דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 ביוני 2002 | מהדורה 10

לא אות גבורה ולא סימן קלון

"הנוכחות הרוסית המורגשת היטב ביישובים הגדולים ביש"ע איננה נשענת על הסיבות האידאולוגיות הקלאסיות של המתנחלים. ובכל זאת השאלה הישראלית מדוע הרוסים כל כך ימנים, רודפת אותי מיום הגעתי לארץ". ד"ר דמיטרי סליבניאק, תושב קרית-ארבע, על היחסים בין העולים מחבר המדינות והקו הירוק

איור: ינאי סגל

השכנה שלנו בקריית-ארבע הוציאה לאור חמישה ספרי שירה: אחד ברוסית וארבעה בעברית. אחד השירים מוקדש ליישוב פסגות שבו התגוררה בשנותיה הראשונות בארץ, ובו "הלילה הוא שחור, המואזין עוד שר". שיר אחר אומר את שבחי העיר אל-בירה, הסמוכה לפסגות. בהמשך עברה שכנתנו לנחלאות בירושלים, אחר-כך לרחביה והנה בשנים האחרונות היא גרה בקריית-ארבע. היא מתלהבת מן השירה הסוּפית וגם משירתו של יוסף ברודסקי.

השכנה שלנו היא אישיות חריגה מהרבה בחינות. רוב האנשים שעלו מברית-המועצות והתיישבו מעבר לקו-הירוק אינם מתלהבים לא משירת המואזין, לא מן הרעיונות הסוּפיים ולא ממראה של עיר ערבית. אולי מן הנוף. הסיבה העיקרית שבגללה רבים מהם התיישבו ב"התנחלויות" היא הדיור הזול והאפשרות להגיע לירושלים או לגוש דן במהירות יחסית. בעלייתם ארצה הם נקלעו למצב שבו נאלצו לגור כמה משפחות בדירה אחת, לרכוש דירה בשכונת עוני או לעבור למקומות נידחים שאין בהם עבודה. ה"שטחים" נראו מוצא מכובד וגם נחמד.

בקהילה הרוסית הענקית בארץ, השווה בגודלה לאומה קטנה והחיה, מכמה בחינות, חיים של אומה נפרדת, נושא ה"התנחלויות" פחות טעון מבחינה אידיאולוגיה מאשר ב"ישראל הגדולה". אריאל או קריית-ארבע הן בדרך-כלל כתובת מגורים: לא אות גבורה ולא סימן קלון.

הנוכחות הרוסית מורגשת בייחוד ביישובים הגדולים. באריאל החילונית כל תושב שלישי היה דובר רוסית עוד לפני העלייה הגדולה. אך גם קריית-ארבע הדתית, כביכול, שינתה את פניה בעשור האחרון. אם תעלו לקו 160 הנוסע לשם מירושלים, בוודאי תגלו בו "מתנחלים" סטריאוטיפיים: גברים עם כיפה וציצית, נשים עטויות כיסוי ראש ולבושות חצאית ארוכה. ניתן למצוא ביניהם דוברי רוסית. אך יש שם גם לא מעט גברים ונשים מסוג אחר, מכל הגילים, כולם בעלי חזות חילונית מובהקת. כמעט בכל אוטובוס תמצאו בחורה אחת או שתיים הנראות "תל-אביביות". קרוב לוודאי, אלה הן עולות מחבר המדינות.

קריית-ארבע הרוסית של היום מציעה ערבי ספרות, מופעי זמר ואף טיולים לשפת הים למי שחושש לנסוע ברכב פרטי בימים טרופים אלה. עולמם הרוחני של צרכני תרבות זו רחוק, בהרבה מקרים, מד' אמות ההלכה ומרעיונות הראי"ה קוק. יש בקריית-ארבע גן-ילדים רוסי ובית-ספר ממלכתי (יסודי וחטיבת-ביניים), שרוב התלמידים בו הם יוצאי ברית-המועצות לשעבר. המועצה המקומית מוציאה עלון בשלוש שפות: עברית, אנגלית ורוסית.

קבוצה של עולים התיישבה לפני כעשר שנים אפילו בעמנואל החרדית. חלק ניכר מהם היו מקבלי קצבת זקנה; ההקצבה לשכר דירה שניתנה להם ממשרד השיכון היתה בסביבות מאתיים דולר לחודש, ובעמנואל ניתן היה למצוא דירה בשכירות בדיוק במחיר הזה. אנשים, שכל חייהם בברית-המועצות היו שיעור ממושך של הסתגלות, התאימו את עצמם ללא קושי מיוחד לנוהלי החיים של יישוב חרדי. נכון להיום, רוב התושבים הרוסים של עמנואל עברו למקומות אחרים, אך כמה משפחות עדיין גרות שם.

ימנים, אך לא לאומנים

כיצד תופשים האנשים האלה את המתרחש בארץ? ביחס לקהילה הרוסית בישראל קיימים שני סטריאוטיפים, הסותרים זה את זה: זו קהילה ימנית וקהילה אדישה ומנוכרת. עמדה ימנית (או שמאלנית), בכלל עמדה כלשהי, מניחה התעניינות מסוימת במתרחש. אי-אפשר להיות גם ימני וגם אדיש (אף על פי שאפשר להיות ימני ומנוכר, שמאלני ומנוכר, חרדי ומנוכר). ובכל זאת, שני הסטריאוטיפים נכונים, ככל שסטריאוטיפ יכול להיות נכון. ושניהם אינם נכונים, שהרי כל סטריאוטיפ הוא חצי-אמת, במקרה הטוב. אני מכיר אדם אחד, שאורי אבנרי נראה לצדו חבר מולדת, ואשה אחת שכועסת על עמוס עוז ועל יוסי שריד, מפני ש"זזו ימינה" בזמן האחרון. ובכל זאת, רוב העולים מחבר-המדינות תופסים עמדה ימנית (ומדי פעם מביאים את השמאל לשלטון). יש בינינו שרים וחברי-כנסת, ובכל זאת חלק מאיתנו מרגישים ניכור כלפי החברה שיכלה להתעניין בנו יותר ולגלות כלפינו יחס יותר אוהד. אך הימניות הרוסית היא לא מה שאתם חושבים, וגם הניכור הרוסי הוא בחלקו הגדול הסתגרות עצמית מחמת העלבון.

השאלה הישראלית "מדוע הרוסים כל-כך ימנים?" רודפת אותי מיום הגעתי לארץ. זה אך טבעי, כביכול, שאורתודוקס דתי, נהג מונית או איש צבא בעל אופי "מרובע" יתמכו בימין. אבל רוסים – חילונים, אינטליגנטיים? התשובה הקלה ביותר (בייחוד נוכח המתרחש כאן בשנה וחצי האחרונות) היא "מפני שזה נכון". אך הרי יודע אני שאין אמת ללא ביוגרפיה, אפילו אם היא נראית מובנת מאליה, ומנסה להבין את עצמי ואת עצמנו ולהשיב לשאלה, מדוע רובנו תופסים עמדה זו ולא אחרת.

יש אומרים שסיבת הדבר היא בכך, שבאנו מארץ גדולה ואיננו מתארים לעצמנו איך אפשר להתחלק בשטח, שהוא ממילא כל-כך קטן. אני זוכר את תחושת הפחד שאחזה בי כשראיתי בפעם הראשונה את רמת-הגולן מאזור צפת. אז חשבתי, עד כמה הייתי מפחד אילו רמת-הגולן לא היתה שלנו. אך הסבר זה אינו מספיק; גם הארגנטינאים באו מארץ גדולה, אך הם נוטים באופן מסורתי שמאלה.

אומרים לפעמים שיש בנו "משהו סובייטי", האוסר עלינו לקבל את רעיון היציאה מן השטחים. נכון שיש בקרבנו (וגם בקרב הישראלים הוותיקים) לא מעט בעלי מנטליות סובייטית מובהקת. אך בברית-המועצות היינו ליברלים, תמכנו בזכויות-אדם ובשאיפות העמים לעצמאות.

אם לא מצאנו שהמאבק הפלסטיני ראוי לתמיכה ולהגנה, זה אומר דרשני.

ראשית, אנחנו לא רואים אותם כמדוכאים במיוחד. לא מונעים מהם לנסוע לחו"ל (מה שנמנע מאיתנו בברית-המועצות), לטפח את שפתם, את דתם ואת תרבותם (מה שנמנע מאיתנו), לקיים אוניברסיטאות משלהם (מה שנמנע מאיתנו). זה דיכוי, זה? גם מבחינת המצב הכלכלי (של פעם, לא של היום, כשהאינתיפאדה הופכת אותם לעניים מרודים) לא היינו עשירים מהם בהרבה כאן בארץ, ומשום כך לא התרגשנו מעוניים.

דבר שני הוא המטרות והשיטות. האם הבדלנים הליטאים או האֶסטוֹנים דרשו לעצמם גם את לנינגרד? האם הם הציתו יערות באזור מוסקבה? האם מסורבי העלייה היהודים עשו דברים דומים? האם מישהו עסק בכלל בטרור בברית-המועצות (פיצוץ אחד או שניים שערכה במוסקבה בשנות השבעים קבוצה ארמנית מסוימת נשארו בגדר יוצא מן הכלל)?

דבר שלישי, האהדה לפלסטינים היתה חלק מן התעמולה הסובייטית הרשמית. לא במיוחד לפגוש כאן את גיבורי העיתון "פראבדה" ולקרוא מאמרים עמוסים בקלישאות הסובייטיות הישנות.

ובכן, קשה לנו להימשך לשמאל מבחינה רגשית, אך אולי הדרך הזאת תהיה יותר מושכת מבחינה פרגמטית? עולי העלייה הגדולה הם בחלקם הגדול אנשים "פרגמטיים וחצי". יתרה מזאת, בכל מה שנוגע לפוליטיקה הם אנשים חשדנים וציניים. המציאות הסובייטית לימדה אותם להירתע מן המלים היפות ולראות מעבר לדוֹגמות, אפילו אם אלה דוגמות ליברליות. לעשות שלום עם מי שדוגל בתוכנית השלבים להשמדת ישראל? עם מי שקורא לג'יהאד? עם מי שעושה כל דבר כדי שנאמין שפניו להשמדתנו? איזה מין דבר ייצא מזה? סרגיי דובלטוב, שסיפוריו תורגמו לאחרונה לעברית, נזכר בהוריו שיחסם לסטאלין לא היה יחס של כבוד, בלשון המעטה. ואז הוא שואל את עצמו: "איך קרה שההורים שלי, אנשים פשוטים, ידעו הכול, ואיליה ארנבורג לא ידע?".

לא קשה לראות, שנימוקים המתייחסים לקדושת ארץ-ישראל אינם משחקים תפקיד כלשהו ב"ימניות" שתיארתי. באופן כללי, היא גם אינה נושאת בהכרח אופי לאומני (עולים שאינם יהודים דוגלים בדרך-כלל בהשקפות דומות). עם כל ההתנגדות לשמאל, גם הימין הלאומני והדתי לא ממש קרוב ללבנו (אני מדבר, כמובן, על הרוב ולא על כל הקהילה). כמו שאמרה פובליציסטית אחת משלנו לפני עשר שנים: "אני לא בעד הימין, אני נגד השמאל".

פטריוטים ומתנכרים

תוכניות השמאל נראו לפעמים עד כדי כך לא מציאותיות לחלק מן העולים, שבאופן פרדוקסלי הם לא ראו בהן סכנה. "אין טיפשים", אמרה ידידתי לפני הבחירות של 1992, "איש אינו מתכוון לצאת מן השטחים. זוהי תעמולת בחירות בלבד". העימות שקרע אז את הקהילה הרוסית לא היה עימות בין ימין לשמאל, אלא בין פטריוטים למתנכרים. לכל אחד ממחנות אלה היו עיתונים משלו ופובליציסטים משלו. המתנכרים קבלו בעיתוניהם על כך שנגזר עליהם לחיות בישראל הלבנטינית והברברית. הפטריוטים, לעומתם, "דיברו ציונות" בעלת גוון ימני. הימין חשב אז בטעות שהעלייה החדשה נמצאת בכיסו, אך השמאל גילה מהר את הפוטנציאל הטמון באנשים ממורמרים אלה, בייחוד ב"מתנכרים" שביניהם. אסטרטגיה אפשרית אחת היתה להפוך את ה"מתנחלים" לשעיר לעזאזל. "הווילה הזאת בשומרון נבנתה מכספך!" קבעה מודעה בעיתונים הרוסיים; סיפרו לי על טיול לשטחים שערכה תנועת שלום-עכשיו עבור העולים באותה תקופה. משתתפי הטיול היו אמורים להתרשם מן הווילות המפוארות של ה"מתנחלים" ולהתמלא שנאה מעמדית כלפי בעליהן. לתדהמתם של מארגני הטיול, יצאו העולים מן האוטובוס בכל יישוב ויישוב ושאלו למחירי הבתים והדירות.

אסטרטגיות אחרות של שכנוע עבדו יותר טוב. הוסבר לעולים שקודמיהם נקלטו יותר טוב בשנות השבעים, כשמפלגת העבודה היתה בשלטון. "שמפלגת העבודה תקבל את הערבויות לקליטה שממשלת שמיר אינה מסוגלת לקבלן, ואז תהיה לכולם עבודה ודיור". גם אני, שמעולם לא זלזלתי בתככנות של השמאל, חשבתי אז שבוודאי נלך כולנו לגיהינום כעבור כמה שנים, אך בינתיים נעשה חיים. לגיהינום אכן הלכנו (בעצם, איפה אנחנו עכשיו?), אבל חיים לא עשינו. דמי הערבויות האמריקאיות התקבלו, ונרכש בהם ציוד "בזק". התחיל מסע ההשמצות נגד "המאפיה הרוסית" ו"הזונות מרוסיה". אורה נמיר, "האשה הסוציאלית", כמו שכינו אותה כמה מן הישראלים הוותיקים, שלחה את המובטלים לעבודות ציבוריות והשאירה הרבה משפחות ללא אמצעי מחיה. החלו פיגועי ההתאבדות. הוויכוחים בין המתנכרים לפטריוטים איבדו את טעמם. הקהילה הענקית התאחדה בהתנגדותה לממשלת רבין-פרס. זה היה הרקע לצמיחת מפלגת ישראל-בעלייה ולתמיכה המאסיבית בנתניהו מצד העולים מחבר-המדינות.

ניסיון אחר, עוד יותר מוצלח, למשוך את העולים לצדו, עשה אהוד ברק. הוא נתן לנו להבין שהשמאל למד את הלקח ולא יחזור על שגיאותיו. כמה מ"עמודי התווך" ומעצבי דעת הקהל הרוסית הימנית התבטאו אז לטובתו. העולים ציפו לרפורמות בכיוון של הפרדת הדת מן המדינה, ונדהמו מכניסת ש"ס לממשלה. מכות אחרות שעוררו את הקהילה היו היציאה החפוזה מלבנון, המשא-ומתן בקמפ דייוויד ויותר מכול, תחילתה של מלחמת הטרור.

היום כבר אין טעם להצטדק על כך שאנחנו ימנים. מבחינת השקפת העולם הפוליטית, הפערים בחברה הישראלית מצטמצמים במהירות רבה. כמו שכתב משורר רוסי אחד בעת הפרסטרויקה, "עכשיו נעשה ברור: הדבר שכולם ידעו מזמן הוא אמת".

ערעור על הגבולות

בתחילת שנות התשעים התארגנה באריאל קבוצה של נערים עולים בעלי נטיות עברייניות. עיסוקם היה גניבת כלי רכב מן הכפר הערבי בידיא. קודם היו היחסים בין אריאל לבידיא בנויים על-פי דגם פשוט ביותר: מקצת מתושבי בידיא זרקו אבנים על מכוניות על תושבי אריאל, ואילו מקצת מתושבי אריאל ניפצו בתגובה חלונות בבידיא. דבר ידוע הוא גם, שיש ערבים הנוהגים לגנוב כלי רכב מן היהודים. ועכשיו תראו, אדם נשך כלב: יהודים (ושאר זכאי חוק השבות) גונבים מכוניות מן הערבים! ברור שמעשה נערי אריאל הרוסים לא תרם לקירוב לבבות בין אריאל לבידיא, ובכלל אינני מצדד בגניבות. אך הדבר המאלף בסיפור הזה הוא הערעור על הדגמים המקובלים והגבולות המקובלים בחברה הישראלית מצד העלייה הרוסית. מסתבר שאפשר להתגורר בתקוע ולהיות פעיל בתנועה ליהדות מתקדמת, לשבת בקריית-ארבע וללמד את הילד יידיש ופסוקים מן הקוראן. אפשר להיות יהודי ימני בלי להיות יהודי.

החברה הישראלית אינה מודעת בדרך-כלל לתכונה הזאת של העלייה הרוסית, וגם הרבה מן העולים עצמם לא. כל אחד חי בעולם משלו וחושב אותו למובן מאליו. אך אין דבר מובן מאליו בארץ הזאת, והעלייה הרוסית מגלה זאת לעצמה ולאחרים.

ד"ר דמיטרי סליבניאק הוא סופר ועיתונאי יליד חבר-העמים

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 10: "יחסים מסוכנים – החברה הישראלית והמתנחלים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה