ארץ אחרת

צילום: ברבי, AFP

בשעה שבה רשות-השידור הולכת ומאבדת את מעמדה המקצועי, וכבר ברור לנו, הצופים והמאזינים, שתמונת המציאות שאנו נחשפים אליה היא מוּטה; באותה השעה עצמה הולכת ומתעצמת שליטתם הכמעט בלעדית של גורמים פרטיים בשוק התקשורת. בעלותם של גורמים פרטיים על אמצעי התקשורת השונים אינה פסולה כשלעצמה. היא בעייתית רק במצב שבו ישנה בעלות צולבת, הכרוכה בניגוד אינטרסים, בין הגורמים השולטים ב"שוק" התקשורת ובמקביל, השידור הציבורי נעשה יותר ויותר שבוי חרב של המערכת הפוליטית, ואיננו מסוגל למלא את ייעודו העיקרי: ליצור שיחה ציבורית חופשית על השאלות הרות הגורל הניצבות לפתחנו.

העובדה שבשעה הקריטית הזו איננו נהנים מתקשורת פופולרית שמסוגלת לקיים דיונים מעמיקים וחופשיים על הסוגיות החשובות ביותר לעתידה של החברה, וכן העובדה שהשיחה הלאומית לכודה בסבך אינטרסים פוליטיים או מסחריים, מאיימת באופן ממשי על עתידה של הדמוקרטיה הישראלית.

החלל הגדול שנפער בדיון הציבורי, לרוחבו ולעומקו, גורם לרבים מאיתנו להאמין שהחברה שלנו נרקבה.

אמנם יש לה, לחברה הישראלית, הרבה מה לתקן. ובכל זאת, התמונה הנשקפת אלינו מן המרקע, מן הרדיו, ומן העיתונים היא לעתים קרובות מעוותת: יוצרת התלהמויות, צהובה, מנוכרת, מציגה סיפור מורכב באופן-חד ממדי.

משונה ככל שהדבר יישמע, ניתן לקבוע שעתידה של החברה הישראלית תלוי במידה רבה ביכולתה של התקשורת להעניק ייצוג אמין, חופשי ונטול פניות לאנשים החיים כאן.

המאמר פורסם בגיליון מספר21 של "ארץ אחרת": מראה שבורה: שקיעתה המקצועית של התקשורת הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן