ארץ אחרת

לעילוי נשמת הרב הפרופסור עמנואל רקמן, שהגשים בחייו ובתורתו את הערכים הנעלים ביותר של היהדות והדמוקרטיה

"כדי להיות אמריקאים טובים עלינו להיות יהודים טובים יותר, וכדי להיות יהודים טובים יותר עלינו להיעשות ציונים". לואי ברנדייס

תאמינו או לא, אבל היו זמנים שהציונות נחשבה לרעיון מתקדם בקרב הליברלים האמריקאים. תמיכה בציונות נתפשה כשלובה ללא הפרד בתמיכה במטרות נאצלות כמו זכויות האזרח וקידום החירות, חופש הדיבור והסובלנות, פלורליזם תרבותי וזכויות המיעוטים.

התנועה הציונית האמריקאית הונהגה בראשיתה בידי לואי ברנדייס, שהיה אחד האישים החזקים והחדשנים בעת ההיא באמריקה. בין 1913 ל-1921 ברנדייס לא רק העמיד את התנועה הציונית האמריקאית על רגליה, אלא גם יצר את המסגרת המושגית הבסיסית שבאמצעותה מבטאים ומנתבים האמריקאים (יהודים ולא-יהודים) את תמיכתם בציונות ובמדינת ישראל עד עצם היום הזה. הוא הציג חזון של ציונות הנטועה בערכים ליברליים ופרוגרסיביים ממש כפי שהיא נטועה בעניינים יהודיים, ואשר חבה לתומס ג'פרסון לא פחות (ואולי אף יותר) מאשר לתיאודור הרצל. רחוק ככל שיֵראה החזון הזה מהחיים בישראל של היום, ראוי להיזכר בו ולהתחקות אחריו גם בזכות עצמו וגם בזכות הלקחים שניתן להפיק מכוחו וממגבלותיו.
ברנדייס, היהודי הראשון שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, ניצב בחזית המשפט, המדיניות החברתית והמחשבה החוקתית האמריקאית שנים ארוכות לפני כן. דרכו אל הציונות, כדרכם של רבים אחרים שהרצל הוא רק הדוגמה הבולטת שבהם, הובילה אותו מחוגי הכוח וההשפעה שהותר לו להיכנס אליהם כיהודי מתבולל, לדאגות ולתקוות של העם היהודי, ובעיקר למצוקה של יהודי מזרח אירופה. אבל ברנדייס לא היה מסוגל להזדהות בשלמות עם יהודי מזרח אירופה, ועם הסגנון הפוליטי שהביאו איתם לתנועה הציונית, ואחרי שנים אחדות שבהן נמנה עם מנהיגי התנועה הציונית העולמית בחר ללכת בדרך משלו.

לואי ברנדייס נולד בקנטקי ב-1856 למשפחה של יהודים גרמנים מתבוללים. הברק והדחף האינטלקטואלי שלו הביאו אותו לבית הספר למשפט באוניברסיטת הרווארד, שבו ייסד בין השאר את Harvard Law Review, כתב העת המחקרי החשוב הראשון באמריקה בתחום המשפט. ברנדייס השתקע בבוסטון, ובמהלך השנים קנה לו שֵם ומעמד הן של עורך דין תאגידי והן של "פרקליט העם".

ברנדייס בגר בתקופה של שינויים עצומים בחיים האמריקאיים. התיעוש, נדידות האוכלוסין ההמוניות, התאגידים ההולכים וגדלים ועלייתן של הערים הגדולות המאוכלסות בצפיפות – כל אלה יצרו אי-סדרים עצומים, המוני עניים חדשים בערים ובכפרים כאחד, ועושר וכוח בממדים שלא היה אפשר לתאר עד אז. ברנדייס ראה ב"קללת הגדלוּת" – בייחוד של מונופולים לא מווסתים של תאגידים ושל האינטרסים הפוליטיים התומכים בהם – אי-שוויון מבני ואי-צדק שזעק למזור שיספקו החוק והמשפט.

חוק ומשפט נחשבו עד אז לרכיב שמרני בחברה. תפקידם היה בעיקר להגן על הסטטוס קוו החברתי והכלכלי. ברנדייס היה מהראשונים שראו את האפשרויות הגלומות בחוק ובמשפט ככלי לשינוי חברתי. הוא עסק במקרים שהטיפול בהם נועד לקדם עניינים חברתיים ולתקן עוולות מובנות במערכת (דוגמת מונופולים ומערכי שכר לא הוגנים). הוא פיתח לשם כך מתודולוגיה משפטית חדשה, שנסמכה על ידע שהושג ונאסף על ידי מדעי החברה החדשים – כלכלה, סוציולוגיה וסטטיסטיקה.

המתודה החדשה הזאת שיקפה את אמונתו שהמשפט אינו מהות קבועה כשלעצמה, אלא בעיקר אוסף של תשובות ראויות לנסיבות אנושיות משתנות שמכתיבים ערכים בני קיימא, ומעל לכל כבודם האנושי וחירותם של פרטים בחברה. לתפישתו, בעוד הערכים הבסיסיים הם נצחיים ומושלים בכיפה, המשפט הוא ניסוי שלעולם אינו נגמר, והשלטון המקומי באמריקה, על כל רבגוניותו, הוא מעבדה של דמוקרטיה. ברנדייס היה לדמות מפתח בתנועה הפרוגרסיבית האמריקאית – תנועה שהוא הזדהה איתה ואשר היתה קואליציה של ליברלים ושל פופוליסטים כפריים ולאומנים כלכליים. ברנדייס לא היה סוציאליסט; הוא האמין בשווקים חופשיים ובתחרות שהמדינה מווסתת כדי להגן על אנשי עסקים קטנים ולהגביל את השפעתם הפוליטית של העסקים הגדולים. היתה לו השפעה עצומה על וודרו וילסון, מנהיג האגף הליברלי בתנועה הפרוגרסיבית ונשיא ארצות הברית בשנים 1921-1913, וזה מינה אותו ב-1916 לשופט בבית המשפט העליון. בתפקידו זה התגלה ברנדייס כלוחם למען זכויות וחירויות האזרח.

השאלה האמריקאית של קאלן

במשך רוב הקריירה שלו היתה מעורבותו של ברנדייס בעניינים יהודיים מועטה ביותר. ב-1905 הוא נאם בראשונה לפני קהל שומעים יהודי ואמר שהיו לו תקוות גדולות בעבור יהודי מזרח אירופה שהגיעו לאמריקה בהמוניהם, כי להבדיל מהחוגים היהודיים-גרמניים שבהם גדל יש להם "אידיאליזם ויראה".

ב-1910 היה ברנדייס בורר בשביתה של עובדי ענף הביגוד בניו יורק וכך החל להכיר יהודים מזרח אירופים – פועלים שובתים ואינטלקטואלים אקטיביסטים. הם ומאבקיהם נגעו ללבו גם כאשר גילה (כרמז לבאות) שהפרגמטיזם המאוד אמריקאי שלו מתנגש בלהט האידיאולוגי שלהם. וכך החל ברנדייס לצעוד בדרך שיהודים מערביים רבים צעדו בה לפניו, ופגישותיו עם יהודי מזרח אירופה גרמו לו לגעת בחלקים של עצמו שהוא בקושי ידעו על קיומם, והביאו אותו למחויבויות פוליטיות ותרבותיות מן הסוג שהוא לא העלה על דעתו.

התנועה הציונית האמריקאית, שרק עתה הצמיחה נוצות, חשה בהזדמנות שנקרתה בדרכה והחלה לחזר אחריו. הקלה עליה העובדה כי רבים מהאינטלקטואלים והפעילים בתנועה הפרוגרסיבית, שאיתם לחם שכם אל שכם בסוגיות פוליטיות וחברתיות, היו ציונים בעצמם. תחילה החל ברנדייס לייעץ לציונים בדרך דומה לזאת שבה ייעץ ותרם את שמו לכל מטרה ראויה, ועם הזמן העמיקה מעורבותו והלכה – במידת-מה בזכות ידידותו עם הוראס קאלֶן, פילוסוף יהודי צעיר ומי שטבע ראשון את המונח "פלורליזם תרבותי".

ברנדייס הכיר את קאלן, שהיה צעיר ממנו ב-25 שנה, באוניברסיטת הרווארד; וב-1913, כאשר העמיקה מעורבותו בתנועה הציונית, הוא ביקש מקאלן שישלח לו כמה מִכּתביו שבהם פיתח את הרעיון כי במקום להיות "כור היתוך" מוטב לה לתרבות האמריקאית לשאוף להיות "הרמוניה… שכל [תרבות] תורמת לה את הצליל המיוחד שלה". לחילופי הרעיונות בין ברנדייס לקאלן היתה השפעה מכרעת על התפתחות תפישותיו הציוניות.

ברנדייס וקאלן ניסו לענות על שאלה אמריקאית במובהק והיא: איך ייתכן שאני, יהודי אמריקאי המאמין בתרבות, במורשת ובפילוסופיה הציבורית האמריקאית ומזדהה איתן עמוקות, מזדהה עמוקות כל כך עם בעיית היהודים והיהדות ועם הפתרונות שמציעה הציונות לסוגיות אלה? ואיך אמשיך להחזיק באמונותי ובהזדהותי? השאלה האמריקאית של קאלן מהדהדת גם היום.

תשובתם היתה שיש לראות בציונות סוג של פלורליזם תרבותי. זו היתה ציונות מדינית שכללה רכיב הרצליאני חזק של הבטחת זכויות פוליטיות למיעוטים, ורכיב עמוק ברוח אחד העם של תחייה תרבותית המעמידה את האתיקה במרכז. קאלן ואחריו ברנדייס, בתפישה שהיתה תערובת של פנומנולוגיה עצמית ושל פילוסופיה מדינית, הציגו שני טיעונים: ראשית, הזהות האמריקאית, אם מתחקים אחר שורשיה ורעיונותיה העמוקים ביותר, הניבה יבול הרבה יותר עשיר של נאמנויות, תקוות, השתייכויות וערכים מהמורשת האנגלו-סקסית של מייסדיה. הסיבה לכך לא היתה מגוון רחב של תרבויות ומוצאים אתניים שהנוף האמריקאי מנומר בהם, אלא מפני שכמו שקאלן כתב במסה "דמוקרטיה נגד כור ההיתוך" (1915), "האמריקניזציה לא דיכאה את הלאום. האמריקניזציה שילחה את הלאום לחופשי… מאחר ששום פרט אינו אך ורק פרט, האוטונומיה הפוליטית של הפרט משמעה היה אוטונומיה רוחנית של הקבוצה, והיא אף מתחילה לממש אותה". הטיעון השני היה שהציונות יכולה וצריכה לנוע לאורכו של אותו רצף כמו האמריקאיוּת, לקראת ממשל ליברלי שיאפשר למגוון רחב של עמים ומיעוטים לפרוח לאור הניסיון ההיסטורי הייחודי להם. מבחינתם הציונות היתה, במובן העמוק והאמיתי, אמריקאיוּת בעלת שם אחר והסתעפות היסטורית שונה. לדעתם לא היתה סתירה בין המחויבויות שלהם לציונות ולאמריקאיות, מפני שהם ראו כל אחת מהן כהשתקפות כמעט מדויקת של השנייה. מה שעזר להם בכך היה התערובֶת האמריקאית במובהק של פרשנות מילולית של התנ"ך כמנהג הפרוטסטנטים וההומניזם של תקופת ההשכלה, שגם היא השפיעה על מחויבותם הפוליטית לתנועה הפרוגרסיבית.

הכמיהה לצדק
לקראת 1915 הגיע חזונו של ברנדייס לבשלות והוא שטח אותו בנאום לפני ההתאגדות הגדולה ביותר של הרבנים הרפורמים. כמו הרפורמים הקלאסיים, גם ברנדייס תפש את היהדות ואת הערכים היהודיים כמעט אך ורק במונחים של אתיקה אוניברסלית. אבל שלא כמו הרפורמים, שראו את הציונות כמנוגדת לערכים האלה, ברנדייס ראה אותה כדרך הטובה ביותר להוציא אותם מן הכוח אל הפועל.
הכל מתחיל בחירות הפרט – וכדי שהפרט ייווכח בחירותו צריך להיות לו החופש לחיות את חיי התרבות שלו. "דמוקרטיה", אמר ברנדייס, "טוענת בתוקף שהתפתחות מלאה של כל פרט היא לא רק זכותו אלא גם חובתו לחברה; ומיטב תקוותינו לציוויליזציה טמונות לא באחדות אלא בגיוון רחב". מבחינתו, "הרוח היהודית", כפי שהוא קרא לה, היא "מודרנית במהותה ואמריקאית במהותה". הוא המשיך ופירש: "חוקי היסוד של אמריקה שואפים לממש את אחוות האדם. האחווה הזאת היתה לחוק יסוד ביהדות לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה. תביעתה התקיפה של אמריקה במאה העשרים היא צדק חברתי. לכך חתרה גם היהדות במשך מאות רבות של שנים. הסבל, וכן הדת, הכינו את היהודים לדמוקרטיה יעילה. רדיפות נתנו בלבם חמלה רבה יותר. הן הרגילו אותם לכוח סבל ולאורך רוח, לשליטה ולהקרבה עצמית. הן גרמו להם לחשוב, לא רק לסבול. הן העמיקו בהם את הכמיהה לצדק".
והוא סיכם: "נאמנות לאמריקה תובעת… שכל יהודי אמריקאי יֵעשה ציוני. שהרי רק בזכות ההשפעה המאצילה של מאבקיה נוכל לפתח את המיטב שבנו ולהעניק למדינה הזאת את השפע הטמון במורשתנו הגדולה".
בחזונו, יהדות היא משימתו של עם מסוים להנחיל לאנושות ערכים אתיים אוניברסליים, משימה שבני אותו עם יוכלו לממש רק אם ישמרו על זהותם ויהיו נאמנים לניסיונם ההיסטורי. רק אם יזכו לעצמאות, ישתחררו מרדיפות וישמרו על תרבותם במולדתם, יוכלו להיות נאמנים למשימתם האתית, הזהה במהותה למשימה האתית של אמריקה.

שוויון אזרחי ופוליטי לכולם
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מצאו עצמם הציונים האמריקאים בחזית התנועה הציונית העולמית, ולואי ברנדייס הוזנק אל שורות ההנהגה היהודית הבינלאומית. הוא ניגש לעניין באותה רצינות מעשית ומיומנות טכנית שאפיינו אותו בפעילותו בתחומים אחרים וסיסמתו היתה: "אנשים! כסף! משמעת!" ברנדייס ניגש לארגון התנועה, והתחיל לפקח על תוכניות הסיוע ההמוניות שלה באירופה.
חזונו הציוני נוּסח בתמציתיות ב"תוכנית פיטסבורג", שניתן לה פומבי בוועידה שנערכה בעיר זו ב-1918 ואשר תכליתה היתה להציג אישור מחדש (אמריקאי בצורה מפורשת) של תוכנית באזל מ-1897. העיקרון החשוב ביותר של תוכנית פיטסבורג היה "שוויון פוליטי ואזרחי, בלי הבדל גזע, מין או דת, לכל יושבי הארץ", ובסעיפיה הנרגשים פורטו רעיונות של התנועה הפרוגרסיבית האמריקאית, דוגמת בעלות ציבורית על הקרקע, חינוך חינם בבתי ספר ציבוריים וחשיבות השפה העברית.
מנקודת המבט של ימינו נראה המצע הזה כמו מסר מכוכב אחר. ציונות שהעיקרון החשוב ביותר שלה – והעיקרון הפוליטי היחיד שהוגדר במסמך – הוא שוויון אזרחי ופוליטי לכולם, ערבים ויהודים? אבל לפני שנבטל את הרעיון הזה כלאחר יד עלינו לזכור שמשמעותה של הלאומיות היתה שונה בעת ההיא: לפני מלחמת העולם הראשונה היתה הלאומיות תביעה ליברלית, תביעה מוסרית לחירות שהציגו קבוצות אתניות מאימפריות שניהלו מדיניות של דיכוי, ומשום כך תביעה שהתיישבה עם המוסר האוניברסלי. ציונים מימי ראשית התנועה לא בהכרח ראו את היחסים בין היהודים לערבים הפלסטינים כמשחק סכום אפס, משום שאלה גם אלה היו נתונים במאבק נגד האימפריה העות'מנית. אחרי מלחמת העולם הראשונה ונפילת האימפריה העות'מנית, הרוסית והאוסטרו-הונגרית והיחלשות המערכת האימפריאלית של המערב בכללותה שבאה בעקבותיה, היתה הלאומיות יותר ויותר לתביעה שהציגו קבוצות אתניות זו כנגד זו, עד לתוצאות המדממות שאנחנו עדים להן עד היום.
מכל מקום, הגרסה המדולדלת להחריד של התרבות היהודית שבתוכנית פיטסבורג, כפי שהיא משתקפת בקריאה ללימוד השפה העברית ותו לא, בישרה עימות בתוך התנועה הציונית עצמה.

אחרי המלחמה מצא ברנדייס את עצמו במחלוקת הולכת ומחריפה עם ההסתדרות הציונית העולמית ועם נשיאה חיים וייצמן. השניים ניהלו מאבקים ארגוניים עזים, שנראים היום רחוקים יותר מתקופת האבן. המאבק ניטש על הגדרת תפקידה של התנועה הציונית לאחר הצהרת בלפור. ברנדייס ביקש לראות את התנועה ממלאת תפקיד טכנוקרטי של הגשת סיוע כלכלי ומקצועי לתושבי פלשתינה, שתינתן להם יד חופשית בפיתוח עצמם ומוסדותיהם בדיוק כמו אחיהם האמריקאים שברנדייס ואנשי התנועה הפרוגרסיבית לחמו את מלחמתם. אף כי וייצמן הבין היטב את הציוויים שברנדייס פעל לאורם, הוא האמין שהציונות צריכה להמשיך להיות תנועה המונית של העם היהודי – ובראש ובראשונה של יהודי מזרח אירופה, שאת המצוקה הנוראה שלהם ביקשה המהפכה הציונית לרפא באמצעות בניית האומה והם אלה שהעניקו לציונות את משקלה ואת כוחה המוסרי. ב-1921 הושלם הקרע בין השניים. וייצמן המשיך לעמוד בראש ההסתדרות הציונית העולמית, ואילו ברנדייס וחסידיו מצאו נתיבים שונים (דוגמת "הדסה") לפעילותם הציונית; אחדים מהם היו לתומכים של "ברית שלום", אחרים חזרו בסופו של דבר להסתדרות הציונית. המגעים עם יהודי מזרח אירופה הפגישו את ברנדייס פנים אל פנים עם יהדותו ועשו אותו לציוני, והם גם שהדגישו את גבולות המחויבות. בערוב ימיו הוא יצר קשרים אישיים עמוקים עם החוגים הצעירים של השומר הצעיר, תנועה שרעיונותיה המתקדמים תאמו את רעיונותיו ואנשיה היו מרוחקים מהמסורות המזרח אירופיות. הוא הוסיף לכהן כשופט בבית המשפט העליון עד 1939, ובה בעת המשיך להגן על זכויות וחירויות האזרח. הוא מת ב-1941.

מדינה ככלי קיבול לרוח האנושית
האם החזון של ברנדייס רלוונטי לימינו, ואם כן, איזה תוקף יש לו בשבילנו?
יהודים אמריקאים עדיין נאמנים לנוסחת היסוד שלו, שלפיה זהות אמריקאית יכולה לדור בשלום עם זהות יהודית מסוג מסוים, וכי היהדות היא לא-מהותנית במידה רבה ומושתתת על ערכים. את הזהויות הקדמוניות של עם וארץ יש לנפות דרך מסננת של ערכים אוניברסליים, ורק אז הן יֵחשבו לגיטימיות. מדינה צריכה להצדיק את קיומה בהסתמך על ערכים, וכך גם ארץ שתפקידה אינסטרומנטלי בלבד. וכך הציונות, או תמיכה בישראל, היא פן של צידוד הפרוגרסיביזם היהודי הליברלי בארצות הברית. אין כפילות או סתירה בין הציונות האמריקאית והיהדות האמריקאית; אלה תווים משלימים של נאמנות נרחבת יותר לאידיאל הליברלי בכללותו.
השואה העמיקה את המחויבות של יהודי אמריקה לישראל והוסיפה לה כוח ואפילו אימה. המלחמה הקרה הוסיפה תוקף לתפישתה של ישראל כשלוחה של ערכים אמריקאיים, ומאז שנות השישים היתה התמיכה בישראל לביטוי חזק של מדיניות הזהות היהודית. מאותן סיבות עצמן עוגמת הנפש שממשיכה לגרום מדיניות ההתנחלות הישראלית ביהודה ושומרון מכרסמת בציונות האמריקאית ובזהות היהודית הקשורה אליה.
יהודים אמריקאים עדיין תומכים במידה רבה בהשקפותיו הפרוגרסיביות של לואי ברנדייס. עם זאת, עם עלייתם בסולם החברתי-כלכלי, כמוהם כשמאל באירופה ובישראל כאחת, הם איבדו מגע עם מעמד הפועלים שאת האינטרסים שלו ייצגו בעבר. הפרוגרסיביזם שלהם הוא במידה רבה תופעה המאפיינת את המעמד הבינוני, לטוב ולרע.
בישראל עצמה הורגשה השפעתו של ברנדייס בזכות ארגונים כמו "הדסה", שהשילוב האופייני לו של יעילות טכנית, רוח התנדבות והימנעות מפוליטיקת מפלגות (וכן פתיחות כלפי הערבים) הולם את רוחו. בחזית המשפטית שמעון אגרנט, שראה את עצמו כממשיך דרכו של ברנדייס, הביא לא מעט מדאגתו לזכויות ולחירויות האזרח לכהונתו כשופט בבית המשפט העליון; ברנדייס השפיע גם על משפטנים בעלי השקפה ליברלית כמו אהרון ברק.
כמובן, מנקודת המבט של היום הציונות של ברנדייס ושל הוראס קאלן נראית תמימה ומנותקת מהתוהו ובוהו של החברה הישראלית. חזון היהדות שלהם הוא כישלון גמור בעיני היהודים הדתיים, ואמונתם הלוהטת ברעיון שהיהדות באמת נותנת מנדט לדמוקרטיה ולחירות מרוחקת מאוד מהחילוניות העמוקה של השמאל הישראלי, שבכל מקרה ניזון מאידיאולוגיות ומסורות אירופיות יותר מאשר אמריקאיות. השליחים-לכאורה של רעיונות אמריקאיים בחיים הציבוריים בישראל אימצו אל חיקם דווקא את הקפיטליזם של הברונים-השודדים, שברנדייס נלחם בו בנחישות.
ובכל זאת… ברנדייס מציע סינתזה מיוחדת של כמה רכיבים: כמיהה לצדק חברתי (שהרשימה עמוקות את הרב קוק כאשר פגש את ברנדייס בנסיעתו לאמריקה ב-1924); תשומת לב קפדנית לפרטים ממשיים של מדיניות חברתית; מחויבות לשגשוג אנושי שבאה לידי ביטוי במחויבות עמוקה הן לחירות הפרט והן לטיפוח זהויות ותרבויות קבוצתיות; אמונה בפלורליזם הדורשת הן כבוד לתרבותי-שלי והן יחס של כבוד מצדי לתרבות של אחרים. נוכח כל הדברים המחרידים שקורים בחברה הישראלית כיום, למה לא להקשיב לחזון הזה?
מדינת ישראל סבלה משורה של אידיאולוגיות טוטליות, החל בסוציאליזם וכלה בחרד"ליות ובפונדמנטליזם של השוק החופשי. ליברליזם נוסח ברנדייס מציע אידיאולוגיה לא טוטלית הנטועה במחויבויות אתיות עמוקות. נקודת המוצא של משטר מדיני ליברלי היא הנחה אוניברסלית בדבר חירותם המהותית של בני האדם; האוניברסליות הזאת צריכה להביא בחשבון בשלב כלשהו את מרקם חיי הפרטים, כולל המחויבויות של כל אחד מהם. לפיכך, נגזר על הליברליזם, כמעט מעצם הגדרתו, להיאבק תמיד במתח בין הנחות היסוד שלו השואפות לאוניברסליות לבין המגבלות שיוצרות הנחות אלה עצמן – מה שמבטיח לו הגנה מסכנות האידיאולוגיה הנוטה לטוטליות. ומה מגן עליו מליקוי שכנגד, ליקוי של העדר תוכן? עמוד האש של ציונות מדינית כפי שהרצל וברנדייס הבינו אותה כתשובה ממשית לסבל אמיתי מאוד של יהודים אמיתיים מאוד.
בה בעת, לפלורליזם הציוני התרבותי של ברנדייס וקאלן יש ערך רב דווקא מפני שמכוח הגיונו-שלו עליו להכיר בתרבויות אחרות ובעמים אחרים ותביעותיהם לא כדי לשלול את תביעות היהודים אלא דווקא כדי לתת להן תוקף.
הציונות של קאלן וברנדייס – ואולי גם של הרצל – ראתה בעיני רוחה רובד משמעותי של זהות המשותף לתושביה היהודים והלא-יהודים של פלשתינה; דהיינו, כפי שגיבורם אייברם לינקולן היה מנסח, לידה חדשה של חירות ליהודים ולערבים כאחד. כידוע, תושביה הלא-יהודים של פלשתינה ראו את הדברים אחרת, ואולי הם רואים אותם כך עד היום. אבל האם זה פוגם בחזון של עמים הפונים זה אל זה, אם לא מתוך חזון מדיני משותף, הרי לפחות מתוך תמיכה זה בחירותו של זה? האם נוכל לראות את חירות הפרט לא כמשהו שגורם לחיים קולקטיביים להתפוגג, אלא כדבר-מה שעשוי לתת להם דמות וכיוון מוסרי? האם נוכל לבנות ארץ ומדינה לא כאלילים לניתוץ עַם, אלא ככלי קיבול לרוח האנושית?

תרגמה מאנגלית: דינה מרקון

מאמר זה פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 48: "התרוששות- המצב הישראלי לנוכח המשבר הכלכלי והערכי באמריקה". לחצו כאן להזמנת הגיליון