ארץ אחרת

נערים אתיופים: רבים מוגדרים כ"נוער בסיכון"

צילום: גסטון איצקוביץ

כמש"קית תנאי שירות מתחילה, כל עולם הביורוקרטיה שנגלה בפני נראה לי מוזר ומפתיע. אחד הדברים שעוררו בי השתאות רבה ביותר היה תעודות הזהות של החיילים האתיופים. בכולן היה אותו תאריך לידה: אחד בינואר. יום הולדתם זה נקבע על-ידי פקיד אדיש של משרד הפנים, שמילא בטופס אותו תאריך לכל מי שחיכה בתור. רבים מהם לא ידעו בדיוק בני כמה הם, ויכלו רק להעריך שהם בערך בני עשרים.

כבר בקורס למדתי שהחיילים האתיופים הם בין החיילים המטופלים ביותר בצה"ל בכל הנוגע לתנאי שירות. חלקם מגיעים ממשפחות שנמצאות במצב כלכלי קשה ביותר, ורבים מהם הינם חיילים בודדים, שקשריהם עם המשפחה מנותקים ועליהם להסתדר בכוחות עצמם.

הבעיה החמורה נובעת מסיבות שונות. במשפחות רבות, בעקבות התאלמנותו של אחד מבני-הזוג או בעקבות השבר של העלייה ארצה בתנאים קשים, קשרי נישואים קודמים נותקו ונוצרו נישואים שניים. במקרים רבים הילדים מהנישואים הראשונים אינם מוצאים את מקומם במשפחה החדשה ונדחקים החוצה. על-פי הנורמה החברתית בקרב בני הקהילה האתיופית, בחור בן 18 הוא כבר אדם בוגר לכל דבר שאמור להתחיל בחיים עצמאיים, וכך לרבים מבין החיילים האתיופים אין לאן לחזור בחופשות סוף השבוע.

החייל ק', נהג במקצועו הצבאי, התנתק ממשפחתו והיה מלא כעס כלפי אביו, שהעדיף לשמור על יחסים תקינים עם אשתו החדשה והצעירה מאשר עם בנו הבכור. ק' ייצג בעיני את המנטליות המשתנה של הדור הצעיר. הוא לא היה אחד מאלה שנהגו להיכנס אל משרדי בביישנות כדי לספר לי בהתנצלות כמעט עד כמה המצב קשה. הוא בהחלט לא היה מאלה החוששים להישיר מבט אל מושא הסמכות, אופן הבעת כבוד שיצר המון בעיות ביחסים שבין חיילים אתיופים למפקדים, שחשבו בטעות שהם אדישים או מתחמקים. ק' כבר ידע לעמוד על שלו. הוא נהג בתקיפות, ידע את זכויותיו ולא חשש לתבוע אותן. למעשה, הוא נהג בתקיפות כה רבה, עד שהצליח להסתבך כמעט פעם בשבוע בשערורייה זו או אחרת. היה מכאיב לראות אותו מעורר מהומה חדשה ולדעת שהוא סולל את דרכו אל המשפט הצבאי הבא. ק' שבר את שיא הבסיס בריתוקים, וכבר היה אדיש לעונשים. למען האמת, לא יכולתי להאשים אותו. אילו הייתי מבלה את סופי השבוע בדירת אל"ח, דירה שתורמת האגודה למען החייל, עם עוד חמישה חיילים בודדים, גם לי לא היה אכפת להישאר בבסיס.

מ', גם הוא נהג, היה סיפור אחר לגמרי. הוא היה שקט ומופנם ולא התלונן אף פעם. תיק תנאי השירות שלו היה עבה כמו ספר טלפונים, והיה ברור שמשפחתו סובלת ממצב כלכלי קשה מאוד. בתחילת השירות הוא הגיש בקשות תנאי שירות רבות, אך אטימות המערכת ריפתה את ידיו. כשהגעתי לבסיס הוא היה חצי שנה לפני השחרור ונראה כי התעייף וויתר על נסיונותיו לקבל עזרה, עד שיום אחד בא ואמר שהוא חייב להיות בבית: "פשוט חייב וזהו, יש משהו שרק אני יכול לטפל בו". ה"משהו" הזה היה אחותו הקטנה. בגיל חטיבת-הביניים היא החלה להסתבך בצרות, להתרועע עם טיפוסים שליליים מבוגרים ממנה ולהיות מושפעת מהם ומסגנון חייהם, שכלל בין השאר סמים. אמו המבוגרת של מ' כלל לא הבינה את המתרחש. אביו נפטר, והוא נאלץ להתמודד עם המצב בכוחות עצמו.

לעולם לא אשכח את הביקור בביתו של מ'. ריח חמוץ של אינג'רה קידם את פני. צילום ישן מתפורר של האב תלוי על הקיר. צמד זקנים קטנים, הסבא והסבתא, ישב מהופנט מול הטלוויזיה. הם נראו לי אבודים לגמרי. הבית היה מוכה עוני ממש. האם הראתה לי איך בתנועת יד קלה מתפרקים הסורגים החלודים מהקיר. היא לא דיברה עברית, ואת דבריה תרגמה לי בת השכנים הקטנה.

אחד הימים הכי יפים בשירותי הצבאי היה היום שבו עשיתי תורנות מטבח יחד עם ק'. בעודנו שוטפים צלחות של בסיס שלם, ידינו שקועות בכיור עד למרפקים וסיגריה תלויה לק' בזווית הפה, הוא סיפר לי על ילדותו באתיופיה ועל כך ששם זוכרים יום הולדת של מישהו לא על-פי כמה מִסְפרים, אלא על-פי מה שקרה בכפר באותו היום. הוא סיפר ששם דמיינו את הארץ זבת החלב והדבש כאילו אדמתה עשויה זהב טהור, והאנשים לא דורכים עליה, אלא צועדים כמה מטרים מעליה באוויר. אז הבנתי איזה הלם היה זה בוודאי להגיע לארץ. לא רק ההסתגלות לתנאים שונים כל כך אחרי מסע כה קשה, אלא גם ההתמודדות עם התנפצות כל החלומות שנחקקו בלב כמו תמונה.

נועה גורן היא סטודנטית

החברה הישראלית מאבדת את הנוער האתיופי

על-פי נתונים שאספה ד"ר מלכה שבתאי, שני שלישים מתוך 21,600 יוצאי אתיופיה בגילאי 10-19 מתאימים להגדרה "נוער בסיכון". מחקרה של שבתאי מגדיר נוער בסיכון כ"נוער המאופיין בהישגים לימודיים נמוכים, בנורמות נמוכות של השתתפות לימודית וביקור סדיר במערכת החינוך, בחיים בסביבה חלשה ומסכנת, בבידול חברתי ניכר, במיטען של רגשות שליליים ובאידיאולוגיה של ניכור". "סיכון" הוא מלה מטעה, כי חלק ניכר מהנוער האתיופי המוגדר כנוער בסיכון כבר עבר לשלב מימוש הסיכון. ד"ר ארנון אדלשטיין מהחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית הציג, באותה שנה שבה התפרסם המחקר של שבתאי, שני מחקרים נוספים. מתוך האחד עולה כי מתוך 14 אלף בני הנוער האתיופים בגיל האחריות הפלילית (12-18) כעשרה אחוזים מוגדרים עבריינים, זאת לאחר שנפתח נגדם לפחות תיק אחד במשטרה. המחקר השני, שמבוסס על בדיקה מדגמית של 512 בני נוער יוצאי אתיופיה בערים שבהן יש ריכוז גבוה שלהם, קבע כי שליש מהנבדקים התנסו בסמים – רובם עד גיל 15; כרבע מהמשתמשים עברו עבירות כדי לממן את הסמים.

אפשר לומר שחששם של הקס ושל החוקרים כבר מתממש: החברה הישראלית מאבדת את הנוער האתיופי, שהולך ונעשה דומה יותר ויותר לסטריאוטיפים הכי גרועים של בני הקהילה האפרו-אמריקאית בגטאות של ארצות-הברית. נתונים משלימים מורים על יצר של הרס עצמי ואובדנות. מחקר חדש של אדלשטיין העומד להתפרסם בקרוב מראה כי בשנת 2003 התאבדו שני צעירים אתיופים עד גיל 17, מתוך 19 מתאבדים עד גיל זה בכלל האוכלוסייה הישראלית באותה שנה (כלומר: כעשרה אחוזים מכלל המתאבדים, פי 7.7 מחלקם היחסי של האתיופים בקרב בני הנוער). באותה שנה התאבדו שישה צעירים אתיופים בני 18-21, לעומת 37 צעירים בגיל זה מכלל האוכלוסייה. זהו ייצוג של 16 אחוז מכלל המתאבדים, פי 12.5 מחלקם של האתיופים בקרב בני גילם באוכלוסייה.

מורן פלד

המאמר פורסם בגיליון מספר 30 של "ארץ אחרת": ציון שהכזיבה – יהודי אתיופיה בישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון