ארץ אחרת

כדי להגיד כמה דברים על מצבה של הספרות העברית צריך להקדים ולומר כמה דברים על מצבם של מדעי הרוח. לצורך זה אעזר בשיר עברי אחד שכתב מאיר ויזלטיר לפני כמה עשורים:

וְאַתָּה לֹא יָדַעְתָּ.
כְּמוֹ רַב-תָּרְנִית עַתִּירַת-מִפְרָשִׂים,
גַּאֲוַת בְּרִיטַנְיָה הַמּוֹשֶׁלֶת בַּיַּמִּים,
הִתְפַּצְּחָה אֶל שִׂרְטוֹנִים בִּלְתִּי מְשֹׁעָרִים
הַמֵּאָה הַתְּשַׁע-עֶשְׂרֵה, וְאֲתָּה לֹא יָדַעְתָּ.

נְעוּרֶיךָ עָבְרוּ עָלֶיךָ בַּהֲכָנָה מִתְמַשֶּׁכֶת;
הִכְשַׁרְתָּ אֶת עַצְמְךָ לַהַפְלָגָה הַנֶּהְדֶּרֶת;
עַל אֲמִירִים טִפַּסְתָּ לְהִתְחַשֵּׁל, שִׁנַּנְתָּ נִלְהָב
כָּל שֵׁם מֻפְלָא בַּמַּפוֹת הַיְּשָׁנוֹת כֻּלָן.

וְאַתָּה לֹא יָדַעְתָּ: אֵין עוֹד סְפִינָה בָּעוֹלָם,
וּכְבָר אֵין נִמְלֵי-בַּיִת בְּשׁוּם מָקוֹם.
נוֹרָא, נוֹרָא לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיךָ הַקּוֹרְנִים
(הוֹי הַנְכוֹנוּת, הוֹי הַתִּקְוָה)
בְּדַלֶּגְךָ בְּצַעַד מְרַחֵף אֶל הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה פַּעַם נָמֵל.

לִבִּי נִשְׁבָּר. גַּם אֲנִי כָּל-כָּךְ דּוֹמֶה לְךָ.
אֲבָל הִבְחַנְתִּי בְכָךְ בּעוֹד מוֹעֵד. וְאַתָּה לֹא יָדַעְתָּ.

מובילי הפקולטות למדעי הרוח בארץ שיתפו פעולה במידה רבה עם מגמת הכרסום האטי שעל-פיה עובדת "השיטה" – אט-אט נסגרו חוגים ומחלקות, בוטלו תקנים ומשרות, קוצצו שעות הוראה ושעות מחקר, והם לא ידעו. תחת מקומה של "השיחה הגדולה", שהיתה הלב הפועם של מדעי הרוח, צמח מנגנון הישרדותי שמחליף ידע בכוח ומחקר באדמיניסטרציה. אין זאת אומרת שאין פה ושם חוקר או מורה שעושים את עבודתם, אבל הם שרידים אחרונים של עולם הולך ונעלם

בשיר, שהתפרסם בקובץ "מכתבים ושירים אחרים" (1986), תיאר ויזלטיר את התנפצות המאה התשע-עשרה, על פארה הקולוניאליסטי הראוותני, ועל תשוקת המסע והידע חובק-העולם שהיו כרוכים בה. השיר פונה בלשון נוכח אל נמען פנימי, ומצייר לעיניו את חורבן העולם הישן במטאפוריקה של ספינת מפרשים שטבעה, ונמלי-בית שהיו ואינם. המשפט הפותח את השיר וחוזר בו וחותם אותו הוא "ואתה לא ידעת". מה לא ידע הנמען הזה, שכל כך דומה לדובר עצמו? הרי התנפצות של ספינה רב-תורנית אינה עובדה שקל להכחיש, והרי דבר התנפצותה הלא מטאפורית של הטיטניק הגיע מן הסתם גם אליו.
שקיעתם ההולכת ונמשכת של מדעי הרוח מלווה כבר שנים רבות במשפט החוזר "ואתה לא ידעת". מהו הדבר הזה שלא רוצים לדעתו שוב ושוב?
תנועת הלוחות הטקטונים מוסיפה להנדיד יבשות. וכך, בעוד לבנו מוסיף ונשבר על אובדן אידיאל הידע ההומניסטי הגדול, כבר צצה לה מקרקעית האוקיינוס יבשת חדשה – דמותה דמות מסך קטן וחלונות נפתחים בו-זמנית וזה-על-גבי-זה – שספינה רב-תורנית, תמונת ילד רעב וכתב-יד מהמאה התשיעית – אחת הם לה. כלומר – עוד לא נשלמה מהפכת האוריינות-לכל, שההשכלה היתה עבורה מעין מגדלור, וכבר היא נזרקת אל סל הגרוטאות של ההיסטוריה. עוד לא למדנו את מלאכת הקריאה, וכבר היא מיותרת.
האם יש למדעי הרוח, טיטָן מעידן שנגמר, סיכוי להמציא את עצמם מחדש אל עידן הבערות-מרצון שנקלענו אליו?
הצירוף של עידן טכנולוגי שמשלב ידיים עם קפיטליזם חסר-גבולות ייצר שיטה שלכאורה אינה משאירה למדעי הרוח סיכוי: הם לא טכנולוגיים במהותם, גם אם יוכלו להתמודד במידת-מה עם אתגרים טכנולוגיים, והם לא כלכליים. אין צורך לומר – הפעילות האנושית המכונה היום מדעי הרוח מעולם לא היתה עסק רווחי, וודאי שלא עמדה בשום אמת מידה של שיקול כלכלי צר. בעידן שבו המדינה מתפרקת מאחריותה על כל מה שאינו נושא רווח ומפקידה את נכסיה בידי בעלי הון, ובעידן שבו בעלי ההון הם נבערים, מה סיכוי יש להם למדעי הרוח?
מובילי הפקולטות למדעי הרוח בארץ שיתפו פעולה במידה רבה עם מגמת הכרסום האטי שעל-פיה עובדת "השיטה" – אט-אט נסגרו חוגים ומחלקות, בוטלו תקנים ומשרות, קוצצו שעות הוראה ושעות מחקר, והם לא ידעו. תחת מקומה של "השיחה הגדולה", שהיתה הלב הפועם של מדעי הרוח, צמח מנגנון הישרדותי שמחליף ידע בכוח ומחקר באדמיניסטרציה. אין זאת אומרת שאין פה ושם חוקר או מורה שעושים את עבודתם, אבל הם שרידים אחרונים של עולם הולך ונעלם.
עוד לא סיימנו למנות את המהלכים ה"חיצוניים", והנה יש גם מהלכים "פנימיים": מדעי הרוח במובנם כמדעי הטקסט נחבלו אנושות מהפוסט-מודרניזם. אם האובייקט של מדעי הרוח הוא טקסט, והמוקד של המאמץ ההומניסטי והמתודה ההומניסטית היו ללמדך לקרוא טקסט, הרי שבעידן שנוטה אל הפרום וחסר הגבולות והמתפרק ומבטל את ההבחנה בין סובייקט לאובייקט, בין אמת ללא-אמת ובין ממשי ללא ממשי, הטקסט מאבד את עצמו לדעת או לאי-הדעת. אין בזאת כדי לחוות דעה על הפוסט-מודרניזם ככלל, אלא רק להצביע על אחד ממחיריו.
ועם זאת יש סיכוי במצב האין סיכוי הזה – לא רק משום שאין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, אלא גם משום שהדמוקרטיזציה והפיזור והביזור של העידן שלאחר ההומניזם (הנה יתרון מסוים של הפוסט-מודרניזם) יוצרים לראשונה אפשרות זהירה להומניזם ממין חדש – שאינו שמור רק למשכיל המזהיר כזוהר הרקיע, או לבני מעמד/מגדר/גזע/גיל/מוצא מסוימים ונבחרים בלבד. מרגרט יורסנאר, הסופרת הגדולה בת המאה העשרים, היתה האישה הראשונה שהתקבלה לאקדמיה הלאומית הצרפתית למדעים. הסיפור מספר שלכבוד האירוע נבנה בבניין האקדמיה חדר שירותים חדש. על השירותים הקיימים נכתב "גברים", ועל השירותים החדשים – "מרגרט יורסנאר". לחברי מסדר האבירים הפטריאכלי הצרפתי היה זה אמנם בלתי נסבל לכתוב 'נשים', ובכל זאת יש סיכוי לחדרים רבים שנושאים שמות פרטיים… יש סיכוי לרוח שהתנועה שלה היא של ריבוי קולות, ריבוי פנים, ריבוי זיקות. ריבוי אינו אומר שאין אמות- מידה לטוב ורע, אמת ושקר, יפה ולא יפה, אבל הוא מצריך לפתח שפה ביקורתית אחרת. הקושי והאתגר בתרבות של ריבוי הוא ביכולת לראות אותה, להאיר אותה, להתוות בה דרכים, לסמן הקשרים וגם להציע עבורה ומתוכה מושגים של הערכה וטעם. זה תפקידה של הביקורת. ומכאן אני מגיעה למצבה של הספרות העברית, והוראתה ומחקרה וביקורתה.

ביקורת תהיה

ב-1867 פרסם פרץ סמולנסקין (בתמונה), סופר צעיר ועדיין לא מוכר, מאמר פולמוסי שנקרא 'בקורת תהיה'. ב-1983 החזיר ברונובסקי את הכותרת הזאת למחזור הדם של הספרות העברית

ב-1867 פרסם פרץ סמולנסקין, סופר צעיר ועדיין לא מוכר, מאמר פולמוסי על תרגום פאוסט לעברית על-ידי לטריס, משורר נחשב בעת ההיא, שנקרא 'בקורת תהיה' (סמולסקין שאל את הצרוף מויקרא י"ט,כ). ב-1983 החזיר יורם ברונובסקי את הכותרת הזאת למחזור הדם של הספרות העברית במסה על מצבה העגום של ביקורת הספרות בארץ (המסה התפרסמה גם בספר שמקבץ כמה מהמסות של ברונובסקי ואף נקרא על שמה: "ביקורת תהיה, רשימות על שירה, פרוזה ומסה בספרות העברית", ערך דוד וינפלד, כרמל, 2006). לאחרונה פרסם דן מירון מאמר שזו כותרתו ואשר עוסק באותה סוגיה בהתייחס לימים אלה – ובו הוא מתאר את מקומה המרכזי של הביקורת בהתהוותה של הקהילה הספרותית העברית מראשיתה באמצע המאה התשע-עשרה דרך תחנותיה העיקריות בהיסטוריה של הספרות העברית החדשה. הוא מצביע על התמעטות הביקורת בעשורים האחרונים של המאה העשרים, ושואל מה הביא לכך. ("ביקורת תהיה, על שורשי ההיעדר המטריד של ביקורת ראויה של ספרות ותרבות בארץ, איך תהיה כזאת, והקשר לתרבות האינטרנט החדשה", באתר כתבנט, 1.1.2014).
אם כן, כבר שנים רבות, עוד הרבה לפני עידן האינטרנט, איבדה הספרות העברית את האיבר החיוני הזה שנקרא ביקורת. הביקורת, כמו ההוראה, היא מתווכת מרכזית בין הספרות הנכתבת וקהל הקוראים, אבל בשונה מההוראה הביקורת היא "מוסד" מרכזי של התרבות כולה, והיא זאת שמייצרת את השיחה החיה שבה נפגשים הספרות והקוראים, שבה מתבררות צורות ותפישות ודרכי קריאה, שבה מתפתח מושג של טעם, ובה הספרות חיה בתוך הקשרים ממשיים של זמן ומקום.
ברונובסקי תלה את היאלמות הביקורת באימת הסופרים מפניה ובשנאת הביקורת, שמאפיינת לדעתו את הספרות הישראלית. אפשר לקרוא לזה "תסמונת הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו", על שם המאמר הידוע של ברנר, שבו קבל על משימתו הבלתי אפשרית של הסופר העברי, שאם תיאר באופן קריקטוריסטי מערכת של כתב-עת אחד בארץ ישראל, מיד קמה סערה נוראה בכוס המים של הספרות העברית, מישהו נעלב ומישהו מנודה. מירון, להבדיל ובהתייחס לזמן, תולה את הסתתמות הביקורת במשבר העיתונות המודפסת. הוא מתאר את הקשר בין סגירתם או צמצומם של מוספי התרבות והספרות לבין התמעטות הביקורת, ומציע ליצור כתב-עת אינטרנטי לספרות ותרבות שישיב לביקורת את מקומה. ואכן, למשבר העיתונות יש להוסיף את היעלמותם של כתבי-העת הספרותיים. בשנות החמישים והשישים נוצרו כאן כתבי-עת רבים וטובים, שהיו בין השאר במה שוקקת חיים לביקורת ולפולמוסים ספרותיים. היום לא נשאר מזה כמעט כלום.
טענתו של ברונובסקי משנות השמונים ודבריו של מירון מלפני חודשיים מעלים סיבות שונות וטובות לחסרונה של הביקורת בתרבות הישראלית. אני רוצה להצביע על הסבר אחד נוסף, ולקשור בין מצב "הרוח" למצב הספרות העברית.

עוד הרבה לפני עידן האינטרנט, איבדה הספרות העברית את האיבר החיוני הזה שנקרא ביקורת. הביקורת, כמו ההוראה, היא מתווכת מרכזית בין הספרות הנכתבת וקהל הקוראים, אבל בשונה מההוראה, הביקורת היא "מוסד" מרכזי של התרבות כולה, והיא זאת שמייצרת את השיחה החיה שבה נפגשים הספרות והקוראים, שבה מתבררות צורות ותפישות ודרכי קריאה, שבה מתפתח מושג של טעם, ובה הספרות חיה בתוך הקשרים ממשיים של זמן ומקום

בשביל שתהיה ביקורת צריך כמה דברים: צריך לקרוא הרבה, צריך לכתוב היטב, צריך לדעת להבחין בין תיאור להערכה, צריך תפישה וטעם וחוש או רגישות לזמן, למה שמשתנה ומתרחש כל הזמן, ועוד צריך הרגשה מסוימת של אחריות כלפי הספרות וכלפי קוראיה. כל אלה אינם נלמדים בשום בית ספר, ממש כשם שכתיבת ספרות אינה צומחת בשום בית ספר.
אני מסכימה עם התיאור של מירון את מצבה של הספרות עצמה, שבשונה מהביקורת, מוסיפה ונכתבת, ואף יש לה קוראים. אני גם מסכימה איתו שקרוב לוודאי שקוראים אלה צמאים לשיחה ספרותית. נדמה לי שאחת הבעיות הקשות של התמעטות הקהילה הספרותית – כלומר, של הזירה שבה מתקיימת שיחה בין הספרות עצמה לקוראיה – היא שבתהליך ארוך היא הלכה והסתגרה בחוגים לספרות עברית. כלומר, היא עברה אקדמיזציה. האחריות לתהליך הזה אינה בידי החוגים לספרות עצמם – אם כי אין הם פטורים ממנה לחלוטין – שכן הוא חלק מתהליכים רחבים יותר של רדוקציה של "הרוח" אל מוסדות שמופקדים עליה לכאורה. ספרות חיה מתקיימת ופועלת בזירות שונות, ואינה זהה לממסד כזה או אחר. היא תמיד נזקקת למימון, ויכולים להיות מאחוריה גופים אידיאולוגיים, תנועות פוליטיות, גורמים ציבוריים או פרטיים, אבל היא לא יכולה להיות כפופה להם, ובוודאי שאינה יכולה להיות נתינה של ממסד אחד מרכזי. אם היא נתינה כזאת ואינה מרדנית, היא בדרך כלל כבר לא ספרות אלא פח למיחזור רעיונות. האוניברסיטאות תפקידן לייצר מחקר וללמד איך לקרוא טקסט, אבל הן לא בית יוצר לחיים ספרותיים והן גם לא אמורות להיות.
בשנות השישים נוצר בלבול בין חקר הספרות לביקורת – האקדמיזציה של חקר הספרות עוררה עניין רב ויצרה לראשונה ערבוב שהיה גם פרסונלי וגם ענייני בין חוקרים למבקרים. על עצם המשמעות של הפיכת הספרות לדיסציפלינה, ועל ההישגים והמגבלות של המהלך הזה, יש טעם לכתוב במקום אחר, אבל אני חושבת שזה הצומת ההיסטורי שבו איבדה הביקורת העברית את חיוניותה. מירון מזכיר את הטענה הזאת, וחושב ששוב אינה רלוונטית, אבל אם נראה בה חלק מתהליך רחב ועקרוני יותר שבו הצטמצמה השיחה על הספרות לדיון האקדמי, ודעכה במוקדים השונים של חיי התרבות למיניהם, נדמה שהיא מאירה את החשיבות שבהבחנה בין רוח הולך סובב לבין "רוח" שיושב במקומו. למה יכול היה משורר צעיר בשנות השישים להקריא משיריו בחדר לא גדול באיזה ערב לקהל שומעים קטן ונלהב וזה נתפס כליבה הפועם של התרבות, ואילו היום, אם לא יהיה זה ערב בבנין על שם רבין בהר הצופים ולא ידברו בו כך וכך פרופסורים הוא לא ייספר?
עכשיו, שכבר אנחנו יודעים שהספינה טבעה, וכבר אנחנו יודעים שמדעי הרוח לכודים בין השברים, וכבר אנחנו יודעים שהאינטרנט הוא הכלי גם אם עוד לא למדנו להשתמש בו, וכבר אנחנו יודעים שהספרות מוסיפה לחיות ולהיכתב בכל מיני מקומותיה הרבים והלא בהכרח צפויים, אולי כדאי להבחין מחדש בין מחקר, הוראה וביקורת, וליצור את המקומות שבהם ביקורת תהיה.