דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
2 בפברואר 2015 | / / / מהדורה 77

הדהירה של ארדואן לעבר ימי הזוהר של האימפריה העות'מנית, מתבטאת במדי משמר הכבוד, אנקרה 12 לינואר 2015 / צילום: AFP

משחקי הכס

מדיניות אובמה בעד ארדואן מצד אחד ובעד הסכם עם איראן מצד שני מולידה את החשד שמא האסטרטגיה הסופית שלו היא לחלק את סוריה – ומכאן את המזרח התיכון כולו – לאזורי השפעה איראניים וטורקיים. פנחס ענברי מנתח את השלב הנוכחי של המערכה על דמותו של המזרח התיכון עם התערערותה של סוריה

 

באמצע חודש ינואר, כאשר הגיע יושב ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן לביקור באנקרה, הוא הופתע לגלות כי מארחו, נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן, החליף את משמר הכבוד הרגיל, שאנשיו לובשים מדים מערביים, בחיילים במדי הצבא העות'מאני.

המשמעות היתה כפולה: ארדואן פועל לביטולן של הרפורמות של כמאל אטאטורק, ששאף לעשות את טורקיה למדינה מערבית ולהתחבר לאירופה. בה בעת ארדואן פועל להשבת טורקיה אל שורשיה העות'מאניים במזרח המוסלמי, ומה שצריך לעניין אותנו לא פחות, הוא מפנה את מבטה של האמפריה לכיוונה של ירושלים.

נראה כי הסיכויים להביא הסדר קרוב בסוריה קלושים, אבל אווירת ההסדר מעוררת מירוץ לתפיסת שטחים בכל משום שאפשר, וחיזבאללה רוצה לסייע לאסד שלא לשמוט את הגולן לידי ארגון א-נוסרה. למרבה הפרדוקס, המדיניות ההומניטרית של ישראל בגולן נתפשת אצל אסד ובעלי בריתו מחיזבאללה כברית המתרקמת בין ישראל לא-נוסרה והמורדים הסונים

כבר היו סימנים אחדים לרצון של ארדואן למחוק את הרפורמות של אטאטורק. למשל, הוא החזיר את לימוד הטורקית העות'מאנית לבתי הספר. כזכור, בימי אטאטורק החליפה טורקיה את הכתב הערבי בכתב לטיני, ופעלה בשיטתיות להוצאת המילים הערביות והפרסיות מתוך השפה המדוברת והכתובה ולהחלפתן במילים שחודשו מן המורשת והספרות הטורקמנית. עכשיו חוזרת טורקיה לאחור. נכון אמנם שבשלב הזה הטורקית העות'מאנית נלמדת אך ורק בבתי הספר, אבל הכיוון ברור. אחרי שהשפה הישנה תחזור לשימוש, יבוא תור ביטול השפה של אטאטורק.

אין להוציא מכלל אפשרות כי ארדואן קיבל את פניו של אבו מאזן עם המשמר שכמו הועתק מהימים שבהם היה הסולטאן העות'מאני גם ח'ליף כחלק ממערכה שהוא מנהל על דמותו של המזרח התיכון. ההכרזה של מנהיג דאעש אבו בכר אל-בגדאדי על הקמת ח'ליפות – הכרזה שנעשתה במוסול, באזור שטורקיה מעולם לא השלימה עם הכללתו בעיראק – הכניסה את טורקיה למצוקה. שהרי המשמעות של הקשר שיצר אבו בכר בין שושלת היוחסין שלו לנביא מוחמד, היא שהוא רואה את עצמו עליון על השושלת הלא-ערבית של הח'ליפים הטורקים.

נראה שארדואן אינו מתכוון להכריז על עצמו ח'ליף מכיוון שאין לו שושלת היוחסין המתאימה (אלא אם הוא ימציא שושלת, כפי שעשה אבו בכר אל-בגדאדי במוסול). בינתיים התקשרה טורקיה עם יורשי הח'ליף העות'מאני, החיים כיום בלונדון, ועל פי כמה ידיעות התחייבו להחזיר להם את ארמון דולמאבהצ'ה שעל הבוספורוס שהופקע לאחר ביטול הח'ליפות. כמובן, הח'ליף הטורקי יהיה רק סמל, ומפלגת הצדק והפיתוח האסלאמית (כרגע בראשות ארדואן) תהיה מפלגת השלטון.

אבל התחרות בין הח'ליפות העות'מאנית והח'ליפות הערבית איננה מידרדרת לאלימות. להפך. ארדואן לא רק שאינו מתעמת עם אבו בכר אל-בגדאדי, אלא אף מוצא איתו שפה משותפת. זו באה לידי ביטוי ברכישת נפט, בהימנעות מכל מהלך מלחמתי משמעותי נגד דאעש ובפתיחת גבול טורקיה לזרם הגובר את המתנדבים לצבא דאעש. נראה כי מבחינת ארדואן, עדיף כעת לסייע לרעיון הח'ליפות להתבסס, כדי שבבוא היום תחליף הח'ליפות העות'מאנית את הח'ליפות הערבית של אל-בגדאדי.

ארדואן אינו היחיד שמשתף פעולה עם אויביו. דגם דומה של שיתוף פעולה בין אויבים קיים בכל הקשור ליחסים בין דאעש וג'בהת א-נוסרה בסוריה.
מדובר למעשה בשני ארגונים מתחרים. נוסרה הוא האגף הצבאי של האחים המוסלמים בסוריה, ויש בו אגף חזק של חמאס, ואילו דאעש הוא ארגון הקרוב לאל-קאעידה. הם משתפים פעולה נגד אסד וחיזבאללה, אבל נאבקים אלה באלה באזורים ששוחררו. מן הבחינה הזאת, ארדואן והח'ליפות של אבו בכר משתפים פעולה כי יש להם אויב משותף והוא אסד. ביום שאחרי הבסת אסד הם יפנו את פגיונותיהם אלה כלפי אלה.

יוזמה רוסית

החודש גם חוסלו בגולן בכיר חיזבאללה ג'יהאד מורנייה וגנרלים איראנים. את החיסול, המיוחס לישראל, יש לבחון גם על רקע ההתפתחויות בסוריה, ובעיקר על רקע היוזמה המדינית שרוסיה מקדמת, ועיקרה סיום מלחמת האזרחים באמצעות הקמת ממשלת קואליציה שבה יהיו שותפים אנשי מפלגת הבעת' והאחים המוסלמים.
עוד לפני השקת היוזמה הרוסית כונן צבא סוריה, שהוא בעיקרו צבא של העדה העלווית, שורה של הפסקות אש מקומיות עם קבוצות מורדים שונות, בעיקר באזור חלב. מדובר בהפסקות אש אד הוק, הקשורות למצב הקשה של כל הצדדים הלוחמים, ובעיקרן אין להן משמעות פוליטית, אבל רוסיה רוצה למנף את העייפות של הצדדים הלוחמים כדי להביא להסדר מדיני ולהפסקת מלחמת האזרחים.

התחרות בין הח'ליפות העות'מאנית והח'ליפות הערבית איננה מידרדרת לאלימות. להפך. ארדואן לא רק שאינו מתעמת עם אבו בכר אל-בגדאדי, אלא אף מוצא איתו שפה משותפת. זו באה לידי ביטוי ברכישת נפט, בהימנעות מכל מהלך מלחמתי משמעותי נגד דאעש ובפתיחת גבול טורקיה לזרם הגובר את המתנדבים לצבא דאעש

נראה כי הסיכויים להביא הסדר קרוב בסוריה קלושים, אבל אווירת ההסדר מעוררת מירוץ לתפיסת שטחים בכל משום שאפשר, וחיזבאללה רוצה לסייע לאסד שלא לשמוט את הגולן לידי ארגון א-נוסרה. למרבה הפרדוקס, המדיניות ההומניטרית של ישראל בגולן נתפשת אצל אסד ובעלי בריתו מחיזבאללה כברית המתרקמת בין ישראל לא-נוסרה והמורדים הסונים. אם כך, המאמץ של חיזבאללה לתקוע יתד בגולן אינו מכוון אך ורק נגד ישראל, אלא גם נגד הקבוצות הסוניות, ובראשן א-נוסרה הנתפשת בחיזבאללה כמי שרוקמת קשרי ברית עם ישראל.

פירוש הדבר הוא שארגון חיזבאללה נאבק בא-נוסרה בשתי חזיתות. החזית הראשונה היא החזית הצבאית. חיזבאללה נלחם בא-נוסרה באזורים כמו הר קוסייר בסוריה ואזור ערסאל בצפון לבנון. החזית השנייה היא חזית התעמולה. כאן חיזבאללה מציג את עצמו כשומר על גחלת ההתנגדות לישראל. כלומר: הפגיעה בישראל לא נועדה אך ורק לפגוע בישראל. היא נועדה גם להביך את הסונים. חיסול אנשי חיזבאללה בגולן, לעומת פתיחת בתי החולים בישראל לפצועים סונים, רק מחזקים את התובנה של חיזבאללה ושל אסד כי ישראל וא-נוסרה מתקרבות.
ואולם הדברים מסובכים הרבה יותר: בעוד מצרים תומכת בפתרון לסוריה הכולל את המשך שלטון אסד, בעלת בריתו העיקרית של הנשיא א-סיסי, ערב הסעודית, מתנגדת לכך בכל תוקף. סעודיה לא מאמינה לאסד, ממשיכה לפעול להדחתו, ועמדתה הנחרצת מעמידה בספק את עצם כינוס הצדדים במוסקווה לצורך פתרון.

הדהירה של ארדואן לימי הביניים, תוך הקצנת הרטוריקה האנטי-ישראלית שלו, אינה מטרידה את הנשיא אובמה והוא ממשיך לתמוך בארדואן. לחימתו הפושרת של אובמה בדאעש, לצד הפסיביות שארדואן מגלה ביחס לארגון, מעוררת לפעמים את המחשבה שארצות הברית מקדמת את הח'ליפות האסלאמית: אולי לא ממש במתכוון, ואולי לא בגרסה של דאעש, אבל בגרסת ארדואן.

הדברים חמורים יותר נוכח נחישותו של אובמה לקדם הסכם עם איראן אפילו תוך עימות עם הקונגרס. המדיניות בעד ארדואן מצד אחד ובעד הסכם עם איראן מצד שני מולידה אצל הקברניטים הסונים את החשד שמא האסטרטגיה הסופית היא לחלק את סוריה (ומכאן את המזרח התיכון כולו) לאזורי השפעה איראניים וטורקיים.

באחרונה נודע כי האמריקאים הסמיכו את טורקיה לאמן יחידות של מתנגדי אסד. ארצות הברית מבחינה בין ה"קיצונים" של דאעש וה"מתונים" של טורקיה – וה"מתונים" של טורקיחה אינם אלא אנשי האחים המוסלמים! במדינות הסוניות גוברת ההכרה כי ממשל אובמה לא ויתר על הברית האסטרטגית שלו עם האחים המוסלמים, ואחרי כישלונו לקדם את מנהיגותו האזורית של הנשיא המודח מורסי במצרים, הוא הגביר את תמיכתו במנהיגותו האזורית של הנשיא ארדואן.

מעיון באתרים של ירדן עולה תמונה דומה. על פי המידע שפורסם באתרים האלה, המלך עבדאללה דיווח עם שובו מוושינגטון כי הנשיא אובמה דרש ממנו להתפייס עם האחים המוסלמים ולהפסיק את הדיכוי שלהם.

לסיכום, הצדדים שועטים לקראת חלוקת סוריה לאזורי השפעה תורכית / אחים מוסלמים, לבין אזורי השפעה של איראן / אסד / חיזבאללה – בעוד מוסקווה ווושינגטון משקיפות ופועלות מעל.

העיתונאי והסופר פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של ענייני המזרח התיכון במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. ענברי חיבר כמה ספרים על הבעיה הפלסטינית, ובאחרונה פרסם עם אשתו אביבה תומר-ענברי את "על גב סופה", רומן היסטורי על החברה הערבית בארץ ישראל בימי המנדט.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה