ארץ אחרת

אנשי ביתא-ישראל, אתיופיה 1972: עד 1977 לא נכנס ארצה

אף יהודי מאתיופיה מתוקף חוק השבות. צילום: שרגא מרחב

קהילת יהודי אתיופיה (המכונה "ביתא ישראל" או "פלאשים"), היתה מנותקת מן היהדות הנורמטיבית. המסורת הדתית של יהדות אתיופיה שונה מהמסורת הרבנית: מקורות התורה שבעל-פה והשפה העברית לא היו ידועים לעדה. אולם מציאות זו לא מנעה את ההכרה הרבנית בזהות היהודית של העדה. חידוש הקשר עם יהדות אתיופיה החל במאה ה-15, בעקבות שמועות שהגיעו על מלחמות ביתא ישראל באתיופיה, שנתאמתו בידיעות מפי עבדים פלאשים שנשבו והגיעו לשוק העבדים באלכסנדריה.

בייחוד ידועה איגרת רבי אליהו מפיררא, איטליה (1435), שסיכם את מה שהעלה מפי אחד מבני העדה: "והעברים ההם להם לשון בפני עצמם, לא עברי, לא ישמעאלי, ויש להם התורה ופירוש עליה על-פה, ואין להם לא התלמוד ולא הפוסקים שלנו וחקרתי ממנו בכמה מצוות מקצתם נוטים לדעתנו ומקצתם נוטים לדעת הקראים ויש להם מגילת אסתר אבל לא חנוכה". דברי רבי אליהו, שהם המקור הראשון מאותה תקופה, מפליאים בדיוקם בהשוואה לידיעות המאוחרות על מנהגי הדת של יהודי אתיופיה ומצביעים על ההכרה הרבנית ביהדות העדה ("והעברים ההם").

כיוצא בזה כתב רבי עובדיה מברטנורא באגרותיו (1488-1490): "אכן מה שהתברר אצלי וידעתי מאין ספק כי באחת מגבולות הפְרִישְטִי יואני [אתיופיה, המכונה כך על שמו של מלך-כוהן בשם יוחנן] שם בוודאי חונים בני ישראל… יש יותר ממאה שנה שנלחמו עם הפרישטי יואני מלחמות גדולות ועצומות ובאחרית, בעוונות, גברה יד הפרישטי יואני עליהם והיכה בהם מכה רבה ועצומה מאוד ונכנס בארצותם והשמיד והחרים וכמעט אבד זכר ישראל מן המקומות ההם והנשארים בהם גזר עליהם גזרות משונות להפר דתם…".

גם רבי דוד בן זימרה, הרדב"ז, ראש רבני מצרים במחצית הראשונה של המאה ה-16, ורבי יעקב קאשטרו, המהריק"ש, ראש רבני מצרים במחצית השנייה של המאה ה-16, נשאלו בענייני המעמד האישי של בני העדה והכירו ביהדותם, כלשון הרדב"ז: "…אבל אלו הבאים מארץ כוש הם משבט דן בלי ספק, ומפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה תפסו להם פשטי הכתובים, אבל אם היו מלמדים אותם לא היו פוקרים בדברי רבותינו ז"ל והוי כתינוק שנשבה לבין הגויים…".

ראוי להדגיש כי דבריו של הרדב"ז נאמרו בהקשר של מעמד "עבד" פלאשי שנקנה על-ידי יהודי בשוק העבדים באלכסנדריה. הרדב"ז פסק כי יש לראות את קניית ה"עבד" כקיום מצוות פדיון שבויים ואין דינו כדין "עבד".

במאות ה-17 וה-18 נמשכו מסעות של חוקרים אל בני העדה באתיופיה, אך הקשר של אלה האחרונים עם יהדות התפוצות היה רופף. אולם באמצע המאה ה-19, כאשר הגיעה השמועה על פעולות השמד של המיסיון הפרוטסטנטי ביהודי אתיופיה, התגייסו למענם חכמי התפוצות, ובראשם רבי עזריאל הילדסהיימר, שיצא בשנת 1864 בקול קורא להצלת העדה.

חכמי ההלכה דאז ידעו, כמובן, על הדמיון הפיזיונומי בין יהודי אתיופיה לבין האתיופים הנוכרים, אך לא ראו בכך סיבה להטיל ספק ביהדותם. כפי שכתב הרב יוסף גוגנהיימר מקלן, גרמניה (1865): "בעובדה שיש גם פלאשים שחורים אין לראות סיבה לכפור בלאומיותם היהודית… האשה הנזכרת בשו"ת הרדב"ז אמנם בעלת התכונה המייחדת העיקרית של הגזע החבשי, ובכל זאת ראה אותה כיהודייה".

ההתעוררות להצלת העדה משמד הביאה לשליחות של חוקר חשוב מצרפת, יוסף הלוי, לכפרי העדה באתיופיה (1867-1868). יוסף הלוי אסף וחקר פרטים רבים על העדה ומנהגיה, אולם שליחותו לא הניבה תוצאות מעשיות. תלמידו, יעקב פייטלוביץ (1881-1955), ייסד ב-1906 ועד למען הפלאשים, בראשות הרב שמואל צבי מרגליות, ראש בית המדרש לרבנים באיטליה (שמקום מושבו היה בפירנצה). הרב מרגליות כתב ופעל בזכות איחוד העדה עם כלל ישראל והוסיף במאמר (1905): "עתה הדעה הכללית היא כי הפלאשים הם יהודים לא רק לפי דתם אלא גם לפי גזעם".

עוד ראוי לציין את האיגרת הרבנית אל בני העדה (1908) מטעם ארבעים ושלושה מחשובי הרבנים בארץ ישראל ובתפוצות, ובתוכם הראשון לציון דאז, רבי אליהו משה פאניז'ל ורבי יעקב דוד וילובסקי מצפת (הרידב"ז). איגרת זו כוללת ביטויי הכרה בזהות היהודית של העדה ("אל אחינו בני אברהם, יצחק ויעקב היושבים בארץ חבש"), הבטחה להחשת סיוע רוחני ותפילה לקיבוץ גלויות.

התמיכה של הרבנות הראשית לארץ-ישראל הגיעה לשיאה בקול קורא משנת 1921 בחתימת שני הרבנים הראשיים לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק והראשון לציון, הרב יעקב מאיר, שכתבו: "בחבש, הרחוקה ממרכז החיים היהודיים, חיים מזה יותר מאלפיים שנה רבבות יהודים, אשר למרות כל התלאות והצרות שעברו עליהם נשארו נאמנים לדתם ולעמם. אבל… ניתק מהם כל יחס וקשר עם העולם היהודי הגדול… עד שהרבה גופי תורה נשתכחו מהם לגמרי והפרוץ עומד על המרובה". הקול הקורא מסתיים בקריאה נרגשת להצלת העדה: "הצילו נא אחים, את אחינו הפאלשים מכיליון ומטמיעה. עזרו נא להשיב אלינו את האחים הנידחים האלה ולא יימחה שבט מישראל מתחת שמי ה'…הצילו חמישים אלף נפשות קדושות מבית-ישראל מכיליון!"

עמדת המדינה

לאחר קום מדינת ישראל התקיימו דיונים ממושכים בין רשויות המדינה אם להעלות את עדת ביתא ישראל, והעדה נאלצה להמתין להכרעה מדינית. הרבנות הראשית לישראל, שתמכה בעליית יהודי אתיופיה, הורתה עוד בשנות החמישים לחייב את בני העדה בגיור לחומרה. דרישה זו כתנאי כשִירות לנישואים כדת משה וישראל של בן העדה אושרה על-ידי בית-המשפט העליון (1966).

בתחילת שנות השבעים גבר הלחץ מטעם בני העדה ואוהדיה לעלייתם, ואישי ציבור פנו מטעם העדה אל הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרב עובדיה יוסף. הרב יוסף פסק (תשל"ג, 1953), בהסתמך על הרדב"ז, המהריק"ש ופוסקים אחרונים, וזו לשון פסיקתו: "הפלאשים הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות ולהחיש עלייתם ארצה… ולחנכם ברוח תורתנו ולשתפם בבניין ארצנו הקדושה ושבו בנים לגבולם".

הרב עובדיה יוסף הוסיף והפציר במוסדות העלייה לסייע במשימה קדושה זו, "שהיא מצוות הצלת נפשות אחינו, לבלתי ידח ממנו נידח, וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא".

פסיקתו של הרב עובדיה יוסף גרמה למפנה ביחסן של הממשלה ושל הסוכנות היהודית לעליית יהודי אתיופיה. אמנם בתחילה, כעדותו של שר הפנים דאז, שלמה הלל, נשארה תשובה זו "בתיקי משרד הפנים כאבן שאין לה הופכין כשנה וחצי". כשנודע לשר הפנים תוכן הפסיקה, ביקש את חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר שינוי מדיניות משרד הפנים ביחס לפלאשים (1974): "אני מבקש אותך, אפוא, לבחון אפשרות משפטית להעניק לפלאשים אשרת עולה לפי חוק השבות כבר עם כניסתם לישראל במקום אשרת הביקור המוענקת להם היום עד לגיורם.

"אני כשלעצמי נוטה בכל הלב לעשות כן כי אין זה מתקבל על הדעת שהפלאשים, לאחר כל התלאות שעברו עליהם, ייכנסו ארצה כתיירים ולא כעולים. בדקתי ומצאתי כי היה תקדים לכך שאדם יקבל אשרת עולה ולא בהכרח יירשם לאלתר כיהודי. הדוגמה הבולטת היא השומרונים… בדעתי אפוא להורות כי תוענק לפלאשים בכניסתם אשרת עולה וזאת ללא כל קשר לשאלת הגיור לחומרה, הנמצאת ממילא כעת בטיפולו של הרב הראשי, הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף".

בעקבות פנייה זו החליטו שרי הממשלה הנוגעים בדבר (1975) כדלקמן:

"1. צוות בראשותו של מר צ' טרלו, מנכ"ל משרד המשפטים ובהשתתפות נציגי משרד הפנים, הקליטה והדתות יבחן את השאלה אם חוק השבות חל על הפלאשים ויחווה דעתו.

2. בשלב זה יובאו לישראל 200-300 נפש מקרב הפלאשים, במסגרת חוק הכניסה לישראל. משרד הקליטה והסוכנות היהודית יטפלו בסידורים הקשורים לכך".

מסמכים אלה מצביעים בבירור על מדיניות הממשלה באותם ימים, שעל פיה ניתנו למספר מסוים מבני העדה אשרות כניסה לארץ כתיירים, ובארץ הם עברו הליכי גיור לחומרה, שרק בסיומם נרשמו כיהודים והוכרו כעולים לכל דבר. עם זאת זכו העולים, במסגרת מדיניות זו, לסידורי קליטה מתאימים. הצוות הבין-משרדי, בראשות מנכ"ל משרד המשפטים, בחן את הנושא ומסר חוות-דעת (אפריל 1975) כדלקמן:

"1. קיימת מחלוקת בקרב חברי הצוות אם 'יהודי' לענין חוק השבות הוא רק מי שהוא יהודי על-פי ההלכה – כפי שסבור חלק מחברי הצוות; או שמא הגדרת 'יהודי' לענין החוק האמור היא הגדרה רחבה יותר – כפי שסבור חלק אחר מחברי הצוות.

2. המחלוקת האמורה אינה טעונה הכרעה בעניין שבפנינו באשר – לדעת כל חברי הצוות – הפלאשים הם יהודים לעניין חוק השבות, תש"י 1950, וחוק מירשם האוכלוסין, תשכ"ה 1965, זאת – על יסוד חוות דעתו של הראשון לציון, כבוד הרב הראשי לישראל, הרב עובדיה יוסף, שניתנה ביום ז' באדר א' תשל"ג, אשר הנוסח המלא שלה ניתן בנספח".

חוות-דעת זו של הצוות הבין-משרדי כללה המלצה (פה אחד), על יסוד פסיקת הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף, כי הפלאשים הם יהודים הזכאים לעלות לישראל בהתאם לחוק השבות. המלצות אלו אושרו על-ידי השרים הנוגעים בדבר והוחלט כי "יוענקו לפלאשים אשרות עולה לפי חוק השבות". עם זאת פורום השרים פנה ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיביע את חוות-דעתו בשאלה אם ניתן לעכב את רישומם כיהודים במרשם האוכלוסין, כל עוד לא השלימו את הליך הגיור.

תולדות העליות

למרות זאת, עד 1977 לא נכנס אף יהודי אחד מאתיופיה במסגרת חוק השבות. לפיכך פרסם שלמה הלל, בתוקף סמכותו כשר הפנים, הודעה פומבית (מרץ 1977) ובה הכריז כי "כל פלאשי זכאי לעלות לארץ והוא ייהנה מכל הזכויות המוענקות לעולים מכוח חוק השבות".

הודעה זו לא גרמה, סמוך לפרסומה, לפעולה מצד הגורמים המופקדים על קידום העלייה. אולם לאחר חילופי הממשלה ובחירתו של מר מנחם בגין לראש ממשלת ישראל ביוני 1977 קיבלה הממשלה החלטה מפורשת בדבר העלייה מאתיופיה. משלב זה ואילך היתה העלייה מאתיופיה תלויה בעמדת ממשלת אתיופיה, שם כיהנה מאז 1977 ממשלה צבאית מהפכנית (הדֶרְג – Dergue).

בעקבות המהפכה ניתקה הממשלה הצבאית של אתיופיה את היחסים הדיפלומטיים בינה לבין ישראל. אולם לאחר מכן, משנקלעה למצב צבאי קשה, היא פנתה אל שלטונות ישראל בבקשה סודית לסיוע צבאי. בשנת 1977 נקשרה בין שתי המדינות עיסקה בדבר רכבת חירום אווירית לאספקת נשק ותרופות לאתיופיה, ובמקביל הותרה יציאת מאתיים יהודים לישראל.

מבצע עלייה זה נפסק בפברואר 1978, לאחר שמשה דיין, שר החוץ דאז, חשף את פרטי העיסקה בפומבי. כמו כן גברה תלותה של אתיופיה בגוש הסובייטי. מאז 1978 נעלמה בהדרגה הנוכחות הצבאית הישראלית באתיופיה ונסגרו לחלוטין שערי העלייה ממנה.

לאחר מכן התגברו הידיעות על מצוקת יהודי אתיופיה תחת המשטר המהפכני שבה. מסוף 1978 ואילך החלו בני העדה ואוהדיה בארץ ובארצות-הברית במסע ציבורי, שבזכותו נקטה ממשלת ישראל במהלך 1979 פעולות ממשיות לעידוד העלייה מאתיופיה.

במקביל גברה המודעות של יהודי אתיופיה לעלייה לישראל. עם גבור המלחמות הפנימיות והמצוקה הכלכלית באתיופיה, שגרמו לבריחת מאות אלפי פליטים מאתיופיה לסודן, הצטרפו אלפים מבין יהודי אתיופיה – לרבות תושבי כפרים שלמים – אל הפליטים שזרמו לסודן בגלי בריחה שונים, החל בשנת 1980 או סמוך לכך.

נתיבי הבריחה והחיים במחנות הפליטים היו קשים וכרוכים בתלאות, בייסורים ובקורבנות רבים. מספר המתים הגיע, לפי הערכה, עד כדי 4,000 נפש עקב התנכלויות ותלאות בנתיבי הבריחה וכן עקב רעב ומחלות בדרך ובתקופת ההמתנה במחנות.

ריכוז אלפי הפליטים יהודי אתיופיה במחנות בסודן והידיעות הקשות על הקורבנות הרבים הובילו לביקורת קשה מצד ארגונים יהודיים מארצות-הברית על ממשלת ישראל ולדרישה להסיר את העיכובים בהצלת יהודי אתיופיה. ראש-הממשלה מנחם בגין הורה להגביר את המאמצים החשאיים לעליית הפלאשים והגיב על הביקורת בהכרזות חד-משמעיות, כדוגמת ההודעה הזו: "ממשלת ישראל דהיום קיבלה החלטה רבת חשיבות להעלות הביתה את כל אחינו הפלאשים והממשלה פועלת ככל יכולתה בהתמדה וללא רפיון להוציא לפועל תפקיד היסטורי זה. אף יום אינו עובר ללא מאמצים מסורים לעמן הצלת אחינו… אנו נמשיך את מאמצינו הבלתי פוסקים ולא ננוח עד אשר אחרון אחינו ישוב הביתה וימצא כאן חוף מבטחים לעצמו ולבני משפחתו…".

ואכן, ב-1981 החלו להתארגן יוזמות של ממשלת ישראל להצלת יהודי אתיופיה שהגיעו למחנות הפליטים בסודן. מאמצים אלה באו לידי ביטוי בשורה של מבצעים חשאיים, שהגיעו לשיאם ב"מבצע משה" (נובמבר 1984 – ינואר 1985). במהלך השנים 1981-1985 עלו לארץ כ-14 אלף נפש (מהן כמחצית ב"מבצע משה"). לכן מכונה מבצע כולל ומפואר זה "יציאת מצרים של יהודי אתיופיה".

שנים אחדות לאחר "מבצע משה" (1989) חודשו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לאתיופיה והדבר איפשר את חידוש העלייה, הפעם בדרך רשמית. ממשלת אתיופיה הסכימה לעלייה בהיקף מוגבל במסגרת של איחוד משפחות. בחודשים הראשונים של 1990 עלו לארץ כ-6,000 נפש, אך לאחר מכן עצרה ממשלת אתיופיה את המשך העלייה. הגבלה זו גרמה לכך שקבוצה גדולה מבני העדה (כ-18 אלף) נדדה מהכפרים לאדיס-אבבה, בירת אתיופיה, והתרכזה בתנאים קשים באזור הסמוך לנציגות הישראלית שם.

בתחילת שנת 1991, בעקבות מלחמת אזרחים באתיופיה, התעורר חשש לגורלם של היהודים באדיס-אבבה. ממשלת ישראל, בסיוע נציגים מטעם נשיא ארצות-הברית, פעלה להשגת עיסקה להצלת הפליטים שבאדיס-אבבה. במאי 1991, כאשר כוחות המורדים התקרבו לבירה וסמוך לבריחת השליט האתיופי מֶנְגיסְטוּ היילֶה מַרְיָם, הושג הסכם בדבר גשר אווירי לפליטים תמורת תשלום לשרידי הממשלה הצבאית. בעקבות ההסכם קיבלה ממשלת ישראל החלטה על קיומו של מבצע הטסה, שכונה "מבצע שלמה". המבצע החל ביום ו' 24.5.1991 ונמשך גם בשבת 25.5.1991 (הרבנות הראשית לישראל התירה, מטעמי פיקוח נפש, את הגשר האווירי גם בשבת). בסך הכל עלו במבצע בזק זה 14 אלף עולים. שאר הפליטים באדיס-אבבה נדחו על-ידי הסוכנות היהודית וממשלת ישראל בנימוק שהם בני פלאשמורה – משפחות מתנצרים (משפחות ממוצא ביתא ישראל שעזבו את העדה ולא היו כלולות במפקד של ביתא ישראל שנערך בשנת 1976).

מאז "מבצע שלמה" עיקר העלייה מאתיופיה בא משתי אוכלוסיות שונות: יהודי קָוארָה ובני הפלאשמורה. יהודי קוארה עלו לארץ בשני גלים: הקבוצה הראשונה, מצפון קוארה, עלתה לאחר "מבצע שלמה" (1992-1993), והקבוצה השנייה, שמנתה כאלפיים עולים, עלתה לארץ משנת 1999 ואילך. לעומת זאת בני הפלאשמורה, ששהו במחנות פליטים בגוֹנְדָר ואדיס-אבבה, עלו לישראל באורח מפוזר יותר (1993-1998, 2000-2001). בשנת 2004 חודשה עליית בני הפלאשמורה בהיקף ממוצע של כ-300 עולים לחודש.

מן הראוי להוסיף דברים אחדים לעניין הגיור לחומרה, שעדיין מאפיל על הקליטה המלאה של בני העדה. סמוך ל"מבצע משה" התעוררה בעדה התנגדות להליכי הגיור לחומרה. בסופו של דבר, בעקבות עתירה לבג"ץ, שונה הנוהל, ובני העדה נרשמו כיהודים ללא תנאי. אמנם בשנת 1983 נרשמו כמה מיהודי אתיופיה כבני הלאום היהודי, בעוד שסעיף הדת בתעודת הזהות נשאר ריק. עם זאת, בסופו של דבר גברה ההנחיה הכללית כי לגבי יהודים אין מקום להבחנה בין דת ללאום. יהודי לפי לאומו הוא גם יהודי לפי דתו.

העלייה הגדולה של "מבצע משה" גרמה לשינוי בעמדת הרבנות הראשית. הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף, שתמך תחילה בדרישת הגיור לחומרה, שינה טעמו ופסק, תוך פולמוס עם פסיקותיו הקודמות של הרב הרצוג, כי הפלאשים הם יהודים לכל דבר: "…ונוראות נפלאתי מה ראה על ככה לדחות דברי גאוני עולם שקובעים בוודאות שאין ספק ביהדותם מפני דבריהם של חוקרים שמטילים ספק ביהדותם. …ואי אפשר שתהיה עדות כזאת [כנגד יהדותם] לאחר שהרדב"ז והמהריק"ש קבעו במפורש שהם משבט דן בלי ספק, מי הוא זה ואי זה הוא שיוכל לצאת נגד עדה שלמה לפוסלם, ולהטיל מום בקודשים.

עוד הוסיף הרב עובדיה יוסף כי יש לנהוג ביהודי אתיופיה "כשם שנוהגין לגבי קהילות שבאו מחוץ לארץ כגון יהודי קוצ'ין, ויהודי רוסיה וגרמניה, שמחזיקים אותם כיהודים לכל דבר ורק בשעת נישואיהם, חוקרים ודורשים במידת האפשר".

חזקת יהדות עולי אתיופיה אושרה על-פי החלטת הרבנות הראשית לישראל (תשמ"ה 1985) וזו לשונה: "האמור בתשובות הרדב"ז והמהריק"ש על יהדותם של עולי אתיופיה, וכתבו עליהם שהם בני שבט דן, מקובל בכלל ישראל, ואין בדורנו מי שיוכל להרהר על פסקיהם…".

עם זאת החלטה זו חזרה על דרישת הגיור לחומרה של כל בני העדה מחשש תערובת נוכרים ("מכיוון שקיימים ספקות שבגלל ניתוקם מכלל ישראל במשך אלפי שנים נתערבו בשבט הזה גם גויים").

על צד זה בהחלטת הרבנות הראשית לישראל יצא בביקורת השופט מנחם אלון (1986), וזו לשונו: "עם כל הכבוד, נראה לי שאין מקום לא מבחינה עובדתית, ולא לפי ההלכה, לחשוש שאולי לא-יהודים התערבו עם יהודי אתיופיה או שמצבם נשתנה באופן משמעותי".

אולם לאחר מכן (1986) הסכימה הרבנות הראשית, בעקבות עתירה לבג"ץ, להסדרי רישום נישואים מיוחדים ליהודי אתיופיה. ההסדר כלל את מינויו של הרב חיים דוד שלוש, הרב הראשי של נתניה (שפסק לקולה, וכדעתו של הרב עובדיה יוסף), כרושם נישואים ארצי של יהודי אתיופיה. עם זאת רבנים רושמי נישואים בערים שונות עומדים עד היום על דרישת גיור לחומרה, ומועמדים לנישואים המתנגדים לדרישת הגיור לחומרה נתקלים בקשיים. בחוזר של משרד הדתות מ-2002 הובאה רשימה מיוחדת של 18 רבנים – חלקם בני העדה האתיופית – המכהנים באזורים שונים בארץ, שהוסמכו כרושמי נישואים שלה. בני העדה אינם רשאים להתייצב בכל מועצה דתית ולזכות בטיפול שוויוני ככל יהודי אחר, אלא עליהם לפנות לרשימת הרבנים המיוחדת. לפיכך הוגשה עתירה לבג"ץ, שנסתיימה בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין (2004), ולפיו תינתן "הוראה לכל המועצות הדתיות בארץ לפתוח תיק לרישום נישואים של מועמדים מעולי אתיופיה, כל אחד במועצה הדתית הקרובה למקום מגוריו, בהתאם לנוהל הרבנות הראשית לישראל תשס"ד. במקרים שבהם תיק הנישואים מצריך בירור נוסף, יועבר התיק לרשם הנישואים הארצי ליהודי אתיופיה, הרב יוסף הדנה, שיטפל בכך בעצמו או באמצעות רבנים שיסייעו לו באזורי הארץ השונים". לפי תלונות של בני העדה, הוראה זו אינה מתקיימת הלכה למעשה, ובני העדה המועמדים לנישואים עדיין נזקקים לרבנים שהוסמכו לכך.

בעיית רישום הנישואים היא הבעיה העיקרית בקליטתם הדתית של עולי אתיופיה, אך מפעם לפעם עדיין עולות תלונות מצד בני העדה גם בעניינים אחרים. לדוגמה: במקומות שונים בלניות במקוואות אינן מאפשרות לעולות מאתיופיה לטבול כדרך נשים אחרות. כמו כן הועלתה תלונה על כך שישנם מוהלים המסרבים למול בשבת את בני העדה שהיום השמיני ללידתם חל בשבת. כמובן, מעשה הבלניות נתקל בגינוי חריף מצד הראשון לציון והרב הראשי לישראל הקודם, הרב בקשי-דורון (2001). הרב הראשי דאז הוסיף כי עניין המילה בשבת יבוא על פתרונו על-ידי גיור לחומרה. נושאים אלה הם יוצאים מן הכלל, ויש לקוות לפתרון כל בעיות הקליטה החברתית והדתית של עולי אתיופיה .

חוגי הרבנות הראשית לארץ-ישראל, מאז הקמתה, קראו להחיש את הצלת שבט יהודי אתיופיה, גם בגלל סכנת ההתבוללות. אך מדינת ישראל, בראשית ימיה, היתה עסוקה בעלייה מתפוצות אחרות ונרתעה מן הקשיים הכרוכים בעלייתם וקליטתם של בני העדה. לבסוף נענתה המדינה ללחצים מן הארץ ומן התפוצות והעלתה את אנשי ביתא ישראל. כיום כמעט שאין זכר להתלבטות המימסד המדיני בתחילת הדרך, בשאלה האם להעלות את אנשי העדה וזו הועברה בתקופה האחרונה לנושא בני הפאלשמורה.