דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

מכתב לאמהות הערביות

בשנות חיי אני מתבוננת בסקרנות במשפחות הערביות שחיות לצדנו במדינת ישראל ושמתי לב שהקשר הרגשי בין האימהות הערביות לבניהן הוא עז ביותר, לדעתי הרבה יותר מאשר במערב. מדוע, אם כן, נשים אינן מצליחות להגן על בניהן מפני המלחמות?

אני בת 56. ככל שהשנים חולפות, אני הופכת להיות פחות ופחות סלחנית כלפי תופעות שנראו לי בעבר כמו תופעות טבע: בלתי ניתנות לשינוי; עתיקות כמו ההיסטוריה האנושית ומוטבעות בנו מאז ראשיתה.

התופעה המרכזית שטורדת את מנוחתי היא ההרג הנמשך והולך של אנשים צעירים על מזבח אלוהי המלחמות היזומות. בתור מי שחיה במזרח התיכון אני חשופה באופן קבוע לאתוס בלתי מעורער ולפיו אנשים צעירים צריכים למסור את נפשם כדי להרחיב את גבולה או השפעתה של מדינה, דת, קבוצה, עם, ארץ ועוד.
הביקורת שלי איננה על ההכרח של חברה מותקפת לעמוד על נפשה. בתור בת לעם היהודי העניין הזה ברור ולא דורש הסברים. אני מתעניינת בעולם המושגים הראשוני שמצדיק את מעשה המלחמה היזום ורואה בו מעשה אנושי לגיטימי. על הלגיטימציה הזו אני מבקשת לערער.
בין השאר אני מבקשת לברר, האם המלחמות העזות שאנו חשופים להן במהלך כל ההיסטוריה האנושית, אינן אלא תולדה של העובדה שהעולם נשלט עד עכשיו על ידי גברים. אני תוהה האם הפער שבין החוויה הנשית לזו הגברית בכל הקשור ללידת ילדים ולגידולם הוא העומד בבסיס הנכונות הגברית להקריב את חייהם של אנשים בקלות רבה יותר מזו של נשים. אני מבקשת להסתמך בדברי על רעיונותיה של הפמיניסטית האמריקנית הדגולה, קרול גיליגן, שבספריה הניחה את התשתית לרעיון שלנשים יש תפיסה מוסרית שונה מזו של גברים.
שהרי, כל אמא יודעת כמה ארוך ומורכב הוא תהליך ההיריון; כמה קשה, מכאיבה ואף מסוכנת היא לידתו של ילד אחד; כמה מאמץ, כשרון ויצירתיות נדרשים כדי לגדל כל ילדה וילד וכמה כמיהות, תפילות וחלומות נקשרים בכל ילד וילדה בעולם. דווקא משום כך, אי אפשר לשאת את הפער הבלתי נתפס שבין המאמץ ההרואי הכרוך בהריונו, לידתו וגידולו של כל ילד, של כל אדם, לבין הקלות המדהימה של מעשה ההרג, שהוא, פעמים כה רבות, מעשה אגבי, כאילו לא מרכזי. ועוד יותר מכך, אי אפשר להבין את הקלות שבה אנשים נורמטיביים, לכאורה שפויים בדעתם, מוציאים את עמיהם, בני דתם, או בני קבוצתם, אל מעשה הרג המוני שמרסק במחי יד את המאמצים הבלתי נלאים של אימהות ואבות מכל הקבוצות, הדתות והעמים, לגדל ילדים בני קיימא, שיממשו בחייהם את כל האהבה, הכישרון, היצירתיות והמאמץ שהשקיעו בהם הוריהם, ויעבירו אותם הלאה, אל הדורות הבאים.
התרבות הערבית והיהודית ספוגות בידיעת ערך חייו של כל יחיד. בקוראן כתוב: "איש כי יכה נפש אחת אם לא משילום או על אשר השחית בארץ, יחשב לו כאילו המית את כל בני האדם, ואיש כי יחיה נפש אחת כאילו חִיה את כל בני האדם": (סורת השולחן, 35)
הרמב"ם בהלכות סנהדרין סובר כי: "נברא אדם יחידי בעולם ללמד: שכל המאבד נפש אחת מן העולם מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת בעולם מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל אחד מהם דומין לפני חברו. לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר: בשבילי נברא העולם".
כל אדם הוא עולם שלם, מלא וחד פעמי. לא היה ולא יהיה עוד כמוהו.
בשנות חיי אני מתבוננת בסקרנות במשפחות הערביות שחיות לצדנו במדינת ישראל ושמתי לב שהקשר הרגשי בין האימהות הערביות לבניהן הוא עז ביותר, לדעתי הרבה יותר מאשר במערב. הקשר בין האם לבנה הוא בעיני מאפיין חשוב של התרבות הערבית. מכאן צומחת גם הקושיה העצומה שלי: אם אני צודקת, כיצד ייתכן שאהבת האימהות איננה מהווה תריס בפני האלימות הגואה? מדוע אנחנו, אימהות יהודיות וערביות, איננו מצליחות להגן על ילדינו מפני תאוות החרב והרסנותה?
לינק למאמר בערבית באתר "פאנט"
http://www.panet.co.il/online/articles/63/68/S-820596,63,68.html

לינק למאמר באנגלית ב"וואיינט"
http://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-4532373,00.html

 

במבי שלג היתה העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

7 תגובות

הגיבו לכתבה