דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בפברואר 2002 | מהדורה 08

מדמיין את ירושלים

מאקיה כנען, אדריכל העוסק בחקר עיראק באוניברסיטת הארווארד, מרכיב מחדש, מתוך פסיפס של מקורות היסטוריים ובדיון, את המפגש בין היהדות, הנצרות והאיסלאם במאה השביעית לספירה

ציור: דוד פולונסקי

מילת אזהרה תחילה: אינני היסטוריון, לא בהכשרתי ולא במזגי. מוסכם על החוקרים, שתולדות המוסלמים והיהודים בירושלים של המאה השביעית הגיעו לשיא חשוב בבנייתו של המבנה המרשים של כיפת-הסלע – אחד מסמליה העתיקים ביותר של ירושלים. אך בכתיבה הספרותית-היסטורית של ספרי "הסלע: סיפורה של ירושלים במאה השביעית" (The Rock: A Tale of Seventh Century Jerusalem. Pantheon, 2001), לא היתה לי כל כוונה לכתוב היסטוריה ממש. יחד עם זאת, חשיבותה האנושית של יצירה ספרותית-היסטורית גדֵלה ככל שדבקים באותה היסטוריה, לפחות במידה שהארכיאולוגיה והמחקר ההיסטורי מסוגלים לחושפה בפנינו. אני הולך כאן בעקבות דבריה של המוזה שלי זה שבע שנים, הסופרת מרגריט יורסנאר, שכתבה בנוגע לפרויקט הכביר שלה "זכרונות אדריאנוס" (זמורה-ביתן, 1987):

"מה שלא יעשה אדם, תמיד הוא בונה את המונומנט מחדש, בדרך ייחודית משלו. אך ראשיתו של ההישג טמונה כבר בעצם השימוש באבנים המקוריות לבדן".

אך כשכותבים על כיפת-הסלע נאלצים להתמודד עם מיעוטן של האבנים שברור הוא כי מקורן באותה מאה מכוננת של האיסלאם, שבה נבנתה הכיפה. חלקים גדולים כל-כך אבדו לבלי שוב, ורוב מה שידוע לנו בכל זאת החל להיכתב מאה שלמה לאחר האירועים המתוארים. כיצד אם כן יכול מישהו, סופר או חוקר, להתחיל לבנות את המונומנט, להתחיל לתאר בעצמו את האופן שבו נהגתה כיפת-הסלע אל המציאות?

הבדיון, כך נדמה לי, הוא מכשיר המאפשר לחדור אל החלל שהמחקר לעולם לא יוכל למלא. לא כל סוג של בדיון, אבל לפחות בִּדיון ההרכבה. בכתיבת "הסלע" ראיתי את עצמי כמי שמצרף יחדיו סיפורים שונים שלוקטו מתוך ספרותן של שלוש מסורות דתיות, כמרכיב פסיפס. אתה מוצא את החתיכה, מחליק את שוליה ואולי מיישרם מעט, ואז מנסה להתאים אותה לתוך צורה שמקורה בוודאי בפחדיך ותשוקותיך העמוקים ביותר. התוצאה היא חדשה, אך חדשה באופן שמחקה את הרכבתו של בניין חדש מרסיסי אבותיו הגדולים – אלה שתוכננו, כמסתבר, כדי לפאר את אותו אתר מקודש עצמו.

איזה מין מוסלמי היה כַּעְבּ? איננו יודעים, בעצם. הוא התאסלם, אחרי הכול, ממש ערב עזיבתו של עוּמר לירושלים, וייתכן שאפילו אולץ לעשות זאת בידי מגינו המחמיר והסגפן. הוא היה איש זקן מאוד כשהתאסלם, אולי בשנות השבעים או השמונים לחייו

הדרך הזו לספר סיפור תואמת, ולא במקרה, את דרכו של הגיבור הראשי בספרי – מלומד יהודי לשעבר מתימן, כַּעְבּ אל-אח'בַּאר, שאולי אפילו היה רב, ושנטען כי ליווה את הח'ליף המוסלמי עוּמר אבן אל-ח'טאב במהלך כיבוש ירושלים בין השנים 636-638 לספירה.

מקורות יהודיים ונוצריים אינם מספרים לנו דבר על כַּעְבּ. המעט שידוע לנו מגיע מן הספרות המוסלמית, שבה מוקצה לו מקום מעורפל למדי: כבוד גדול, שמתחלף בחשד רב במקורות יותר מאוחרים. ככל שניתן לשפוט, כַּעְבּ הוא הסמכות העתיקה ביותר בקרב המוסלמים ביחס לכתבי הקודש היהודיים. הגיוני לחשוב שהוא, או אדם כמותו, היה המקור לחלק גדול מ"חוכמת הסלע" שסביבה נבנה המונומנט הראשון והעתיק ביותר של האיסלאם.

כַּעְבּ הגיע למֶדינה בערך בתקופה שבה מת מוחמד. לפי אחת הגרסאות לאירועים, נאמר שקיבל על עצמו את נבואתו של מוחמד במהלך ח'ליפותו של אבו-בכּר (632-634). מוּעָוויה, מייסדה של ח'ליפות אוּמיה ובן-זמנו של כַּעְבּ, מצוטט אצל בוח'ארי, מלקט המסורות המכובד: כַּעְבּ "היה מלא ידע כרימון, אך אנחנו התרשלנו באיסופו ממנו". מועוויה אמר גם שכַּעְבּ היה "האמין ביותר מבין מעבירי [המסורות] שנשענים על סמכותו של עם הספר, אך למרות זאת נהגנו להתחקות בדבריו אחר הכזב".

שימו לב להסתייגות הזהירה שבחלקו השני של המשפט. האם זו תוספת מאוחרת למה שבאמת אמר מועוויה, הח'ליף החמישי של האיסלאם? או שמא כַּעְבּ אכן נתפש כך על-ידי בני זמנו? המקורות אינם מאפשרים לדעת זאת בבטחה. המשימה שנטלתי על עצמי היתה להביא בחשבון את שתי האפשרויות, ובה-בעת לדבוק ב"עובדה" שמועוויה, ואחריו בן-חסותו עבד אל-מלכּ – הח'ליף שבנה את כיפת-הסלע – רחשו לכַּעְבּ הערכה עצומה.

מה בדיוק עשה הגיבור שלי? אני מדמיין אותו כקַצָאץ, מספר סיפורי-עם ומטיף, מאבותיו של ז'אנר הסיפורים שהעמיד מאוחר יותר יצירות בדמות "אלף לילה ולילה". משלח-ידו של כַּעְבּ היה עתיד ללבוש ולפשוט צורה במשך השנים, ולנוע בין פרשנות של טקסטים קדושים, מעוף גבוה של הדמיון, לבין שרלטנות גרידא. אין בכך כדי לומר שכַּעְבּ לא התייחס לסיפוריו באותה מידה של רצינות שבה התייחסו אליהם שומעיו, שעבורם זו היתה דרך להתמודד עם השאלות המטאפיזיות הגדולות של הקיום. אחרי הכול, לכַּעְבּ יצאו מוניטין כאיש חכם מאוד. אך מוניטין דומים יצאו גם לנוכלים רבים בהיסטוריה.

כַּעְבּ עסק בז'אנר הידוע כספרות האִסראיליאת (יודאיקה), שאיבדה לבסוף את שמה הטוב ונתפשה על-ידי מלומדים מוסלמים באופן שלילי. כַּעְבּ מת לפחות מאה שנים לפני שהתפשט החשד הזה, אך סימנים לו התקיימו בוודאי עוד בחייו. למעשה, היינו מופתעים לולא זה היה כך. ומאחר שהסקתי שהכיפה נבנתה כדי להלל את מה שנתפש אז כסלע יהודי, ספרות האסראיליאת חייבת להיות קו החקירה הראשון שלנו אל תוך שאלת משמעותה של כיפת-הסלע עבור מי שבנו אותה.

תרומה חשובה

ברוח זו דמיינתי בַּ"סלע" שכַּעְבּ קיבץ יחדיו את התנ"ך, הקוראן, ספרות רבנית, פולקלור דרום-ערבי, נטיות וסלידות אישיות, ומעל לכל אלה, את מה שחשב שקהלו ירצה לשמוע. אני רואה בכַּעְבּ ההיסטורי נוכל משעשע, איש בעל שאיפות אך גם אחד שאהב להשביע את רצון קהלו. דרך הפעולה שלו, ולא אמיתוּת דבריו, היא שהופכת את תרומתו לעולם המחוספס והפתוח לדמיון של האיסלאם המוקדם לכל-כך חשובה. בשנותיה הראשונות נזקקה הדת החדשה לאנשים כמוהו, שילבישו צורה את כוח המשיכה שלה ויטביעו את המסר של הנביא במסגרת תרבותית יותר רחבה מזו של ערב הבדואית.

