ארץ אחרת

כידוע, כאשר התותחים רועמים, המוזות שותקות ובכל זאת, עלינו לדון עתה כיצד "לחשב מסלול מחדש" על מנת שלא לחזור שוב אל מעגל האלימות וההרס. מהלך זה מצריך חשיבה אחרת נישאר עם פתרונות שאינם אלא תגובות לפעולות של הצד השני וכיבוי שריפות נקודתי. לדעתי, החלוקה המסורתית שבין ימין ושמאל, יהודים וערבים, ישראלים ופלשתינים אינה עובדת עוד. במקומה יש להציב חלוקה בין "הומניסטים", כלומר אנשים ששמים במרכז את כבוד האדם כערך מוסרי עליון, לבין "פונדמנטליסטים", אשר שמים במרכז עולמם ערכים אחרים (דת, לאום וכו').

לשם כך אבקש להפריך שתי הנחות יסוד מרכזיות הקיימות ביחס לסכסוך הישראלי פלשתיני:

הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא סכסוך טריטוריאלי.

שאלת הגבולות – כלומר צידוד בבניית התנחלויות או החזרה לקווי 67' – תפשה בארבעים השנים האחרונות את כל תשומת הלב של הצדדים הנוגעים בסכסוך. כתוצאה מהשאלה היכן יעבור הגבול נוצרה אשליה כאילו פשרה בשרטוט הגבול תביא לרגיעה. התפישה הזו הוכיחה את עצמה ככישלון, שכן ברור כי מבחינת הפלגים הפונדמנטליסטיים בשני הצדדים (חמאס, ג'יהאד אסלמי וארגונים דומים מהצד האחד ואנשי כך, תג מחיר וגורמי קיצון נוספים מהצד השני) השאלה היא האם יכול לחיות כאן יותר מעם אחד. אם אמנם היה הסכסוך הישראלי-פלסטיני סכסוך טריטוריאלי, הרי שהוא התגלגל עתה לסכסוך דתי. אמנם, לא כל מי שלוקח בו חלק מונע מתפישת עולם דתית, ועדיין הקול הדתי נעשה יותר ויותר דומיננטי. האידיאולוגיות הדתיות הפונדמנטליסטיות אינן מוצאות את השאלה "היכן יעבור הגבול" לרלבנטית, שכן לתפישתן לא צריך להיות גבול כלל. הגבול מסמל פשרה והכרה במציאותה של המציאות, ואלו הם מרכיבים הזרים לתפישת העולם הפונדמנטליסטית.

הסכסוך הוא סכסוך בין שתי מדינות לאום.

מדינת ישראל אינה מתמודדת מול מערכת שלטון ריבוני, אלא עם שתי טריטוריות שקיים ביניהן קשר רופף, שאחת מהן מנוהלת בידי ארגון טרור והשנייה בידי רשות שהוקמה אך ורק בעקבות תהליך השלום הישראלי. כתוצאה מכך, נוצרת א-סימטריה נוספת בסכסוך שמקשה מאוד על פתרונו, שכן כל הסכמה שתתקבל עם הרשות הפלסטינית לא בהכרח תהיה מקובלת על החמאס, וההיפך. ללא גורם מדיני מוסדר המאחד בין שני הגופים, לא ייתכן הסכם שלום במובן הריבוני-לאומי של המילה. מדינת ישראל מחויבת בו בזמן למסורת הלאומית המערבית כפי שגובשה לאחר מלחמת העולם השנייה ולמסורת היהודית הקדם מודרנית. שתי המסורות האלו דוגלות בערך כבוד האדם. הציונות היא תנועה מודרנית שמבוססת על רעיון הלאומיות כביטוי פוליטי לערך החירות והריבונות. כתוצאה מכך, המדינה מחויבת לערכי מוסר ושלטון מסוימים שמונעים ממנה פעולות כגון: נקמה, ענישה קולקטיבית או פגיעה לא מידתית ולא מוצדקת בחפים מפשע. החמאס צמח מתוך האסלאם הפונדמנטליסטי שרואה במאבק על השליטה בארץ מלחמת קודש, ג'יהאד. יש לזכור כי כלל החברה הפלשתינית אינה דווקא מזדהה עם ערכי האסלאם הפונדמנטליסטי אבל הדומיננטיות של רעיון זה בשיח הציבורי הפלשתיני אינה ניתנת לביטול. החמאס מנסה להוציא לפועל את האידיאולוגיה הזו באמצעות ניסיון פגיעה כמעט יומיומי בחפים מפשע.

מבחינת החמאס, ההבחנה בין מעורבים לבלתי מעורבים, שהיא אבן היסוד של המוסריות המערבית בנוגע ללחימה, אינה מתקיימת. לעומת זאת, מבחינתנו ויתור על עיקרון המוסריות בלחימה משמעותו הברורה היא חיסול הפרויקט הציוני ואיבוד הלגיטימציה המוסרית לקיומה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, מערבית ודמוקרטית. כך שבסופו של דבר, אנו מגיעים למבוי סתום: לא ניתן לפתור את הסכסוך באמצעים מדיניים של חלוקת הארץ ומסירת שטחים, ולא ניתן לפתור את הסכסוך באמצעים צבאיים של כיבוש וענישה כוחנית. בניגוד למה שנוטים לחשוב חוגים מסוימים בימין, התנהגות החמאס אינה שאלה של כוח. אין רף מסוים של עוצמה שממנו והלאה החמאס יתחיל להתנהג כפי שמצפים ממנו. הניסיון להכות בו בעוצמה רק מעצים אותו משום שהוא מוכיח כביכול את עצם הטענה הפונדמנטליסטית על חוסר הלגיטימיות של הצד השני. מהעבר השני, בניגוד למה שנוטים לחשוב חוגים גדולים אף יותר בשמאל, הסכסוך אינו תוצאה של הכיבוש. הכיבוש מעצים והופך את הסכסוך לבלתי אפשרי לפתרון, אך הסכסוך היה קיים הרבה לפני 67' ואף לפני 48'. לכן, גם סיום הכיבוש באמצעות ויתור על שטחים (כפי שנעשה בעזה ובחלקים מסוימים ביהודה ושומרון) אינו פותר את הבעיה ואינו מביא לתוצאה המיוחלת. המצב בפועל נשאר זהה, משום שהשאלה המרכזית העומדת בבסיס הסכסוך, כמו גם בבסיס הקיום שלנו כאן באופן כללי, נותרת ללא מענה: איזו חברה אנו מעוניינים ליצור כאן, ומה אנו צריכים לעשות על מנת להגשים רצון זה?

מציאת המכנה המשותף

בהינתן ששאלה זו אמורה לעצב את כל אורחות חיינו המשותפים (מבחינה דתית, פוליטית, תרבותית וכו'), ברור כי חוסר היכולת לענות, ואף לקיים דיון משותף על שאלה זו, אינו מאפשר לנו לקיים כאן חיים משותפים לאורך זמן. חוסר היכולת להסכים על "כללי המשחק" הבסיסיים ביותר, גם בתוך הציבור היהודי וגם מחוצה לו, מביאה אותנו לדשדוש ודריכה אינסופית במקום. לכן, השלב הראשון בחישוב המסלול מחדש עשוי להיות מציאת המכנה המשותף העמוק והרחב ביותר עליו ניתן לנהל דיון מהותי מסודר בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין שכננו. כיצד עושים זאת? צעד הכרחי לקיומו של תהליך זה הוא שינוי של קווי המחלוקת וגבולות השיח בחברה הישראלית. מאחר והסכסוך איננו על טריטוריה, אין טעם בהמשך ניהולו של השיח מנקודת המחלוקת של ימין ושמאל. בנוסף, מאחר והסכסוך איננו בין שתי מדינות לאום, גם אין טעם בשימור החלוקה הדיכוטומית של יהודים-ערבים, וממילא גם לא של ישראלים-פלשתינים. במקום זאת, אני מציע לערוך חלוקה מחודשת בין אלו המאמינים בזכותו של האדם להתקיים בכבוד, בשלום ובביטחון, לבין אלו המקדשים את הנאמנות לאל, לטריטוריה או לדת.

לצורך העניין, אכנה את הקבוצה הראשונה "הומניסטים" ואת הקבוצה השנייה "פונדמנטליסטים". בשני הצדדים של הגבול ניתן למצוא אנשים משתי הקבוצות. כך, שבסופו של דבר אנחנו מגיעים לשאלת הפרשנות. השאלה המרכזית ביחס לתפישתו של כל אדם בנפרד, ושל הקולקטיבים החיים כאן בפרט, היא: כיצד אתה מפרש את מקורות המסורת שלך? האם אתה רואה בהם מקור השראה רוחני, סמכות מחייבת ובלתי מתפשרת, או אפילו דוחה אותם בשאט נפש (גם זו סוג של פרשנות). בניגוד למה שנוטים לחשוב, אין זו שאלה אינטלקטואלית גרידא, אלא השאלה היחידה שיכולה להוות בסיס לדיון אמִתי בנוגע לאופן ההתנהלות בארץ הקודש. צריך לעבוד עם שתי ההנחות האלה יחד ולראות לאן הן יכולות לקחת אותנו מכאן. הידברות היא שלב הכרחי בתהליך. ההצעה שלי היא להתעקש על הדיון גם עם הפונדמנטליסטים! יש לקיים שיח עם פונדמנטליסטים משני הצדדים, שיח שאינו מתעלם מהמתח הערכי והאמוני העומד בבסיס הסכסוך. מתוך שיח כזה ייתכן שיצוץ פתח שיהווה בסיס לדיאלוג מתמשך.