרו החלוצים הראשונים על "דוּניה" ועל "מַרוּסיה", כל אותם שירים שמרכיבים את כרך ה' העבה של "שירים רוסיים" בסדרת "אלף זמר ועוד זמר". טבעו של העולה החדש לא השתנה במהלך מאה שנה. האם יליד הארץ עשוי להבין אותו, זה שנולד במקום בו –

… יָנוּאָר מָלֵא וְרָדִים,/ סוּפַת שְׁלָגִים – מוּשָׂג אֶקְזוֹטִי
נִלְקַח אוּלַי מֵהַסְּרָטִים,/ וּמִי שֶׁבִּשְׁבִילוֹ "שָׁמַיִם" / מִלָּה נִרְדֶּפֶת לִ"כְחוּלִּים",
כִּי הִתְרַגְּלוּ מִזְּמַן עֵינַיִּים/ לִרְאוֹת אוֹתָם תָּמִיד יָפִים – / הַמְּסוּגָּל יְלִיד הָאָרֶץ
רַק לְדַמיֵן – וְלוּ בִּקְצָת/ מַה זֶה לַחְלֹם – וְלֹא עַל קַיִץ,/ עַל רֶגַע שֶׁל אָבִיב בִּלְבַד!
כְּשֶׁמְנַגֵּן יֵאוּשׁ בָּרוּחַ/ וְקֹר אֶל תּוֹךְ הַלֵּב חוֹדֵר,/ לִשְׁאֹל עוֹד פַּעַם מֵהַלּוחַ:
מָתַי הַקֶּרַח יִשָּׁבֵר?

(איליה ארנבּוּרג, תרגם זאב גייזל)

עתה נרד עמוק יותר אל תת-ההכרה. מה מהדהד באדם מבוגר בקול דממה דקה ופורץ החוצה, כשהוא חובק את ילדו הראשון? גם הישראלי ביותר מכל העולים החדשים והוותיקים לא יוכל לשקוט למראה הילדים ה"צברים" שלו, ששרים את "יונתן הקטן". העולה סמוך ובטוח ששירת הילדים של המולדת שנעזבה היא הטובה מכול, וכאן בארץ לא יודעים לכתוב לילדים. והוא יתחיל לתרגם, מתוך הרצון הנדיב להעשיר את הספרות הישראלית לגיל הרך.

הָיִיתִי צַעֲצוּעַ/ לְגַמְרֵי לֹא יָדוּעַ/ עָמַדְתִּי כֹּל הַיוֹם בַּחֲלוֹן הָרַאֲוָוה

נִקְרֵאתִי צֶ'בּוּרַשְׁקָה/ כֹּל כֶּלֶב שֶנִפְגַשׁ כַּאן/ מוֹשִׁיט לִי יַד וְאוֹמֵר מִילָה טוֹבָה

(אדוארד אוּספֶּנסקי, "צֶ'בּוּרַשְׁקָה" תרגם זאב גייזל)

גייזל הנ"ל הוציא לאור דיסק שלם, ובו אוסף שירי ילדותו בתרגום לעברית. הדיסק נמכר היטב ומבוקש מאוד (בעיקר בקרב העולים, כמובן, כי להם הוא נועד). קרן פבזנר, מורה לעברית ומתרגמת, הציגה לקוראים את סדרת תרגומיה מהספרים לקטנטנים – השורות הראשונות שנוהגים לקרוא לילדים בני שנה:

מִישֶּׁהוּ פָּשׁוּט יָשַׁב,/ מִישֶּׁהוּ עַל סְתָם חָשַׁב,/ טוֹלְיָה שָׁר,/ בּוֹרִיס שָׁתַק,

ניקוֹלַאי כַּדּוּר זָרַק./ הֵם הָיוּ בַּמַּדְרֵגוֹת,/ לֹא הָיָה מַה לַעֲשׂוֹת./ דְּרוֹר צִפְצֵף עֵל הַמִּרְפֶּסֶת,

עַל הַגַּג חָתוּל חָלַם,/ וְאָמַר בּוֹרִיס לַחֶבְרֶ'ה/ כָּכָה סְתָם:/ – יֵשׁ בַּכִּיס שֶׁלִּי מַסְמֵר.

וְלָכֶם?/ – וְאֵלֵינוּ בָּא חָבֵר./ וְלָכֶם?/ – וְהַחֲתוּלָה שֶׁלָּנוּ/ הִיא הִמְלִיטָה כְּבָר גּוּרִים,

הֵם גָּדְלוּ טִיפָּה כּשֶׁבָּאנוּ,/ אַךְ מִצַּלַחַת לֹא אוֹכְלִים…

(סרגיי מיכאלקוֹב, "מה לכם?")

מעשי התירבּות האלה מיועדים בעיקר לעושיהם. כצפוי, הדור הצעיר לא מתלהב מההקלטות הישנות וגם לא מהתרגומים החדשים. ילד רוצה לשיר את מה שחבריו בגן שרים, ומשתחרר ברצון מכבליה של תרבות ההורים. אמנם הילדים הצברים של זאב גייזל, שלא יודעים מילה ברוסית, שרים על צ'בּוּראשׁקה בהנאה, אבל איזה מאמץ הוא השקיע בכך! וההורים – הם שמחים לחזור אל הילדות ולענג את עצמם באשליית המהגרים הנפוצה כאילו "החלפנו מדינה, החלפנו שפה – אין דבר, בעצם כלום לא השתנה".

הלכות "נובי גוד" שחל להיות בשבת

עד כה תיארנו מקרים פשוטים של סכיזופרניה רוסית, שבה חלק אחד של הנפש אינו מפריע למשנהו. ואם אמנם מפריע? אם הנשמה הרוסית, על זכרונותיה והרגליה, דורשת דבר-מה שהנשמה היהודית אינה יכולה להרשות לעצמה? או-אז מתחילה המלחמה האמיתית. אין מדובר באכילת "בשר לבן", על זה מוותרים בקלות. יש מנהג אחד, אופייני מאוד ליוצאי חבר-המדינות, שנפוץ לאחרונה גם בישראל, והוא חגיגות ראש השנה האזרחית: "השנה החדשה", "נוֹבי גוֹד". נדגיש: אין הכוונה לסילבסטר. אין חג כזה ברוסיה, השם הזה זר לחלוטין לאוזן הרוסית. וגם לא לכריסטמס. כבר כמאה שנה החג מופרד ומובדל מיום הולדתו של אותו קדוש נוצרי, ונָחוֹג באופן עצמאי.

ממנהגי החג: בסלון מציבים עץ אשוח, מקשטים אותו ותולים עליו נורות צבעוניות. מתחתיו עומדת בובה של "סבא קור", "דֵד מוֹרוֹז", דומה במקצת לסנטה קלאוס, אבל לא זהה לו. לידו – "בת השלג", "סְנֶגוּרוֹצְ'קָה", הנכדה שלו. חוקרי התרבות והספרות מבהירים ששניהם הומצאו רק בשנות השלושים של המאה הקודמת וחדרו לתודעת הציבור הרוסי הודות לאמצעי התעמולה, אך מבחינת ההמון, הם היו מאז ומעולם. עורכים שולחן עם שתייה כדת, מסובים לסעודה ושרים:

נוֹלְדָה בַּיַּעַר אַשּׁוּחִית,/ בַּיַּעַר הִיא גָּדְלָה,/ בְּקַיִץ, חֹרֶף חֲטוּבָה/ וִירֻקָּה כֻּלָּהּ…

הִגִּיעָה מְקֻשֶּׁטֶת הִיא/ עַכְשָׁיו לַחֲגִיגָה/ וְאֹשֶׁר רַב מְאוֹד מְאוֹד/ לַיְּלָדִים סִפְּקָה.

(ראיסה קוּדשׁבה, "נולדה ביער אשוחית", תרגם שאול רזניק)

זהו החג העדתי הגדול. לא ייתכן – אני חוזר ואומר – לא ייתכן לא לחגוג אותו. בשנה האחרונה אפילו צה"ל הוציא מסמך פנימי, שהסביר לקצינים את משמעות החג והורה להם להשתדל לתת לחיילים דוברי הרוסית חופשה לפני היום הזה ואחריו. דא עקא: הרבנים מתנגדים לחגיגה, כשם שהם מתנגדים לחגיגות הכריסטמס והסילבסטר. רוב-רובם של העולים מתעלמים מהאיסור, אך חלקם הקטן, החוזרים בתשובה, נקלעים למצב סכיזופרני ביותר. כמו בטרגדיות הקלאסיות, מדובר במאבק בין הרגש לבין החובה.

יש שחוגגים במחתרת, יש שרק בדמיון, ויש שמנסים להצדיק את החג ולטהר אותו במאה וחמישים טעמים. הבעיה מסתבכת עוד יותר, כשנוֹבי גוֹד חל בשבת. הניסוח הזה נשמע לכם הלכתי? אכן, כמו Hilchos of Xmas שחוברו באמריקה, בישראל נכתבו "הלכות נובי גוד שחל להיות בשבת" (כל הזכויות שמורות ליבגני לוין). חוקר התרבות והספרות הנודע מיכאיל בּאחטין צדק: הקרנבל, הצחוק, מסיר את המתחים, משחרר אותנו ועוזר לנו להשלים עם מהמורות החיים. קובץ ההלכות המוקיוני הזה משקף היטב את המתחים המודחקים של היהודים בני רוסיה, שמנסים ליהנות משני העולמות:

· …על גבי ארון הקודש מציבים את עץ האשוח, כפי שכתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". על ראש עץ האשוח שמים כוכב, כפי שכתוב: "דָּרַך כוכב מיעקב". מקשטים אותו בנרות, כפי שכתוב: "כי נר מצווה ותורה אור".

· מפאת קדושת היום מורידים לפני התיבה איש בעל שיבה ובעל זקן, ואם אין איש כזה בקהילה – מדביקים לשליח ציבור זקן מצמר-גפן. בידיו יהיה מקל ועל כתפיו יהיה שק גדול לזכר הנדודים במדבר.

· מסיימים את סעודת השבת מוקדם, כדי לא לערבב שימחה בשימחה. מתחילים את סעודת נוֹבי גוֹד סמוך לחצות, כדי לתקן בזה את כל השנה החדשה. בחצות מקדשים את השנה החדשה על היין.

· מרבים בסעודה ובשתייה, כי "אין שימחה אלא בבשר וביין". ומנהג טוב הוא לשלוח בלילה ההוא מתנות איש לרעהו.

· כמה ישתה אדם בליל נוֹבי גוֹד וייצא ידי חובה? עד נפילת אפיים לסלט; וחכמים אומרים – עד הירידה אל תחת השולחן.

· ביום שבת מתחילים את התפילה מאוחר מהרגיל, כדי שיתפללו בכוונה הראויה ליום הראשון של השנה החדשה…

ועוד סעיפים רבים ברוח זו.

התמונה שציירנו נראית עגומה. ה"נפש רוסית" מפריעה לנשמה ה"יהודית" או ה"ישראלית". במקרה הטוב, היא פועלת ומביעה את עצמה בנפרד, בעברית או ברוסית, ובמקרה הרע, האדם המפוצל נאלץ לעקר אותה או מנסה להשכין שלום בין שני חלקי עצמו בעזרת הצחוק. האומנם בזאת תמו האפשרויות? האם שני החצאים אינם יכולים לשתף פעולה?

אין ייאוש, יכולים גם יכולים. ושוב נביא דוגמאות מעולם השיר והזמר. ניקח, למשל, את 'מועדון השירה האקטואלית' בשם 'זמרת הארץ'. נטיות חבריו די ימניות, אבל אין זה מענייננו. הם כותבים בעברית וברוסית, והצימעס כולו בשירים הרוסיים (בייחוד בשיריו של יוּרי ליפמנוביץ'). כל השירים עוסקים באקטואליה הישראלית, ורובם אינם אלא שחזור של השירים הרוסיים המוכרים. מילותיו של כל שיר מרמזות למקור הסובייטי, והמנגינות הידועות מימי הילדות מאפשרות לקהל לשיר יחד עם הזמרים שעל הבמה. כמה חבל שביצירות העבריות אי-אפשר לחוש את הטעם הנוסטלגי הזה.

דוגמה אחרת, לא פוליטית. תשאלו את החב"דניק השכן, מה זה "דוּרֶן מרקוֹ" (מרקו הטיפשון), והוא יסביר לכם בחפץ לב שזהו שיר חב"די עתיק יומין המספר על עלילות הנפש בתוך הגוף. מתרגום מילות השיר משמעות זו אינה מתחוורת כלל. זהו שיר עממי רוסי, מילה במילה, ואנשי חב"ד דוברי עברית ואנגלית מדקלמים אותו בדייקנות, בלי לנסות להבין את משמעות מילותיו.

דבר דומה קרה גם בגל התשובה הנוכחי: בחוגים מסוימים של החוזרים בתשובה נפוץ המנהג לשיר את זמירות השבת למנגינות השירים הרוסיים והסובייטיים. הניסיון רב-השנים הוכיח שהשירים על "אמא רוסיה" מתאימים ל"י-ה ריבון עולם ועלמיא", והשירים האוקראיניים – ל"השומר שבת הבן עם הבת". שיר של שריונרים מימי מלחמת העולם השנייה תואם את "דרור יקרא", ואילו "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו בחולמים" שבתחילת ברכת המזון מתאים לכל המנגינות, אפילו ללַחַן ההימנון של ברית-המועצות. באופן זה מוקירי השבת דוברי הרוסית מצדיעים בו-בזמן לשבת המלכה ולזכרונות הילדות, מה שממלא את סעודת השבת עליצות ועונג אמיתיים: בדוּק ומנוסה.

חסידי המדיניות של כור-ההיתוך יכולים לקוות שזה יעבור, שהכול יסתדר וחלקי הזהות של גיבורי הסקירה שלנו יתאחו. ואולם אין זה בטוח שהם, הגיבורים, ישמחו על כך. הם אוהבים את עברם ונהנים גם מההווה. סוף כל סוף, חיי הנפש החלוקה, הסכיזופרנית, מלאים ומגוונים מעולמה השלם של הנפש העשויה מִקשָׁה אחת. כפליים.

ד"ר אריה אולמן הוא מרצה ללשון עברית ולתנ"ך באוניברסיטה העברית בירושלים

לקריאת הכתבה במלואה הזמינו את גיליון מספר 31 של "ארץ אחרת"