חיבור שמונה הנקודות החיצוניות יצר סגירה חיצונית שקירותיה עוטפים שתי אכסדרות פנימיות, אשר בעצמן סגרו על מעגל שמתוכו עמדה להתרומם הכיפה הגבוהה והנפלאה ביותר שניתן לדמיינה. שם בחול, מול עיניי, קם ועמד הדבר שחיפשתי – מעבר מדורג מן העולם הזה אל העולם הבא, באמצעות הסלע

איזה מין מוסלמי היה כַּעְבּ? איננו יודעים, בעצם. הוא התאסלם, אחרי הכול, ממש ערב עזיבתו של עוּמר לירושלים, וייתכן שאפילו אולץ לעשות זאת בידי מגינו המחמיר והסגפן. הוא היה איש זקן מאוד כשהתאסלם, אולי בשנות השבעים או השמונים לחייו .

אף ידוע לנו, ששבועת האמונים למוחמד כשליחו של האל היתה כל מה שנדרש כדי להצטרף לאיסלאם בתקופה שבה נעשה כַּעְבּ מוסלמי. אדם היה יכול להיות מוסלמי ולהמשיך להתפלל לכיוון ירושלים, כפי שנהגו לעשות כל המוסלמים בשנים הראשונות לשליחותו של מוחמד. נטען גם שבתחילה צמו חסידיו של מוחמד ביום-הכיפורים היהודי. למעשה, אדם היה יכול להיות מוסלמי ויהודי בה-בשעה, בתנאי שקיבל עליו כי הדברים שהתגלו למוחמד נאמרו לו מפי האל. היסטוריונים טענו, שבימי הנביא נהגו יהודים לקרוא את התורה בעברית ולפרשה לחסידיו בערבית. כן ידוע שהיסטוריון מוקדם מאוד של הכנסייה הנוצרית, סוֹזוֹמֶן, כבר הצביע על הקשרים העמוקים ביותר בין אמונות הערבים לאמונות היהודים – קשרים שעל-פי אמות המידה של ימינו, היה קשה להאמין בקיומם. ולפיכך עולה השאלה, מה היה כַּעְבּ? האם האמין באללה, על כל מה שדורות יותר מאוחרים של מוסלמים כרכו בהצהרה הזו? או שמא היה יהודי שהעמיד פנים, רמאי וסתגלן, כפי שטענו כמה מלומדים מערביים וחוקרי איסלאם מודרניים?

הנקודה היותר חשובה שאני מנסה להעביר היא שבמאה השביעית, הזהות המוסלמית או היהודית היתה שונה מאוד מכפי שהיא היום. יריבויות אחים, שבמקרה של הנצרות והיהדות התגבשו תוך מאתיים שנה לכלל זהויות דתיות נפרדות ומנוגדות לחלוטין, היו עדיין במצב של השתנות מתמדת כשהמוסלמים כבשו את ירושלים. ואפילו אין זה ברור שהיו יריבויות אמיתיות בהקשר של ירושלים. במלים אחרות, זה היה עולם שונה לחלוטין, עולם שבו כל התפקידים היו הפוכים כמעט באופן מושלם, בהשוואה למה שניתן היה לצפות לו בהתבסס על מצבם הנורא של היחסים בין מדינות ערב לישראל ובין האיסלאם ליהדות כיום.

הפגישה עם סופרוניוס

אמרתי שכַּעְבּ בא לירושלים בחברתו של עומר אבן אל-ח'טאב. כדאי לבחון מקרוב את נסיבותיו של אותו ביקור יוצא דופן. עוּמר הגיע לירושלים לפי הזמנתו של סופרוניוס, הפטריארך של העיר, יווני עקשן וזקן, יליד דמשק. סופרוניוס עמד לעשות את הדבר הקשה ביותר שנדרש לעשותו בחייו: לחתום על חוזה למסירת כס הפטריארכט שלו, והיהלום שבכתר מערכת האמונה שלו. ולמוסרם למי? למי שסופרוניוס ראה בו בוודאי כובש מתחיל, מנהיג מדברי וברברי. יש להניח שסופרוניוס לא ידע הרבה על עומר או על דתו. אחרי הכול, באותה תקופה הקוראן אפילו לא אוּגד עוד לספר.

ומה שגרוע יותר, עומר הגיע בצוותא עם איש-סודו ויועצו לענייני ירושלים, שבעיני מארחו סופרוניוס היה יהודי. אין זה משנה כמה כנה היתה התאסלמותו של כַּעְבּ, שכן לדידו של סופרוניוס, הוא תמיד יהיה סתם יהודי. בל נשכח שהסיבה לנוכחותו של כַּעְבּ, לעובדה שסיפק ייעוץ לעומר ולהערכה העצומה שברור כי זכה לה בקרב דורות המוסלמים הראשונים, היתה למדנותו היהודית, ללא קשר לשאלת אמונתו הדתית.

את רוב הדברים שאמרתי כרגע אני משער. אינני יודע אותם בביטחון. זה משהו שכותב הבדיון ההיסטורי רשאי לעשותו, בניגוד לעמיתו ההיסטוריון. בעצם, המקורות אינם מספרים לנו דבר על המפגש בין סופרוניוס לכַּעְבּ. הם מדברים על עומר ועל הסיור שערך לו סופרוניוס בעיר הקדושה, ובמקום אחר מספרים לנו מה קרה כשכַּעְבּ ועומר חשפו את הסלע שעל הר-הבית. המקורות שותקים בעניין פגישה אפשרית בין כַּעְבּ לסופרוניוס. אני המצאתי אותה, משום סבירותה, כמובן בהנחה שקיבלתם את כל שאר הדברים שאמרתי עד עכשיו.

בעת ששני מנהיגי הנצרות והאיסלאם קיימו מפגש היסטורי – שנוכחותו של כַּעְבּ בוודאי סיפקה לו תהודה יהודית – היתה יהדות פלשתינה נתונה בדעיכה מהירה, כתוצאה מהמרות דת כפויות ומרדיפות המוניות במאתיים השנים שחלפו. השפל ביחסים בין נוצרים ליהודים התבטא במעשי הטבח שעשו אלה באלה בתקופה הקצרה של השלטון הפרסי (630-615). שלטון זה סולק על-ידי הקיסר הֵרַקליוּס (אגב פוגרום גדול ביהודי ירושלים), שבעצמו הובס תוך זמן קצר על-ידי צבאות הבדואים המאמינים של עומר. כך שלא יהיה זה בלתי סביר להניח, כפי שעשיתי בספרי, שסופרוניוס היה רווי שנאה ליהודים, אשר היתה כל-כך אופיינית לתקופה. זאת ועוד, מפיו שומעים את האשמתו שהיהודים עודדו את הפרסים לבזוז את העיר. בקיצור, סופרוניוס בוודאי לא שמח לנוכחותו של כַּעְבּ אל-אח'באר ברגעי השפלתו ומפלתו הגדולים ביותר.

אופטימיות היא דבר שאין להעלותו על הדעת כלל, כשמשני עברי המתרס מתעופפות האשמות ונחשפות בּוּרוּת ואי-סובלנות. אולי זו אחת מן האירוניות של ירושלים – עיר שטופת-אירוניות – שהפתיל שיצית בה את התבערה הסופית והמוחלטת עשוי בהחלט להיות כיפת-הסלע, מונומנט מוסלמי שבנוּ אוּמנים נוצרים במטרה לפאר סלע יהודי

אפשר לשאול, ובצדק, מדוע היה שם בכלל, מדוע ניהל התוועדות שבה עמדה ירושלים הנוצרית להימסר לידי בני אמונה אברהמית חדשה, שבאותם ימים התמסרה בשקיקה למנהגים יהודיים ולפרשנויות מקראיות? הרי צבא ביזנטיון הובס על גדות הירמוך רק שנה או שנתיים קודם לכן. חיל המשמר שהוצב בירושלים ברח זה כבר, ומפקד הצבא הפחדן של סופרוניוס נמלט והתחבא באלכסנדריה. ירושלים, יהלום הכתר הנוצרי במאה השביעית, היתה אי מוקף אויבים, העיר האחרונה בסהר הפורה ליפול לידי צבאות המוסלמים. מה עשה שם אם כך סופרוניוס, כשהוא לבוש, לדברי המקורות, בגלימות משי ארוכות ושרשראות מוזהבות משתרכות מאחוריו?

תפנית מפתיעה

הוא היה שם, נדמה לי, משום שאתרי חייו, סבלותיו, מותו, קבורתו ותחייתו של ישו היו חשובים לו יותר מן החיים עצמם. כתביו של האיש מגלים לנו זאת. מאז ימי קונסטנטינוס ועד סוף מסעי-הצלב עמדה ירושלים בלב הסיפור הנוצרי. עוצמת רגשותיו כלפי המקום העניקה לסופרוניוס את החוצפה שנדרשה כדי לכתוב לעומר במֶדינה, ולהציע לו להעביר לידיו את הריבונות בירושלים ללא קרב – בתנאי שיגיע בעצמו ויקבל ממנו את מפתחות העיר.

סופרוניוס עשה זאת ביודעו שמבחינה צבאית גרידא, הקרב הוכרע זה כבר. ובכל זאת קיווה להשתמש בעוצמת אישיותו, ובכל ההוד וההדר של האמנות והארכיטקטורה הביזנטיות, כדי לחלץ מיריבו מידה כלשהי של הגנה עבור כל אותם כנסיות ואתרים שנשאו משמעות כל-כך רבה עבורו כנוצרי. ובמידה מסוימת, האסטרטגיה שלו אכן עבדה. הח'ליף עומר לא התנצר, כמובן, אך באמת העניק לסופרוניוס הערמומי כל מה שביקש, פחות או יותר.

ובכל זאת מסתיים הסיפור בתפנית מפתיעה.
מקורות מוסלמיים ונוצריים, שעוסקים במפגש ההיסטורי בין עומר לסופרוניוס, מסכימים ביניהם בשני עניינים. ראשית, שסופרוניוס לקח את עומר – ואני משער שגם את כַּעְבּ עמו – לסיור בעיר הקודש. ושנית, שעומר, אשר ביקר בכנסיות נפלאות רבות, ובכללן כנסיית הקבר הקדוש, התעניין בעצם רק באתר אחד: הר-הבית.

כשהמוסלמים כבשו את ירושלים, היה הר-הבית מזבלה עירונית, פשוטו כמשמעו. העיר, שהקיסרית הלנה העירה אותה לחיים חדשים במאה הרביעית לספירה, רוקנה את מעיה באתר הקדוש ביותר ליהדות. ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם באשר לשאלה, אם הדבר נעשה בכוונה. אך אין ספק, שכל ההיסטוריונים המוסלמים בתקופה הקלאסית האמינו שאכן היתה כאן כוונת מכוון. במזבלה העירונית הזו התעקש עומר לבקר, למרות נסיונותיו של סופרוניוס להניא אותו מכך.

הסיפור על מה שהתרחש על הר-הבית הוא החומר שממנו עשויים מיתוסים ואגדות. לא אכנס כאן לפרטיו. אך הייתי רוצה להסב את תשומת-לבכם אל הפעולה המוסלמית הראשונה של תכנון עירוני, אם אפשר לקרוא לזה כך, בעיר הקודש שבה שלטו כעת, ושבכיוונה נהגו להתפלל. זו היתה פעולת ניקויו של הר-הבית וחשיפתו של הסלע, שכיום מפואר בכיפה – אולי סמלה המפורסם ביותר של ירושלים, עבור פלסטינים וישראלים גם יחד.

הדברים שנשכחו

מדוע נבנה אם כן אותו מונומנט מוסלמי ראשון ועתיק, יצירת האמנות הארכיטקטונית הגדולה הראשונה של הציביליזציה המוסלמית, מבנה שחזותו כמעט לא השתנתה מאז המאה השביעית? כפי הנראה, לא מן הטעם המקובל כיום על המוסלמים. מן הראיות עולה שנבנה כדי להלל ולפאר סלע יהודי, זכר אחרון למקדש היהודים שנעלם זה כבר, שריד שחכמים יהודים למן המאה ה-2 הקנו לו חשיבות כל-כך גדולה עד שקראו לו אבן השתייה, אבן היסוד, טבור הארץ, אתר קורבנו של אברהם ועוד שמות רבים אחרים. יש סיבה טובה לחשוב שבזכות אנשים כמו כַּעְבּ – המשמש כפֶּה לסלע בספרי – לפחות חלק מן ההקשרים הללו עלו במחשבה המוסלמית בעת שנבנתה כיפת-הסלע. אך נכון גם לומר שאיננו יודעים, אילו מבין כל ההקשרים היהודיים שהיו לסלע במאה השביעית, כל-כך משכו את המוסלמים.

יהיו אשר יהיו ההקשרים הללו, שהחוקרים מתווכחים על סבירותם, אין כל ספק שהם אינם עולים בדעתם של המוסלמים כיום. הן המוסלמים והן היהודים שכחו, או בחרו למחוק ממסורתם ההיסטורית, כל זכר להתחלות הראשונות שלהם. לא תמצאו את כַּעְבּ מוזכר במקור יהודי. אחרי הכול, הוא ערק מן האמונה.

גם בצד המוסלמי לא זכתה תרומתם של אנשי שוליים כמו כַּעְבּ ואחרים להערכה, בייחוד במאה העשרים. ב-1946 פורסם מאמר שכותרתו "כַּעְבּ אל-אח'באר, הציוני הראשון". הכותב, תלמידו של המנהיג הערבי-איסלאמי רַשיד רידה, ביקש להוכיח שכַּעְבּ, הסמכות העתיקה ביותר בקרב המוסלמים בכל הנוגע לכתבי הקודש היהודיים, היה מעורב בקנוניה לרצוח את חברו ופטרונו, הח'ליף עומר. המאמר זכה לביקורתם של חוקרי דת מוסלמים במצרים של אותה תקופה. ואולם, הוא מעיד על הלך-הרוח החדש, הפגוע והמתגונן, שהתעורר (בשני הצדדים) מאז הקמתה של מדינת ישראל והסלמת הקונפליקט הערבי-ישראלי. דמות היסטורית כמו כַּעְבּ אל-אח'באר אינה זוכה היום להערכת המוסלמים, חלקית מתוך חשש שהכרה בתרומתו תערער את אמינות תביעתם על ירושלים. לדעתי, דווקא ההפך הוא הנכון, אך זהו נושא אחר. התוצאה העצובה היא שהלך-הרוח הפגוע, אותה תחושה אמיתית של גזילת אדמות, הגיע לדרגה כזאת שאחד מבכירי הנושאים-והנותנים הפלסטיניים שאל את עמיתו הישראלי בקיץ 2000: "איך אתה יודע שבית-המקדש שלך עמד שם". כל המסורת המוסלמית הקדם-מודרנית מזימה את החששות הללו לחלוטין.

אינני אוהב לסיים בנימה כל-כך מדכדכת, ולפיכך אני עומד "לברוח" אתכם אל עולם אחר ואל "סיום" שונה, באמצעות ציטוט קטע מספרי. אינני מנסה לרמוז שאפשר להשתמש בהיסטוריה כדרך "לדמיין" או "לחזות" סוף טוב למצבם הנורא של היחסים בין מדינות ערב לישראל, או בין האיסלאם ליהדות. תהיה זו טעות מרה ורעיון עקר, לאור ממדי הטרגדיה שמתרחשת היום במזרח התיכון. אופטימיות היא דבר שאין להעלותו על הדעת כלל, כשמשני עברי המתרס מתעופפות האשמות ונחשפות בּוּרוּת ואי-סובלנות. אולי זו אחת מן האירוניות של ירושלים – עיר שטופת-אירוניות – שהפתיל שיצית בה את התבערה הסופית והמוחלטת עשוי בהחלט להיות כיפת-הסלע, מונומנט מוסלמי שבנוּ אוּמנים נוצרים במטרה לפאר סלע יהודי.

הקטעים מן "הסלע" שבחרתי להביא לקוחים מדבריו של מספר הסיפור, אִסחאק (יצחק בערבית), בנו של כַּעְבּ, שבדמיוני הוא גם מתכננה של כיפת-הסלע. כַּעְבּ לעולם לא יכול היה להיות אדריכל, וממילא מת שלושים שנה לפני שעבד אל-מלכּ הגה את רעיון הכיפה. למזלי, אין דבר במקורות על אסחאק, ולכן ניתנה לי יד חופשית פחות או יותר ביצירת דמותו. הקטע שיובא להלן מתאר את רגע ההתגלות של אסחאק, הרגע שבו עלתה בדעתו הצורה המתאימה לתכנון המבנה שעבד אל-מלכּ רצה בבנייתו.

המספר שמונה

נועצתי בניקולס, רב-אומן יווני שהיה אחראי לבנייתן של רבות מן הכנסיות היפות ביותר בסוריה. רזי מקצועו הועברו מאב לבנו ונחשפו רק בכפוף לשבועות חמורות ביותר, ולעולם לא לבּן דת אחרת. לפיכך, סירב לדבר אתי בתחילה על אומנותו, משום שחשש הן מפני תוכחת כנסייתו והן מפני זעמה של משפחתו. אך אני הזכרתי לניקולס את רֵעוּתנו – נהנינו מתקופת ידידות קצרה בצעירותנו – ואת גאוותו על כישוריו הרבים, והצלחתי לבסוף לשכנעו ולפתות אותו לשוחח אתי על בנייתן של כיפות.
"תן לי נקודה, וריבוע", אמר לאחר שהצטלב שוב ושוב כדי להרחיק כל אפשרות שעשה חטא נורא, "ואוכל להקים עבורך כל כיפה שתרצה".
הנקודה ישבה במרכז הריבוע, במקום המפגש של שני אלכסוניו. מאותה הצטלבות ניתן לצייר ריבוע נוסף, שצלעותיו יוצרות זוויות ישרות ביחס אליה. כך נוצרו שמונה נקודות שוות-מרחק זו מזו.
"עכשיו תחשוב שהנקודות מתארות את היקפו של מעגל. זהו בסיס הכיפה שלך, וכך אסמן אותו ביתדות על הקרקע".
התחלתי לשחק עם הגיאומטריה הזו, במקל בחול – כפי שהייתי עושה לא פעם כשרציתי לבחור מסגרת לפרקי הספר הקדוש, שאז הייתי מבצעהּ בזהב על קלף ומקיפהּ בקישוטים שזורים שהונחו על תבניות של קווים ישרים.
כששרטטתי כך את הקווים על חלקה מיושרת של חול דק, גיליתי תוצאה מדהימה שנבעה מכלליו של ניקולס. אם לוקחים את שני הריבועים המקוריים ומאריכים את כל שמונה צלעותיהם, מקבלים סדרה חדשה של הצטלבויות הרמוניות. יצרתי מתומן חדש, גדול מן הראשון, שנבע גם הוא באופן מושלם מן האבטיפוס שלו, כמו אדוות שיוצרת אבן הנזרקת לאגם דומם.
אם מאריכים את צלעות המתומן שצויר בחול, נוצר זוג חדש של ריבועים, גדולים מקודמיהם. הבנתי שאפשר להמשיך כך עוד ועוד. התבנית שנוצרה היתה כמו גביש חי, ניתנת להרחבה אינסופית סביב נקודת מוצא יחידה, ותמיד בסימטריה מושלמת בכל כיוון. חיבור שמונה הנקודות החיצוניות יצר סגירה חיצונית שקירותיה עוטפים שתי אכסדרות פנימיות, אשר בעצמן סגרו על מעגל שמתוכו עמדה להתרומם הכיפה הגבוהה והנפלאה ביותר שניתן לדמיינה. שם בחול, מול עיניי, קם ועמד הדבר שחיפשתי – מעבר מדורג מן העולם הזה אל העולם הבא, באמצעות הסלע.
שמונה הוא מספרו של גן-העדן, בדיוק כשם שערבית היא שפתו. אלוהים סיפק לברואיו שמונה גני-עדן ורק שבעה גיהנומים, נהג כַּעְבּ לומר.

"מה פשר ההבדל?", שאלתי.

"משום שחסדו רב מזעמו. האם הברית בין הרך הנולד לבין בוראו אינה נוצרת ביום השמיני, היום שבו נחתכת עורלתו? והאם לא אמר הנביא שגינת המעון לבעלי הימין, גמולהּ העליון של המידה הטובה, היא מדרגתו השמינית של גן-העדן?".

ארבעה נהרות – של מים אשר לא יִשָּׁחֲתוּ, של חלב אשר לא שוּנה טעמו, של דבש מזוקק ושל יין נעים לשותים – משקים את זו המדרגה הגבוהה ביותר. הגן עומד בסמוך לעץ הלוט אשר בקצה האחרון, תחת כס הכבוד של אלוהים, שבעצמו נישא על כתפי שמונה מלאכים, שכולם מרחפים בשמים היישר מעל לסלע. מעיינות מתפרצים בכל מקום. אילנות מצילים, דקלים, רימונים ועצי פרי אחרים נטועים בכל מקום. האוויר אפוף ריח מושק, מור וזנגביל. במקום שכזה ישכנו יראי אלוהים בנוכחות מלכּם הכול-יכול, ויגלו שכל מה שהבטיח להם אדונם הוא נכון.

מאמינים יודעים את הדברים הללו משום שהם כתובים. אך לא הכול יודעים על חשיבותו של המִספר שמונה. רק אנשים ספורים מבינים, שכל עמי הספר מקופלים תחת כנפיו האלוהיות של המִספר.

נוצרים אומרים שישו עלה השמימה ביום השמיני של דרך הייסורים. הבריכה שבה הם מלים את לבותיהם של ילדיהם מעוצבת כמתומן. ההטבלה, כפי שהם קוראים לה, הופכת את הרך הנולד לרֵעו של ישו ביום תחיית המתים. כיפתי עוצבה בצורת המספר הזה של העולם הבא. המחשבה על כך העלתה דמעות בעיניי.

אדם הוא בר-מזל אם מזומנות לו בחייו שתי תובנות, שלוש לכל היותר, באשר למה שנכונותו אינה מוטלת בספק. בדרך-כלל מסתפק המוח בדשדוש בין עובדות מתות של ניסיון, בודק את זו ואת זו, ולבסוף משלים עם פשרה כלשהי. אך במקרה הנדיר של תובנה כזו נפשטים הצעיפים המכסים על ערבוביית החיים, וחושפים את מצחו הקורן של הדיוק. הנפש קלטה אמת חיה! נחשף היפה, תחושה עמוקה וכובשת שממלאת את הנפש בחמימותו של הנכון.

מהו הנכון, אם לא גם אמת וצדק? הוטל עלי לבנות באבן כדי להנציח את האמת והצדק של סלעו של אבי. שום דבר מזה לא היה מקרי. כמו מיתר הרמוני, התגשם המבנה במחשבתי כנביעה של חוקים קוסמיים. הארכיטקטורה היתה מדודה וסדורה, כפי שראוי היה לה שתהיה; היא דחתה את תהפוכות השטחי. אפילו היקפה של הכיפה כמו השתלב במקומו מעצמו, בהתאם לפרופורציה מוחלטת ובהרמוניה מושלמת עם כל מימד אחר. כך גם מיקומם של עמודי התווך והקורות, שהשתלבו בטבעיות בנקודות ההצטלבות של הקווים. לא בחרתי את הנקודות הללו; הן חשפו את עצמן בפנַי. הן גם לא הסתירו זו את זו בתכנית אלא התירו, מכל נקודה פנימית, לראות הרחק אל הצד השני. שקיפות, כידוע לכל אדם, היא חוק בגן-העדן.

האם אפשר באמת להשיג את כל זה באמצעות פיתולו של ריבוע מסביב לנקודה? האם מסוגל הוא כך לקבוע את היחס המתאים בין טבעו הלא-מושג של האל לבין הארכיטקטורה? מציאת צורות שמבוססות כראוי בכתובים ובסיפורי הנביאים, מתוך כללים כל-כך ספורים, מקרבת אליו יותר מחודשים, אפילו שנים, של הכרתו באמצעות מלים בלבד. וכל זה אירע בשעה ששיחקתי כילד בחול. בורכתי בהצצה אל תוך שחר העתיד לבוא. ידעתי אז שסוף-סוף התעוררתי מחלומו של העולם הזה אל מציאותו של העולם הבא.

ספרו של מאקיה כנען, "הסלע",יצא בנובמבר האחרון בהוצאת פנתיאון

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 8: "לנוכח האיסלאם: מסע בעקבות ה- 11 בספטמבר". לחצו כאן להזמנת הגיליון

מאקיה כנען הוא אדריכל עירקי וחוקר באוניברסיטת ברנדייס בארה"ב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה