ארץ אחרת

פרופ' סמי סמוחה אינו רואה שחורות. בעודו יושב בלשכתו מסבירת הפנים, הצופה אל העיר שדו-קיום הוא לה מקור גאווה, הוא עדיין מלא תקווה. אך חיפה אינה ישראל, וממגדל השן נגלים לו בבירור תהליכים שאינם מבשרים טובות. ראש וראשון להם הוא מאזן האימה, שהולך ונוצר בין קיצונים משני עברי המתרס היהודי-ערבי במדינת ישראל. "האליטות הערביות", מתריע סמוכה, "החליטו לצאת במערכה הסברתית-משפטית, שבמוקד שלה ניצבת הגדרת הציבור הערבי כאיום אסטרטגי, מבית היוצר של השכ"כ. בעיניהם של מנהיגי הציבור הערבי, הם נציגיו של מיעוט לאומי נרדף. כך הם תופשים ומציגים גם את פרשת עזמי בשארה: הוא לא עשה דבר, מפלילים אותו לא כפרט אלא כמנהיג. לדעתם, הפתרון מחייב שינוי תודעתי בקרב הציבור הערבי ופנייה מוגברת לאמצעים משפטיים בארץ ובחו"ל. 'החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל' הוא עוד נדבך אסטרטגי בתהליך זה, שעתיד להשפיע לרעה".

לביקורתו של סמוחה כנגד האליטות הערביות נלווית ביקורת תקיפה לא פחות כנגד מגמת ההקצנה בקרב היהודים, מגמה שמקורה לדעתו בהבנה שגויה של המציאות: "ערביי ישראל אינם איום אסטרטגי. אין כל עדות לתהליך היסטורי של הקצנה. הגדרת הציבור הערבי כאיום אסטרטגי היא כשלעצמה מסוכנת, מפני שהיא עלולה להפוך לנבואה המגשימה את עצמה".

שלוש מגמות יסוד

כאחד מבכירי הסוציולוגים המתמחים בחקר החברה הישראלית, תרם פרופ' סמי סמוחה, דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת חיפה, תרומה מכרעת להבנת היחסים בין חלקיו השונים של התצרף הישראלי. במחקריו מצביע סמוחה על שלוש מגמות יסוד, המאפיינות את ערביי ישראל בדורות האחרונים: ישראליזציה, פלסטיניזציה ואיסלאמיזציה.

רוב ערביי ישראל אינם רואים סתירה הכרחית בין זהות ישראלית לזהות פלסטינית, והם אינם מעוניינים בהתגלעות של סתירה שכזאת. לא כן רבים ממנהיגי הציבור הערבי. כמו היהודים, גם הם חושבים ששני התהליכים מנוגדים וסותרים זה את זה. לדעתי, מטרתם של רבים ממחברי "החזון" היא לפגוע בתהליכי הישראליזציה של הציבור הערבי הרחב

"ישראליזציה אין פירושה הזדהות עם המדינה; את זה כמעט לא תמצא. ישראליזציה היא קשירת גורלך ועתידך בגורלה ובעתידה של המדינה. אתה רואה את עצמך כחלק מהמדינה, אינך שוקל חלופות אחרות ורוצה לממש את זכויותיך בתוכה. משמעות הדבר היא גם שאתה חושב במונחים ובסטנדרטים ישראליים. אם אני מתגורר בכפר ערבי, אני רוצה את אותם תנאים ושירותים שאזרח יהודי נהנה מהם. נקודת ההתייחסות שלי אינה ערבי המתגורר בגדה או בירדן, אלא יהודי המתגורר בכרמיאל ובנהריה. הישראליזציה כרוכה גם בהבנה, שהאזרחות הישראלית היא נכס. אף על פי שרוב הערבים רואים בעצמם אזרחים סוג ב', ישראל עבורם עודנה דמוקרטיה, מדינת רווחה, חברה מפותחת המאפשרת ניידות חברתית-כלכלית, ומה לא פחות חשוב, יציבות, שאינה מנת חלקם של בני עמם הפלסטינים המתגוררים מחוץ לגבולותיה.

מה השינוי שחל, אם בכלל, בשנים האחרונות?

מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה יש ירידה בישראליזציה, אך קו השבר שורטט עוד קודם לכן, בעקבות רצח רבין. אירועי אוקטובר 2000 הם התולדה של השבר.  ממשלת רבין בשנים 1995-1992 היתה תור-הזהב ביחסים בין יהודים לערבים בישראל. רבין עצמו סימל את ההתפתחות הזו, את הסיכוי לחיים של כבוד במדינה יהודית, הן במישור הרוחני והן במישור החומרי. מה שנוגע למישור הרוחני, היתה חשיבות עצומה להסכם אוסלו, להכרה בעצם קיומו של העם הפלסטיני ובנציגותו הלגיטימית.

האם משתמע מכך, שהדברים אמורים גם בערביי ישראל? האם גם הם זכו להכרה כמו הפלסטינים, ובתור שכאלה, כמי שאש"ף הוא למעשה נציגם הלגיטימי?

השאלה הזאת לא עלתה על הפרק, וביחס אליה היתה מחלוקת בין רבין לערבים. מה שכן עלה על הפרק הוא שרבין אותת לעולם הערבי כולו, שהוא מוכן להתפייס עם העם הפלסטיני ולהכיר בזכותו להגדרה עצמית, וכן שהוא מקבל למעשה את העיקרון של חלוקת הארץ. עבור ערביי ישראל זו היתה פריצת דרך. ככלות הכל, זה היעד שרק"ח, אשר הנהיגה את ערביי ישראל מ-1965, נאבקה תמיד כדי להשיגו: שלום, שתי מדינות לשני עמים ושוויון.

האם רבין היה לערביי ישראל מה שבגין היה למזרחים: מנהיג שהם האמינו כי יאפשר להם להיות חלק אמיתי מהחברה הישראלית?

כן, במובן מסוים, מבחינת הנכונות להעניק שוויון ומבחינת העשייה למענו. רבין התייחס בכבוד לציבור הערבי ולמנהיגיו. הוא שיתף אותם בדיונים, והפך אותם לתומכים פעילים בתהליך השלום. אבל המהלך לא הסתכם במתן כבוד בלבד. רבין ביטל את הקצבאות של יוצאי צבא, ותוך שנתיים ירד שיעור הערבים העניים מחמישים ל-38 אחוזים. שלום ושוויון, כבוד ורווחה – אלה חוללו שינוי תודעתי: ערביי ישראל הבינו שגם ממשלה יהודית-ציונית יכולה לכלול אותם כבני-בית בחברה הישראלית וכבעלי-ברית בעיצוב פניה. לכן זה היה תור-הזהב ביחסיהן של שתי הקבוצות, וזו סיבת האבל הגדול על מותו של רבין בקרב הציבור הערבי. אחרי הרצח, תחת מנהיגותו של נתניהו, נקטע התהליך.

אלא שבין רבין לנתניהו היתה תקופת הביניים של פרס, ואחת הסיבות לתבוסתו בבחירות על חודם של 16 אלף קולות היא הטלת הפתק הלבן על-ידי אזרחים ערבים רבים בעת הצבעתם למועמד לראשות הממשלה.

ערביי ישראל לא ראו בפרס את ממשיך דרכו של רבין, ותחת נתניהו השבר התודעתי העמיק מאוד. בסקר שנערך ב-1999, בשלהי שלטונו של נתניהו, הביעו למעלה מחמישית מהנשאלים הערבים תמיכה בשימוש באלימות לקידום האינטרסים של הציבור הערבי; עלייה חריפה לעומת שיעור זניח של התומכים בכך בעבר, שעמד על כחמישה אחוזים. בעת הזאת הוכשרה דעת הקהל להתפרצות האלימה של אוקטובר 2000, וּועדת אור אכן מצביעה על כך. גם ברק תרם לתהליך: הוא ביזה את ערביי ישראל – קיבל את קולותיהם והתעלם מהם לגמרי. ומה שנתפש בעיניהם כהשפלת ערפאת בקמפ-דייוויד, הגדיש את הסאה. חשוב להבין, כי השבר היה קשה במיוחד על רקע התקווה העצומה, שהפיחה תקופת רבין. הנפילה היתה כואבת מאוד, וכתוצאה מכך נשחקה מגמת הישראליזציה.

האם מגמה זו אין בה "איום אסטרטגי" על החברה היהודית ועל מדינת ישראל?

שקיעת הישראליזציה עשויה להיות תופעה זמנית בלבד. והראָיה היא שבתקופת רבין התגבש רוב גדול בציבור הערבי, שקשר את גורלו עם מדינת ישראל כמדינה יהודית. לכן אין במגמה הנוכחית ביטוי לעניין מהותני, הטבוע בציבור הערבי. אמנם השנים האחרונות העידו על הקצנה, אבל השנים הבאות עשויות בהחלט לבשר התמתנות. אם יצמח מחר מעין "רבין 2", בהחלט ניתן להשיב את הגלגל לאחור.

בצד מגמה זו, אתה מצביע גם על תהליכי פלסטיניזציה. כיצד הושפעו התהליכים האלה מהתמורות שחלו בדור האחרון?

מחצית מערביי ישראל רואים את עצמם כפלסטינים, מחציתם כישראלים, ורבים מהם רואים את עצמם כבעלי זהות כפולה. אבל איני מוצא קשר סיבתי בין המגמות. אלה הם צירים נפרדים, שיכולים לעלות ולרדת במקביל, או לנוע בכיוונים הפוכים. מכל מקום, בניגוד לירידה בישראליזציה בשנים האחרונות, תהליך הפלסטיניזציה הוא תנודתי ביותר ולא עקבי. רוב ערביי ישראל, הציבור הרחב, אינם רואים סתירה הכרחית בין זהות ישראלית לזהות פלסטינית, והם אינם מעוניינים בהתגלעות של סתירה שכזאת. לא כן רבים ממנהיגי הציבור הערבי. כמו היהודים, גם הם חושבים ששני התהליכים מנוגדים וסותרים זה את זה. בעיני אותם מנהיגים ערבים, הפלסטיניזציה צריכה וחייבת לבוא על חשבון הישראליזציה. זו לדעתי מטרתם של רבים ממחברי "החזון": לפגוע עוד יותר בתהליכי הישראליזציה, ואמנם יש סכנה שהם יצליחו בכך.

האם הדבר תלוי בין השאר בעתידה של המגמה השלישית, האיסלאמיזציה?

ערביי ישראל אינם איום אסטרטגי. אין כל עדות לתהליך היסטורי של הקצנה. הגדרת הציבור הערבי כאיום אסטרטגי היא כשלעצמה מסוכנת, מפני שהיא עלולה להפוך לנבואה המגשימה את עצמה

איסלאמיזציה היא תהליך של מעין "התחרדות מוסלמית", נהירה אחרי האיסלאם הפוליטי. באפיק זה ניכרת עלייה מסוימת, אך שינוי מובהק יותר הוא השיפור ביחסה של האוכלוסייה הערבית בישראל ל'תנועה האיסלאמית'. בתחילת דרכה רבים בציבור הערבי, נוצרים וגם מוסלמים לא-דתיים, הביעו חששות כבדים ביחס אליה, אך בחלוף הזמן התרגלו, וההתנגדות כלפיה פחתה. מכל מקום, בדומה לפלסטיניזציה, גם מגמה זו לא בהכרח מובילה לשחיקת הישראליזציה.

דמוקרטיה? אתנוקרטיה? דמוקרטיה אתנית?

אחד הפולמוסים המחקריים החשובים והמעניינים, שסמוחה השתתף בהם בשנים האחרונות, מתמקד בשאלת יכולתה של ישראל ליישב בין היותה מדינה יהודית להיותה מדינה דמוקרטית, שאלה הניצבת בלב מסמכי "החזון". מסמכים אלה מחרים-מחזיקים אחר פרופ' אורן יפתחאל מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שטבע את המושג "אתנוקרטיה". לדידו, העדפתה העקרונית של הקבוצה האתנית היהודית בישראל פוסלת את הגדרת המדינה כדמוקרטיה. מן העבר השני, יש הסבורים כי ישראל היא דמוקרטיה לכל דבר ועניין. בתווך מצויה עמדתו המורכבת של סמוחה, הגורס כי ישראל היא אכן דמוקרטיה, אך מ"איכות נמוכה", לא מערבית ולא ליברלית: דמוקרטיה אתנית. בראשית דרכו האקדמית עמדתו היתה שונה.

"כשהתחלתי לחקור את הנושא בשנות השבעים, חשבתי שישראל אינה דמוקרטיה כלל ועיקר. קבעתי שישראל ביחסה לערבים היא בעצם 'דמוקרטיה של עם אדונים'. אבל הסקרים שערכתי לימדו כי רוב הערבים סבורים אחרת. לנוכח הממצאים האלה התחלתי לתהות, שמא טעיתי. לבסוף, בשנות התשעים, הגעתי למסקנה שישראל היא אכן דמוקרטיה, אבל לא ליברלית ולא מהזן המערבי, ולפיכך טבעתי את המושג 'דמוקרטיה אתנית'. אני למדתי מהערבים בישראל לכבד את הדמוקרטיה הישראלית, כי ראיתי שהם עצמם מכבדים אותה".

וכך גם היום?

הציבור הערבי הרחב סבר, ועודנו סבור, שישראל היא מדינה דמוקרטית. על כך מלמדים כל הסקרים, גם אלה שנערכו בשנים האחרונות. לעומת זאת, האליטות קובעות שזו אינה דמוקרטיה, ואליהן מצטרפים כיום עוד כשליש מכלל ערביי ישראל. הציר המחקרי בעבודתי המתייחסת לציבור הערבי במדינה הוא "תיאוריית הפוליטיזציה": ככל שהתודעה של ערביי ישראל נעשית מפותחת יותר, הם מגלים את האי-שוויון וההדרה, וכפועל יוצא מכך, גדלה גם האי-סובלנות – אף זהו כמובן ביטוי לישראליזציה. ככל שהם נעשים יותר פוליטיים, כן התפישה שלהם בנוגע לדמוקרטיה הישראלית נעשית ביקורתית יותר, ואצל האליטות הגיעו הדברים לידי כך, שבעיניהם אין זו דמוקרטיה כלל.

אתה שולל עמדה זו, וטוען בכל זאת שהדמוקרטיה הישראלית אינה מערבית ואינה ליברלית, ולפיכך  נחותה. אבל האם אינך משתמש בסרגל מדידה שאינו הולם את מידותיה של ישראל? ככלות הכל, במערב התגבשו במשך מאות שנים אומות שחלקו וחילקו ביניהן שוב ושוב את השטח, גירשו והטמיעו אוכלוסיות שלמות, וזו הסיבה לשיעור הנמוך יחסית של המיעוטים האתניים בקרבן, המאפשר גם לדמוקרטיה אתנית ביסודה לעטות דמות אזרחית.

"איסלאמיזציה היא תהליך של מעין "התחרדות מוסלמית", נהירה אחרי האיסלאם הפוליטי. באפיק זה ניכרת עלייה מסוימת, אך שינוי מובהק יותר הוא השיפור ביחסה של האוכלוסייה הערבית בישראל ל'תנועה האיסלאמית'. בדומה לפלסטיניזציה, גם מגמה זו לא בהכרח מובילה לשחיקת הישראליזציה"

יש ממש בטענה הזאת, והנה דוגמה: בשלוש המדינות הבאלטיות חיים מיעוטים רוסיים גדולים למדי. בליטא קיבלו כל התושבים הרוסים אזרחות; בלטביה ובאסטוניה נשארו רבים מהם בלא אזרחות, ונקבעו תבחינים קשים במיוחד לקבלתה. מדוע? כי בליטא חלקם של הרוסים באוכלוסייה הוא שישה אחוזים בלבד, ואילו בלטביה ובאסטוניה שיעורם מגיע לרבע מכלל התושבים, ואף יותר (ולכך נוספים מיעוטים אתניים אחרים). דוגמה נוספת: בהונגריה מוענקת אוטונומיה תרבותית לכל מיעוט. מדוע? כי שיעור כל המיעוטים יחדיו הוא כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה. הדמוקרטיות במערב התפתחו מאות בשנים, ובמהלך תקופה זו חיסלו את המיעוטים, בעיקר על-ידי הטמעה. בשלוש ארצות בלבד לא הצליחו לעשות זאת: בבלגיה, בשווייץ ובקנדה, ולכן בשלושתן יש דמוקרטיה הסדרית, שהיא דו-לאומית ביסודה. אם בישראל תתפתח דמוקרטיה איכותית, היא תנוע בכיוון הזה, כי יש בה מיעוט לאומי גדול שאינו נטמע.

שאם לא כן, ניוותר, לדבריך, דמוקרטיה "מאיכות נמוכה". האם יש בהכרח סתירה בין ליברליזם לאתנו-לאומיות? האם דמוקרטיה אתנית אינה יכולה להיות גם ליברלית?

לדעתי, דמוקרטיה היא ביסודה נוהלית, וזה טיב המשטר בישראל, אך איכותה נמוכה; המדד הוא השוויון.

לא החירות? שהרי דמוקרטיה אתנית, יותר מדמוקרטיה אזרחית, המתנערת מכל ביטוי קיבוצי של זהות אתנית, דווקא עשויה להעניק לפרט חירות רבה יותר: מבחינת השתייכותו הקיבוצית וביטוייה התרבותיים, ובמידת-מה גם הפוליטיים.

לדמוקרטיה אתנית יש חסרונות מרובים, גם באשר לערך החירות וגם באשר לערך השוויון. הדמוקרטיה המיטבית במצב הישראלי היא דמוקרטיה הסדרית. וזה הכיוון, לכן אני גם לא כל-כך נבהל ממסמכי "החזון".

אם כן, תסכים לדו-לאומיות על כל המשתמע ממנה, ובכלל זאת התביעה שמעלה "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" לקבלת זכות הווטו ולביטול חוק השבות?

מבחינתי, זכות הווטו אינה באה בחשבון בשום פנים ואופן, כי משמעה קץ המדינה היהודית. בדומה לכך, אני מתנגד לביטול חוק השבות ולקביעה של מכסת הגירה יחסית.

האם זה כל-כך נורא?

וזה אמנם מה שאומרים הרבה פוסט-ציונים: גם אם תבטל את אופייה היהודי של המדינה ואת חוק השבות, בכל זאת יהיה כאן רוב יהודי ותרבות יהודית-עברית. אבל הבעיה המכרעת בכל הנוגע לכך היא מידת האיום שחשים היהודים בישראל, הסבורים כי עיגון רשמי של יהודיוּת המדינה חיוני להם ולעם היהודי כולו.

וכך גם אתה חש?

כן. אני חושב שבשלב הזה בהיסטוריה, כשהלאומיות עוד מושלת בכיפה, ובייחוד במזרח התיכון, היהודים עדיין זקוקים למדינה. מאחר שכך, ומאחר שהיהודים אינם קולוניאליסטים ויש להם זכויות היסטוריות במקום, קיומה של ישראל כמדינה יהודית מוצדק. ועם זאת, חשוב להדגיש ביושר כי מדינה מן הסוג הזה תהיה בהכרח דמוקרטיה מאיכות נמוכה, שהאפליה כלפי הערבים טבועה באופייה. צריך להפסיק להעמיד פנים ולומר בגילוי לב: הדבר הראשון שעל סדר-היום שלנו הוא הצלתו של העם היהודי, ולכן אפשר לקיים כאן לכל היותר דמוקרטיה מאיכות נמוכה. חייבים להודות בכך, ואז לפתוח בדו-שיח עם הערבים.

דו-שיח על מה? הרי אתה מניח מראש שהדמוקרטיה הנחותה חיונית לקיום העם, שבשמו נוצרה המדינה.

על המידתיוּת. על מידת האפליה. למשל, לפי הסקרים שערכתי, שליש מאזרחי המדינה היהודים מעוניינים לשלול את זכות ההצבעה מהערבים, ארבעים אחוז קובעים שאינם מוכנים שהבוס שלהם יהיה ערבי. מה זה? זה מדינה יהודית? צריך להוקיע תופעות כאלה.

מה הסיכויים להצלחתו של מהלך הסברתי מעין זה, כל עוד הסכסוך נמשך?

"ממשלת רבין בשנים 1995-1992 היתה תור-הזהב ביחסים בין יהודים לערבים בישראל. רבין עצמו סימל את ההתפתחות הזו, את הסיכוי לחיים של כבוד במדינה יהודית, הן במישור הרוחני והן במישור החומרי. מה שנוגע למישור הרוחני, היתה חשיבות עצומה להסכם אוסלו, להכרה בעצם קיומו של העם הפלסטיני ובנציגותו הלגיטימית"

הם אינו רבים, ובמובן הזה מסמכי "החזון" התפרסמו בעיתוי אומלל. זוהי, בין היתר, תולדה של כשלון המאמצים להגיע לעמק השווה במסגרת דיונים משותפים בין יהודים לערבים. ניכרת כאן גם טביעת האצבעות של עזמי בשארה, שעיצב במידה רבה את השיח הפנימי בציבור הערבי. איני משוכנע כלל שהם מאמינים, שבאמצעות המסמכים האלה הם באמת ישנו את אופייה של המדינה. "החזון" נועד בעיקר לעיצוב דעת הקהל הערבית, בהתאם לקו מחשבה שהחל להתפתח בעקבות הסכמי אוסלו. לפי היגיון זה, פתרון הסכסוך לא זו בלבד שלא ישפר את מצבם של הערבים בישראל, אלא אף יכול להיות להם לרועץ, שכן השלום עלול לקבע את מעמדם הנחות במדינת ישראל. הקמתה של מדינה פלסטינית תגשים את מאווייו של העם הפלסטיני, ולתביעותיהם של ערביי ישראל יהיה פחות תוקף. הבעייתיות המסוימת, שרואה המערב במתן לגיטימציה למעמדה של ישראל כמדינה יהודית, נעוצה כל-כולה בכיבוש. ברגע שעניין זה ייפתר, ההכרה המערבית ביהודיותה של המדינה תהיה שלמה. האליטות הערביות-ישראליות מבקשות להקדים תרופה למכה: לקדם את סדר-היום של הציבור הערבי בישראל עוד בטרם בוא השלום.

האם אין בכך משום מוסר כפול? ככלות הכל, הרי המדינה הפלסטינית שתקום תהא מדינת לאום, וגם אם יתקיים בה משטר דמוקרטי, תהיה זו ככל הנראה "דמוקרטיה אתנית", על-פי הגדרתך. האם בשיח האינטלקטואלי הערבי-פלסטיני ישנה הידרשות לַסוגיה? האם התביעות שיופנו למדינה זו יהיו זהות לתביעות המופנות כלפי ישראל (משמע, ויתור על אופייה האתנו-לאומי)?

הם אומרים שזה לא רלבנטי, כי אם זה אמנם רלבנטי, נשמטת הקרקע מתחת לטיעון שלהם. אני אמרתי לבני-שיחי מקרב הציבור הערבי-ישראלי: אתם לא יכולים להציג את עצמכם כעם בפני עצמו, אתם מיעוט לאומי וחלק מעם, ולכן אין לכם זכות לתבוע מדינה דו-לאומית. התגובה העיקרית שלהם היא מילות-קוד: אנחנו התושבים המקוריים, אנחנו הילידים ואתם הקולוניאליסטים, בדומה לאינדיאנים בארצות-הברית ולאוכלוסייה הילידית באוסטרליה, העמים שהיו שם לפני האירופים, עמים בפני עצמם.

ארצות-הברית ואוסטרליה אינן מדינות דו-לאומיות, ולקבוצות האלה אין בהן זכות וטו.

נכון. ההבדל הוא ששם חיסלו אותן, ופה לא.

כן למדינה יהודית, לא למדינה ציונית

שאלת המפתח המלווה את פרסומו של "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" היא מידת קבלתו בקרב הציבור הערבי. פרופ' סמוחה הוא הבכיר והוותיק שבחוקרי דעת הקהל בסוגיות אלה. מאז 2003 הוא מנהל את הפרויקט הרב-שנתי "מדד יחסי ערבים-יהודים בישראל", בחסות המרכז היהודי-הערבי באוניברסיטת חיפה. הסקר המקיף הראשון שנעשה במסגרת הפרויקט התפרסם ב-2004, וסקר עדכני עתיד להתפרסם בחודשים הקרובים. והנה, נראה כי דווקא לנוכח התהייה האקטואלית – באיזו מידה מאמצים ערביי ישראל את חזון המדינה הדו-לאומית – סבור סמוחה, כי עריכת משאלים בנושא היא כמעט מיותרת.

אתה מעלה על דעתך ערבי שיתנגד לדרישות האלה? ברור שהם יהיו בעד מדינה דו-לאומית. זה הפתרון הטוב ביותר עבורם, העולה מבחינתם גם על האפשרות שישראל תיעלם ואת מקומה תתפוס מדינת פלסטין גדולה, מהים עד הנהר.

הסקרים האחרונים שערכת מציגים לנו בבואה פרדוקסלית-לכאורה של עמדות הציבור הערבי ביחס למתן לגיטימציה למדינת ישראל. בעיני רוב הציבור היהודי משמעה של הציונות היא ריבונות יהודית, ואילו הנשאלים הערבים מבדילים בין יהודיותה של המדינה לציונותה. מחד, כמעט שלושה רבעים מהם מוכנים להצדיק את קיומה של מדינה יהודית (ובלבד שתהיה דמוקרטית). מנגד, רק פחות מרבע מקרבם מקבלים את זכותה לפעול לשימורו של רוב יהודי, ועוד פחות מכך משלימים עם היותה ציונית; היתר – ברוח החלטת עצרת האו"ם מ-1975 – מזהים ציונות עם גזענות.

ערביי ישראל מעניקים לגיטימציה ליהודיותה של המדינה, אך לא לאופייה הציוני. אין בין השניים חפיפה מלאה. מדינה יהודית יכולה ללבוש צורות שונות, כולל אופי ציוני; גם מדינה ציונית יכולות להיות לה גרסאות שונות. הערבים מזהים ציונות עם הערכים השליליים ביותר. לפיכך, השאלה המכרעת היא היכן עובר הקו האדום, הן בעיני היהודים והן בעיני הערבים. מכל מקום, חייבים להבחין בין האליטות לבין הציבור הרחב, שמוכן לפשרות רבות. אחת הראיות לכך היא מפלגת רע"מ, שזכתה למחצית מכלל המנדטים של המפלגות הערביות. בניגוד לבל"ד ולחד"ש, היא כבר הודיעה על נכונותה להצטרף לקואליציה משותפת עם מפלגות יהודיות. כך, לצד הסיסמאות, יש נכונות להשתלבות. גישתם היא גישה מעשית.

האם נכון אפוא לדבר בשפת מעשה ותו לא, ולנסות להגיע לעמק השווה בנוגע לחלוקת הטובין, בלי לעסוק בשאלות נורמטיבית של זכויות, צדק, אחריות ואשמה?

אני חושב שהגדלת השוויון האזרחי בין יהודים לערבים, מתוך מחויבות רעיונית, תשפר את היחסים, תמתן את העמדות של הציבור הערבי ותביא להשלמה רבה יותר מצד הערבים עם קיום המדינה ועם מעמדם כמיעוט בתוכה. את הסף הציוני – הכרה בזכותו של העם היהודי, ככלל, למדינה – הם לא יחצו. עם זאת, ביחס לאליטות הערביות, ייתכן שדווקא הגדלת השוויון תעצים את התנגדותן. מבחינה כלכלית-חברתית, אנשיהן ממילא נהנים ממעמד משופר ושאיפותיהם עתה חותרות אל מעבר לכך, למען עצמם ולמען הציבור הערבי ככלל, שבניגוד להם, נכון הרבה יותר לפשרות מעשיות.

לאור זאת, לו היו ערביי ישראל חוזרים במנהרת הזמן לסתיו 1947, כיצד היו מגיבים על הצעת החלוקה?

ודאי שהיו מסכימים. גם אנשי החמאס היו מסכימים.

במסגרת תוכנית החלוקה רובם היו נעשים אזרחי המדינה הפלסטינית, והנה כיום מתנגדים רוב ערביי ישראל לתוכניות המציעות להעביר את יישוביהם לתחומי פלסטין.

צריך לזכור, שהאינטרס הלאומי הוא לא תמיד השיקול המכריע. הערבים רוצים לחיות במדינה יהודית לא בגלל אופייה היהודי, אלא למרות אופייה זה, וזאת, כי המדינה מבטיחה דאגה לאינטרסים אחרים: דמוקרטיה, מודרניות, רווחה ויציבות. תמורת זאת הם מוכנים לוותר על מאוויים לאומיים. רוב האוכלוסייה מתנגד לתוכנית המשולש, וכן גם המנהיגות. תשאל אותם מדוע, והם מתחילים לגמגם.

הראיון פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 39: "חזון ערביי ישראל- ערבים ויהודים מול המסמכים החדשים". לחצו כאן להזמנת הגיליון