ארץ אחרת

יש משהו מפתה כל כך בתקשורת החינמית, עד שאי אפשר בכלל לבוא בטענות אל הציבור. האמירה "נותנים – לא תיקח?" מעולם לא נראתה צודקת יותר. הרי בימינו ובחיינו התרחש הלא-ייאמן: מידע אינסופי ללא מחיר משוטט לו ברחבי גלקסיית האינטרנט ורק מצפה שיקראו אותו, שיצפו בו, שישתמשו בו. אם אדם מעז לסגור מידע מאחורי חומת תשלום, הוא נחשב מנותק מהמציאות. הרי העיקר הוא כמה אנשים ישתמשו בתוכן שהעלית, ואם אתה סוגר אותו מאחורי חומת תשלום, אין סיכוי שהכל יגיעו אליו. ובעולם שבו מספר הקוראים, הצופים, המשתמשים הוא התכלית העליונה, אין לכאורה תוחלת בחומר הנעול בפני הציבור – עד שישלם.

האומנם?

בתור עיתונאית אני רוצה למחות בתוקף נגד הרעיון הלא צודק, המניח שעבודתי צריכה להיעשות חינם. וכי מדוע אעבוד קשה ואעביר את עבודתי לרשות הרבים בלי שזו תזכה לתשלום ישיר? מדוע עלי להניח שרק אם המו"ל יצליח לגייס פרסומות ברמה מספקת יהיה לעבודתי ערך כלכלי? וכי מורים, אחיות, רופאים, טכנאים ואנשי מקצוע אחרים מגייסים פרסומות כדי לממן את עבודתם?

בתור עיתונאית אני רוצה להתווכח עם הטענה שהעולם שאנו חיים בו  דמוקרטי יותר מכפי שהיה לפני עשרים שנה, עת התקשורת היתה בתשלום. להפך, קוראים יקרים, להפך. הרשת אמנם מאפשרת התקשרויות שהיו דמיוניות לפני שני עשורים בלבד, אך התאגידים שמושלים בה הולכים ומצמצמים את מרחבי המחייה החופשיים באמת שפועלים בתוכה. גופים כמו "פייסבוק" ו"גוגל" נעשים יותר ויותר גדולים; יותר ויותר חזקים כלכלית ותודעתית; והתודעה האנושית, שרק לפני שני עשורים התקיימה מחוץ לרשת, הולכת ומאבדת את עצמאותה. כדי להתקשר אלו עם אלו אנו נדרשים לתיווך של גופים ענקיים, שסדר היום שלהם נסתר מעינינו. נדמה לנו שהכל בחינם. בינתיים. נדמה לנו שהעיתונים המודפסים שגבו כסף תמורת שירותיהם שייכים למוזיאונים. לכאורה אנו חיים בעולם אמיץ וחופשי. אך אני מסתכלת על התהליכים שפוקדים את האנושות בעת הזו ואני מרשה לעצמי להיות מודאגת. ולא רק לגבי המתרחש בארץ.

לפעמים, בעתות של בעתה ממשית, כשמקודמים חוקים לא דמוקרטיים ולא ברור מי מעוניין בקידומם (למשל, חוק המאגר הביומטרי), אני אומרת לעצמי שהעיתונות המודפסת עשויה לשוב ולהיות העיתונות האמיתית, העיתונות החתרנית. שכן, רק אם לא נדפיס עיתונים במחשבים מחוברי רשת, רק אם נעביר מידע ללא תיווך של כל מיני ממונים מטעם עצמם על משטורו, רק אם נעביר את המידע הזה בדרך הישנה והנכחדת של הפצה ברחובות, בחנויות, בדואר, רק אז אולי יהיה לנו מעט מן החופש שהולך ואוזל.

תשובה מכאיבה

החינמיות כה מפתה, עד שהיא כובשת את המוח של הבריות ומעוורת    את עיניהם מפני הסכנה המתדפקת על דלתם: חינם! חינם! חינם! לא  חינם, קוראים יקרים. יקר מאוד. בלתי ניתן לתשלום הכאילו חינם הזה. שכן, מה אנו יודעים על סדר היום הנסתר של החינם הזה? מה אנו יודעים על מה שמתפרסם ועל מה שלא מתפרסם? מדוע אנו מוכנים   לתת את מוחנו ואת תודעתנו לגוף שאיננו יודעים לבטח מה מניע את הפיתוי שהוא מפתה אותנו? האם כל כך קל לנו לוותר על העצמאות המחשבתית שלנו.

התשובה לשאלה האחרונה מכאיבה באופן מיוחד, שכן ברור שהיא חיובית. אנשים חכמים ונבונים, שחווים את עצמם כאנשים עצמאיים מבחינה מחשבתית, מוכנים לתת את ידם לחינם הזה, משום שהמחיר של ההתנתקות מן המידע החינמי הוא מכאיב ביותר. מי שמתחיל לשלם על תוכן בעצם מודה במגבלות העמוקות הקיימות בדרך חינמית; אלא אם כן מדובר במיזם תקשורתי ציבורי, וגם בתוכו לעתים בוחשות ידיים אינטרסנטיות, כידוע.

אנשים טובי לב וחובבי דמוקרטיה סבורים שהחינמיות היא הדרך היעילה ביותר להגיע אל הציבור הרחב – ולהשפיע עליו. הבעיה היא שכמעט תמיד יהיה מי שיבקש להשפיע על הציבור בסדר יום נסתר באמצעות החינמיות ולו כיסים עמוקים יותר מכל חובבי הדמוקרטיה לסוגיהם.

החינמיות מכילה משום כך פוטנציאל של סכנה לדמוקרטיה: ההעדפה הציבורית הברורה של התוכן החינמי הופכת את הציבור לפגיע ולתלוי בסדר היום של המו"ל בחינם. יכול להיות שמדובר באדם או בגוף שרק נורמות עיתונאיות מוצקות הן נר לרגליהם, אבל יכול להיות גם שמדובר בגוף שמפרסם בחינם בזכות היותו בעל כיסים עמוקים והוא עושה מניפולציות במידע, בתחקירים ובקידום סדר יום שאיננו דמוקרטי.

אנו חיים בתקופה שבה הצלחה שיווקית היא קנה המידה שעל פיו נמדדת המציאות. אבל הצלחה שיווקית היא עניין מתעתע, כי היא אינה יכולה להיות קנה המידה שעל פיו נמדדת האמת; וחוסר התעניינות באמת, חוסר התעניינות במציאות, עלול לגזול מאיתנו את היכולת לחשוב והוא סכנה לכל הדמוקרטיות.

משום כך אני רוצה להתריע שחוסר הנכונות לשלם עבור המעשה העיתונאי; הנכונות החברתית הרחבה, חוצת הגבולות והמגזרים, להשלים עם מידע יחצ"ני שמתחפש למידע; הנכונות להשלים עם תוכן שיווקי נסתר; הנכונות להשלים עם הידרדרות נמשכת של הנורמות העיתונאיות; הנכונות להשלים עם הפיכתה של העיתונאות למקצוע שדומה במהותו למלצרות: למשהו שעושים בדרך, בין האוניברסיטה לחיים האמיתיים; לא מקצוע של ממש אלא צל חיוור של עצמו; לא מקצוע של מומחים אלא מקצוע של מלצרים פתיינים – הנכונות הציבורית הרחבה הזאת מצמיחה כלים תקשורתיים ועיתונאיים שאינם יכולים להסביר לנו את המציאות שאנו חיים בה, על מורכבותה הרבה והמשתנה; ובעיקר – הם לא יכולים להתוות דרך וכיוון לחברה, כי אין להם דרך כזו. הרכיבה על הגל הציבורי של ההצלחה השיווקית מסתירה את העובדה שלרוב הבמות התקשורתיות אין סדר יום רחב וכולל לחברה הישראלית.

הדרך היחידה לשנות את המגמה הזאת היא באמצעות יצירת במות תקשורתיות שמשלמים עליהן כסף ושסדר היום שלהן עצמאי, ידוע ועוסק בעתיד החברה הממשית שבתוכה אנו חיים.