ארץ אחרת

איור: רועי אופנהיים

ערוץ המוזיקה MTV הוא ראי הנפש של התרבות הצעירה היום. חופשי מכבלי ההיגיון הסיפורי ולא מחויב לעלילה, לדמויות או למקום התרחשות, MTV מספק, 24 שעות ביממה, רצף צפוף של דימויים גולמיים השאובים היישר ממעמקי התת-מודע הקולקטיבי. הקליפים של MTV הם גלולות מרוכזות, דבוקות זו לזו, הנבלעות ברצף ומופרדות זו מזו רק בפרסומות ובפרומואים פזורים, שנראים גם הם כמו קליפים. התוצר הסופי הוא מטר בלתי פוסק של דימויים, קולות, מילים ושברי מילים, שבהדרגה נבללים לנגד עיני הצופה המתמיד לכדי מקסם היפנוטי אחד. MTV הוא כרטיס הכניסה של הצופה הצעיר למועדון הקוסמופוליטי.

המשאלות והחרדות הסודיות ביותר שלנו מסתתרות מתחת למחשבות ולמילים. אם ברצוננו לפצח את הצופן המנחה אותן, אין לנו נקודת מוצא טובה יותר מאשר המקום שבו המחשבות והמילים טפלות לאורות ולצלילים: ערוץ הקליפים והטריפים, לב הפופ, MTV.

המהפכה הא-מינית

צפייה ב-MTV מראה, שהמהפכה המינית מפנה בהדרגה את מקומה לטובת מהפכה חדשה, שניתן לכנותה ה"מהפכה הא-מינית". מהפכה זו היא השעמום הממלא את הנפש לאחר שכל הפנטזיות מומשו, והיא מתבטאת בקליפים העוברים באופן הדרגתי מהתעסקות באהבה להתעסקות במין, ולהתעסקות באכזבה שאחרי המין. הדבר משתקף, קודם-הכול, במספר העצום של שירי פרידה המוצגים בערוץ, שהזמרים שופכים בהם בכעס את כאב נטישתם. במחול הערפדים של העוזבים והנעזבים מסגל לעצמו הנעזב את איכויותיו האגרסיביות של מי שעזב אותו: פניו מתקשחים, שפת גופו מתחדדת, בגדיו משדרים עוצמה אלימה, קולו מתרומם והופך לצעקה. השינוי ניכר בייחוד בדמותן של הזמרות הצעירות, שתווי פניהן קורנים תום ונקיות אך ארשת של לוחם קשוח נסוכה עליהן: ניגוד מבהיל, שקשה להבחין בו רק משום שהוא כה נפוץ.

ניגוד זה מתקיים בצורתו החריפה ביותר אצל בריטאני ספירס, האלילה הבלתי מעורערת (נכון להיום) של בנות הנעורים. בקליפ שלה “Toxic” ("רעילה"), מגלמת ספירס אישה בעלת זהות כפולה: כלפי חוץ היא דיילת צעירה ותמימה במדי תכלת, שלכאורה בכלל אינה מודעת למיניותה; בחייה הסודיים היא סוכנת חשאית קטלנית, עוטה בגדי עור שחורים, המשתמשת במיניותה ככלי הרג. המעניין הוא, שאף כי כל אחת משתי דמויות-הקצה האלו משדרת מיניות מאוד גדולה, אצל שתיהן אין למיניות הזו כל כיסוי: הדיילת עוד לא התחילה להתעניין במין, ואילו את הסוכנת – המין כבר לא מעניין. ספירס הצליחה למזג בקליפ אחד את השלב הפרה-מיני של המהפכה עם השלב הפוסט-מיני שלה. זוהי רק ראָיה אחת לכך, שכשהמיניות עולה על גדותיה היא גולשת חזרה אל האדישות הצוננת של הילד. עם הבדל אחד: הילד אדיש כי עדיין לא ראה שום דבר, ואילו המבוגר אדיש כי ראה כבר הכול. המיניוּת של ספירס היא אפוא הונאה: חגיגת החופש המיני שהיא מסמלת אינה אלא מסווה לחיסול המין.

אך הדוגמה המובהקת ביותר להידרדרות מאהבה למיניות וממנה לאַ-מיניות היא הקריירה הארוכה של ג'ורג' מייקל. כשהייתי ילד, בשנות השמונים, מייקל היה זמר נעורים רומנטי ומתקתק שבנות כיתתי העריצו אותו. הלהיט הגדול שלו היה “Last Christmas I Gave You My Heart”, שיר על אהבה נכזבת, המבכֶּה את אובדנו של תום הנעורים. לא חלפו שנים רבות, ומייקל הוציא את הלהיט השערורייתי “I Want Your Sex”. מייקל התגבר על אותו שברון לב ראשון, שכח את משאלותיו בדבר האהבה, הזוגיות והרוך, ונולד מחדש כנער בילויים המעוניין רק במין. אך התבגרותו לא הסתיימה בכך: כעבור עשור וקצת מייקל של שנות האלפיים משגר לאוויר את “FREEEAK!”, שיר פורנוגרפי שנושאו סטיות אלימות. הקליפ של השיר החדש מתרחש במועדון סאדו-מאזו עתידני, שבו מייקל הוא יצור שחציו אדם וחציו מכונה, המצליף בשפחות מין קשורות בקולר. המיניות אינה מרגשת עוד את מייקל, כך נדמה, והוא עבר הלאה, אל ריגושים יותר קיצוניים, שאינם מיניים אלא אלימים.

העבדות החדשה של האפרו-אמריקאים

צפייה בתפקיד שממלאים זמרים וזמרות שחורים ב-MTV, קצת יותר ממאה שנה לאחר שחרור העבדים השחורים, מגלה כמה מהתוצאות המאוחרות של שילוב השחורים בחיים האמריקאיים. ובכן, יש חדשות טובות ורעות: החדשות הטובות הן, שהאפרו-אמריקאים ממלאים תפקיד מכובד ביותר בערוץ, שבשעות מסוימות של היום עובר את הסף של חמישים אחוזי צפייה. החדשות הרעות הן, שהאפרו-אמריקאים הם שוב עבדים. מפח העבדות הפיזית בדרומה של ארצות-הברית הם נפלו לפחת העבדות הרוחנית בצפון הליברלי. עכשיו כאז, חירותם העצמית משוללת לחלוטין, והם מתנהגים כבובות שרצון אדונן נוהג בן. ההבדל היחיד, והעגום מבחינת השלכותיו בכל הנוגע לשחורים, הוא שהעבדות החדשה היא רוחנית, לא פיזית, ולכן איננה כפויה.

כל הזמרות השחורות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הן בעלות עור בהיר ושיער מוחלק, במקרים רבים צבוע לבלונד. הגדילה לעשות הזמרת Beyonce בקליפ לשירהּ “"Naughty Girl, "נערה שובבה". בּיונס לא רק עיוותה את עצמה לפי קווי היופי הלבן, אלא בראה מחדש עולם שלם של זוהר לבן אבוד: מועדוני המאפיה הנוצצים של שיקאגו בתקופת אל-קאפונה. פרט לפרט שוחזר מועדון מהתקופה, מקירות הארט-דקו המסוגננים ועד לאחרון צעיפי הרקדניות. אך רגע אחד, זוהי שיקאגו האלטרנטיבית, שכולם בה שחורים! ובכן, ראו זה פלא: השחורים זכו בארצות-הברית לחירותם המיוחלת, והם חופשיים כעת לכתוב לעצמם את נארטיב זהותם. וכיצד הם מנצלים חירות זו? בכך שהם משחזרים תקופה מן המסואבות והאפלות ביותר בעברה הקרוב של אמריקה הלבנה ומתענגים על הזוהר השטחי שלו. הקליפ הוא משאלה: לשוב במכונת הזמן אל אותה תקופה ולחולל יקום מקביל, שבו השחורים ניצבים בפסגת סולם המעמדות, במקום בתחתיתו. לכאורה, מה רע? השחורים בסך-הכול רוצים כמה לגימות מהמרטיני שנשלל מהם. אך סולם המעמדות עצמו, המזהה הצלחה עם נהנתנות, משקף ציר ערכים אמריקאי לבן. מאחורי נארטיב העוצמה השחורה מסתתר אפוא מטא-נארטיב יותר עמוק, המעיד על שלטונו המתמשך של הלבן.

מצבם של הגברים השחורים נבדל במקצת, אך לא לטובה. את העובדה שהם משועבדים לתרבות הלבנה בדיוק כמו נערותיהם מוכיח אמן הראפ המכונה Outkast, מילה שפירושה "מנודה", בשגיאת כתיב (שגיאת הכתיב מכוונת, והיא נועדה כנראה לסייע לאַאוּטקַסט לבסס את תדמיתו ככושי המדוכא, שאפילו קרוא וכתוב לא למד). אאוטקסט שב בקליפ שלו לסוואנות של אפריקה השחורה, מולדתם הקדומה של אבות-אבותיו, אך עושה זאת כתייר בלבוש מערבי, מצויד במשקפת. ומה הוא סוקר דרך משקפתו? לא תאמינו: עדר דוגמניות שחורות בביקיני, הרועות בסוואנה בינות לגי'רפות ולפילים. מראה הדוגמניות, שהיה מותיר את אבותיו אדישים, מלהיב את אאוטקסט. זמר הראפ הצעיר, מתברר, חזר ליבשתו מצויד בעיניו של כובש לבן. המשקפת שבידיו אינה אלא אצטלה חיצונית לעדשות הקולוניאליסטיות המושתלות בתוך ראשו. בעזרתן, בגסות של כובש הכופה על נתיניו את ערכיו-שלו, ממציא אאוטקסט מחדש את הילידות האפריקאיות התמימות כאובייקטים מיניים של המערב.

הראפר הלבן הידוע אמינם הוא דור שני לשכפול: הוא מחקה את האמנים השחורים המחקים את הלבנים. הקליפ המשותף שלו עם להקתו הכל-שחורה 12D, “My Band”, מראה כיצד משתלט הראפר הלבן, המחזיק מעצמו יותר שחור משחור, על הלהקה הכושית, עד שלבסוף הכושי השמן דוחק אותו מהבמה ותופס מחדש את מקומו הצודק… רק כדי להתפשט ולהתגלות כזמר דראג בשמלה (כידוע, הדובדבן שבקצפת הפופ הלבן). עזבו, אל תהיו כבדים.

לאן צועד ראש-רדיו?

פתאום באמצע היום: מצעד קצר של עשרת השירים הטובים ביותר של להקת רדיוהד, לפי בחירת הצופים. אנחנו עולים ליגה ביחס לשירים ששודרו עד עכשיו: רדיוהד היא מהלהקות המקוריות ביותר מבחינה מוזיקלית, יש לה הקליפים המעודנים והמתוחכמים ביותר בערוץ והיא חפה מהתחנפות מסחרית. לכן רדיוהד היא גם המעבדה הטובה ביותר, שניתן ללכוד באמצעותה כמה מזרמי העומק של הרוח המפעמת ב-MTV. העולם הנשקף מבעד לזגוגיות הקליפים של רדיוהד הוא עולם פוסט-אפוקליפטי, עולם שהבריות בו נידפים הנה והנה כחיים-מתים, מונעים כמתוך אינרציה בלבד. ראו את אנשי המחשב הגולמניים הצועדים במהירות ברחובות הקליפ “Go to Sleep”, עיוורים לבניינים הקורסים סביבם ארצה בקול שאון; הביטו בטיפוסים המאכלסים את אתר קרונות הרכבת המנותקים של “Street Spirit” – הילד האינדיאני, השיכור, הרקדנית – ההולכים ודוהים להם, שבויים איש-איש בבועת הזמן שלו, לעד מחוץ לנגיעה; הבחינו בגלריית הלקוחות של הסופרמרקט הניאוני של “Fake Plastic Trees”, המתרוצצים הנה והנה בין המוצרים, ישובים בעגלות כילדים, אחוזים במחול צריכה הזוי, שלא רשימת קניות היא שמנחה אותו ולא החשבון הוא שיסכם אותו; התלוו לצוללן הבודד, המגושם, החוקר את עיר הרפאים הטבועה של “The Pyramid Song”, שט בינות לשלדים הצפים והבניינים השוממים, ולבסוף שוכח את שליחותו ומתיישב לו על כורסה בבית נטוש, אולי ביתו הנשכח, כמו אנתרופולוג שהלך לאיבוד בארץ שהוא חוקר אותה. טיפוסים מגוונים אלו הם כולם ילדיו של אותו עולם כבוי וקר, שנעימת הרקע הקבועה שלו היא קולו הצרוד, המפלח, של תום יורק. יורק האנטי-גיבור, הסולן השדוף והמיוסר של רדיוהד, הוא במובן מסוים ישוע של עולמו הבדיוני, משיח חילוני אשר נשלח לגלות לכולם שלא מצפה להם שום גאולה, רק גסיסה ארוכה ואטית.

מוטיב המת-החי מגיע למיצויו בקליפ שנון אחד לשיר הפשוט יחסית, “Just”. זהו קליפ חריג, שכן הוא כולל תסריט מילולי עם דיאלוגים שאינם נשמעים, אך מופיעים בצורה של כתוביות תרגום בתחתית המסך, קצת כמו סרט אילם. הקליפ מציג אדם מעונב ומכובד, ההולך בדרכו בבוקר. לפתע הוא נעצר, ובלי שום סיבה ניכרת לעין נשכב על המדרכה בתנוחה חצי-עוברית. הולך-רגל הצועד במהירות נתקל בו. "הכול בסדר?", הוא שואל את האיש השוכב. "כן", משיב זה, "אנא הנח לי לנפשי". האיש השני מתעקש לעזור לו, אולי הוא שיכור או חולה? "לא", מפציר השוכב, "המשך בדרכך". "מדוע אתה שוכב לך כך, באמצע הרחוב?". "איני יכול לספר לך, בבקשה אל תשאל". התקהלות נוצרת סביב השוכב, שוטר מגיע למקום. הציבור מתקומם על כך שהאדם שוכב באמצע הרחוב בלי להסביר מדוע, ודורש לדעת את הסיבה. האנשים חשים, כך נדמה, שהאיש השוכב מסתיר סוד חשוב. יתרה מזו, אולי הם חושדים שהאיש השוכב עושה בדיוק מה שהם היו רוצים לעשות, אך לא יכולים להסביר מדוע. "אני יודע", קורא הולך-הרגל הראשון, "זה בגלל שהכול חסר טעם, נכון? בגלל שכולנו נמות בסוף, זה העניין?!". "לא", משיב האיש בשקט. "אז מה כן?!", צווחים כולם. "האמינו לי שאתם לא רוצים לדעת את הסיבה", הוא אומר. "אנחנו כן רוצים, ספר לנו!!". "בסדר", הוא משיב, "אגלה לכם, ושאלוהים יעזור לכולנו". כעת נעלמות פתאום הכתוביות, ורק פיו נע חרישית, חושף את הסוד הנורא באוזני כולם, כולם חוץ מאיתנו. שוט הסיום של הקליפ הוא זום-אאוט כלפי מעלה, הרחק מפניו של האיש, המגלה שכל המתקהלים הצטרפו אליו לשכיבה עוברית על המדרכה, עיניהם פקוחות ומבטיהם מבועתים.

הפאנץ'-ליין מותיר אותנו באי-ידיעה באשר לאותו הסוד, שאילו ידענו אותו היינו גם אנחנו, כנראה, מתייאשים מכל עיסוקינו ונשכבים על הארץ. אך האם באמת הסוד כה כמוס? האם שאר השירים של רדיוהד, וערוץ המוזיקה המארח אותם, לא הסגירו אותו כבר? למעשה, הדברים קרובים כמלוא הנימה להיות מפורשים: אם הסיבה איננה הפחד מהמוות – הסיבה הוותיקה, הקלאסית, המכובדת לייאוש – הרי היא יכולה להיות רק דבר אחד, ודבר זה הוא ההבנה של אדם שחייו שקולים כנגד המוות. האימה הגדולה שגיבור הקליפ נעשה מודע לה פתאום אינה הפחד מכך שיום אחד הוא ימות, אלא הפחד מכך שעד אז יצטרך לחיות בכל רגע ורגע. מנקודת מבט שונה ניתן לומר, שמקור האימה שלו איננו חוסר טעם אלא עודף טעמים, הקהות שנוצרת מהגודש הבלתי פוסק של תכנים ואמיתות ודימויים ואפשרויות, הממלאים את ראשו. אילו היתה זאת החרדה המוכרת, חרדתו של המודרניסט שחש כי חייו מוגבלים וחסרי תוכן, היה גיבורנו יכול היה לבחור באחד הפתרונות הידועים שבחרו בהם אנשים אשר התמודדו עם אותה בעיה, כגון התאבדות, או חזרה בתשובה, או הדוניזם. אך הפוסט-מודרניסט, שהכול פתוח בפניו וחייו גדושים תכנים, אין לו חלל ריק שהוא יוכל למלא אותו בתוכן חדש. טמטום הלב ורפיון הידיים שפשו בו מגודש החידושים אף שוללים ממנו את האפשרות להבחין בדבר-מה חדש או לייצר פעולה חדשה, ואינם מותירים לו אלא להישכב על הארץ בחוסר מעש.

רדיוהד, כזכור, חריגים ברצינותם בנוף של MTV, אך דווקא הם מגלים את שכבות העומק של הערוץ. הם מספרים לנו את סיפורו הכן ביותר של הדור, סיפור הנחשף ברגעי השלווה וגילוי הלב. זהו סיפורו של דור מותש, דור שראה הכול והתנסה בכול. כמו דוריאן גריי, הנראה צעיר כלפי חוץ אך מסתיר דיוקן של זקן מעוות בעליית-הגג שלו, כך הם בני-הנעורים שרדיוהד מייצגים אותם: פניהם החלקות והעדינות הן מסכה לנשמה מצולקת וצינית, שהזדקנה בטרם עת. בקשתם היחידה היא זו שמציג יורק באחד משיריו השקטים והמרגשים ביותר, “No Surprises”: בבקשה, די עם האזעקות, די עם ההפתעות. תנו רק קצת שקט.

הדימויים הקונבנציונליים של מוות צבועים תמיד בגוני אפור ושחור, ותמצאו בהם גולגולת שֶׁחורי עיניה פעורים או ערפל המזדחל סביב קבר ישן. אך התבוננות מפוכחת יכולה לאתר זנים יותר חמקמקים של מוות. היא יכולה לגלות לנו שמוות יכול להיות גם ססגוני ומתנועע ומשוגע, לכאורה מלא חיוּת, לכאורה סרט מצויר לילדים. כזהו המוות הניבט אלינו מהתמונות המהבהבות של ראש-רדיו, שאינו אלא ראש-טלוויזיה, שאינו אלא ראשנו-שלנו. הביטו: הוא מרצד על משקפי הפלסטיק הצבעוניים של הצופים. מוכי שיגעון ועיוורון ותמהון לבב, הם רוקדים לקול נגינתו של החלילן הטלוויזיוני אל קִצם.

הכלא המושלם

הכלא המושלם הוא הכלא שנראה כמו החירות. זה כלא שאין לצאת ממנו, פשוט מפני שאתה בטוח שאתה כבר בחוץ. כזה הוא MTV. הסיסמה של הערוץ היא “Free Your Mind!”: השתחרר, מרוד בחוקים, כפור במוסכמות. הצופה ב-MTV כלוא במקום שנדמה לו כמשוחרר ביותר שיש, כארץ שהכול מותר בה. כך מוקהית בתוכו באופן שיטתי היכולת לפקפק בערכים הדקדנטיים של הערוץ. הוא פשוט הופנט לחשוב שכל הטלות הספק כבר מאחוריו. לכן MTV הוא גם הערוץ היחיד שיַראה לך, שוב ושוב, קליפים ובהם טלוויזיות מתפוצצות. זו הטכניקה שלו לתת לצופה פורקן ליצר המסוכן ביותר שלו מבחינת הטלוויזיה: הרצון המתקתֵק בו באופן תמידי לכבות אותה. כך מבטיח לעצמו הערוץ בבת-אחת את נטרולו של היצר ואת המשך קיומו-שלו.

החופש המיני, החופש של השחורים, החופש של החיים הטובים – כל אלו הם הסחות הדעת שנועדו להשכיח מאיתנו שאנו כלואים. מה עם להקת רדיוהד, תשאלו, זו שלכאורה מפכחת אותנו מהאשליה שהגענו לארץ החיים ומספרת לנו שבעצם אנו מתים מהלכים? אנשיה סותמים במו ידיהם את המחילה היחידה, שדרכה עוד ניתן להימלט מ-MTV. בכך שהם עושים קליפים על היותנו כלואים, הם רק הופכים את הבריחה מהטלוויזיה לסרט נוסף בה. בכלל, מבחינת ילדי MTV החיים הם סרט, ואין זה משנה אם מה שמוקרן לנגד עיניהם הוא קליפ, סרט תיעודי, תחקיר חדשות או נאום הטפה של אחד מהוריהם. הכול נצפה מבעד לזכוכית עבה. הכול ניתן להחלפה בלחיצת כפתור.

הדרך החוצה מ-MTV לא תיסלל מתוך המעגל הסגור של הערוץ. אין למה לחכות. פשוט צריך לצאת.

ניל מנוסי לומד לתואר שני בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית

המאמר פורסם בגיליון מספר21 של "ארץ אחרת": מראה שבורה: שקיעתה המקצועית של התקשורת הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן