ארץ אחרת

"ערב טוב, צופים יקרים. הערב נענג אתכם בתחרות מומצאת כלשהי, שמטרתה היחידה היא לגרום לכך שלא תקומו כל הערב מן הכורסה, ותצפו עד זרא בפרסומות הנמוכות שבהן אנו ממלאים את ראשיכם מזה כמה עשורים (בהצלחה לא מבוטלת, יש לומר). הערב הזה איננו שונה במאומה מכל הערבים האחרים שבהם אנו עושים את אותו הדבר בדיוק, ובהצלחה רבה, כאמור.

"העניין החריג היחיד בערב הזה הוא העובדה שהערב אנו חושפים, באופן חד פעמי, כיצד אנו עושים בצורה כה מוצלחת את עבודתנו, ומהי מטרת עשייתנו. נתחיל מיד בתיאור הדברים:

"הסתכלו עלינו היטב. אנו בובות על חוט שאינכם רואים. החוט מעביר לנו הוראות באמצעות מיקרופון קטן המוצמד לאוזננו. אנחנו עושים את רצון החוט כי אנו רוצים להתפרסם ולהרוויח. כל אחד רוצה להתפרסם ולהרוויח. זה האתוס החדש. מי שלא מרוויח, לפחות שיתפרסם, ומי שמרוויח, יתפרסם ממילא.

"התפקיד שלנו הוא להצחיק אתכם, להפחיד אתכם, לפתות אתכם, לגרום לכם להרגיש כל מיני רגשות, נעימים וקשים כאחד. העיקר שלא תישארו אדישים. העיקר שתשבו כאן שוב מחר, איתנו. כי אנחנו כאן לתמיד, או לפחות כך המפעילים שלנו בטוחים, ואנו בטוחים איתם. וכי מה עוד נותר לעשות? אנחנו אלה שגורמים לכם להרגיש. בלעדינו לא תדעו מה להרגיש, כי אנחנו הולכים ומשתלטים על עולם הנפש שלכם. התפקיד שלנו, כפי שהוגדר לנו באינספור ימי עיון, הוא לגרום לכם להפסיק לחשוב. התפקיד שלכם, שאותו אתם ממלאים בהצלחה יוצאת מן הכלל, הוא רק להרגיש. להרגיש את מה שאנו רוצים שתרגישו.

"בכל ערב אנחנו מעלים לכם מִנחָה. בכל ערב מישהי או מישהו – ולפעמים הרבה מישהם, בדרך כלל צעירים, אם כי לפעמים אנחנו מוכנים להקריב גם מבוגרים, תלוי מה המפעילים שלנו קובעים – עולים על המזבח שלנו.

עצוב להגיד את זה, אבל כחברה אנו מוּזנים מתמונת מציאות לא מהימנה. מכיוון שכך, יש צורך דחוף ביצירה אקטיבית של תודעה אזרחית מרכזית אחרת – תודעה שמתעניינת ביום-יום המקודש לכּה רבים מאיתנו, ובתפקוד של מערכות החיים שתומכות בו

"כשהם רק מגיעים אלינו, הם עדיין נרגשים. עוד לא נגענו בהם באמת. יש בהם אז משהו רענן, מלא חן, מלא בחִיות הזאת שאנו חומסים לעצמנו.

"ואז אנחנו מתחילים לגעת בהם. אם תסתכלו היטב, תוכלו להבחין בתהליך ההשתלטות שלנו עליהם. בהתחלה, מדובר במשהו מאוד מינורי. לבוש שמשנה להם את האישיות. איפור קצת יותר נועז. משהו כזה. אחר כך, ככל שהם עולים במעלות הרייטינג, אנו נוגעים בהם יותר. הלבוש נעשה הרבה יותר הדוק. הרבה יותר חושף. הרבה יותר טורף. שיהיה לכם שם בבית במה לנעוץ שיניים. אחר כך אנחנו מאפרים אותם כמו שהאינדיאנים איפרו פעם לוחמים שנשלחו למלחמה. בצבעי מוות.

"אם תתבוננו בהם היטב כשהם נשלחים לשלב האחרון של התחרויות, תבחינו ללא קושי שהם כבר אחרים. לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו. מעתה הם יישאו עמם את ההטבעה הזאת: 'היינו מצרך עובר לסוחר בשירות כוחות גדולים ועלומי שם'.

"לא נעים לנו לגלות לכם את זה, אבל האמת היא שמי שעולים בכל לילה על המזבח שלנו הם בעצם אתם. כשאתם מתבוננים בשוק הבשר והרגש האנושי שאנו מקריבים לכם, תפנימו את העובדה שאתם אלה שמעניינים אותנו. המתחרים האומללים שאנו מציגים לכם הם רק סחורה טרייה שתיכף תתבלה. אין לנו שום בעיה עם זה שאנו זורקים אותם מיד לאחר שסיימו את התפקיד שהועדנו להם אצלנו. הם רק מכשירים שאנו משתמשים בהם כדי להשתלט על עולם הרגש, הערכים והמחשבות שלכם. כי בכם אנו רוצים לשלוט ואתכם אנו רוצים לנהל. אנו רוצים שתקנו את מה שאנו רוצים שתקנו; אנו רוצים שתבחרו את מי שאנו חפצים בבחירתו; אנו רוצים שתפחדו ותשמחו לפי מה שאנו רוצים וקובעים. ובעיקר, מה שהכי חשוב לנו הוא שתמשיכו לא להבין מה קורה בארץ – כי ככה אנו נמשיך לשגשג.

"כי אם תתחילו לחשוב, עלולות להתרחש קטסטרופות אדירות באמת. אולי תקומו מהכורסאות הנוחות שלכם, ותתחילו להתעניין במציאות. אולי שיטת הלחם והשעשועים שלנו, שרוקנה את מוחכם במשך כמה עשורים, ושיתקה את יכולתכם ללמוד את המציאות כדי לנסות להבינה, ולנסות לשנותה, אולי היא תפשוט את הרגל – ואז אנה אנו באים?"

****************************************************************************************

ערב טוב, קוראים יקרים. הערב הזה הוא ערב חג. הערב אנו עושים צעד נוסף, צנוע בינתיים, בדרך הארוכה לשיקום השיח הציבורי בישראל. זה כמה עשורים שהתקשורת שלנו בכלל, והעיתונות שלנו בפרט, נמצאות בתהליך מתמשך של דעיכה. לתהליך הזה יש סיבות רבות, ואנו לא נתעכב כאן על כולן. אחת התוצאות ההרסניות ביותר של התהליך הזה היא העובדה שאיננו מכירים את החברה שלנו באופן מתקבל על הדעת. אנו לא באמת מבינים זה את זה. אין לנו מספיק עיתונים וערוצים שמתעניינים באמת ברבגוניות העצומה שלנו, בעושר האנושי הייחודי שהתקבץ כאן, ובאתגרים הממשיים שניצבים בפני החברה שלנו ברגע זה. חברות התקשורת המרכזיות שלנו בוחרות לעתים קרובות לייבא סדר יום שמייצג ערכים גלובליים כביכול, באמצעות מה שאני מגדירה כ"פלטפורמות עדכניות לגנבת דעת בהיקפים רחבים". הן מעדיפות ייבוא של "פלטפורמות" כאלה, שלעתים קרובות עולות הון תועפות, על פני העבודה הקשה והנדרשת של יצירת תהליכי היכרות ודיאלוג בינינו לבין עצמנו. יש תוכניות מעטות שבאמת מתעניינות בישראלים באשר הם, וצריך לציין שהן עולות פחות מכפי שעולות הפלטפורמות "הגלובליות" הפומפוזיות, המנופחות והחלולות. בנוסף לכך, אנו חברה שהעיתונות החופשית שלה נמצאת בסכנת הכחדה. כלי תקשורת מרכזיים הפועלים בארץ אינם מתעניינים בהכרח בעיתונות חופשית. אם כך, עלינו לשאול את עצמנו אילו מטרות הם משרתים? האם הם משרתים אינטרסים ציבוריים רחבים, או שהם סוכנים של קבוצת אינטרסים קטנה.

היום-יום הישראלי המקודש

ישראל היא חברה שיש לה מרכז גדול. תשאלו: מהו מרכז? ואענה שלדעתי, המרכז של כל חברה אנושית (ואנו בכלל זה) מורכב מאנשים שעיקר עניינם הוא חיי היום-יום שלהם ושל סביבתם הקרובה. אנשים שרוצים להתפרנס בכבוד ורוצים לחזור בערב לביתם ולבלות עם משפחתם. אנשים שרוצים להרגיש אמון במערכות החיים התומכות של החברה שבה הם חיים, ולשם כך הם מוכנים לשלם מסים, ואפילו מסים גבוהים. המרכז הישראלי מורכב ברובו גם מאנשים שמוכנים ללכת לצבא, ולהשתתף בקיום היש שנקרא מדינת ישראל. בנוסף לכך המרכז הישראלי מורכב, לדעתי, מאנשים השייכים לכל המגזרים בחברה הישראלית והמבינים שבחלקת הארץ הקטנה הזאת מתגוררות קבוצות אנושיות רבות וצריך איכשהו להסתדר עם כולן באופן הוגן, עד כמה שהדבר ניתן. למרות הדימוי הלא-זוהר של ההגדרה הזו, הציבור הזה הוא הציבור החשוב ביותר בארץ. קדושת היום-יום שמורכבת מהקימה בבוקר, ההליכה עם הילדים לבית הספר, השיבה הביתה מן העבודה, ארוחת הערב המשפחתית, וכל הנגזרות השונות של חיי משפחה או קהילה איתנים, היא הערובה לאיתנות חברתית רחבה שישראלים רבים כמהים לה וחשים חרדה כשהיא מאוימת. האיתנות החברתית הישראלית, שהיא אולי כרטיס הביקור המעניין ביותר של החברה שלנו, מאוימת, ולא רק מסיבות ביטחוניות. תפישות תרבותיות הן דווקא אלו שמאיימות על החברה הישראלית. למשל, "שיח הזהויות" מקדם בבלי דעת את העצמת הזהות המגזרית ואת תחושות הקיפוח הנלוות אליה; "שיח המצוינות" עוסק בקידום ה"מחוננים" – ולא בקידומם של כל הילדים והצעירים; ו"שיח המצליחנות" מקדם יוקרה, על כל מוצריה המיותרים, ואף יוצר אינפלציה של אשליות על אודות הזוהר – ובוז למה שנתפש כחיים "אפרוריים".

 כוחו של המרכז הישראלי האמיתי, המפוזר כאמור במגזרים השונים והנושא על כתפיו בנטל קיום החברה הישראלית, איננו בא לידי ביטוי בתחומי חיים מרכזיים; ובראשם, האחריות לעיצובה של תודעה אזרחית משותפת, ושל עולם הערכים והמעשה הנגזרים ממנה

המרכז הישראלי מאוים ומאותגר על ידי הרעיונות האלה, וחלק מהשייכים לו עושה מאמצים גדולים כדי להימנות על אלה "שעשו את זה". ההנחה הרווחת היא שכולם רוצים להיות מצליחים, עשירים, מפורסמים, ושייכים לקבוצת המצוינים, לא כן? אך בזמן שמקצת אנשי המרכז מתקרבים אל ההישגים האלה, חומקת מרוב אנשי המרכז אותה איתנות חברתית שהם כה כמהים לה. רבים יותר מבין הנמנים על המרכז הישראלי חשים בשנים האחרונות כי מערכות החיים התומכות של החברה – מערכת החינוך, מערכת הבריאות, מערכת הרווחה והתרבות – מידלדלות ונעשות עניות יותר; ובתהליך הזה הן נאלצות להישען יותר ויותר על תשלומים של ההורים, אזרחים פרטיים שמשכורותיהם אינן עולות ככלל, ועל נדבנים שהאינטרסים שלהם אינם בהכרח עולים בקנה אחד עם תפישות פדגוגיות ואחרות. הקושיות האלה מתגלגלות אצל רבים לחרדות עמוקות, אך על נושאי הליבה שמעסיקים את רוב האזרחים לא מתקיים שיח אמיתי, מקיף ורצוף בכלי התקשורת המרכזיים שלנו. נכון אמנם שיש כמה עיתונאים צדיקים ממש, שמסכנים את פרנסתם חדשות לבקרים באמצעות עבודתם, אבל עובדה זו לכשעצמה מסבירה היכן אנו חיים כיום.

האם אנו מתקרבים לדיקטטורה

לדוגמה: השאלה מה קורה עם הפנסיות של רוב האזרחים – מדוע גובים מהן עמלות מופקעות, מה יקרה להן לאחר ה"תספורות" שהן סופגות מטייקונים, ומי ידאג לנו לאחר שכולם יגמרו לרושש אותן – איננה מעסיקה את השיח התקשורתי ברמה הנדרשת. סיקור הנעשה במערכת הבריאות לא מתקיים באופן רצוף ומספק: איננו יודעים באופן מספק מהי המשמעות של תהליכי הפרטת המערכת ומחירם; מהי תיירות המרפא ומחירה; מהם תהליכי השינוי שעוברת מערכת בריאות הנפש ובתי החולים הסיעודיים שהופרטו. הפגיעה בזכויות של עובדים היתה למכת מדינה. עובדים שאינם נהנים מהגנה של ועד חזק חשופים לפגיעה בשכרם, במועד התשלומים, באי תשלום תוספות שהחוק מחייב, ומתוך כך – לתחושות קבועות של חוסר אונים, כעס, השפלה וחוסר יכולת לתכנן את חייהם כראוי. סיקור מערכת הרווחה – זעום. על סיקור מערכת החינוך, ובעיקר על האי-סיקור המתמשך של המערכת הזאת, ניתן לומר שנראה כי כלי התקשורת שלנו אינם סבורים שנושא החינוך יעניין את הקוראים/צופים שלהם. גם הסיקור של המעשה הכלכלי לוקה בחסר. אמנם, סיקור זה השתפר מאוד בזכות העיתונים "כלכליסט" ו"דה מרקר", אך עדיין תחומי כלכלה אדירים סמויים מעיני הציבור. רוב הישראלים אינם יודעים מהי חברה לייעוץ אסטרטגי וכיצד היא משפיעה על חייהם; רוב הציבור הישראלי איננו יודע דבר על ההפרטות שהיו ושיהיו, וכיצד הן משפיעות על חייו ועל גורלו. הוא גם איננו מוזמן להביע את דעתו בנושאים האלה ובכל הנושאים האחרים שציינתי למעלה. הוא אמור לקבל את הדין, כאילו דעתו איננה מעניינת או קובעת; כאילו הוא חי בדיקטטורה. אלה מילים קשות. ובכל זאת, אהיה מוכנה להגן עליהן. אחרת, כיצד ניתן להבין, למשל, את מסע יחסי הציבור והפרסום היקר שמשרד הפנים מנהל כדי למכור לנו "תעודת זהות חכמה", תוך שהוא מסתיר מאיתנו את העובדה שמדובר בפַּיילוֹט של תעודה ביומטרית? האם במדינה דמוקרטית משרדי ממשלה עורכים מסעות פרסום שנועדו במכוון להטעות את הציבור? מדוע זה קורה בארץ ומי אחראי להידרדרות הנורמטיבית הזו? מדוע עיתונאים ישראלים שעוסקים בתחקירים התמעטו כל כך, ומדוע כה מעטות הן הבמות המרכזיות שמוכנות לפרסם תחקירים כאלה.

כיצד ניתן להבין, למשל, את מסע יחסי הציבור והפרסום היקר שמשרד הפנים מנהל כדי למכור לנו "תעודת זהות חכמה", תוך שהוא מסתיר מאיתנו את העובדה שמדובר בפַּיילוֹט של תעודה ביומטרית? האם במדינה דמוקרטית משרדי ממשלה עורכים מסעות פרסום שנועדו במכוון להטעות את הציבור? מדוע זה קורה בארץ ומי אחראי להידרדרות הנורמטיבית הזו? מדוע עיתונאים ישראלים שעוסקים בתחקירים התמעטו כל כך, ומדוע כה מעטות הן הבמות המרכזיות שמוכנות לפרסם תחקירים כאלה

אם תבחנו את הנושאים שבחרתי להתמקד בהם, תשימו לב לעובדה שרוב המחלוקות המתנהלות בארץ אינן מתמקדות בהם. נכון אמנם שרוב הציבור הישראלי היה רוצה להיות שותף לדיון בנושאים האלה – שכן הנושאים שציינתי נמנים עם הגורמים שקובעים את איכות חייו ברמת היום-יום שלו. ואיכות חייה של כל חברה אנושית נמדדת לפי איכות חיי היום-יום של חבריה – אבל זה לא קורה. הבשורה הרעה היא שזה לא קורה משום שיש מי שלא רוצה שזה יקרה. רק כך אפשר להבין את ההצפה של מסך הטלוויזיה הישראלי בתוכניות ריאליטי נמוכות מצח. המשכה של הבשורה הרעה הזאת הוא שחלק מכלי התקשורת שלנו וחלק מנציגי הציבור שלנו מתחזים לנציגי המרכז הישראלי הרחב, המפוזר בכל המגזרים, בזמן שלמעשה הם מייצגים אינטרסים צרים. זוהי בעיני גם הסיבה לכך שלעתים כה קרובות כלי התקשורת שלנו בוחרים בסדר יום שמעצים את הקצוות המגזריים שלנו ואת מלחמות הזהות בתוך החברה – על חשבון סדר יום רחב, שעוסק בנושאים האמיתיים שמעסיקים את רוב האזרחים: דיור, חינוך, בריאות, פרנסה. ובגלל שאלו הם פני הדברים, הציבור הרחב חשוף לעימותים קבועים בתחומי זהותו, שהם עימותים אמיתיים שחייבים לדון בהם – אך חייבים לדון בהם על רצף שמחזיק תודעה חברתית וציבורית משותפת רחבה. וזה לא קורה. כוחו של המרכז הישראלי האמיתי, המפוזר כאמור במגזרים השונים והנושא על כתפיו בנטל קיום החברה הישראלית, איננו בא לידי ביטוי בתחומי חיים מרכזיים; ובראשם, האחריות לעיצובה של תודעה אזרחית משותפת, ושל עולם הערכים והמעשה הנגזרים ממנה. בעניין הזה, שהוא אולי המרכזי ביותר עבור יצירת עתידנו המשותף, אנו נשענים על תמונות מציאות שאינן משרתות אותנו, לשון המעטה, והדבר מתרחש דרך קבע בחלקים גדולים של התקשורת, בתרבות, בחינוך ובמערכת הפוליטית, שמפרידות אותנו אלה מאלה באמצעות מאבקי הזהות שלנו. פירוש הדבר הוא, שהמערכות שצוינו קודם, ובראשן חלקים מסוימים מהמערכת התקשורתית והפוליטית, אינן עוסקות באופן מובהק בשירות הציבור, כי אם בשליטה עליו ובמשמועו לטובת מטרות שאינן קשורות כלל בעתידנו המשותף.

מה שדרוש הוא שינוי רדיקלי באופי השיח הציבורי-תקשורתי-תרבותי. שכן בשעות האלה, שבהן אנו מפורדים באמצעות מאבקי הזהות שלנו, יש מי שקובע את גובה הפנסיות שלנו; את היעדר הבנייה הנמשך של דירות לצעירים בכל רחבי הארץ; את רמת השכר הנמוכה של המורים בבתי הספר שלנו; את גובה התמלוגים שמשלמים על זיכיונות על אוצרות הטבע שלנו; את מספר המיטות בבתי החולים; את עלות שכרם של יועצים חיצוניים עלומים; את מספר עובדי הקבלן במערכות השונות; את אי אכיפת חוק שכר המינימום על כלל המעסיקים בארץ; את מספר השוטרים ואת שכרם; את ההשתלטות של שידורים מסחריים ציניים על מוחנו שלנו ועל מוחם של ילדינו: את היעדרה של ידינו שלנו מיצירת תמונת המציאות האמיתית שלנו ומסדר העדיפויות שלנו בתוכה.

אנו חברה צעירה, מלאת בעיות ומלאת חלומות ואנרגיות. כדי שתהיה לציבור המהווה את מרכז החברה כוח פוליטי ותרבותי חזק – צריכה להיות לציבור הזה מערכת תקשורתית ותרבותית שמבטאת אותו ואת ערכיו באופן מלא. הוא איננו יכול להסתפק בתמונת המציאות הכוזבת שמנפיקים עבורו אותם גורמים שיש להם סדר יום צר, שאיננו משרת את המטרות ארוכות הטווח של החברה הישראלית.

בכל שכתבתי כאן לא באתי להמעיט מחשיבותם של מאבקי הזהות שלנו בסוגיות הכבדות שניצבות לפתחנו: גורל השטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים ויחסינו עם הפלסטינים; יחסי דת ומדינה; שאלת המסתננים והעובדים הזרים; מעמד הנשים בעולם היהודי והערבי; השאלה בדבר השיטה הכלכלית הרצויה לנו; היחסים בין הקבוצות השונות בארץ וההכרח לדון בכל אלה. טענתי המרכזית היא שלצד כל אלה, יש נושאים מרכזיים שאינם מצויים באופן רצוף ומעמיק בסדר היום שלנו, למרות שמדובר בנושאים שקובעים את עתידנו, ושהמחלוקות שלנו לגביהם קטנות יחסית. עצוב להגיד את זה, אבל כחברה אנו מוּזנים מתמונת מציאות לא מהימנה. מכיוון שכך, יש צורך דחוף ביצירה אקטיבית של תודעה אזרחית מרכזית אחרת – תודעה שמתעניינת ביום-יום המקודש לכּה רבים מאיתנו, ובתפקוד של מערכות החיים שתומכות בו. לחברה הישראלית יש מרכז אמיתי, המפוזר במגזרים רבים. צריך לתת לו פתחון פה ערכי, תרבותי ואזרחי בתקשורת. זוהי משימה דחופה, שאין לדחותה.