ארץ אחרת

א': עקרון תורת הגמול הסכמטית

אם נתרגם את הוויכוח בין איוב לרֶעים, נראה שאיוב מציג תשתית טיעונית הפוכה מזו של הרעים לחשיפת האמת, ועמדתו היא שמתקבלת על ידי אלוהים. הסממנים החיצוניים, טוען איוב, פשוט אינם עומדים במבחן העובדות. התשתית הסכמטית החטיאה משום שאיננה כוללנית

רטוריקה היא מתודה של שכנוע החותרת להעתיק דרכי חשיבה והתנהגות ממוענים לנמענים באמצעות יצירת קונצנזוס המבוסס על מכני הסכמה חברתיים אידיאיים משותפים. אי לכך הרטוריקה משקפת דרכי חשיבה והלכי רוח משותפים בחברה, ומאפשרת לעקוב אחר המהלכים הרעיוניים והאידאולוגיים של הדובר באמצעות השימושים הלשוניים. מאמר זה חותר לזרוק אור על השיח של הימין הישראלי החילוני והדתי, ולעשות זאת מנקודת הראות של הרטוריקה האידיאולוגית, שעניינה הוא היחס בין המילה לכוח ולעוצמה הפוליטיים.

נתחיל במוסכמות תיאולוגיות שבסיסן בתורת הגמול המקראית. תורה זו, המבוססת על תפישת השכר לצדיק והעונש לחוטא, היא תורה סכמטית המקובעת במעין משוואה מתמטית, כניסוחו של בלדד רֵע איוב המבהיר: "אִם-בָּנֶיךָ חָטְאוּ-לוֹ וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד-פִּשְׁעָם: אִם-אַתָּה תְּשַׁחֵר אֶל-אֵל וְאֶל-שַׁדַּי תִּתְחַנּן: אִם-זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה כִּי-עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ"  (איוב ח' 6-4). כלומר, אין עשן בלי אש (unde malum). סבל הוא בבואה של חטא, והוא אפוא עונש. חטאו הבנים – ונענשו (ולהפך לגבי הצדיק). אין ריק התנהגותי בעולם המאמין. תורת הגמול הזאת, המושתתת על סממנים חיצוניים (אובדן הרכוש, מות הילדים והמחלה במקרה של איוב) היא נר לרגליו של הרב דוב ליאור, הרב הראשי של חברון וקריית ארבע, שטען כי הסיבה לחטיפה הטראגית של שלושת הנערים היא חקיקה אנטי-יהודית של ממשלת ישראל:

"אם נחשוב שהצרות באות במקרה ולא בגלל מעשינו, הקדוש ברוך הוא יעניש אותנו על עצם מחשבה זו… ישנה מתקפת חוקים שהמכנה המשותף שלהם הוא פגיעה וכרסום בצביון היהודי של חיינו הציבוריים" (מצוטט ב"הארץ", 19 יוני 2014).

הלך רוח דומה בא לידי ביטוי במאמר המערכת של "יתד נאמן" מ-18 ביוני 2014. וכך נאמר במאמר, שנכתב בידי סגן העורך הראשי ישראל פרידמן: "יש לערוך בדק בית… בקדנציה האחרונה עושה הממשלה ככל שביכולתה לסכן את החיים בארץ הקודש. הישיבה שלנו כאן איננה טבעית. העם יושב כאן רק באורח נסי… אבל ממשלת הזדון עושה ככל שביכולתה כדי לעקור את היהדות מחיי היהודים היושבים בציון. מלבד החוקים שכבר נחקקו, עומדים עוד שלושים חוקי עקירה נוספים על שולחן הכנסת לחקיקה במושב הקרוב. חוקי ההרס הללו מסכנים את כל אחד ואחד מיושבי הארץ הזו, התלויה במצוות".

והמאמר ממשיך: "בשעה קשה כזו לא נחפש אשמים. אשמים אנחנו. כל ישראל ערבים זה בזה“. ועם זאת נטען במאמר כי: ”בעיקר מה ששומר על המתגוררים כאן זו התורה, מי ששומר על הארץ ויושביה מאימת החרב, אלה לומדי התורה… סטטיסטית, בכל פעם שניסו לפגוע בלומדי תורה, משהו בשלווה המקומית התערער… כאשר היא מנסה לחטוף חיילים מבסיסם ולהקטין את הצבא האמיתי והיחידי ששומר, בני מעיה של הארץ נסערים והיא מבקשת להקיא אותנו. כשמנסים לפגוע בשומרים האמיתיים, הצבא נהיה חלש יותר והארץ נחשפת לסכנות נוראות, ומפעם לפעם מוגשים לנו שטרות אימה לפרעון".

עקרון תורת הגמול הסכמטית הופעל. בין שמדובר באיוב ובין שמדובר ב"ממשלת הזדון", העיקרון פועל מכנית. צריך רק להדביק "חטא" כלשהו לסיטואציית הכאב.

תורת הגמול הסכמטית הותקפה בחריפות בידי אלוהים עצמו, שמתח ביקורת על רעי איוב ועל פרשנותם הדוגמטית לתורת הגמול, וטען שפרשנותם אינה נכנסת לפני ולפנים אלא מפרשת אוטומטית את הסממנים החיצוניים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִּבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (איוב מב 7). איוב, שביקר את אלוהים בחריפות על חוסר הצדק ששורר בעולם ואמר "אֶרֵץ נִתְנָה בְיַד רָשָע פְּנֵי שׂפְטֶיהָ יְכַסֵה אִם לׂא אֵפוֹא מִי הוּא" (שם ט 24), זוכה להצדקתו של אלוהים.

עקרון תורת הגמול מופעל מיכנית: סבל הוא בבואה לחטא והוא איפה העונש / וויליאם בלייק: איוב ורעיו, 1826

אם נתרגם את הוויכוח בין איוב לרֶעים, נראה שאיוב מציג תשתית טיעונית הפוכה מזו של הרעים לחשיפת האמת, ועמדתו היא שמתקבלת על ידי אלוהים. הסממנים החיצוניים, טוען איוב, פשוט אינם עומדים במבחן העובדות. התשתית הסכמטית החטיאה משום שאיננה כוללנית. זוהי תופעה ידועה הקרויה "כאוס". היינו, שרשרת תופעות בעלות דמיון מבני רב, שאמנם שייכות למשפחה אחת, אבל אין אחת זהה ממש לרעותה (גליק 1991: וראו את סקירתו של יוסף דן 2009: 37-13). במילים אחרות, הנחת הרעים מושתתת על נקודת מוצא "המקובלת בדרך כלל", אבל לא כל מקרה ומקרה זהה לאחיו. הנחת הגמול של הרעים היא אפוא פרי אמונה סובייקטיבית, אבל לא בבואה של טיעון אנליטי אוניברסלי בן קיימא. ואכן, הדיאלקטיקה המגזרית ("המקובל בדרך כלל" על חברה מסוימת) נדחתה על ידי אלוהים במקרה איוב, אבל אומצה בידי דוב ליאור ומערכת "יתד נאמן".

הלחץ האמריקאי בגלל כשלון השיחות בין ישראל לרשות הפלסטינית, והאזהרה של האמריקאים שישראל תבודד, עוררה את הרב יעקב מידן, דמות מרכזית בחוגי הציונות הדתית וראש ישיבת ההסדר הר עציון, לפרסם במועד סמלי, ערב פסח תשע"ד, חג החירות, מאמר בשם "לחוש את טעם החירות" ("מקור ראשון", 14 באפריל 2014). וכך כתב הרב:

"הצירוף המופלא בשלושת התחומים החשובים בחיינו – הביטחון האזרחי, הכלכלה והריבוי הטבעי, הוא בשום פנים לא רק פרי כשרון אנושי של ניהול המדינה… הוא פרי של יד חזקה וזרוע נטויה של ה' אלוהינו, המובילה אותנו בנתיב המופלא הידוע רק לה' בהר הגעש שאנו מהלכים בו בשנים האחרונות… אנו עדיין כתינוק היונק משדי אמו ביחס לארצות הברית, אך חבל הטבור הולך ונכרת. כל זה עשוי לתת לנו השנה את קצה קצהו של טעם החירות הנכספת שבני ישראל טעמו בקורבן הפסח. ההשתחררות ההדרגתית שלנו מן ההגמוניה האמריקאית הגאוותנית עשויה לתת את טעמה באפיקומן שנאכל השנה זכר לקורבן הפסח. יש בה קידוש השם גדול, ו'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' (מיכה ז')".

זהו מאמר בעל מגמה פוליטית מובהקת, שעטוף ברטוריקה דתית ונכתב כאמור כתגובה לאזהרה של ארצות הברית מבידודה של ישראל בעמים. חשוב לעמוד על הארגומנטציה הננקטת, שאינה מושתתת על רציונל של ניתוח מדיני-כלכלי, אלא על ניתוח מטה-רציונלי "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג 9) ועל הרעיון התיאולוגי של תשועה אלוהית בהולכת העם לחירות מדינית, כשחג הפסח מסמן את הגאולה המדינית. זוהי מערכת ערכים, או תפישות, שמפרשת את המציאות ומקשרת אותה עם בני הקהילה. עבור הקהל של הרב מידן, הקונספציה של עם לבדד ישכון, שלא מתחשב באחרים, היא אקסיומה המפרשת את המציאות. החירות הגלומה בתפישת חג הפסח היא אמצעי לקריאת המציאות הפוליטית. על סמך ההנחות האלה מוטל עלינו שלא להתחשב בגויים, קרי אמריקה הגדולה. ושימו לב ללשון של הרב מידן: "יד חזקה וזרוע נטויה של ה' אלוהינו". לא אלוהי העמים, אלא אלוהינו-שלנו. אנו תחת חסותו והכוונתו. אלה לא מטאפורות אלא קריאה יישומית חד-משמעית.

גינזבורג יוצר קטבים שמאפיינים את הרטוריקה הימנית בכללותה: אנחנו מול הם. בני אור מול בני חושך. התורה מול הממסד הישראלי, אויבינו מול בוני הארץ

כיוון אחר של הרטוריקה הדתית בא לידי ביטוי במאמר "הממסד אשם", שפרסם
הרב יצחק גינזבורג ב"מקור ראשון" ב-2 במאי 2014. במאמר מבהיר גינזבורג את עמדתו באשר לאירועי יצהר – עמדה שעיקרה הימנעות אקטיבית מהוקעת המעורבים, אנשי תג מחיר – וכותב:

"יש לומר ברורות: האשם במצב הוא הממסד, המתנהג בכוחנות ובדורסנות כלפי היהודים ובסלחנות והקלות יתירות כלפי אויבי ישראל. מחד גיסא מונעים מיהודים לבנות את ביתם בארץ ישראל, ומאידך גיסא מעלימים עין מבנייה בהיקפים גדולים הרבה יותר של אויבינו… כאשר השלטון נוהג בצורה מעוותת ומשובשת, תפקידם של הרבנים לומר זאת בקול צלול וברור. כל נביאי ישראל צעקו על הממסד כאשר זה סטה מדרך התורה… על הרבנים למלא את תפקידם כמצפן מוסרי ותורני המבקר בתוקף את השלטון, ואף תובע מכל חייל לקחת אחריות אישית ולסרב למלא פקודות והוראות הנוגדות את מוסר התורה".

מדבריו של גינזבורג עולה שהוא רואה את עצמו בעל סמכות לקרוא תיגר על הממסד הישראלי. הנביא במקורותינו הוא מי שמדבר בהשראה אלוהית. האם הרב גינצבורג הוא בעל סמכות נבואית שמדריכה אותו לשאת קריאת תיגר תוקפנית נגד הממסד הישראלי? גינזבורג יוצר קטבים שמאפיינים את הרטוריקה הימנית בכללותה: אנחנו מול הם. בני אור מול בני חושך. התורה מול הממסד הישראלי, אויבינו מול בוני הארץ. מבחינת המערך הרטורי, די לגינזבורג לבנות מערך של דיכוטומיה בין תורה לממסד כדי להתסיס את לבבותיהם של בני קהילתו.

הקיטוב מפיו של גינצבורג אמור לדבר בכוח עצמו. הרב בונה את הרטוריקה שלו על ניגודים קיצוניים מתריסים: אויבינו דורסים את היהודים. אנו מולם. אויבינו מול בוני בתיהם בארץ ישראל. מוסר התורה מול ממסד הרשע.

החירות הגלומה בתפישת חג הפסח היא אמצעי לקריאת המציאות הפוליטית. על סמך ההנחות האלה מוטל עלינו שלא להתחשב בגויים, קרי אמריקה הגדולה. ושימו לב ללשון של הרב מידן: "יד חזקה וזרוע נטויה של ה' אלוהינו". לא אלוהי העמים, אלא אלוהינו-שלנו. אנו תחת חסותו והכוונתו. אלה לא מטאפורות אלא קריאה יישומית חד-משמעית

ב': כשהטיעונים חלשים

הנה קטע מתכתובת דואר אלקטרוני שנוהלה בקרב תושבי יצהר (מצוטט ב"ידיעות אחרונות" ב-7 במאי 2014):
"אומר יותר: מה בפשטות אין שום בעיה הלכתית להרוג חייל בפינוי לילי. אני ממש לא מצאתי מישהו שיכול להסביר למה דין גנב הבא במחתרת (שמות כא אין לו דמים כלומר אין עונש על הריגתו.)
"אני בעד זריקת אבנים על יהודים גם אם האבן תביא למותו של חייל. אגבה מול כל גוף חיצוני את זורקי האבנים" (אלירז פיין, בפורם ישוב יצהר מופיע בידיעות 8 מאי 14).

הדברים של תושבי יצהר לא נאמרו בהתפרצות רגשות חסרת שליטה. הם מנומקים. "אגבה" מבטיחה פיין.
הדגם לשיח מן הסוג הזה מופיע במשל המפורסם של אזופוס.
זאב וטלה באים לרוות מים מאותו נחל. הזאב עומד במעלה הנחל ואילו הטלה שותה מים למטה במורד. "מדוע אתה מזהם את המים שלי", זועק הזאב. הטלה עונה בחיל ורעדה, "אני מצטער – אך איך אני יכול לעשות זאת. הרי אני שותה את המים שכבר חלפו על פניך". הזאב מבחין שהנימוק שלו חלש ומנסה שוב: "לפני שישה חודשים דיברת מאחורי גבי". הטלה עונה: "אבל עוד לא נולדתי אז". שוב מוצא הזאב את עצמו ללא נימוק הגיוני ולכן הוא אומר "אם כך, היה זה אביך שדיבר עלי", והוא מתנפל על הטלה וטורף אותו.

לית מאן דפליג, שהארגומנטציה של הזאב רופפת, אבל חשוב להעיר שבכל אופן יש כאן ארגומנטציה; וארגומנטים, יהיה אשר יהיה טיבם, הם בעלי כוח כשהם נשענים על דעות הנתמכות בידי הרבים.

ג': החזקים שולטים בחלשים

בנג'מין לי וורף, אבי "תורת היחסות הבלשנית" טען כי השפה אינה ביטוי של המחשבה, אלא היא המעצבת את המחשבה.
בספרה "מלחמת השפה", ((The Language War טוענת הבלשנית רובין לייקוף (Lakoff), כי אילו היה נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב פונה אל שליט עיראק סדאם חוסיין, ומבקש ממנו סליחה על הדברים המתריסים והמעליבים שהטיח בו, הוא היה מונע את מלחמת המפרץ הראשונה (2001).

סדאם חוסיין היה אדם ייצרי שלא היה רגיל שיעליבו אותו. למרות זאת חזר נשיא ארצות הברית ועקץ אותו (עמ' 25). בוש ואנשיו שיבשו במתכוון את שמו של סדאם, והדביקו לו כינויים משפילים כמו "קצב" ו"מטורף". סדאם מצדו נטה תחילה להתאפק, עד שגדשה הסאה מבחינתו והוא התפרץ, ושיאה של הפרובוקציה המילולית האמריקאית הוביל למלחמה. בוש, גורסת לייקוף, היה יכול להתנצל בכל רגע נתון ולהקטין את המתח, אבל במקום זאת הוא העלה את רף הבזיונות.

ייתכן. מכל מקום, ההנחה של לייקוף היא שהשפה מעצבת את המעשה. ויותר מזה, הלשון היא הכלי שבאמצעותו אנו מבנים ומנתחים את מה שאנו מכנים מציאות (עמ' 20). על-פי ניתוחה של הבלשנית, מילים מסוימות (או היעדרן של מילים מסוימות) עשויות להבנות מציאות, כמו מניעת מלחמה בין עמים, ואילו מילים אחרות עלולות להביא למלחמה. התנצלות אינה נותרת בעלמא, היא פועלת, מזיזה, משנה את תמונת העולם של המשתתפים וקובעת את עתיד היחסים בין עמים (עמ' 23), וזאת משום שבהתנצלות או בבקשת הסליחה טמון אישור להחזיר את העניינים לקיומם הרגיל ולעשות את הדברים נכון.

דא עקא, שהחזקים אינם מתנצלים, משום שהם אינם מרגישים שהם זקוקים להתנצלות. זהו טבע העולם, כפי שכבר אמרו האתונאים בדיאלוג המצמרר שניהלו עם בני האי מלוס: במהלך מלחמת הפלופונסוס ניסו בני האי מלוס לשמור על ניטרליות. האתונאים לא כיבדו את רצונם, ולאחר שבני האי סירבו להיכנס לברית עם אתונה ולקבל את מרותה, הם שלחו את צבאם נגדם. בתום מצור ממושך הם כבשו את בירת האי, הרגו את כל הגברים של מלוס, ומכרו את הנשים והילדים לעבדים.

לפני כיבוש האי התנהל ויכוח בין האתונאים לבין אנשי מלוס. תוקידידס הקדיש לוויכוח פרקים ארוכים באופן לא פרופורציונלי (פה-קיג) ומכאן הפרסום שזכתה לו הפרשה. בוויכוח קראו אנשי מלוס לצדק, ואילו האתונאים טענו כי לפי חוקי הטבע החזקים שולטים בחלשים.

ד': מציאות המתעצבת על ידי המטאפורות

הבלשנים ג'ורג' לייקוף Lakoff)) ומרק ג'ונסון (Johnson) גורסים ששימושינו הלשוניים נעשים באמצעות המטאפורות המעצבות את הדרך שבה אנו קולטים את הסביבה. אנו חושבים ופועלים בתוך מציאות המתעצבת על ידי המטאפורות. אנו חושבים באמצעות אנלוגיות המקבעות את עולם התפיסה שלנו. אנו משתמשים במטאפורות אופייניות (לייקוף מצביע על כך שבשיח הפוליטי האמריקאי הרפובליקאים משתמשים במטאפורת האב בעל הסמכות בעוד הדמוקרטים מעדיפים את מטאפורת האם הרחומה).

נעיין בנאום אישי שנשא השר נפתלי בנט בפני מפלגתו:
"הילדים רתמו אותי למערכה. אז הבנתי את השינוי. דיברנו על תפיסת פיקוד.. אתם גם הייתם חזקים מכולם. נכון, הציבור הדתי-לאומי לפעמים סופג את האש יותר מכולם… גם כאשר אתם חושבים שאתם תותחים. אתם נמצאים בחזית. בעוד שלושים שנה אני רוצה שלכל אחד מכם יהיה כתוב רמטכ"ל, רמטכ"ל במקום הראשון" ("מקור ראשון", 28 בפברואר 2014).

בנט משתמש במטאפורת הכוח – מטאפורת המערכה הצבאית והפיקוד הצבאי. זוהי לשון מטאפורית מובהקת של מסגרת צבאית, פיקוד (צבאי), תותחים, חזית, המזינה את השיח הפוליטי הימני ברטוריקה של מלחמה ושל כיבוש צבאי בקונטקסט של עמדות פוליטיות מדיניות חברתיות. יש מלחמה, התותחים כבר רועמים (הדברים נישאו כחצי שנה לפני מלחמת צוק איתן).

שיח הימין הוא מיליטנטי: "הזמן פועל לטובתנו" הוא כותרת מאמר של אמנון לורד ב"מקור ראשון" (מ-4 באפריל 2014). הפלסטינים חלשים, אין מה לחשוש מהם, המערכה הצבאית ממשיכה.

וב"מקור ראשון" מ-4 באפריל 2014 עוד כותרת מיליטנטית, הפעם מאת סגן שר החוץ זאב אלקין: "צריך לייצר מאזן אימה".

ה': דרך הכוח

באותו עמוד ב"מקור ראשון" שבו הופיע מאמרו של אריה אלדד הקורא לנקום בעזתים, הופיע המאמר "נדיב ואכזר" מאת יאיר שלג (11 ביולי 2014) הקורא לפעול ביד קשה מזה ורכה מזה:
"יש חשיבות גם לצעדים בוני אמון כלפי הפלסטינים, שיש בהם גם תרומה למעמדה הגלובלי של ישראל. למשל, מדיניות ישראלית שמפסיקה לחלוטין את הבנייה מחוץ לגושי היישובים ביהודה ושומרון".

המאמר קורא גם לנקוט צעדים לקירוב ערביי ישראל, כמו הפסקת החרם על המפלגות הערביות. זוהי רטוריקה שאיננה מתנצחת, אלא מנתחת גורמים למתחים ומציעה הצעות פייסניות מקרבות. רטוריקת שלג מושתתת על רציונליות ועל יחסי אנוש מקובלים, ולא על אקסיומה תיאולוגית דתית דומיננטית.
במאמרו "להשמיע קול ברור" ("מקור ראשון", 24 באפריל 2014) כתב בני לאו תגובה ביקורתית לרשימה של אורי אליצור, שלא היה מוכן לגנות את עברייני יצהר. לאו חלק על אליצור ממעמקי המוסר היהודי:
"הישיבה ביישובי גב ההר יונקת את מוסריותה מזכות היסטורית… כל זה עשוי להישבר בבת אחת אם מבוגרים אחראים לא יראו את הפשעים הללו של תג מחיר כסכנה קיומית לכל בניין החברה בארץ".  הנקה, רוך, חמלה, מוסר, מול כוחניות צבאית.

לסיכום: מילים אינן מעטפות חיצוניות לרעיונות. הן הרעיונות עצמם. שיח הימין הוא בבואה להליכי החשיבה שמעצבים את השיח הפוליטי של חוגי הימין. במאמר זה עסקתי הן בשיח הדתי הימני והן בשיח הפוליטי הימני לכשעצמו. זהו שיח דומיננטי, מלא עוצמה וביטחון עצמי. זהו שיח הבנוי על רטוריקה נמרצת, חד-משמעית באופני הביטוי שלה. הימין מצוי במלחמה מתמדת, והרטוריקה הימנית נעדרת תשתית דיאלוגית פולמוסית בדיון על העימות. השיח כוחני. המלחמה ממשיכה. דפוסים לשוניים קוגניטיביים כאלה מפעילים את השיח המדיני של הימין בפרשות מרכזיות (משא ומתן השלום, השטחים, מבצע צוק איתן). מתחוור ששיח הימין איננו מושרש בטיעונים תקפים רציונליים (נוסח הברמס שניתנים להפרכה), שהם התשתית לשיח הדיאלוג, ודרך חשיבתו וראייתו של שיח זה את הפלסטינים היא דרך הכוח.

מאמר זה נכתב בעקבות הרצאה בכנס השפה וחברה באוניברסיטת קייפטאון.