דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 ביוני 2001 | / מהדורה 04

מדוע לריאליזם המדיני אין כוח

הידרדרות המשא ומתן עם הפלסטינים לעימות אלים והתחדדות ההכרה שלא ניתן להגיע לפשרה סבירה עימם נתנו, למעשה, גט כריתות למה שנתפש בעיני רבים כיסוד המכונן של המדינה וההצדקה לקיומה. אם הציונות ומדינת ישראל אינן מסוגלות לספק לעם ישראל קיום נורמלי, שקט ובטוח, אז בשביל מה הן קיימות?

הריאליזם הפוליטי הפך למצרך מבוקש בישראל של היום. העייפות מהחלה פשטנית של מערכות ערכים לאומיות, דתיות והומניסטיות על מציאות מורכבת כמו זו שמדינת ישראל נתונה בה, הביאה לכך שיש במפגש עם המציאות הקונקרטית האפרורית ורבת הסתירות משהו כמעט משכר. היכולת להביט על העובדות נכוחה, ללא התיווך ההכרחי של בניין-אב ערכי ידוע מראש, היא שחרור גדול למי שהיה נתון בסד של ערכים אשר הרלוונטיות שלהם לדילמות הממשיות שישראל מתמודדת איתן נתונה בספק. זו כנראה הסיבה לכך שקריסת תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים והתמוטטות חזון ארץ-ישראל השלמה לא הובילו רק לפסימיזם וייאוש, אלא גם לאופטימיות ביחס לאפשרויות שטומן בחובו המצב הנוכחי לחברה הישראלית ולשיח הפוליטי המתקיים בה.

לכאורה, ניתן לחשוב שריאליזם פוליטי הוא פתרון לא רע לחברה שהיתה נגועה בחשיבה אידיאולוגית, לכאורה יש כוח רב דווקא בהיצמדות לפרטים שמציע הריאליזם ובפתרונות היצירתיים אד-הוק ( בניגוד להסדרי קבע), שמאפיינים חשיבה פרגמטית. עם זאת, הנקודה שאני מעוניין להדגיש היא שהריאליזם לא יכול להוות פתרון מספק לבעיה שמדינת ישראל מתמודדת איתה. יתרה מזאת, אימוץ של ריאליזם ופרגמטיזם כחזות הכול, תוך השתמטות ממתן חזון חיובי למדינת ישראל ולחברה הישראלית, עלול להוביל להתפוררות חברתית יותר גדולה מזו שאנו עדים לה היום. הסיבה לכך היא שהריאליזם אינו יכול, מעצם הגדרתו, לספק תחליף לחלומות המנופצים של שכבות רחבות בחברה הישראלית. בחלקם, לא היו חלומות אלו חלומות משיחיים אוטופיסטיים, אלא כמיהה לחיים נורמליים של שלום וביטחון, שהם הריאליה במדינות המערב. הידרדרות המשא ומתן הנדיב עם הפלסטינים לעימות אלים והתחדדות ההכרה שלא ניתן להגיע לפשרה סבירה עימם נתנו, למעשה, גט כריתות למה שנתפש בעיני רבים כיסוד המכונן של המדינה וההצדקה לקיומה. אם הציונות ומדינת ישראל אינן מסוגלות לספק לעם ישראל קיום נורמלי, שקט ובטוח, אז בשביל מה הן קיימות? אולי במקרה כזה של סכסוך לא פתיר אין מנוס מהמסקנה, שהציונות נכשלה ויש לחפש דרך אחרת? הלך-מחשבה כזה אינו דמיוני; זהו ביטוי לראייה חד-ממדית של הציונות כמפעל שעיקרו הצלה פיזית של העם, כחלק מתוך תהליך מקיף של נורמליזציה. על-פי תפישה זאת, ההצלה הפיזית של העם משמשת כאמת-המידה העיקרית להערכה, אם הציונות הצליחה או נכשלה.

רעיונות אלה ביחס לנורמליזציה של החיים היהודיים כעיקרו של המפעל הלאומי רווחו, כאמור, עוד מראשיתה של התנועה הציונית, אך זכו להדגשה מיוחדת בידי תנועת שלום-עכשיו, שקראה למימוש מלא של הנורמליזציה באמצעות חתימת הסכמי שלום עם מדינות ערב והפלסטינים, אפילו במחיר טריטוריאלי כואב. לכן ברור, שכשלון תהליך הסדרי השלום ודחיית השלמת הנורמליזציה עד למועד בלתי ידוע יוביל לפקפוקים, האם המהלך הציוני נכשל.

התפישה בדבר כשלון הציונות עקב אי-השגת הסכמי שלום, ופנייה להשקפות עולם אנטי-ציוניות, אינה בחזקת נבואה שחורה. התהליך מתרחש כאן, וצופה רגיש יכול היה להבחין בו עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא. יש להדגיש שלא מדובר פה בהמשך של האנטי-ציונות של החוגים הפוסט-ציוניים, שזכתה לאישור אחרי אינתפאדת אל-אקצא, אלא בתזוזה של אנשים שהיו בקצה השמאלי של הקשת הציונית לעבר עמדות אנטי-ציוניות. דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות במאמר שכתבו חנא סניורא ושרה אוסצקי-לזר, העומדת בראש המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת-חביבה, שהוא כזכור הסמינר הרעיוני של הקיבוץ הארצי. במאמר זה ("שני עמים מדינה אחת", "הארץ", 6.12.2000), שפורסם סמוך לפרוץ האינתיפאדה ולמהומות אוקטובר של ערביי ישראל, קוראים סניורא ואוסצקי להקמת מדינה דו-לאומית בכל שטחי ארץ-ישראל המערבית, וזאת בגלל חוסר האפשרות למצוא פתרון מניח את הדעת לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולמעמדם של אזרחי ישראל הערבים בתוך המדינה היהודית. נראה שבעמדה זו יש היפוך מושגי, שבו הנורמליזציה מפסיקה להיות נימוק לטובת הציונות והופכת לנימוק נגדה. מדינת הלאום הציונית, המתעלמת מהמציאות הדו-לאומית הישראלית-פלסטינית ומחוסר היכולת להפריד בין שני העמים, הופכת ליריב הראשי של הנורמליזציה. אמנם, לפי עמדה זו, מקבלת הנורמליזציה מובן חדש ושונה מזה שבשיח הציוני. לא עוד נורמליזציה של עם החי חיים חופשיים בארצו, אלא נורמליזציה של תושבי הארץ, שיזכו לחיות חיים שקטים ובטוחים בארצם המשותפת, תוך אפשרות לפתח גם זהויות פרטיקולריות. אולם, למרות זאת, יש בין שתי תפישות אלו של נורמליזציה הרבה מהמשותף. בשני המקרים מדובר בחזון של חיים נורמליים במובן המערבי של מושג זה, כאשר מושם דגש רחב על זכותו של הפרט לביטחון ולשלום ולפיתוח זהותו התרבותית-דתית ללא הפרעה. לכן ניתן להצביע על רצף רעיוני ברור בין התפישה הקודמת של מחנה השלום, שראתה בנורמליזציה את עיקרו של המפעל הציוני, לבין תפישתן האנטי-ציונית של אוסצקי וסניורא. תפישה זו מבקשת לפרוש מהציונות בדיוק מפני שאין היא מגשימה את מטרתה לעצב חיים נורמליים, ולהציע במקומה דגם משוכלל של נורמליזציה, הכולל בתוכו גם את הפלסטינים.

תפישה אנטי-ציונית נוספת שאינה מציעה חלופה אידיאולוגית לציונות, אך מסיקה את המסקנות הכואבות מכשלון היומרה הציונית לספק נורמליזציה לעם היהודי, היא תפישה הקוראת לירידה מן הארץ. מטבע הדברים, אין זו תנועה מאורגנת אלא תנועה של יחידים, המחליטים שהחיים בארץ לאור המלחמה המתמשכת בלתי נסבלים עבורם. ביטוי לתמיכה מרומזת בתפישה זו מצוי בסיפור של אתגר קרת "שלום בית", שפורסם ב"דר-שפיגל" כשבועיים לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא ומהומות אוקטובר. בסיפור זה מעמת קרת שני שכנים הגרים איתו בבניין, אשר מגיבים תגובה הפוכה למהומות. השכן מלמעלה, שמוצג בסיפור באופן נלעג, הפך מפציפיסט לטיפוס לוחמני שקונה אקדח כדי להגן על עצמו; לעומת זאת, השכן מלמטה הפך מאזרח ישראלי מהוגן ששירת בצנחנים ועושה מילואים לאדם שמבקש לרדת מהארץ. בסדרה של נימוקים די משכנעים, שקרת משאיר אותם כמעט ללא תגובה, טוען השכן מלמטה שבישראל שורר למעשה מצב בוסני לא פתיר, מצב של אלימות מתמדת בין יהודים לערבים, שמתקיים "מאז שדפקנו אותם ב-48'" (האִזכור של "החטא הקדמון" של מלחמת העצמאות הוא כנראה בלתי נמנע, וגם ההתעלמות הבוטה ממה שקדם לאותה מלחמה). גם כשכבר מקשה המספר על השכן מלמטה ומנסה להניא אותו מהירידה מהארץ, הוא עושה זאת בנימוק החלש והאסקפיסטי, שהעימות הוא זמני. כמו כן, טורח קרת להדגיש שהנימוקים של המספר כנגד הירידה אינם כנים אלא אינטרסנטיים: הוא מעוניין שיהיה לו ממי לשאול חלב. מי שמתנגד לירידה של השכן מלמטה הוא השכן מלמעלה, אולם לו יש רק טענות ציוניות חבוטות להשמיע, דוגמת השואה, האנטישמיות ושריפת בתי-הכנסת. ומה בנוגע למספר עצמו, שמזדהה בסוף הסיפור כאתגר קרת? אתגר קרת נשאר בארץ, אבל מסיבות לגמרי לא מנומקות. אולי כי השם שלו מצלצל באנגלית כשם של המשרת הרשע שלמ??? "חתולים בצמרת", ואולי מפני שהוא משתדל לא לחשוב על מה שיקרה. על אף שמדובר בסיפור ולא במאמר דעתני, יוצא הקורא בסוף הסיפור עם ההתרשמות שהדבר ההגיוני היחיד לעשותו הוא לרדת מהארץ, ומי שנשאר עושה זאת מסיבות נלעגות או פשוט מכוח האינרציה.

כנגד שתי הטענות האנטי-ציוניות הללו אין לריאליזם דבר להציע. להפך, ניתן להגיד שהתפישה הריאליסטית, המדגישה את ההכרחיות שבעמידה מפוכחת ואמיצה מול המציאות הקשה, רק מחזקת את הדכדוך על כשלון הנורמליזציה הציונית, שעליו מבוססות התפישות האנטי-ציוניות החדשות. אפשר להתנחם בריאליזם רק כאשר יש נקודות אחיזה נוספות, שהמציאות לא ניפצה. אנשים שזהותם הציונית התבססה באופן בלעדי על ציפייה לנורמליזציה לא יוכלו להתנחם בריאליזם לאחר שתקווה זו נמוגה. אמנם, יש להוסיף שלריאליסט הציוני יהיה יותר קל להתמודד עם תפישה אנטי-ציונית כמו זו של אוסצקי מאשר עם תפישה כמו זו העולה מהסיפור של אתגר קרת. כנגד הרעיון של מדינה דו-לאומית יוכל הריאליסט לטעון שהוא לא מציאותי, ויביא יותר נזק מהמצב הקיים. בכך הוא לא יקהה את תחושות האכזבה או התסכול מקריסת תהליך השלום, אך עם זאת יסב את הדיון מהזירה האוטופית לזירה של בחירה מושׂכלת בין אלטרנטיבות. לעומת זאת, נראה שלגישה של קרת, הקוראת לירידה מהארץ, אין לריאליסט תשובה טובה. הוא לא יוכל לתת שום טיעון משכנע לאדם מיואש, שחש שכל מה שהציונות ניסתה להשיג נכשל ומחליט עקב כך לרדת מהארץ. אין זה גם נכון להגיד, שתמיד היו ותמיד יהיו יורדים ואין צורך להתייחס לעמדה זו. מי שלא מתמודד עם השבר בזהות הציונית לאחר קריסת תהליך השלום מפסיד ציבור גדול, שהזהות הישראלית-ציונית הבטיחה לו בראש ובראשונה נורמליזציה. לאנשים כאלה צריך לספק ראייה אלטרנטיבית של זהותם ומקומם פה, ולא להטיח את העובדות המרות בפרצופם תוך התוויית פתרונות ביניים סבוכים כדי להקל על המצב.

אולם נשאלת השאלה אם יש בכלל אלטרנטיבה לריאליזם? האם ניתן להציע אופק של תקווה, שלא יכלול אשליות מתוקות בדבר הגאולה השלמה שמעבר לפתחנו או בדבר השלום המיוחל, שאם רק קצת נתאמץ נוכל להשיגו? אני סבור שכן, אלא שלשם כך יש להתרכז בזירה התרבותית ולא הפוליטית. היסט כזה צריך לכלול גם שינוי במרכז הכובד של הזהות הציונית. לא עוד זהות המבוססת על כמיהה לנורמליזציה מערבית, אלא זהות המבוססת על הנכונות לקחת חלק בחיפוש היהודי. פירושו של החיפוש היהודי הוא היכולת לעצב את חייך ואת תרבותך כיהודי/ה מתוך חירות. המלה "חירות" מרמזת גם על הרצון האישי שצריך לעמוד בבסיס החיפוש הזה וגם על כך שלא מדובר באופציה אחת ויחידה של להיות יהודי, אלא באופציות שונות המצביעות על מגוון דרכים של קיום יהודי בעולם המורכב שבו אנו חיים. החיפוש היהודי החופשי הוא, לפי דעתי, החלופה המבטיחה ביותר שמספקת מדינת ישראל ליהודים. בניגוד להבטחת הנורמליזציה, שהציונות לא הצליחה לקיימה עד כה ושעתידה לוט בערפל, הרי שאת החיפוש היהודי מדינת ישראל מאפשרת באופן אופטימלי. היא עושה זאת בארבעה מובנים עיקריים:

  1. ראשית, הריכוז הטריטוריאלי של היהודים במדינה אחת בעלת שטח לא גדול מאפשר לעשות את החיפוש היהודי בנחת, ללא חשש מהתוצאות הקשות שעלולות לנבוע מכשלון הקניית הזהות היהודית לדור הבא, עקב אימוץ של זיקה יהודית אמורפית מדי. בגולה, לעומת זאת, הדחף להמשכיות יהודית והפחד מהתבוללות חזק לעתים עד כדי כך, שהוא מדכא את החירות שבחיפוש היהודי. בישראל, שבה הסבירות להתבוללות נמוכה יחסית אפילו אצל מי שמנוכר לזהותו היהודית, אין אילוצים ופחדים קיומיים שיכולים להגביל את החיפוש.
  2. בעניין נוסף הוא התמיכה הנדיבה, שמעניקה ישראל כמדינת לאום יהודית למוסדות שמלמדים בהם יהדות ותרבות ישראל. מכך יוצא נשכר כמובן עולם התורה המסורתי, שמקבל תמיכה בסדר-גודל שאין לו תקדים בהיסטוריה היהודית, אך גם מוסדות חילוניים ומסורתיים, העוסקים בהקניית תרבות יהודית. תמיכה נדיבה זו מאפשרת לימודי יהדות בנוחות מירבית לכל דורש, על-פי השקפת העולם שהוא מחזיק בה.
  3. עניין מרכזי לא פחות הוא לוח השנה הנהוג במדינת ישראל. הציון של השבתות ומועדי ישראל כימים שבהם המשק שובת חיוני לא רק כדי לאפשר לציבור שומר תורה ומצוות להשתלב בחיים הכלכליים, אלא גם כדי לאפשר לחילונים ולמסורתיים לגבש את יחסם כלפיהם ולעצב אותם לפי רוחם. הנוכחות הדומיננטית של לוח השנה היהודי בחיי מדינת ישראל, על אף שהיא יוצרת לעתים קרובות חיכוכים בין דתיים לחילונים, הרי שבסופו של דבר תועלתה רבה מנזקה בכך שהיא מספקת הזדמנות לכל יהודי/ה להיפגש עם השבת והמועד, דבר שעשוי להביא לגם לעיצוב פוזיטיבי שלהם.
  4. ועניין אחרון, הקשור אולי להצלחה הכבירה ביותר של הציונות, השפה העברית. רבים מקוננים על הרמה הירודה של לימודי היהדות, שמקנה החינוך הממלכתי לבוגריו. כבוגר החינוך הממלכתי אני יכול להגיד שאכן כך הוא, ותלמיד ממוצע במערכת החינוך הממלכתית כמעט אינו מתוודע במהלך שנות לימודיו לטקסטים יהודיים מרכזיים, לבד מהתנ"ך. עם זאת, יש לציין שהחינוך הישראלי על כל מגזריו מעניק לתלמידיו את המשאב החשוב ביותר ללימוד מקורות ישראל, ידיעה של השפה העברית על בוריה. אין דבר חשוב יותר לחיפוש היהודי מהנגישות למקורות, והשפה העברית היא ההתחלה המעולה ביותר לפיתוח של נגישות כזו.

קיומם של כל ארבעת היתרונות הללו, שמספקת מדינת ישראל לחיפוש יהודי חופשי ובעל משמעות, מתאפשר רק הודות לכך שיש לעם היהודי מדינת לאום במובן המודרני של המושג. לכן מי שזהותו הציונית מסתמכת על זהותו היהודית או על אפשרות לעיצוב נוח וחופשי של חייו כיהודי, לא יתאכזב ממדינת ישראל אלא להפך, יראה בה על אף כל פגמיה את הטוב ביותר האפשרי. הריאליזם בתחום הפוליטי איננו רע. בהשוואה לאלטרנטיבות האידיאולוגיות של גוש-אמונים ושלום-עכשיו הוא אפילו טוב למדי, אך כאמור, לא ניתן להסתפק בו. חזות פוליטית מורכבת וקשה אינה יכולה לשמש מוקד משיכה לצעירים ישראלים רבים, התוהים מה הם עושים כאן.

כנגד האלטרנטיבה שהעליתי עשויות להישמע טענות אחדות. טענה אחת אפשרית היא שלא ניתן ליצור פריחה תרבותית בתנאים של סכנה קיומית ואלימות בלתי פוסקת. ניתן לומר שכל חלופה תרבותית, מושכת ומבטיחה ככל שתהא, מחווירה לנוכח הצרכים הקיומיים הפיזיים של האדם. שום דגם תרבותי, מעניין ככל שיהא, לא ישכנע את הצעיר הישראלי שעייף מהמאבק הקיומי הבלתי פוסק לנורמליזציה של החיים בישראל, להישאר בארץ. ואכן, מי שמנותק מכל זיקה לזהות יהודית לא יוכל למצוא בדגם שהצעתי שום סעד. אולם אני סבור שתרבות וזהות אינן פחות חשובות מאינטרסים חומריים אנושיים. תרבות וזהות אינן קישוט שמוסיפים לאינטרסים החומריים של האדם, שאפשר לוותר עליו אם המצב החומרי מתערער, אלא הן לרוב התשתית הקדם-רציונלית שדרכה כל סובייקט מכונן את עצמו. לכן נראה לי שפיתוח חופשי ומלא של תרבות וזהות יהודיות בהחלט יכול להיות בו משום תחליף הולם לנורמליזציה. תמורת האפשרות לחיות חיים יהודיים מלאים וחופשיים ישראלים רבים יסכימו לוותר, לפי דעתי (ומסכימים כבר עכשיו) גם על תנאים חומריים עדיפים בחוץ-לארץ. עם זאת, ברור שאם אכן תעבור הזהות הציונית שינוי לכיוון שהצעתי, הרי שהדבר יצטרך להתבטא גם במערכת החינוך הממוסדת. אם הזהות היהודית תיתפש במערכת החינוך כעיקר ולא כתבלין של טעם לנורמליזציה, יש לקוות שהיא תוציא מקרבה פחות בוגרים המנוכרים לזהותם היהודית ונוכל לבנות זהות ציונית פוזיטיבית, שלא מסתמכת על ריאליזם פוליטי בלבד.

ועם כל זאת, יש לקוות שאדון השלום יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 4 "אין לאן לברוח" לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה