ארץ אחרת

"הנאום האחרון של משה", מיכה גודמן, ידיעות אחרונות, 2014

 "פתחנו את הפרק", כותב גודמן, "כשאנו מניחים הנחה כפולה: ספר דברים הוא ספר אנושי והמחבר שלו הוא משה" (עמ' 32). כלומר, כך אני מבין, על פי גודמן, בראשית שמות ויקרא במדבר הם ספרים אלוהיים ומחברם הוא אלוהים, או, בניסוחו האומלל של המחבר: "עד לספר דברים סופרה התורה מנקודת מבטו של אלוהים". אמונית, איני יכול להיות שותף לאמירה זו. ספרותית ו"ארכיאולוגית", לטעמי, אין בה אמת

א. הדרכות מוסריות נעלות, רעיונות יפים, הבחנות שובות לב, ניסוחים פוקחי עיניים, כל אלה נמצאים בשפע בספרו האחרון של מיכה גודמן, וכל הרוצים למוצאם אין להם אלא לפתוח בעמוד 39, שבו מתחיל פרק א', ולקרוא בהנאה גדולה עד עמוד 270, שבו מסתיימת האחרית דבר. אני, לעומת זאת, שגיתי, שמעתי בעצתו של בעל הספר, התחלתי לקרוא בהקדמה (עמ' 9), קינחתי בנספח (עמ' 289-271), ובשניהם נתקלקלה הנאתי בשל התעקשותו מכמירת הלב של המחבר ללהטט בין מדע לאמונה, בין מחקר למסורת, בין ספקנות לפסקנות, לרַצות את התאומים המתרוצצים בקרבו ובסביבו, זה מפרכס לצאת בראותו היכלי מדע וביקורת וזה מפרכס לצאת בראותו מקדשי מעט והיכלי תורה.

ב. כעדותו של מחבר הספר, "הנאום האחרון של משה" לא נכתב כמחקר מקראי (עמ' 272) אלא כעיון חינוכי. הוא משתמש במקרא כדי למסור בידינו לקחים חשובים: "גבהות לב מביאה לשכחת אלוהים, שמתבטאת בעבודת אלילים" (עמ' 84); "שימוש יתר בכוח מביא לאובדן הכוח" (עמ' 193) ועוד. המחבר, מחנך בעל שם וראש מדרשה רבת מוניטין, רוצה להנחיל את מסריו המוסריים-דתיים-חברתיים לשומעי דברו, ונכון בעיניו לעשות זאת באופן שבו עושים זאת יהודים כבר דורות רבים: לפרש את התורה בדרכו, ולטעון כי אינו מחדש דבר אלא הכל כבר כתוב ואין לכם, שומעי לקחי, אלא לקרוא כמוני בפסוקים העתיקים ולהיווכח שאכן דברַי משקפים נאמנה את מה שאומרת לנו תורת משה, או לפחות אחד מחלקיה, ספר דברים, כי "תחושתי היא שמבין הקולות השונים של התורה הנשמעים כיום בשיח הישראלי, הקול הספציפי של ספר דברים כפי שניסחנו אותו כאן איננו מושמע בעוצמה הראויה" (עמ' 96).

ג. "ספר דברים מבשר…", "ספר דברים עוסק…" (עמ' 12) – כמה טוב היה אילוּ הסתפק המחבר בניסוח המדויק הזה, ולא הפך את ספר דברים לבשורתו האישית המפוקפקת של רבנו משה. "עד הנספח", מודיע לנו גודמן, "נתייחס למה שכתוב בספר דברים עצמו: דברים הוא נאום של משה". אך למרות השהיית העיסוק בזהות המחבר עד לנספח, אעז לומר שזהות זו, לפחות בעיני, היא נושאו העיקרי של הספר, והנספח (ועמו ההקדמה) הוא, לטעמי, החלק החשוב שבספר, כיוון שיש בו משום עדות לא רק על זהותו המסובכת של מחבר ספר דברים, אלא גם על זהותו המסוכסכת של מחבר "הנאום האחרון של משה". במובן מסוים, הנספח עוסק גם בזהותו-הוא, כמי שפונה סימולטנית אל כופרים-בעיקר ומאמינים-בעיקר ומבקש מהם להסביר פנים זה לזה, כדי שלא יבוא עולמו לידי פיצוץ, חלילה וחס.

ד. "אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור", אומר אחד העם לחכמי אומות העולם במאמרו המפורסם "משה", "שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה'מדבּרות', שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה". לצורך הבהרת דבריו מנסח אחד העם את ההבדל בין "אמת היסטורית" ל"אמת ארכיאולוגית", ומביא כדוגמה ל"אמת היסטורית" את הפיקציה הספרותית המפורסמת בזמנו: "ורתר" (של גתה), ש"לא היה אלא ציור דמיוני, אבל מאחר שהשפעתו על הדור ההוא היתה גדולה כל כך, עד שרבּו בגללו המאבּדים עצמם לדעת – הרי הוא מצוּי אמיתּי במובן ההיסטורי הרבה יותר מאיזה אשכנזי [= גרמני] מוחשי, שחי באותו הדור לא בדמיון, אלא במציאות ממש, ומת ונשכח מלב והיה כלא היה".

ה. והנה, בנספח לספרו מצטט גודמן ממאמרו של אחד העם ומודיע לנו, ש"'הנאום האחרון של משה' הוא, בלשונו של אחד העם, ספר על משה ההיסטורי, ולא על משה הארכיאולוגי" (עמ' 274), וש"אחד העם כתב שמשה הוא דמות אמיתית, גם אם מעולם לא היתה ולא נבראה" (עמ' 272). וֶרתֶר של גתה – הדוגמה שמביא אחד העם להמחשת דבריו על משה – אינו זוכה לאזכור אצל גודמן, ולא בכדי, שכן ורתר הוא פיקציה ספרותית, שקמה לתחיה מול "קהילת הקוראים", כפי שמכנה זאת גודמן (עמ' 272), בלי קשר לאותו מתאבד "אשכנזי מוחשי", "ארכיאולוגי", שסיפורו עורר את השראתו של גיתה; ואילו קהילת הקוראים (הדתית, מזה אלפי שנים), שאת סמכותה מקבל גודמן על עצמו (שם), ראתה ורואה במשה גיבור "ארכיאולוגי"! אחד העם עסוק, כרגיל, עד מעל ראשו, ברקיחת המטמורפוזה המיוחלת מדתיות ללאומיות, ואינו שם את לבו לעובדה שמשקלו האדיר של משה בהיסטוריה היהודית ניצב הכן דווקא על הארכיאולוגיות שלו, שקשורה, אבוי, באמיתותה הארכיאולוגית של השלשלת היהודית כולה. אשר גינצבורג, הלאומי החילוני המודרני, יכול להרשות לעצמו להפוך את משה לגיבור ספרותי, שאולי "לא היה כלל", בזכות אותה אמונה-אומן עתיקה, שאף אם אינה יוקדת בלבו, עדיין מגיע עדיו חוּמה הנודף מלבבות אחיו המאמינים. שכן, ממה נפשך – אם משה הוא "ציור דמיוני", שמא גם מעמד סיני דמיוני, יציאת מצרים דמיונית, אברהם דמיוני, ובסופו של יום יישאר "אמיתי" במובן ה"ארכיאולוגי" רק אחד מכל העם, הרי הוא ספקננו אחד העם.

ו. גודמן עצמו טוען בספרו, שנאומי משה בספר דברים נאמרו על ידי משה ה"ארכיאולוגי" (עמ' 13). אין לו כמובן שום דרך להוכיח את זה (לומר ש"משה היה נביא ובנבואתו ראה […] שההצלחה של כיבוש הארץ תשבש את תודעתו של העם" זו לא הוכחה). טענתו של גודמן היא טענה אמונית. כאשר הוא טוען שהנחתו זו "מותקפת משני כיוונים" הוא מניח לנו לסבור ששני הכיוונים הללו שווים בתוקף הוכחותיהם, אך ממש לא כך הוא הדבר. "רוב הפרשנים הרבניים", בלשונו, סבורים שספר דברים, כמו ארבעת החומשים קודמיו, הוא דברי אלוהים חיים. גם טענה זו היא, כמובן, טענה אמונית, שאין להוכיחה ואף אין להפריכה. לעומת זאת, "רוב החוקרים האקדמיים […] סבורים שספר דברים נכתב על ידי אדם […] מחוגי החכמים של תקופת בית המקדש הראשון". מה שלא נאמר לנו הוא שיש כאן העמדה לא-נאותה של ויכוח, שבעצם אינו יכול להתקיים. לחוקרים האקדמיים – כלומר, המדעיים – יש תזה מדעית שיש טעם בניסיונות להוכיחה או להפריכה. הטענות האמוניות של גודמן והפרשנים הרבניים אינן בגדר ויכוח עם התזה המדעית. הן בגדר קריאת תיגר אמונית! לבד מזאת, גם בעומדן זו מול זו אין ביניהן ויכוח של ממש אלא חילופי אקסיומות אמוניות ותו לא. יתר על כן, חלק נכבד מאותם "חוקרים אקדמיים" סוברים שגם יתר חלקי החומש אינם פרי התגלות אלוהית בהר סיני, ויש מהם שאף כופרים בעצם מעמד סיני, ואולי אף, שומו שמים, בבריאת עולם בשישה ימים על ידי אלוהים בו אינם מאמינים.

למרות השהיית העיסוק בזהות המחבר עד לנספח, אעז לומר שזהות זו, לפחות בעיני, היא נושאו העיקרי של הספר, והנספח (ועמו ההקדמה) הוא, לטעמי, החלק החשוב שבספר, כיוון שיש בו משום עדות לא רק על זהותו המסובכת של מחבר ספר דברים, אלא גם על זהותו המסוכסכת של מחבר "הנאום האחרון של משה". במובן מסוים, הנספח עוסק גם בזהותו-הוא, כמי שפונה סימולטנית אל כופרים-בעיקר ומאמינים-בעיקר ומבקש מהם להסביר פנים זה לזה, כדי שלא יבוא עולמו לידי פיצוץ, חלילה וחס

ז. "כפי שנראה להלן", כותב גודמן (הערה 4 עמ' 291), "ספר דברים הוא ספרו של משה, על כך מעיד הספר עצמו". אם כוונת הדברים לכך שמשה "חתום" על הספר, הרי אין זה נכון. לספר יש מספר (אלמוני), כמו לשאר ספרי החומש. המספר הוא שמביא לפנינו את דברי משה, הוא שאומר "ואלה הדברים" בפתיחה ו"לעיני כל ישראל" בסיום. עקרונית אין הבדל בינו לבין מספר ספר בראשית, הפותח את ברכת יעקב במילים: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר", או מספר ספר במדבר, המקדים לדברי בלעם בן בעור את המילים "וישא משלו ויאמר". נכון, הפרופורציות שונות, ה"דברים" שיצוטטו בהרחבה הם דברי משה ורק דברי משה, אבל בשום מקום בספר דברים לא תימצא לנו אמירה המודעת לעובדה שאנו קוראים בספר דברים, ואין סיבה משכנעת לסבור, שבפסוקים כמו "ויכתב משה את התורה הזאת" (ל"א 9) או "תקרא את התורה הזאת" (עמ' 11) או "ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (עמ' 12) הכוונה לספר דברים בלבד.

ח. "פתחנו את הפרק", כותב גודמן, "כשאנו מניחים הנחה כפולה: ספר דברים הוא ספר אנושי והמחבר שלו הוא משה" (עמ' 32). כלומר, כך אני מבין, על פי גודמן, בראשית שמות ויקרא במדבר הם ספרים אלוהיים ומחברם הוא אלוהים, או, בניסוחו האומלל של המחבר: "עד לספר דברים סופרה התורה מנקודת מבטו של אלוהים". אמונית, איני יכול להיות שותף לאמירה זו. ספרותית ו"ארכיאולוגית", לטעמי, אין בה אמת.

ט. להימנע מעבודת אלילים, להיזהר מן ההשחתה הטמונה בכוח, לאזן את לחציה של המערכת החברתית, להימנע מתאוות שלטון ושררה, להיזהר מגלות מאיימת, מדתיות חונקת ומכפירה מאיינת, לרדוף שלום – כל הדברים היפים והנאותים הללו מבקש גודמן, ומצליח, לחלץ מתוך נאומו של משה בספר דברים. והרי טובים הדברים ונאותים ועשויים להתקבל על הלב גם בלי הספר! והנה, אומר גודמן, לא אני הוא האיש האומר זאת, אלא האיש משה, ולא דמותו הספרותית, שנבדתה על ידי גאון דתי-ספרותי אי-אז בתקופת המלכים, אומרת זאת, אלא אותו משה ("ארכיאולוגי"?), שהוציא מים מן הסלע וביקע את הים. וכשגודמן אומר זאת, אני נשאר עם מסריו הנפלאים על הגדה האחת, החילונית, של ים סוף, ומניח למשה ה"היסטורי" לחצות את ים סוף אל הגדה האחרת.

י. אחדות ישראל לא תקודם על ידי ערפול ההבדלים בין מיני היהודים, אלא דווקא על ידי חידודם ההדדי, על ידי ליבונו של המתח החי בין משה "ארכיאולוגי" ומשה ספרותי, שאינם יכולים להתקיים יחדיו ושאין להם ברירה אלא להתקיים יחדיו, מתוך הבנה שהקרע מחבר.