ארץ אחרת

"ערפל קרב" איננו ביטוי המתאר רק את מצבו של שדה קרב ספציפי. "ערפל קרב" יכול בהחלט לתאר גם את מצבן של אומות הנמצאות במצב מלחמה. באופן מוזר נדמה כי מלחמת עזה הנוראה עושה את ההיפך ומאירה חלקים מסוימים מן התמונה הישראלית באור בהיר שכמותו לא נראה במקומותינו מזה זמן רב.

במשך עשרות שנים הייתה התמונה הישראלית מטושטשת, שקועה תחת הררי תכניות הריאליטי, הספינים, המניפולציות, וסדר היום המעומעם בכוונת מכוון; בייחוד מתמחים באמנות הזאת כלי התקשורת הרואים את עצמם כמבטאים את מדורת השבט. אמנם, מעת לעת המציאות מעיזה להרים ראש ולפרוץ אל הכותרות הראשיות, אך מיד כשהדבר ניתן המערכת חוזרת לסורה. סדר היום החלול הפך לסדר היום הראשי.

אירועי השבועות האחרונים מוכיחים כי החברה הישראלית לא יכולה להרשות לעצמה מערכת פוליטית חלולה, החברה לא יכולה להרשות לעצמה תקשורת הנעדרת עמוד שדרה ערכי. ובעיקר – היא לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך ביצירת יקומים חברתיים מקבילים שאין ביניהם מפגש, ושאין להם ליבה ערכית משותפת.
אחיו התאום של סדר היום החלול הוא סדר היום האפל. במקום שבו אין הנהגה תרבותית, חברתית, אקדמית, פוליטית ותקשורתית הרואה את עצמה כמשרתת של כל החברה צומחות ביצות הבורות, ההסתה והשנאה, הרוע והגזענות. קבוצות מוזנחות בכל המגזרים הישראלים, ובייחוד קבוצות מוזנחות של צעירים, הסובלים ממשבר ערכי בבית הגידול שלהם, מהוות סכנה לעצמם ולחברה כולה.

שריפתו בחיים של הנער משועפט מוחמד אבו חדיר אינה יכולה להיות מוסברת כתקלה חינוכית; ההתנהגות הבריונית והאלימה של קבוצות המחפשות פורקן יצרים באמצעות התגוששות ופגיעה ב"סמולנים" ובערבים; ההסתה הפרועה והאלימה ברשתות החברתיות – כל אלה הם עדות לתהליך ניוול של חברה חסרת הנהגה וחסרת דרך, שחישוקיה הערכיים מתפוררים והולכים.

ובאותה נשימה עצמה, ובאותה חברה עצמה, יצאו לפתע מחושך האלמוניות אל האור המסמא של כלי התקשורת ישראלים מסוג אחר לגמרי; ישראלים שלא היינו יודעים על קיומם בלי אימת השבועות האחרונים. החטיפה והרצח של אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שאער מישיבת "מקור חיים" בכפר עציון, חשפה לעיני הציבור המשתאות שלוש משפחות דתיות שאסונן הכבד לא קיפד את עוצמתן הרוחנית ולא פגע באצילותן האנושית. הריסון העצמי שבו נהגו כל המשפחות ומנהיגותה הטבעית של רחלי פרנקל, אמו של נפתלי, הציבו מודל אנושי ודתי מעורר השראה.

מנהיגותם של ראשי הערים הערביות ביניהם מורסי אבו-מוך מבקה אל-גרבייה או ראש העיר קלנסווה עבד אל-באסט סלאמה שטפלו בניסיונות ההתפרעות של צעירים שחלקם רעולי פנים בעריהם ועצרו את פעולותיהם – היא חלק מתופעת הריסון העצמי בחלקים שונים של החברה.

המלחמה בעזה הוציאה מחושך לאור גם מאות אלפי ישראלים נוספים: אותו ציבור שקט הנושא בעול קיום המדינה, בין בימי רגיעה ובין בימי מלחמה. בשקט, באצילות שאין למעלה ממנה, הולכים להם צעירים ומבוגרים אל שדות הקרב של עזה כדי להגן על הבית המשותף של כולנו. ועמם יוצאים לאור שלא בטובתם עשרות אלפי ישראלים המסייעים לאנשי הדרום, לחיילים, למשפחותיהם, לנזקקים שלא על מנת לקבל פרס. בשקט, בנדיבות עצומה, במסירות.
האלומה הבוהקת ביותר היא כמובן ההתגייסות הספונטנית להגיע ללוויה של החייל הבודד סמ"ר שון כרמלי בחיפה. ולאחריה ההתגייסות להגיע ללוויה של החייל הבודד סמל מקס שטיינברג בירושלים. לא בכל יום זוכה החברה הישראלית לראות בתפארת בניה ובתפארתה שלה כאחד.

וכי כיצד יכולה להתקיים מציאות כה פרומה, כה בריונית, כה אלימה וגזענית לצד מציאות כל כך מרהיבה מבחינה אנושית? מיהי "החברה הישראלית" האמיתית ומדוע היא נראית כפי שהיא נראית?
שנים רבות של מסע בנבכי החברה לימדו אותי להכיר בעובדה שבעלי הברית הערכיים שלי אינם נמצאים דווקא במגזר שבאתי ממנו. אדרבא, לעיתים הברית הערכית היא דווקא ברית בין אנשים המגיעים ממגזרים שונים שיש להם ליבה ערכית משותפת, תחושות אינטואיטיביות של קרבה רעיונית, הסכמות רבות – ואהבה עצומה לחברה הישראלית הרחבה.
העובדה שמגזרים שלמים בחברה לומדים אחד על אודות השני באמצעות ערימות של סטריאוטיפים שהתקשורת המרכזית מייצרת באופן סדרתי; העובדה שאין ליבה ערכית משותפת, מנוסחת ומחייבת לכל הישראלים; העדרן של אליטות משרתות, הפועלות יחד לעיצוב דרכה של החברה – כל אלה מחלישים מאד את יכולת תפקודו של המרכז הישראלי הרחב, הבלתי אלים, המחויב, הנושא בעול והמקווה לטוב.

הגיעה העת להודות ביושר שכל הקבוצות הערכיות חלשות בשל האופי המגזרי שעל פיו פעלו עד היום. לאף קבוצה אין פתרון פלא למשימותינו הרבות. בימים שיבואו נצטרך לצעוד אלה לקראת אלה, כל החפצים בחיים, כדי לנסח את אופי המאמץ האינטלקטואלי והרעיוני שאנו נדרשים לו בעת הזאת. נצטרך לפעול במשותף, באופן בלתי מגזרי, כדי לעצור את הכוחות המבקשים לפורר את הרקמה הישראלית מבפנים.
הדבר הראשון שאנו נדרשים לו בעת הזאת היא ניסוח אופיו של מאמץ תרבותי וערכי זה.