דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

פרות צרובות: ברור שתעשיית בעלי החיים כרוכה בעוול מוסרי. אולם זהו, מכל מקום, דיון אחר / פלאש 90

מי כאן לא מוסרי

הסופר בשביס-זינגר טען כי "עבור בעלי החיים, כל יום הוא טרבלינקה". עמית קרביץ ואלי פיטקובסקי באים חשבון עם האנלוגיה בין השואה לתעשיית הבשר, שקנתה לה לאחרונה מקום מרכזי בשיח

חלק מהשיח המתעורר לאחרונה בנוגע לתעשיית הבשר, ולשאלה המוסרית הנוגעת לאכילת בשר בכלל, כולל את האנלוגיה המושמעת תכופות בין ההרג התעשייתי של בעלי חיים לבין השואה. בדברים שלהלן נעסוק בעיקר בשאלת חוזקה של האנלוגיה ונטען שהיא חלשה באופן מהותי. בהמשך, ננסה לברר מדוע נדמה שיש באנלוגיה משהו קולע בכל זאת. לשם כך נבחין בין נקודת מבט המתמקדת באופייה המוסרי של הפעולה, לנקודת מבט המתמקדת בחוויית הקרבנות. מנקודת המבט הראשונה, האנלוגיה יכולה להתמצות באמרתו הידועה של בשביס-זינגר לפיה "ביחסם אל בעלי החיים, כל בני האדם הם נאצים". אנלוגיה מנקודת מבט זו תתברר כבלתי קולעת באופן מהותי. מנקודת המבט השנייה, אפשר לסכם את האנלוגיה באמרה אחרת של בשביס-זינגר לפיה "עבור בעלי החיים, כל יום הוא טרבלינקה". גם בהקשר זה נטען שהאנלוגיה לקויה, אולם מנקודת מבט זו אפשר יהיה להבין טוב יותר מדוע היא נדמית בטעות כאנלוגיה חזקה (מכאן ברור שלדעתנו שתי האמירות הללו של בשביס-זינגר, שנוהגים להציגן כשני ביטויים לאותה טענה, מבטאות למעשה טענות שונות). נסיים בדיון קצר בהשלכות מוסריות של השיח העכשווי בנושא: האם יש באנלוגיה בין הרג בעלי חיים להרג בני אדם דבר מה שעלול לבזות ניצולי שואה? האם עצם הרפלקסיה על אנלוגיה זו היא גילוי של חוסר רגישות?

השואה הייתה פשע שנאה; יהודים נרצחו בגלל שהנאצים שנאו אותם ובקשו להשמידם. ההרג המתועש של בעלי חיים, יהיה אשר יהיה, איננו פשע שנאה: בעלי החיים אינם נשלחים אל מותם בשל שנאה

כיוון שמקומה של האנלוגיה בשיח הולך ומתרחב, אנו רואים חשיבות רבה בדיון בקורתי בה; אנו מזמינים את מצדדי האנלוגיה למחשבה ודיון על שאלת ההצדקה של האנלוגיה בגבולות שבהם, לטעמנו, לא עשוי להשתמע מהם שום דבר פוגעני. מי שאינו מעוניין בשאלת ההצדקה; למשל, מי שעבורו כל אמצעי שיעורר מודעות לסבלם של בעלי החיים הוא מבורך (אחת היא מידת דיוקו ומידת רגישותו), לא יפיק תועלת רבה מקריאת מאמר זה. כך גם מי שיטען שבזמן שתעשיית הבשר גובה באכזריות את חייהם של מספר בלתי נתפש של בעלי חיים מידי יום, דיון רפלקטיבי בשאלת הצדקת האנלוגיה הוא בבחינת הצטעצעות אסתטית. בכל מקרה, נבהיר מראש שהדיון יתמקד אך ורק בטיבה של האנלוגיה בין תעשיית הבשר לשואה, ולא יחרוג לשאלות כלליות יותר על אכילת בשר. מעמדתנו שלפיה האנלוגיה היא חלשה באופן מהותי ובהקשרים מסויימים אף עלולה להיות מבזה, לא נובעת, כמובן העמדה שלפיה תעשיית בעלי החיים היא מוצדקת. למעשה, ברור לשנינו שתעשיית בעלי החיים כרוכה בעוול מוסרי. אולם זהו, מכל מקום, דיון אחר.

כשהאנלוגיה מטשטשת הבדלים מהותיים

הניתוח שיוצע להלן מחייב דיון מקדים במושג האנלוגיה. אין זה המקום להציע תיאוריה מקיפה בנושא. נתמקד כאן רק בהיבטים שיהיו הכרחיים להבנה מלאה של הטיעון המרכזי.

מתי אנלוגיה בין שתי תופעות היא קולעת ופורייה ומתי היא חלשה? הדבר תלוי, בין השאר, במידה שבה האנלוגיה חושפת או מטשטשת היבטים מהותיים בתופעה שהיא באה להאיר. ההקשר שבו מוצעת האנלוגיה קובע אילו היבטים הם מהותיים.

מכיוון שאנלוגיה היא תמיד השוואה בין שתי תופעות שונות, הרי שלא די להצביע על קיומם של הבדלים בין שתי התופעות על מנת להראות שאנלוגיה היא חלשה (הבדלים, כאמור, תמיד יהיו). יש להבהיר מדוע ההבדלים שהאנלוגיה מתעלמת מהם או מטשטשת הם מהותיים בהקשר הנדון.

אם אנלוגיה קולעת היא כזו שאיננה מטשטשת היבטים מהותיים, הרי שהיא אינה יכולה להיות כללית מידי. ככל שאנלוגיה נסמכת על מאפיינים כלליים יותר ובודדים יותר, כך היא מסתכנת בהחמצה או טריוויאליזציה של מאפיינים מהותיים של התופעה (בהקשר הרלוונטי). כך, נניח שמישהו מציע אנלוגיה בין השואה לבין רצח השבויים בדיכוי המרד האירי של 1798, וזאת על סמך העובדה, שקשה להכחישה, כי בשני המקרים היה מעורב סבל של הקורבנות. במקרה כזה ניתן לטעון, ובצדק, שקריטריון הסבל הוא כללי מידי, היינו שלא ברור מדוע דווקא השואה היא זו שאליה מושווה סבלם של השבויים המעונים, ולא כל אירוע אחר בו היה מעורב סבל. באופן דומה, אם האנלוגיה בין השואה לתעשיית בעלי חיים כל תכליתה היא להדגיש את הסבל הרב שתעשיית בעלי החיים גורמת ותו לא, הרי שהאנלוגיה לשואה דווקא ולא לכל אירוע אחר המערב סבל אינה נראית מוצדקת. למעשה, מטעמים אלה, סביר להניח שאלו המשתמשים באנלוגיה בין תעשיית בעלי החיים לשואה לא יסתפקו בעצם העובדה שבשני המקרים מעורב סבל כבסיס לאנלוגיה. לרוב הם מקווים לחלץ מן האנלוגיה טענה חזקה יותר, שמעורב בה לפחות אחד משני מרכיבים: (א) טענה שיש אנלוגיה לא טריוויאלית בסבל של הקרבנות (ב) טענה שיש אנלוגיה בטיבם המוסרי של המעשים עצמם.

הדיסאנלוגיה

נפתח בניסיון לבסס אנלוגיה הנוגעת לאופי המוסרי של המעשים. לדעתנו, האנלוגיה בין השואה להרג השיטתי והמתועש של בעלי החיים בהקשר זה היא חלשה באופן עקרוני. זאת מפני שטבעו המהותי של המעשה נבדל בכל אחד מן המקרים: התופעות פשוט לא שייכות לאותה קטגוריה מוסרית.

הטעם העיקרי לכך נעוץ בעובדה שהשואה הייתה פשע שנאה; יהודים נרצחו בגלל שהנאצים שנאו אותם ובקשו להשמידם. ההרג המתועש של בעלי חיים, יהיה אשר יהיה, איננו פשע שנאה: בעלי החיים אינם נשלחים אל מותם בשל שנאה.

כמובן, איננו טוענים שכל נאצי שהשתתף ברצח היהודים עשה זאת מתוך שנאת יהודים; כך, ייתכן שהיו נאצים שכלל לא שנאו יהודים, אלא "עשו את עבודתם" מתוך הרגל ביורקרטי ותו לא, ונאצים שנהגו לירות ביהודים משעמום או מתוך סקרנות סדיסטית. באופן דומה, ייתכן בהחלט שיימצא שוחט הפועל מתוך שנאה לבעלי חיים. ואולם, לשיטתנו, הדבר אינו משנה כהוא זה את טיבם הנבדל של המעשים: מה שחולל את השואה היה שנאת יהודים, והעובדה שבמסגרת פשע שנאה זה פועל מסויים עשה את המוטל עליו מתוך מניעים אחרים אינה משנה את טבעה של השמדת היהודים והמניע המרכזי לה.

השמדת היהודים עצמה היתה תכלית עבור הנאצים. לעומת זאת, קשה לומר שבהשמדת בעלי החיים תעשיית הבשר תגשים ייעוד כלשהו. להיפך. ההרג הוא רק אמצעי במקרה זה, וההשמדה המוחלטת חותרת תחת האינטרס של התעשיה ונגד עצם ההיגיון שלה

הדיסאנלוגיה מתחזקת גם לאור העניין הבא: דווקא הניצול המתוכנן לפרטי פרטים של גופם של בעלי החיים מצביע על השוני המהותי בין הרג מתועש זה לבין השואה. במבט ראשון נדמה, שנקודה זו דווקא מחזקת את האנלוגיה שבין השואה להרג בעלי החיים: וכי לא נעקרו שיני הזהב של היהודים, למשל? לשון אחר, וכי הנאצים לא ניצלו את ההרג "עד תום", והשתמשו אפילו בגופות היהודים לצרכים "תעשיתיים" או אחרים, כפי שמקובל לעשות בתעשיית בעלי החיים? אלא שהנאצים לא רצחו יהודים על מנת להשתמש בגופותיהם לצורך כזה או אחר; הנאצים הרגו יהודים, שוב, מכיוון ששנאו אותם. השימוש בגופות שנעשה על ידי הנאצים הוא דבר מה נלווה למעשה, ולא מהות המעשה עצמו או מה שכונן אותו. לעומת זאת, השימוש בבעלי חיים כ"חומר גלם" ליצירת אוכל, תיקים או מעילים אינו דבר מה שנוסף על מהות מעשה ההרג המתועש שלהם, אלא הוא מהות המעשה עצמו; לשם כך הורגים בעלי חיים.

מן הכיוון ההפוך: השמדת היהודים עצמה היתה תכלית עבור הנאצים. לעומת זאת, קשה לומר שבהשמדת בעלי החיים תעשיית הבשר תגשים ייעוד כלשהו. להיפך. ההרג הוא רק אמצעי במקרה זה, וההשמדה המוחלטת חותרת תחת האינטרס של התעשיה ונגד עצם ההיגיון שלה.

דוגמא נוספת ואחרונה נוגעת להשפלה. תעשיית בעלי החיים לא נועדה להשפיל את הקורבן. ברור שישנן לא מעט עדויות על ההשפלה שבעל החיים עובר לפני שחיטתו. אולם ההשפלה, ככזו, אינה מכוננת את טבעו של המעשה. לעומת זאת, ברור שבשואה השפלת הקורבן, או בטרמינולוגיה הנאצית: היחס אליו כ Untermensch (תת-אדם), או לכל הפחות: המתח האינהרנטי בין ההתייחסות אל הקורבן כבן אנוש, ומכאן הצורך להשפילו, לבין הצורך האידיאולוגי שלא לייחס לקורבן כל תכונות "אנושיות", ולכן אף לא להשפילו, הוא מהותי לאקט ההשמדה. להשפלה יש תפקיד מכונן – גם אם דיאלקטי – בשואה, ואין לו תפקיד כזה בתעשיית בעלי החיים.

כל עוד ההקשר הוא סיווג מוסרי, האנלוגיה בין תעשיית הבשר לבין השואה חלשה ומטעה. היא מטשטשת הבדלים מהותיים ואינה מאירה קשרים פוריים (לא טריוויאליים) בתמורה. אך בשלב זה מצדדי האנלוגיה עשויים לחוש שעמדתם לא באמת הובאה בחשבון. למשל: המרכיב הטכנולוגי והניצול ה"תעשייתי" אמור היה לשחק תפקיד באנלוגיה והוא, לשיטתם, מאיר אספקט ייחודי ורלוונטי שמשותף לתעשיית בעלי החיים ולשואה. חלק מן הזעזוע הייחודי המתלווה לשואה קשור לאופן ה"חדש", ה"מודרני" "טכנולוגי", בו הוצא רצח העם הזה אל הפועל, ואופן זה דומה להפליא להרג המתועש של בעלי החיים. על כל פנים, גם אם טוענים שהטכנולוגיה היא חלק בלתי נפרד ממהותם של שני המעשים הללו, ההבדל העקרוני שהזכרנו אינו נפגע כמלוא הנימה. טשטוש הבדל זה פוגע בניסיון לעמוד על טיבן המוסרי של הפעולות הנדונות. לכן, אם לטכנולוגיה יש בכל זאת תפקיד באנלוגיה שבין השואה לתעשיית בעלי החיים, הרי שאין המדובר בהקשר בו דנו לעיל. שמא האנלוגיה חזקה יותר אם לוקחים בחשבון את נקודת המבט של הקורבן?

האם אין כל הבדל בין שתיית כוס חלב לאונס, או בין אכילת בשר לרצח?

 

צילום: דורית שרפשטיין

צילום: דורית שרפשטיין

 

הפרספקטיבה של הקורבן

לדעתנו, האנלוגיה בין השואה להרג המתועש של בעלי החיים היא חלשה גם מנקודת המבט של חוויית הקורבנות. ואולם הניסיון לכונן אנלוגיה על סמך נקודת מבט זו אינו גורר סיווג לקוי. מבחינה זו, כל עוד ניסיון זה מנוסח בזהירות (מבלי שתשתמע ממנו השוואה מבזה בין הקרבנות עצמם) אפשר להסביר מדוע כוח השכנוע שלו רב יותר.

נבהיר ראשית את כוונתנו במעבר לפרספקטיבה של הקרבן באמצעות דוגמא: נניח שכחלק ממלחמה, מבוצע אונס המוני של נשים (למרבה הצער, מקרים כאלו ידועים). בנוסף, נחשוב על מקרה בו אישה נאנסה שלא כחלק מרצח עם, אלא בהקשר אחר לגמרי (לצורך העניין: שוד אלים שהדרדר לכדי אונס). מבחינת טיבו של המעשה, ישנו הבדל מהותי כמובן. הדבר יבוא, למשל, לידי ביטוי משפטי: למרות שבשני המקרים מדובר באונס, הראשונים יואשמו, למשל, בפשעי מלחמה, ואילו השני לא יואשם בפשע מלחמה, אלא יובא בפני בית דין פלילי. אולם גם אם טיבו של המעשה שונה, ניתן לחשוב על הקשר שבו, מבחינת הקורבן, כל זה אינו רלוונטי: בשני המקרים חוו הנשים אונס, ולו היינו יכולים לומר לראשונה שהיא נאנסה כחלק מפשע מלחמה ולא כמעשה פלילי גרידא, הרי שיש לשער שהדבר לא היה משנה לה. לשון אחר: במקרים מסוימים, מבחינת הקורבן, ההבדל העקרוני בין פעולות שונות מתנדף, ומדובר בעצם באותה חוויית עוול.

נתחיל, אם כן, במה שעושה את הניסיון לכונן אנלוגיה על בסיס חוויית הקרבן משכנע. בתור התחלה, יש לציין שאילו היו קורבנות תעשיית בעלי החיים בני אדם, הרי שהאנלוגיה בין השואה להרג המתועש של בעלי החיים הייתה נדמית חזקה אפילו מזו של אנלוגיה אפשרית שבין חוויית קורבנות אחרים של רצח עם במאה העשרים לחוויית קרבנות השואה. מנקודת המבט של הקורבן, דומה שדווקא הפרקטיקות הדומות, או ה"טכנולוגיה" הדומה (למשל: קעקוע מספר על הגוף) הופכות להיות חלק מן העניין המהותי עצמו, שכן כך, כמוות "תעשייתי", חווה זאת הקורבן, אותו קורבן שהטבע המהותי השונה של המעשים (פשע שנאה או לא פשע שנאה) חשוב לו פחות. (בהחלט ייתכן שיש הקשרים שבהם ההבדל הזה משנה גם לקורבן; כך, ייתכן שיש הבדל חשוב בין חוויותיו של אדם המוצא להורג מטעמי שנאה לאדם המוצא להורג על מנת שאפשר יהיה להשתמש בגופו, או מבלי שהטעם להוצאתו להורג יהיה ידוע לו; לצורך הדיון, נניח לתומכי האנלוגיה להתעלם מהבדל זה).

הניסיון לכונן אנלוגיה, נשען אם כן, על כך שנקודת המבט של בעל החיים, אילו היתה נקודת מבט אנושית, היה בה כדי לכונן השוואה של ממש; כזו שבה ההבדלים בין המקרים הופכים להיות זניחים. תומך האנלוגיה מכיר בהבדל בין תודעת בעלי חיים לתודעת בני אדם; הוא אינו מתיימר להשוואה גורפת. אך לשיטתו, הבדלים אלה אינם מהותיים מספיק כדי להכשיל את האנלוגיה. גם אם סבלם איננו סבל אנושי, נדמה כאילו "עבור בעלי החיים, כל יום הוא טרבלינקה".

אולם בעוד שמנקודת המבט של השיפוט המוסרי, ההיבט הרלוונטי ביותר בקרבן הוא עצם קיומה של תודעה, או עצם היכולת לסבול, נדרש הרבה יותר מכך על מנת לכונן אנלוגיה על בסיס נקודת המבט של הקרבן. במילים אחרות: כאשר האנלוגיה אמורה להתבסס על חוויית הקרבן, לא די בכך ששתי החוויות מערבות סבל (הנחת היסוד שלנו בדיון היא שבעלי החיים לא רק חשים כאב, אלא גם סובלים). נדרש יותר מכך. על מנת להמנע מטריויאליזציה, יצטרכו מצדדי האנלוגיה להראות שהאנלוגיה בין שני המקרים של הסבל פוריה; שהיא חושפת היבט מהותי באופן לא טריוויאלי.

גם כאן, לטענתנו, האנלוגיה היא חלשה, ולהלן נדגים זאת בקצרה, באמצעות שתי דוגמאות.

תעשיית בעלי החיים לא נועדה להשפיל את הקורבן. לעומת זאת, ברור שבשואה השפלת הקורבן, או לכל הפחות: המתח האינהרנטי בין ההתייחסות אל הקורבן כבן אנוש, ומכאן הצורך להשפילו, לבין הצורך האידיאולוגי שלא לייחס לקורבן כל תכונות "אנושיות", ולכן אף לא להשפילו, הוא מהותי לאקט ההשמדה

ראשית, נחזור לנושא ההשפלה. בסעיף הקודם גרסנו שלהשפלה תפקיד מכונן בשואה, ותפקיד מקרי בתעשיית בעלי החיים. האם מנקודת המבט של הקורבן (המתעלמת מתפקידה של ההשפלה כמניע) עשוי להיות כאן כר פורה להשוואה? לטענתנו, גם אם דנים בנושא זה מנקודת המבט המשוערת של הקורבן, ניכרת דיסאנלוגיה חמורה בין תעשיית בעלי החיים לשואה. נחשוב למשל על קעקוע מספר על הגוף. האקט מוזכר תכופות דווקא כהוכחה, כביכול, לאנלוגיה. למעשה, ההבדלים כאן מהותיים: עבור הקורבן בשואה, עצם האקט של קעקוע המספר יש בו יסוד משפיל מובהק ששולל ממנו את זהותו. לעומת זאת, סביר להניח שבעל החיים לא חש השפלה מעצם קעקוע המספר על גופו וכלל לא משנה לו מה מקועקע בגופו, למשל: אם המדובר הוא במספר סידורי או אקראי, או בכתובת בעלת מובן או לא. מנקודת מבטם, בקעקוע מספר (ובפעולות אחרות שמנקודת מבט אנושית הן משפילות) אין מרכיב ששולל מהם את זהותם. לעומת זאת, ה"מה" אותו מקעקעים הוא בעל יסוד מכונן בהשפלתו של הקורבן בשואה, ובכלל בהשפלת קורבן אנושי.

שנית, כחלק אינהרנטי מהסבל שעבר עליו, חווה הקורבן בשואה היסטוריה של השפלה שאין לה מקבילה במקרה של בעלי החיים (בכך איננו טוענים שבעל החיים אינו חווה אף הוא היסטוריה של השפלה, אלא אך ורק שאין ההיסטוריות הללו אנלוגיות). כך, האידיאולוגיה הנאצית ראתה ביהודי "תת-אדם", ובכך ביקשה לסמנו כמי שאינו שייך למין האנושי. מעבר כך שלעניין זה אין מקבילה בתעשיית בעלי החיים, הרי שהדבר גזר שורה של מעשים שקדמו לאקט ההשמדה גופא: רדיפה, איומים, השפלה פומבית, החרמה, תיחום ובידול מהספירה הפומבית ("אין כניסה ליהודים ולכלבים" למשל) וכיוצא בכך. מאחורי היהודי הדווי שהגיע לתחנתו האחרונה – מחנה ההשמדה – משתרך אפוא הדהוד היסטורי ארוך בעל הקשרים רחבים שהוא אחד האלמנטים המכוננים את סבלו בהווה. הטענה שהאנלוגיה חלה אך ורק על רגע המוות עצמו – על הרגע בו הסכין מונחת על הצוואר, שם אולי ניתן להצביע על אנלוגיות מהתחום הטכנולוגי של הוצאת מעשה ההשמדה אל הפועל – היא בבחינת רדוקציה נטורליסטית מידי, המחמיצה את ההקשר השלם של הסבל.

ניתן להעלות את הטענה, שמכיוון שהנאצים ביקשו לעשות דה-הומניזציה של קורבנותיהם, ניתן בכל זאת לדבר על אנלוגיה מסויימת גם בהקשר הזה, שכן, לא "בני-אדם" היו הקרבנות בשואה, אלא בובות-רפאים שכל אנושיות נשללה מהן. אולם טענה זו היא בעייתית. בהנחה שהנאצים אכן שללו מכל וכל את אנושיותם של קורבנותיהם, הרי שהקורבן הוא עדיין בבחינת זה שאנושיותו נשללה. מבני אדם שללו את אנושיותם, מחיות לא (ייתכן ששוללים מחיות דבר מה אחר, אולם השאלה היא, שוב, אם שוללים את אנושיותם, היינו אם האנלוגיה כאן היא מוצדקת). בכך אנו בעצם חוזרים לטענה שהועלתה בפסקה הקודמת: היסטוריית ההשפלה (במקרה הזה: דה-הומניזציה) היא אלמנט מכונן של הסבל של הקורבן.

האנלוגיה כהמשך העוול

כעת ברצוננו לטפל, בקיצור נמרץ, בשאלה הבאה: האם בעצם האנלוגיה בין השואה לתעשיית בעלי החיים יש דבר מה העלול לבזות את קורבנות השואה? אנו יוצאים מנקודת הנחה שאם אכן יתברר שיש טעם לחשוש שההשוואה מבזה, מציע האנלוגיה עשוי לשקול את השימוש בה מחדש.

באופן עקרוני, בהחלט ייתכן שגם ניצולי שואה עצמם ישתמשו באנלוגיה לתעשיית בעלי החיים על מנת לנסות ולהמחיש את הסבל שעבר עליהם ("הנאצים התייחסו אלינו כמו לבעלי חיים במשחטה"; "השמידו אותנו בסרט נע, כמו חיות"). בהקשר כזה, אין באנלוגיה כל דבר מבזה, להפך: באמצעותה ממחיש ניצול השואה את שעבר עליו (או שהיא בבחינת אמצעי רטורי לאחרים, שאינם ניצולי שואה, הממחיש את מימדי הזוועה של השואה). אולם עלינו לשאול מהי בדיוק מובנה של אנלוגיה זו, היינו: מה משתמע ממנה (וחשוב יותר: מה אינו משתמע ממנה).

כשמשמיעים אנלוגיה ברוח זו לא מוסרים על פי רוב טענה בנוסח "היהודים סבלו כמו פרות" אלא משהו ברוח הטענה: "התייחסו אל היהודים כמו שמתייחסים לפרות". זהו הבדל דק, אך מאלף: אין משווים את הקורבן האנושי לפרה או חזיר, אלא מפנים זרקור אל האמצעים או הטכנולוגיה האנלוגית, ה"מנוכרת" וה"תעשייתית" באמצעותן יוצא אל הפועל, בשני המקרים, מעשה ההרג. אולם אם מהאנלוגיה משתמעת זיקה לא בין היחס לו זכו יהודים ליחס שזוכים לו חזירים או פרות, אלא בין היהודים עצמם לבין בעלי חיים, הרי שיש חשש להשתמעות מבזה. הניסיון לכונן אנלוגיה על בסיס חוויית הקרבן מסתכן בהקשר זה הרבה יותר מאנלוגיה בהיבטים אחרים. ההתעלמות ממה שייחודי לקרבן אנושי בהיבט זה היא, מבחינות רבות, המשך ישיר של העוול. לכן, מעבר לכל הטעמים העקרוניים שהוזכרו לעיל, ההופכים את האנלוגיה לחלשה מעיקרה, גם החשש מביזוי של ניצולי שואה הוא טעם להימנע מאנלוגיה זו.

היכולת להבחין

בנימה כללית יותר, חשוב להבהיר שתובנות בעלות ערך אמורות לשקף רגישות להבדלים בין תופעות. במיוחד בשדה המוסר, הפשטת יתר מסתכמת פעמים רבות בעמדה גמלונית, חד-מימדית ובנאלית. נתבונן בדוגמא.

גארי יורופסקי, אחד מפעילי בעלי החיים הקולניים והידועים כיום, מרבה להשתמש באנלוגיה שבין השמדת בעלי החיים לשואה. אולם אף הוא מודה, במובלע, שיש דבר מה בעצם ההשוואה בין הרג בעלי חיים להרג בני אדם שהוא בלתי מתקבל על הדעת. בביקורו האחרון בארץ נשאל יורופסקי אם יש לו חברים שאינם טבעוניים. יורופסקי ענה שיש לו חבר אחד אוכל בשר. כשנשאל כיצד הוא נותר חבר של אדם כזה, ענה כך: אותו חבר אינו מתרץ את אכילת הבשר שלו בתירוצים "ריקים" ("זה הכרחי לתזונתי", "בעלי חיים אינם סובלים" וכדומה), אלא מודה בריש גלי שאכילת בשר היא רעה, ומוסיף שהוא אוכל בשר רק מפני שהוא חסר אופי וחסר כוח רצון. יורופסקי מעריך את אותו חבר על "כנותו", ולכן יכול להישאר חבר שלו.

עבור הקורבן בשואה, עצם האקט של קעקוע המספר יש בו יסוד משפיל מובהק ששולל ממנו את זהותו. לעומת זאת, סביר להניח שבעל החיים לא חש השפלה מעצם קעקוע המספר על גופו וכלל לא משנה לו מה מקועקע בגופו

למרות שלפי עמדתו הרשמית של יורופסקי אין כל הבדל בין שתיית כוס חלב לאונס, או בין אכילת בשר לרצח, נראה שגם יורופסקי עצמו מבין היטב את ההבדל בין חליבה או הרג של בעל חיים לאונס או רצח בני אדם; שכן קשה להאמין שיורופסקי היה נותר חבר של מי שמודה שאינו יכול להיגמל מאינוס נשים, או מרצח שיטתי של בני אדם לצורכי אכילה, רק בזכות כנותו. לשון אחר: יש פער בין ההתנהגות דה פקטו של יורופסקי לבין הרטוריקה בה הוא משתמש, שלפיה אונס ושתיית כוס חלב זהים בחומרתם. הפער הזה איננו אות לניוון מוסרי, אלא אות לחוסר זהירות אינטלקטואלית. אך בהקשר הנדון, חוסר זהירות הוא לא רק בבחינת "חטא אקדמי" כלפי האמת. עצם ההשוואה בין הרג של בעלי חיים, פסול ומגונה מוסרית ככל שיהיה, לבין הרג של בני אדם הוא עצמו גילוי של חוסר רגישות מוסרית.

באופן בלתי תלוי בשאלת המוסריות של תעשיית הבשר, נראה שיש הבדל עמוק, בלתי ניתן לרדוקציה, בין הרג מתועש של בעלי חיים להרג מתועש של בני אדם. (ההתנהגות דה פקטו של יורופסקי אמורה להצביע על ההבדל הזה). הכרה בכך היא עניין של רגישות מוסרית בסיסית. היא לא נשענת על קדם-הנחות תאולוגיות ("האדם הוא נזר הבריאה"), והיא לא ספציפית לעמדה כלשהי בשיח על טבעונות. מי שמאבד את היכולת להבחין דה פקטו בין רצח בני אדם להרג בעלי חיים איבד, להבנתנו, ממד חשוב במוסריותו.

הדיון באנלוגיה בין השואה לתעשיית הבשר נראה לנו חשוב בשני מישורים לפחות. מבחינה אינטלקטואלית, הוא מזמין שיח זהיר יותר, בקורתי יותר, פתוח למורכבות. בהקשרים שבהם מתעוררת האנלוגיה, שיח זהיר יותר הוא גם רגיש יותר ופוגעני פחות. בנוסף, ניסיון כנה לאפיין תופעות מוסריות במדויק צפוי להביא בסופו של דבר לשיפוטים קולעים יותר. גם מבחינה זו אנו מאמינים שלרפקלסיה עשוייה להיוודע משמעות מעשית מסויימת. אנו מקווים שהדיון הקצר שהצענו יסייע בכך, ולו במשהו.

 

 

אלי פיטקובסקי הוא דוקטורנט בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת במחלוקות באונטולוגיה.

עמית קרביץ סיים את לימודי הדוקטורט בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בקאנט ובאידיאליזם הגרמני

תגובות פייסבוק

תגובות

4 תגובות

הגיבו לכתבה