ארץ אחרת

זה שבע-עשרה שנים שחברי "בבלי-ירושלמי", קבוצה הטרוגנית של כעשרים ירושלמים ועשרים ניו-יורקים, לומדים יחד בירושלים ובניו יורק. במהלך השנה שתי הקבוצות לומדות במקביל את אותו הנושא, עוסקות בו באופן מקומי ווירטואלי, ואז נפגשים חבריהן לסמינר משותף בן כמה ימים, פעם בישראל ופעם בניו יורק. כבר שבע-עשרה שנים שאנו מצליחים לקיים דיאלוג מיוחד בין אמריקאים וישראלים, דתיים וחילוניים, נשים וגברים, ידענים גדולים בתחומם וכאלה שיודעים פחות. כולנו מחפשים יחד את דרכנו כיהודים בארץ ובגולה. יהדותי צמחה מעולם שאין בו אמונה, ומדי שנה, כאשר הקבוצה בוחרת נושא ללימוד, אני שואלת את עצמי מה הוא מספר לי על זהותי כיהודייה. וכך היה גם השנה, כאשר בחרנו ללמוד על יוסף בן רחל ויעקב. במהלך השנה שאלתי את עצמי שוב ושוב מה אני יכולה ללמוד על היותו של יוסף איש חצר של פרעה, שר האוצר שלו, מי שהשליט את רצונו על כלכלת מצרים, ומהו מקור כוחו הנפשי, הוויטליות-החיוניות שלו, תבונתו וחוכמתו? נזכרתי, אסוציאטיבית, בדמותו מעוררת העניין של יוסף זיסקינד אופנהיימר, וביקשתי להציץ בעולמו בתקווה שלא ניפגע. באלפי השנים שמפרידות בין יוסף ליוסף יצאנו ממצרים, נולדו הנצרות והאיסלאם, "ו"הוציאו אותנו מגרמניה". הן ביציאת מצרים והן ביציאת גרמניה כיכב יוסף זר ושונה, שמצא את דרכו אל צמרת השלטון.

יוסף זיס (יוסף המתוק) היה יפה תואר ויפה מראה, מהיר מחשבה וחד מבט הרואה לעומק נפשו של אחר. הוא היה פותר חלומות-משאלות, מעורר תשוקה לכסף, שחי בעולם עוין שלא רצה בו אבל רצה את שירותיו

להזהיר מפני היהירות

יוסף בן יששכר זיסקינד אופנהיימר, המוכר יותר בכינוי "היהודי זיס", נולד ב-1698 בעיר היידלברג שבגרמניה, והוצא להורג בתלייה ב-4 בפברואר 1738 בעיר שטוטגרט. זיס, בנקאי במקצועו, היה אחד מיהודי החצר של דוכס וירטמברג, ולימים עלה בסולם הדרגות והתקדם לתפקיד שר הכספים של הדוכס קרל אלכסנדר. בגלל מדיניותו, שכללה הטלת מסים חדשים, הוא רכש לעצמו אויבים רבים בדוכסות, ומיד לאחר מותו הפתאומי של קרל אלכסנדר נעצר זיס והואשם ברמאות, בגידה, קיום יחסים אסורים עם נשים גרמניות, קבלת שוחד ועבירות אחרות. הוא הורשע במשפט מבוים, וכעבור אחד-עשר חודשים הוצא להורג בתלייה לעיני כ-20,000 צופים. גופתו הוצגה לראווה בכלוב גדול על גבי גרדום מחוץ לשערי העיר. בצוואתו הורה זיס לשני עדים לספר את דבר מותו על קידוש השם "ולהזהיר מפני היהירות". סיפורו של היהודי שהתקדם מהגטו אל פסגת החברה השלטת הלא-יהודית שימש השראה ליצירות אחדות. בשנת 1925 פרסם הסופר היהודי-גרמני ליאון פויכטוונגר רומן היסטורי בשם "היהודי זיס", שבו גולל את סיפורו. ב-1934 הופק בבריטניה הסרט Power, שהתבסס על הרומן של פויכטוונגר. הגישה של הסרט כלפי זיס והיהודים היתה אוהדת, אם כי היתה בו גם ביקורת על נכלוליותו של זיס. בשנת 1940 יצא לאקרנים בגרמניה הסרט "היהודי זיס", שהופק ביוזמת שר התעמולה יוזף גבלס והיה אולי הסרט האנטישמי ביותר שהוצג עד אותה העת. בסרט צפו יותר מעשרים מיליון גרמנים, בהם כל אנשי הס"ס ושומרי מחנות הריכוז. אף שהתבסס על קורות חייו של זיס, עיוות הסרט באופן קיצוני את סיפורו ואת דמותו כדי לשרת את התעמולה הנאצית ולטפח את ה"ערגה" להשמיד את הדמון היהודי. יוסף זיס (יוסף המתוק) היה יפה תואר ויפה מראה, מהיר מחשבה וחד מבט הרואה לעומק נפשו של אחר. הוא היה פותר חלומות-משאלות, מעורר תשוקה לכסף, שחי בעולם עוין שלא רצה בו אבל רצה את שירותיו. כמוהו היה גם יוסף בן יעקב יפה תואר ויפה מראה, מהיר מחשבה ופותר חלומות. בדומה לזיס, גם יוסף בן יעקב היה זר ולא שייך לחברה שבה חי. בדומה לזיס, גם יוסף בן יעקב ראה לעומק נפשו של האחר ופתר חלומות-משאלות. ובדומה לזיס, גם הוא הטיל גזרות כלכליות קשות על העם ורכש בוודאי אויבים מקרבו. יוסף ויוסף היו תאבי חיים, בעלי תשוקה לחיות ולשרוד, בעלי אינטליגנציה גבוהה שהשתמשו בה כנראה גם לרעה. מה ניתן ללמוד מדמותו של זיס על התכונות המאפיינות יהודים השואפים לכוח שלטוני ולכוח הכסף על אף היותם זרים, ואף כי לעולם לא יוכלו להגיע למעמד של פרעה, של מלך או של דוכס?

יוסף יצא מהבור וזיס יצא מהגטו, ובשני המקרים הכסף היה ה"גשר" אל העולם הגדול הפגאני שמחוץ לגבולות הגטו. יוסף חצה את הקו שחצץ בין המונותיאיזם לעולם של ריבוי אלים, ואילו זיס חצה את הגדר אל העולם הנוצרי

פיתוי והבטחה

יוסף יצא מהבור וזיס יצא מהגטו, ובשני המקרים הכסף היה ה"גשר" אל העולם הגדול הפגאני שמחוץ לגבולות הגטו. יוסף חצה את הקו שחצץ בין המונותיאיזם לעולם של ריבוי אלים, ואילו זיס חצה את הגדר אל העולם הנוצרי: גם הסרט הגרמני וגם הסרט הבריטי מציגים את זיס כמי שמצליח להתקדם אל מעמד מרכזי בחצרו של הדוכס, ובדרך מגלח את פאותיו ואת זקנו, מוריד את הקַפטָן שלו, מסיר כל סממן יהודי טיפוסי ועוטה על עצמו את מחלצות החצר. בשני הסרטים הוא שם לו למטרה להציל לא רק את עצמו, אלא להוציא את כל יהודי וירטמברג מהגטו. בדרך למעלה כוחו מתעצם ונעשה מפלצתי בעיני הגרמנים. בסצנת הסיום של הסרט הנאצי, זיס מתחנן על נפשו לפני עלייתו לגרדום. בסרט הבריטי הוא הולך אל מותו כיהודי הקרוב לאלוהיו, כשעל שפתיו ברכת "שמע ישראל". המסקנה המתבקשת היא שהוא יכול להיראות כמי שהשתלב בגויים, אבל ההשתלבות הזאת היא רק מראית עין. ברומן של פויכטוונגר זיס מצליח לשלוט בדוכס וירטמברג, אשר היה גיבור מלחמה עטור, אך שליט נטול משאבים כלכליים. הפיתוי וההבטחה לכסף ולנשים איפשרו לזיס לשלוט בדוכס, ולכפות באמצעותו את רצונותיו. בסרט הנאצי זיס מדביק את הגרמנים במחלה של שחיתות מוסרית. הוא הדמון שהורס את המוסר והטוהר הגרמני – הדמון שעל העם הגרמני לחסל אם רצונו להחלים ממחלתו. זיס הדמון הוא גאון כל-יכול: יש בו כוחות מאגיים וכסף ותכשיטים שהוא מרעיף על נשות החצר. הוא מוביל את התרבות הגרמנית אלי פי פחת – אל עולם דקדנטי המנוגד לעולם "הארי הטהור" שנציגיו בסרט התעמולה הנאצית לוחמים נגד היהודי. האם גם כוחו של יוסף בן יעקב נתפש מאיים בקרב המצרים? האם הוא נתפש מאיים לאחר שקיבל רשות להושיב את אחיו על בני משפחותיהם בארץ גושן ולאחר שדרש מהמצרים לשעבד את כל רכושם לפרעה, בתהליך הבראת הכלכלה המצרית? גם יוסף המקראי הגיע למעמדו בזכות מלך שהיה נתון במצוקה כלכלית, וגם הוא נראה כמקומי, עד כדי כך שבני משפחתו לא הצליחו לזהות אותו. וכמובן, גם בסיפורו מתחברים כסף ושלטון לנשים, פיתוי ומין. על פי עדויות היסטוריות מאותה התקופה, נראה שגם במציאות לקה זיס בחטא ההיבריס, ולא ידע שובע ליהירותו. הוא התהלך חופשי מחוץ לחומות הגטו, ונלחם על כך שגם אחיו היהודים יורשו לצאת מן הגטו, כמו יוסף המקראי שהביא את אחיו לארץ גושן. יוסף זיס ניסה לשמור על הקשר בין שני העולמות, להרגיש גרמני ויהודי כאחד. לרגעים נדמה היה שהוא מצליח, אך בסופו של דבר העולם הפקיר והקיא מתוכו לאבדון ולהשמדה גם את מי שמאמציו השתלמו והוא נטמע באופן מוחלט "בגויים". האם ניתן בכלל לצאת מהבור ולהיות חופשי מעול ה"יהודיות"? תנועתה של הדמוניזציה היא חזרתית, היא משיבה אל הגטו, וגם יוסף המקראי עתיד להישכח, ומלך אשר "לא ידע את יוסף" יחזיר את עמו אל ה"בור". איך אנו נראים באולטרסאונד של הלא-מודע הקולקטיבי הלא-יהודי? בסיפורו של זיס היהודי מאיים על המוסר הנוצרי, שולח את המאמינים אל השאול אחרי שהרג את ישו, מזהם את נשותיהם, לוקח לגרמנים את שפתם ומייצר את היידיש – גרמנית מלוכלכת. היהודי מאיים על זהותם, על האגו והעצמי שלהם. הוא האויב החיצוני המשחרר אותם מהאויב הפנימי – תפקיד מבוקש מאוד לנפשו של האדם. הדמוניזציה היא רדיואקטיבית, והתגובה היא ניסיון תמידי להרוס ולחסל את הדמון. ומה המקום של הגוי בלא-מודע הקולקטיבי היהודי? האם גם היהודים יחפשו אויב חיצוני, בדמות הזר שישחרר אותם מן האויב הפנימי? הדימוי המיתי של הגוי הוא של שיכור אלים וטיפש, שמבקש להשמידנו ומאיים על זהותנו. דימוי זה עבר גלגולים רבים לאורך הדורות, אך בזיכרון הקולקטיבי שלנו הגוי פוגש את העם הנבחר ודמותו תמיד מאיימת. האויב הזה אולי מלכד אותנו, אבל גם משאיר אותנו בגטו נפשי וזהותי.