ארץ אחרת

שנת 2006 תיחשב במבט לאחור כשנת מפנה ביחסים בין מדינת ישראל לבין ערביי המזרח התיכון בכלל, וערביי ישראל בפרט. מלחמת לבנון השנייה ותוצאותיה נחרתו בתודעה הערבית הקולקטיבית כנצחון החיזבאללה על צה"ל וכפגיעה בכוח ההרתעה הישראלי; נוסף על כך, אנו עדים להבשלתם של תהליכים פנימיים מדאיגים בחברה הערבית הישראלית, כפי שהם באים לידי ביטוי במסמכי "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל", שגובשו ופורסמו בשלהי 2006.

המזרחן ד"ר דן שיפטן, ממלא-מקום ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, סבור כי מסמכים אלה, ובעיקר המסמך הייצוגי ביותר שבהם, שחוּבּר בחסות ועדת המעקב העליונה לערבים בישראל, הם כתב התרסה נגד הרוב היהודי במדינה, וכי נקודת המוצא העקרונית של מחבריהם היא שלילת הלגיטימיות ממפעלו הלאומי של העם היהודי, בהנחה שרק עקירתו מן השורש תוכל לתקן את המעוות.

שיפטן (64) חוקר את ההיסטוריה הפוליטית בת-זמננו של המזרח התיכון ומתמקד ביחסים בין ישראל לארצות ערב. ב-35 השנים האחרונות שימש כחוקר ומרצה באוניברסיטת תל-אביב, באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה העברית בירושלים,  וכן במכללה לביטחון לאומי. הוא יעץ לדרג הפוליטי והמקצועי הבכיר במשרד ראש הממשלה, במשרד הביטחון ובמשרד החוץ, ופרסם בין היתר את הספרים: "אופציה ירדנית – הישוב היהודי ומדינת ישראל אל מול המשטר ההאשמי והתנועה הלאומית הפלסטינית" (הקיבוץ המאוחד, 1986); "התשה: האסטרטגיה המדינית של מצרים הנאצרית בעקבות מלחמת 1967" (מערכות, 1989); ו"כורח ההפרדה: ישראל והישות הפלסטינית" (אוניברסיטת חיפה, 1999), על הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, ספר שפורסם סמוך לפרוץ האינתפיאדה השנייה.

שיפטן הוא ג'ינג'י בעל מזג סוער. כאשר הציגה אותו ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא כאחד הדוברים בדיון אקדמי, הקדימה ואמרה: "וזה פרא אדם"; שיפטן אהב את ההגדרה. הוא נחשב לחוקר מעורב, שאינו מסתיר את עמדותיו הציוניות החדות והנשכניות. שיפטן מסרב בעקשנות לנתח את הסעיפים והפסקאות במסמכי "החזון העתידי" במנותק ממשמעותם הפוליטית הכוללת, משום שלדבריו, מחברי המסמכים חותרים לחורבן המפעל הלאומי היהודי. "הם אומרים שאנחנו לא דמוקרטיה אלא אתנוקרטיה. אז מה? מצאו נוסח מטעה למדינת לאום, כמקובל בטובות שבדמוקרטיות. לא אשתף פעולה עם הטריק של הסטת הדיון מן המהות באמצעות הטרמינולוגיה. אני מתמקד במהות התביעה שלהם".

שיפטן הוא חוקר שאינו מסתיר את חוסר סובלנותו כלפי הקצוות הפוליטיים, ובייחוד כלפי מה שהוא מכנה ה"שמאל ההזוי". ההצעה שהעלה מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, ערב יום העצמאות האחרון, לשנות את ההימנון הלאומי, מוציאה אותו מכליו. "מי שטוען שישראל צריכה לתת בהימנון ובדגל ביטוי לכמיהותיהם של כל אזרחיה, טוען כך מתוך בורות בדבר הסמלים וההמנונים של מדינות דמוקרטיות, או מתוך איבה למדינת הלאום היהודית וניסיון לחתור תחת אושיותיה. מי שלא יכול להזדהות עם ההימנון, שלא יזדהה. יהודי החי בבריטניה מצדיע לדגל הבריטי, שיש בו לא צלב אחד אלא שלושה צלבים. אז היהודים יגידו, תסלקו את הצלבים?! תמחקו אותם?! השתגעת? אתה לא מבין שכאן מדובר בטריק, שנועד לעשות לך דה-לגיטימציה? ההימנון הבריטי הוא מלוכני. מה יגידו הרפובליקאים? הייתי מודאג לו יהודים רבים היו תומכים בביטול אופייה של ישראל כמדינת לאום יהודית, אבל מדובר בשוליים הסהרוריים".

המסמך המרכזי מבין מסמכי "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל",  המתפרשׂ על ארבעים עמודים, עוסק בשורה של נושאים, ובהם: ערביי ישראל ויחסם למדינה, חינוך וכלכלה, תרבות, המעמד המשפטי של ערביי ישראל, סוגיות הקשורות לנושא הקרקעות. מהו הפרק המהותי ביותר בו?

נקודת המוצא העקרונית של המסמך היא חוסר הלגיטימיות של מדינת ישראל. הרעיון הזה מופיע כבר במשפט הפותח את הפרק הראשון: נאמר שם שישראל "היא תולדה של פעולה, אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב… . [המדינה] המשיכה ליישם מדיניות קולוניאליסטית פנימית נגד אזרחיה הערבים הפלסטינים". בעיני מחברי המסמך מדובר במדינה שאינה דמוקרטית, שעליה מוטלת אשמת העימות עם סביבתה הערבית וגירוש רוב העם הפלסטיני. מעבר לשאלת תוקפו העובדתי המופרך של האפיון הזה, חשוב להדגיש כי מדובר בשלילת מפעלו הלאומי של העם היהודי מעיקרו, אשר נתפש כמעוות שתיקונו היחיד הוא חיסולו.

זהו פרק קצר, מלא וגדוש בתביעות, אך אין שם – ואף לא בשאר חלקי המסמך – אמירה מפורשת, שערביי ישראל פוסלים את הלגיטימיות של מדינת הלאום היהודית.

אי-שימוש בהצהרה מפורשת בדבר חוסר הלגיטימיות של מדינת הלאום היהודי נועד להקשות על אנשים כמוני וכמוך את היכולת לצטט אותה. זה חלק מהטריק והשטיק של מסמכי "החזון" השונים. אך אם הורתה של מדינת הלאום היהודית במעשה קולוניאלי והיא מתנהלת על פי מתכונת קולוניאלית, הרי בעידן הדה-קולוניזציה המסקנה מתבקשת. בחוגים רחבים באירופה, מקום שבו מאוהבים במינוח מתחכם, לא מתאמצים לבדוק את המהות. ויש כאלה שיכולים להתרשם מהסגנון האופנתי שבו נכתב המסמך, ולסייע בפועל למאמץ שמשמעותו היחידה היא חיסולה של מדינת הלאום היהודית. אך הדה-לגיטימציה של המפעל היהודי מופיעה בעשרות סעיפים, החותרים תחת הנחות היסוד של הקולקטיב היהודי ומבקשים לחסל את הסיכוי לכינון מידה של סולידריות, הדרושה לקיום משותף.

יהודים מתקשים מאוד להסכין עם כך, שגם הגדלת השוויון האזרחי או ויתורים כלשהם, שהם בליבת הקיום של מדינת הלאום היהודית, אין בהם פתרון לדה-לגיטימציה הלאומית הרדיקלית. אבל עובדה היא שערבים משכילים יותר, שהשתלבו יותר בחברה ושמצבם הכלכלי טוב יותר, דבקים יותר בהגדרות הרדיקליות של המאבק כנגד היהודים

למשל?

המסמך פותח בהגדרת הציבור שהוא מייצג: "הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה". אין בהגדרה זו שום זיקה ליהודים החיים כאן. מחבריו רואים את עצמם כ"חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האיסלאמי והאנושי". את הביטוי "ערביי ישראל", המקובל על היהודים ומעיד על זיקתם למדינה (כמו, למשל, הביטוי "יהודי בריטניה"), האליטות הערביות פסלו מזמן. מחברי המסמך קובלים על כך, ששני הרכיבים היחידים הקושרים אותם לישראל – מיקומם, כמי ש"חיים בישראל",  ואזרחותם הישראלית – נכפו עליהם, כאשר המדינה היהודית כבשה את רוב שטחה של פלסטין, וכלשונם, "נאלצנו לשאת אזרחות ישראלית".

אבל הם באמת רואים עצמם כפלסטינים.

אין לי בעיה עם ההגדרה הזו. הגיע הזמן לחדול להעמיד פנים ולקרוא להם כפי שהם קוראים לעצמם: ערבים או פלסטינים אזרחי ישראל. הגורמים הקובעים בקרבם רוצים לשמור על אזרחותם הישראלית מטעמים אינסטרומנטליים, ויחד עם זאת, רואים בחרדה את אפשרות ה"ישראליזציה". הם מוכנים לכנות את עצמם רק "ערבים" או "פלסטינים בישראל", כציון מקום ישיבתם, ובו-בזמן להדגיש שהם בעליה המקורים של הארץ.

לפי אחד העיקרים, המופיע כבר במבוא ל"החזון העתידי" שגיבשה ועדת המעקב, הגדרת המדינה כיהודית "מדיר[ה] את רגלינו משורותיה, מציב[ה] אותנו בעימות עם טבעה ומהותה", ומכאן הקריאה לכינונה של "דמוקרטיה הסדרית". זה עשוי להישמע כרעיון חדשני, כתמיכה בדמוקרטיה. מה רע?

אכן, ביטול אופייה היהודי של מדינת ישראל משוּוק במסמך תחת הכותרת "דמוקרטיה הסדרית" (Consensual Democracy). מדובר באידאולוגיה ובמנגנונים שנועדו להבטיח למיעוט הערבי שוויון זכויות כקולקטיב לאומי ביחס לרוב היהודי. לדבריהם של מחברי המסמך, המשטר הרצוי להם "מחזק את קיומן של שתי קבוצות לאום במדינה הפלסטינית והיהודית, המבטיח שותפות אמת בשלטון, במשאבים ובתהליכי קבלת ההחלטות לשתי קבוצות הלאום". אם כי, מדובר במדינה דו-לאומית, אף שהם נמנעים מלהשתמש פורמלית במושג הזה.

בעקבות הביקורת בנוגע לסעיף הזה, שנשמעה בעיקר באקדמיה הישראלית, שוקלים מחברי המסמך להחליף את המושג במושג אחר, "דמוקרטיה הסכמית".

לא מעניינת אותי החלפת מושג מתחכם אחד במשנהו. ברגע שהם תובעים כי מדינת הלאום היהודי תחדל להתקיים, הכותרת היא חסרת משמעות. חבל לבזבז על זה דיו. הם חותרים להביא חורבן על המפעל היהודי-ציוני. מצדי, שיקראו לזה בלט קלאסי. בסוף התהליך לא תישאר, לשיטתם, מדינת לאום יהודית, וכל השאר זה הערת שוליים. הם  הקפידו לכלול בטענותיהם את הרכיבים, המוליכים בהכרח אל המסקנה הבלתי נמנעת הזאת. פסילת הלגיטימיות של ישראל מכתיבה את כל האמצעים שהם תובעים כדי לכונן את המבנה, שהם שואפים להקים על חורבותיה של מדינת הלאום היהודית-דמוקרטית, בתבניתה הישראלית הקיימת. לא מדובר בשינוי המתכונת הקיימת כדי להתאימה לצורכיהם האזרחיים של אזרחיה הפלסטינים, אלא בעקירת כל רכיביה העיקריים של המציאות הזאת, שהם סיבת קיומה של המדינה בעיני הזרם המרכזי של הרוב היהודי. לשיטתם, המדינה שכונן הרוב היהודי נולדה בחטא הקולוניאליזם; אופייה ומדיניותה הקולוניאליסטיים המנשלים, המדכאים והלא דמוקרטיים הכתימו אותה ללא תקנה.

האם אתה רואה במסמכי "החזון" של ערביי ישראל הכרזת מלחמה על מדינת ישראל?

מתחולל כאן מאבק של דורות, ובמאבק העקבי הזה הערבים מערערים על הדבר הבסיסי ביותר ליהודים, והוא לגיטימיות הקיום היהודי הלאומי, הקולקטיבי והריבוני בשטח כלשהו בין הירדן לבין הים התיכון. זה האתוס שמביא לכשלון התנועה הלאומית הפלסטינית כבר כמה דורות. אף על פי שראשי התנועה הפלסטינית ידעו בסוף שנות הארבעים, שבן גוריון והמלך עבדאללה חותרים לחלק ביניהם את הארץ על חשבונם, לא היו הפלסטינים מוכנים אפילו להעמיד פנים שהם מקבלים את המדינה המוצעת על-פי תכנית החלוקה, בגלל החשש שבכך יעניקו לגיטימציה למדינת הלאום היהודית, שנועדה לקום לצד מדינת הלאום הערבית. בכך הם הביאו על עצמם קטסטרופה, אשר ביטויה הטראגי ביותר היה היווצרותה של בעיית הפליטים, שהיא בחזקת מעוות שלא יוכל לתקון. הערבים אזרחי ישראל יכלו לאמץ אתוס פחות רדיקלי. אך המסמכים הם עדות לכך, שהם מאמצים את האתוס ההרסני על קרבו ועל כרעיו.

לעומתם, אימצו היהודים הציונים מדיניות הבוחנת את העדיפויות הלאומיות ושואלת בכל צומת קריטי, מה משמעות ההחלטות העומדות על הפרק לחברה כולה. כאשר היהודים הגיעו למסקנה שצעד כלשהו, מוצדק ככל שיהיה, במימוש זכויותיהם הלאומיות, עלול לפגוע בצרכיה ארוכי הטווח של החברה, הם נמנעו ממנו, גם כשיכלו לממשו. בפברואר-מארס 1948 אפשר היה "לשחרר את ארץ ישראל המערבית" כולה, אבל בן גוריון בחר לוותר על שכם ועל ירושלים המזרחית, על חברון ועל בית-אל, על בית-לחם, ענתות ושילה. למרות חשיבותם הביטחונית וזיקתו ההיסטורית העמוקה למקומות האלה, הבין בן גוריון כי אם נשב בערש כינונה של האומה היהודית לא נוכל להיות מדינה יהודית מבחינת הרוב הדמוגרפי, ובה-בעת להבטיח את אופייה הדמוקרטי.

בשנת 2000, בוועידת קמפ-דייוויד, היהודים היו מוכנים לוותר על הרוב המכריע של הגדה המערבית ורצועת עזה, להעביר לידי הפלסטינים את השליטה על הר הבית ולחלק את ירושלים. ואילו הפלסטינים החמיצו, כפי שעשו שוב ושוב בעבר, את הסיכוי לכונן מדינה פלסטינית, בגלל דבקותם ב"זכות" השיבה, משום שאינם יכולים להשלים עם מדינת הלאום היהודית גם במחיר חורבן נוסף שהם ממיטים על החברה שלהם.

אלה היו עמדות הפלסטינים, ואנחנו מדברים על ערביי ישראל.

פלסטינים אזרחי ישראל אימצו את האתוס הפלסטיני: זה מתבטא בכך שההתרסה כנגד עצם הלגיטימיות של המפעל היהודי-ציוני קודמת אצלם לתביעה לשוויון אזרחי. ומה שחשוב יותר, הם מוכנים להקריב לשם כך את הסיכוי להשתלב השתלבות מלאה בחברה הישראלית. הם מודעים היטב לעובדה, שגם היהודים הליברליים והסובלנים ביותר בזרם המרכזי רואים בהתרסה הזאת הכרזת מלחמה על היקר להם מכל. נכונותם להגיע לעימות עם הזרם המרכזי בחברה היהודית על הנושא הקיומי של היהודים כקולקטיב לאומי, מצביעה על בחירה בעלת משמעות מרחיקת לכת.

למה?

כי היא מוציאה את הדיון בשאלת השוויון האזרחי מן המשוואה המקובלת על היהודים, שלפיה עם הגדלת השוויון יירד מפלס ההתנגדות הלאומית. אף שאני מטיף להגדלת השוויון האזרחי, אני מודע לכך – ואזרחי ישראל היהודים באשר הם הולכים ונעשים מודעים לכך – שגם שיפור ניכר מאוד בתחום זה לא יחליש את האיום ברמה הלאומית הקולקטיבית, ואולי אף יחמיר אותו. יהודים מתקשים מאוד להסכין עם כך, שגם הגדלת השוויון האזרחי או ויתורים משמעותיים על עמדות כוח שאינם בליבת הקיום של מדינת הלאום היהודית, אין בהם פתרון לדה-לגיטימציה הלאומית הרדיקלית. אבל עובדה היא שערבים משכילים יותר, שהשתלבו יותר בחברה ושמצבם הכלכלי טוב יותר, דבקים יותר בהגדרות הרדיקליות של המאבק כנגד היהודים.

אתה לא נסחף? יש מערכות יחסים נהדרות בין יהודים לבין ערביי ישראל.

אולי במקרים פרטניים כאלה או אחרים. אינני מתיימר לדעת מה חושב איש זה או אחר בלבו פנימה. אך בעיני לא זה קובע את המציאות הפוליטית. ליבו של הפרט כשלעצמו צריך לעניין את אמא שלו או את הקרדיולוג שלו. אותי מעסיקה השאלה, איך מתנהג האזרח הערבי כחלק מהקולקטיב ואיזה משמעות יש להתנהגות הזאת ברמת היחסים בין הקולקטיב היהודי לקולקטיב הערבי.

איני טוען, כמובן, שלא תיתכן ידידות אמיצה בין יהודים לערבים, אבל אני טוען שהאליטות הערביות בישראל, רובן ככולן, כבר מחויבות לתפישה בדבר הדה-לגיטימציה של מדינת הלאום היהודית, וכי השתלבותם המלאה של הערבים בישראל, על יסוד התפישה הזו, אינה אפשרית.

ההתרסה כנגד עצם הלגיטימיות של המפעל היהודי-ציוני קודמת אצל מנסחי החזונות לתביעה לשוויון אזרחי. הם מודעים היטב לעובדה, שגם היהודים הליברליים ביותר רואים בהתרסה הזאת הכרזת מלחמה על היקר להם מכל. נכונותם להגיע לעימות עם הזרם המרכזי בחברה היהודית על הנושא הקיומי של היהודים כקולקטיב לאומי, מצביעה על בחירה בעלת משמעות מרחיקת לכת

בפרק ב"החזון עתידי", העוסק ב"ערבים הפלסטינים בישראל ויחסם למדינה", מציגים מחברי המסמך מטרות שלטענתם, מן הראוי שתביעותיה של החברה הערבית-הפלסטינית יתמקדו בהן בשני העשורים הבאים. לא במקרה הם מעמידים במרכז את התביעה "להכרת המדינה באחריותה ל'נכּבה' הפלסטינית ולתוצאותיה הזוועתיות לגבי הפלסטינים בכלל, ולאזרחי ישראל שבהם בפרט". כלומר, היהודים נדרשים למעשה להתנצל על כשלון התנועה הלאומית הפלסטינית, שהביאה עליהם חורבן לאומי ואישי. באותו הקשר הם דורשים לפצות את אזרחי המדינה הפלסטינית, גם כקולקטיב לאומי, "על שאירע להם כתוצאה מה'נכּבה'", להכיר בזכותם "להתנגד לרוב ולאתגריו" ולפצותם על המדיניות שנגזרה מראייתם כ"חלק מהאויב" בשל התנגדות זו.

מחברי המסמך אינם מתמודדים כלל עם אחריותם להכרעות הלאומיות שלהם ולתוצאותיהן. גם לוּ היתה אמת בטענתם, כי ישראל אשמה ב"גירוש רובו של העם הפלסטיני בשנת 1948", אין הם רואים צורך לשבץ את האשמותיהם בהקשר הכולל של המציאות בארץ בעת היווצרותה של בעיית הפליטים. הם דורשים מן היהודים להתמודד עם עברם, אך מתעלמים מהעובדה שההנהגה הלאומית הפלסטינית ניסתה לחסל את היישוב היהודי, ועשתה ככל יכולתה כדי לגייס את מדינות ערב למלחמת הַשׁמֵד נגדו.

בניגוד לדעה שהסכסוך בין היהודים לערבים הוא בעל אופי דתי, אתה טוען שהמחלוקת היא לאומית בבסיסה. האם תוכל לשפוך אור על התפישה הזאת?

הדת מגויסת למאבק הלאומי. לסאדאת, למלך עבדאללה הראשון ולנכדו חוסין הייתה זיקה עמוקה לדת. זה לא הפריע להם להשלים עם ישראל ולכונן שלום. חלק ניכר של הפלסטינים הרדיקלים ביותר רחוקים מהדת. בעימות בין היהודים לערבים אזרחי ישראל נוצר היפוך מעניין. הערבים בישראל הם מיעוט בעל תודעה עצמית של רוב, והיהודים הם רוב בעל תפישה עצמית של מיעוט. וזה משום ששני הצדדים, היהודים והערבים בישראל, מתייחסים לא רק לטריטוריה שבין נהר הירדן לים התיכון, אלא גם למרחב שבין האוקיאנוס האטלנטי לבין המפרץ הפרסי. היהודים מבינים שגם אם הם הרוב בארץ, הרי הם מיעוט מאוים באזור עוין ביסודו; והערבים מבינים שגם אם הם מיעוט במדינת הלאום היהודית, הרי הם יכולים לגייס למאבקם רבים מחוץ למדינת ישראל, כולל גורמים באירופה ובמקומות אחרים, אשר רואים את הפרספקטיבה של רוב ערבי מכריע באזור חשוב בעולם. בלי לתת משקל מתאים למימד הזה, קשה להבין את התעוזה הרדיקלית של הערבים בישראל ואת הזהירות המוצדקת של היהודים, בבואם לטפל בבעיה זו. זאת, כי שני הצדדים רואים את הפרספקטיבה הרחבה יותר.

בפרק האחרון של "החזון העתידי", העוסק בתרבות הערבית, מחלקים מחברי המסמך את השנים מאז הקמתה של מדינת ישראל לחמש תקופות: א.  מתבוסת הערבים ב-1948 ועד 1956, שנה של מלחמת סיני וטבח כפר קאסם; ב. התקופה שעד מלחמת 67'; ג. מ-1967 עד "יום האדמה" ב-1976; ד. מ-1976 ועד מלחמת המפרץ ב-1991; ה. מאז ועד עצם ימינו אלה. לעומת ארבע התקופות הראשונות המציינות, על-פי מחברי המסמך, עלייה הדרגתית בגיבוש הזהות הפלסטינית, התקופה הנוכחית מבטאת אכזבה, ואפילו ייאוש. מחברי המסמך מגדירים אותה כתקופה של נסיגה, שנקודות הציון העיקריות בה הן מלחמת המפרץ, הסכם אוסלו, אינתיפאדת אל-אקצא והקרע הערבי-פלסטיני, והיא מתאפיינת בחששות מפני תהליך שבמהלכו תאבד התרבות הפלסטינית את זהותה ואת ייחודה, ולא תשרוד לנוכח הישראליזציה והגלובליזציה. האם זה מסביר את העיתוי שבו גובשו המסמכים?

המסמכים הופיעו אחרי מלחמת לבנון השנייה; אבל המגמה הכללית, כפי שגובשה בהם, התבססה הרבה לפני המלחמה. יש תהליך מתמיד של רדיקליזציה בקרב הערבים בישראל, שראשיתו אחרי מלחמת יום הכיפורים, באירועי יום האדמה ב-30 במארס 1976 ותנופתו מאז תהליך אוסלו. אלא שהיהודים הדחיקו את עוצמתו ואת מידת האיום שבו. בעקבות המפגש הלא מקרי בין המהומות האלימות של אוקטובר 2000 שיזמו הערבים בישראל, לבין המלחמה שבה פתחו הפלסטינים באותה עת, התחדדה המודעות הזאת. בעקבות פרסום המסמכים התעוררו גם חלקים נרחבים בקרב היהודים, שקודם לכן קיוו כי מגמת הרדיקליזציה נבלמה וכי הערבים בישראל מחפשים דרך להשתלבות קונסטרוקטיבית במדינה הקיימת, ולא הזדמנות לקעקע את יסודותיה כמדינת לאום יהודית.

כיצד השפיע הסכם אוסלו על הרדיקליזציה של ערביי ישראל?

בשני תחומים: ראשית, במהלך אוסלו קרסו בהדרגה רוב הקווים האדומים שישראל הציבה מול הפלסטינים: מו"מ עם אש"פ, נכונות לדון על גורל פליטי 1948, מדינה פלסטינית, חלוקת ירושלים והר הבית. הישגים פלסטינים אלה מוסדו, למרות שהפלסטינים דבקו בדה-לגיטימציה של מדינת הלאום היהודית, הוסיפו לחנך את ילדיהם על איבה ליהודים ולא הסתלקו מן הטרור. הלקח של הערבים בישראל היה שנחישות ודבקות בעמדות רדיקליות ישתלמו גם בכרסום הקו האדום היחיד שנותר – מדינת הלאום היהודית. שנית, בעקבות רצח רבין ניסו היהודים להגיע להסכמה לאומית רחבה, שבאה לידי ביטוי באמנת כינרת. כאשר גורמים בציבור הישראלי התחילו לגבש חוקה למדינת ישראל, התממשה חרדתם של הערבים אזרחי ישראל שהיהודים חותרים למסד את מדינת הלאום היהודית. הם הבינו, כי דווקא נכונות היהודים לוויתורים מופלגים אל מול הפלסטינים תביא להעמקת המחויבות שלהם למדינת לאום יהודית. שהרי הנכונות לנסיגה מיהודה ושומרון ומרצועת עזה נשענת בעיקר על נימוקים דמוגרפיים, על הרצון לבסס ולמסד רוב יהודי יציב בישראל, כדי שהמדינה תמשיך להיות יהודית ודמוקרטית.

אל מול המגמה הזאת חשו הערבים צורך לגבש את תפישתם סביב הדה-לגיטימציה של המפעל הלאומי היהודי והצגתו כקולוניאליזם פסול מעיקרו, שהיות שלידתו והורתו בחטא, גם הניסיון להגן עליו אינו לגיטימי בעליל.

האם זה מקרה שמחברי המסמכים משתמשים במושג "חזון", שאוטומטית מזכיר לנו את חזונו של הרצל ואת מילותיו: "אם תרצו אין זו אגדה"? אולי מכאן שואבים הערבים את אמונתם, שישיגו את מטרותיהם?

. ההשוואה להרצל עושה זילות לנושא. החבורה שגיבשה את המסמכים מייצגת את מגוון האליטות של הערבים בישראל. כמעט כל אסכולה חשובה מיוצגת בצוותי החשיבה; אין היום בקרב הזרם המרכזי גישה הפוסלת את הנחות היסוד של ה"חזון". גם מי שאינו מקבל אותן אינו יכול לבנות לעצמו מעמד ציבורי חשוב על שלילתן המפורשת.

ערביי ישראל, וכן הפלסטינים, חשים שהזמן פועל לטובתם. יש התרפקות על עידן כיבושי האיסלאם והתפשטותו ועל תקופת הפאר בימי-הביניים. זה משתקף גם במסמכי "החזון"?

הערבים סבורים כי הזמן ההיסטורי משחק לטובתם. זה עניין של אמונה, יותר מאשר סברה המבוססת על ניתוח פוליטי פרטני. אני חושב שהם טועים טעות גסה: הזמן פועל זה דורות לרעתם. אבל מה שקובע את המוטיבציה שלהם בעניינים כאלה, זה ההערכה שלהם.

אולי הם מעודדים כך, שהם מבחינים בקרעים בחברה היהודית?

אם הם רואים זאת כך, זו טעות. לכל היותר היה להם בסיס כלשהו לתקווה כזו בשנות התשעים, ואילו בשנות האלפיים השתנתה המציאות. המפנה בציבור היהודי חל אחרי ועידת קמפ-דייוויד ושיחות טאבה, "אינתיפאדת אל-אקצא" ואירועי אוקטובר 2000, שפרצו על רקע ההזדהות של ערבים בישראל עם הפלסטינים.

ובכל זאת, איפה טעינו? מה גרם לפרץ הרדיקליזציה בקרב ערביי ישראל?

השאלה שלך מניחה שהרדיקליזציה הערבית היא תוצאה של טעות היהודים. אין לכך כל בסיס. העמדה, שלפיה הבעיה תיפתר אם נגיע למידה רבה של שוויון אזרחי ואם תוקם מדינה פלסטינית, היא פנטזיה. אני מסתמך על מה שאומרים הבולטים שבדוברי המיעוט הערבי בישראל, אשר קובעים, ולדעתי נכונה, שזהו סכסוך ללא פתרון במסגרת מדינת הלאום היהודית. בעיניהם, מוקד הסכסוך הוא עצם קיומה של מדינת הלאום היהודית והדמוקרטית, שהם אינם מוכנים להשלים עימו.

נדמה שהמצב היום חמור הרבה יותר מאשר בימיה הראשונים של המדינה. כך, בעבר רוב ערביי ישראל הצביעו למפלגות הציוניות, בעיקר למפא"י, מפלגת השלטון.

האליטה של ערביי ישראל ברחה ב-48'. נותרה כאן קהילה חלשה, שהתפתחה, בעיקר בזכות ישראל, בתחומי החינוך והכלכלה. צריך לזכור, שעד 1966 מדינת ישראל הנהיגה ממשל צבאי. כשהוא בוטל, הערבים היו חופשים לנוע, וגם המעקב הצמוד אחרי גורמים רדיקלים בקרבם התמוסס בהדרגה. הם למדו שהחברה הישראלית מוכנה להשלים כמעט עם כל דבר. עם השנים החברה שלנו השתנתה, ולשמחתי היא נעשתה הרבה יותר מתירנית. אך המצב היום בישראל גובל בהפקרות: למעט אלימות קשה ופיגועים מצד הערבים בישראל, מותר כמעט הכל, לרבות הזדהות בוטה עם טרור. הרדיקליים ביותר שבהם גילו שהם יכולים להופיע כגיבורים בעיני הקהילה שלהם ובעיני העולם הערבי כולו, בלי לשלם על כך מחיר ממשי שהיה מושת עליהם בכל דמוקרטיה הנמצאת במלחמה על הזדהות פעילה עם האויב. הסכמנו שאזרח ישראלי (חבר הכנסת ד"ר אחמד טיבי; א. ב) ייצג את יאסר ערפאת בעימות עם ישראל, גם במצב שהוא סוג של מלחמה. זה תהליך שאותת להם, שלרדיקליזציה יש בונוס עצום ומחיר אפסי.

אפשר לדבר היום במונחים של ניצחון והפסד?

הציבור היהודי יצא ממצב של מגננה. הערבים פתחו במתקפה עוד בימי הסכם אוסלו, ועם פרסום המסמכים מסתמנת תנופה חדשה. אך היהודים, שהיו במגננה בשנות התשעים, כיוון שחלק מהנחות היסוד שלהם הועמדו בסימן שאלה, התעשתו. היהודים הבינו שמי שרוצה לעשות ויתורים מרחיקי לכת בשטחים, חייב לדאוג שבמאבק על דמותה היהודית והדמוקרטית של  ישראל יעמדו היהודים בנחישות על תביעות היסוד שלהם.

איך אתה מזהה את ההתעשתות או את החזרה לשפיות?

אינני מדבר על שפיות אלא על התעשתות ונחישות, כיוון שהסוגיה היא פוליטית ולא פסיכו-פתולוגית. זה בא לידי ביטוי במספר רב של התבטאויות מצד אישים בולטים בשמאל הישראלי. בשנות התשעים לא הייתה מודעות מספקת לצורך לעמוד על הנחות יסוד ציוניות, כיוון שסברו שמה שעומד על הפרק זה רק גורל השטחים. היום הם מבינים, שגם אחרי ויתורים כמעט על כל התביעות הישראליות בנוגע לשטחים, מה שעומד על הפרק זה גורלה של מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית. האיום הוא לא על הישגי "הכיבוש", אלא על מדינת הלאום היהודית.

האם אין חשש, שאי-מימוש הציפיות המובעות במסמכי "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" יביא להתפרצויות אלימות, לעימות עם ערביי ישראל?

ראשית, אינני מציע לאיים על עצמנו באלימות. מי שיבחר באלימות, יוכה בכוח עדיף. שנית, איני סבור שהמציאות הזאת מובילה לעימות אלים או למבחן כוח כולל. ההנהגה והאליטות של הפלסטינים אזרחי ישראל ימשיכו לעצב את הזירה הציבורית בקרבם לפי עקרון הפסילה הגורפת של לגיטימיות המפעל הלאומי של הרוב היהודי. המאמצים הפוליטיים שלהם יופנו לגורמים אירופיים מן השמאל, המממנים את פעילותם הפוליטית, ולגורמים רדיקליים בשולי הזירה הציבורית היהודית. הזרם המרכזי בקרב הציבור היהודי ישלים, מחוסר ברירה, עם העובדה שיש בקרבו ציבור גדול יחסית הפוסל מעיקרו את המפעל הלאומי שלו ומזדהה עם אויביו, המנסים להביא עליו חורבן, אך ימשיך לקדם את השוויון האזרחי משיקוליו שלו.

שני הצדדים יודעים, שאין באופק הקרוב פתרון המקובל על שניהם. אפשר רק לבחון איך תתנהל בקרת הנזקים של המציאות הקיימת.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 39: "חזון ערביי ישראל- ערבים ויהודים מול המסמכים החדשים". לחצו כאן להזמנת הגיליון