דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בפברואר 2002 | מהדורה 08

משיח מומר

אחד המפגשים המרתקים בין היהדות לאיסלם התרחש במאה ה- 17, עת הכתיר את עצמו שבתאי צבי למשיח היהודים. ברגע המכריע, כשנדרש להכריע בין משיחיותו לבין חייו – בחר שבתאי צבי להתאסלם. אוהד אזרחי הולך בעקבות יהודי מאוד יוצא דופן

.

"שבתאי צבי משיח שקר",אמן לא ידוע, גרמניה, 1661.

אוסף מוזיאון ישראל

וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת

דברי הימים ב' ט"ו, ג'

אלול תכ"ו, מבצר גליפולי, תורכיה. במבצר, המשמש את השלטונות התורכיים כבית-כלא, אסור זה זמן רב מי שנחשב למלך היהודים העתיד לגאלם מן הגלות המרה: שבתאי צבי. אולם המקום כבר מזמן איננו מתפקד כבית-כלא. בזכות חמדת הבצע של המפקדים העותומאניים והנכונות של יהודים מכל העולם להזיל כסף מלוא הכיס לכבוד משיח אלוהי יעקב, הפכה המצודה מבית-כלא לארמון. ארמון המלכות של מלך המשיח הוא בית-כלא תורכי. שבתאי צבי יושב בו עם אשתו שרה שהצטרפה אליו מרצונה החופשי, וכל חכמי היהודים מכל רחבי תבל עולים אליו לרגל, לראות את זיו פניו, לשמוע את נועם זמרתו המשכרת ולהתפלמס עימו בדברי קבלה וחוכמה. שבעים בתולות יהודיות, בנות המאמינים, לבושות בגדי פאר, משרתות לפניו ולפני רעייתו, הנוהגת בארמון הכלא כמלכה לכל דבר. שמו של המקום הוסב גם הוא, לא עוד מבצר גליפולי כי אם "מגדל עוז" ("שֵׁם יהוה, בו ירוץ צדיק ונשגב", כך המשכו של הפסוק במשלי י"ח, י').

בט' באב ערך שבתאי צבי חגיגה גדולה למאמיניו בעיר גליפולי. ט' באב הוא גם יום-הולדתו, כראוי למלך המשיח, שאכן אמור להיוולד, על-פי מדרשי חז"ל, ביום שבו חרב המקדש. ט' באב מסמל את החורבן של העולם הישן. כל מי שקשור לעולם הישן בוכה בו, אך כל מי שכבר קשורה נפשו בסוד הגאולה הממשמשת ובאה חוגג בו את סופו של עידן אחד ואת תחילתו של עידן חדש.

שבתאי צבי מבשר על עידן חדש, עידן משיחי, שבו יוצאת השכינה מגלותה. הוא משנה את סדרי הדת הממוסדת. מימד הזמן נעשה גמיש מאוד בתוככי נפשו, והוא חוגג לעתים את כל החגים בשבוע אחד. קללותיה של חוה, שנתקללה בהן לאחר האכילה מעץ הדעת, קללות שכבר הודגש בקבלת האר"י כי הן עתידות להתבטל, אכן מתבטלות בפועל על-ידי המשיח, המבשר בקול חגיגי לנשות היהודים שהגיע הזמן שבו הן יכולות סוף-סוף להשתחרר מן השעבוד לבעליהן, כי הפסוק "והוא ימשל בך" אינו אלא קללה, והנה "הגיע זמן גאולתכן". המשיח היהודי מעלה בכל שבת שבע בחורות לתורה, לוחץ ידי נשים ומדבר עימן בחביבות כאל ידידות שוות ערך.

בג' באלול מגיע אל שבתאי צבי שליח מפולין, ר' נחמיה הכהן שמו. נחמיה זה נודע ברחבי פולין כאדם הרואה עצמו כנביא וכמשיח. יש מיהודי פולין שראו בו משוגע ויש שראו בו מקובל, ומכל מקום הוא היה מפורסם, ושליחותו מומנה בידי גבירים מן הקהילה היהודית שרצו לעמוד על טיב השמועות הבאות מן המזרח על התגלות המשיח.

ר' נחמיה נכנס אל חדרו של ש"ץ ומבלה עימו שלושה ימים בוויכוח תיאולוגי מדהים: ויכוח בין שני משיחים! נחמיה רואה עצמו כמשיח בן יוסף ומוכן לראות בש"ץ משיח בן דוד אך טוען, לפי פשט אגדות האפוקליפסה היהודית, כי לא ייתכן שמשיח בן דוד יתגלה לפני התגלותו ומלחמתו של משיח בן יוסף. ש"ץ פותח לפניו ספרים, שהיו לו בשפע ב"מגדל עוז" ומגלה לפניו סודות על דרך הקבלה, אך נחמיה איננו מרפה. נחמיה דורש שהמציאות תתאים עצמה לפשט המלים באגדה, ואילו ש"ץ, נתון כל-כולו להלכי נפשו הפנימיים, מנסה להוכיח לו שהדברים החשובים באמת סמויים מן העין. הוויכוח הארוך מתלהט. שני המשיחים ישנים מעט ואוכלים מעט ומתווכחים הרבה. לנוכחים קשה להכריע ידו של מי על העליונה, אף כי רובם נוטים לצדו של ש"ץ. ולפתע קם ר' נחמיה, הכהן, הנביא, המשיח, הפולני, ניגש אל השומר התורכי ומבקש להתאסלם!

הוא מובא לפני הממסד התורכי, מסיר את המצנפת היהודית וחובש מצנפת מוסלמית, מקבל את דין האיסלאם ומנצל את ההזדמנות להתלונן בפני השלטונות התורכיים רמי הדרג על שבתי צבי כמי שמורד במלכות הסולטאן וכמי שאגדות-עם יהודיות הנרקמות סביבו מציגות אותו כמלך היהודים, העתיד לקבל מן הסולטאן את הכתר ולמלוך על העולם כולו.

השלטונות התורכיים מחליטים לשים קץ לפרשה, שעקבו אחריה זמן לא מועט. הם מפזרים את המוני היהודים שהציפו את רחובות גליפולי (שתושביה התלוננו כי הם רעבים ללחם, מפני שהיהודים קונים הכול…), ומובילים בחופזה את ש"ץ למקום מושבו של הסולטאן באדריאנופול.

משיח בדימוס עם פנסיה תקציבית

ובעיר אדריאנופול היהודים פורשים שטיחים ברחובות לפני עגלת המלך המשיח האסיר, המובל אל הסולטאן. "עוד מעט", מבטיח אחד מן היהודים להיסטוריון נוצרי המתעד את הדברים, "תהיו אתם לנו לעבדים!".

לשאלת בית-הדין הגבוה של הסולטאן על אודות משיחותו מכחיש שבתאי צבי את הכול. הוא לא יודע מה רוצים ממנו היהודים המטורפים הללו, שהכריזו עליו כמשיח. בסיכומו של הדיון מתבקש המשיח, המכחיש את משיחותו, לבחור בין הוויתור על ראשו לבין הוויתור על דתו. הוא בוחר באפשרות השנייה.

שבתאי צבי חובש את הצניף המוסלמי, משנה את שמו לעזיז מוחמד אפנדי, מובל אחר כבוד למרחצאות המלכותיים, טובל ומקבל בגדי פאר ואף פנסיה ממלכתית לא קטנה המוקצבת לו מבית-המלוכה לכל חייו, ומינוי למשׂרת כבוד של "שומר הסף".

העולם היהודי כולו התכונן זה כבר לביאת המשיח הידוע לו מן הספרים. את שבתאי צבי האמיתי הם לא זכו לראות ולהכיר, אך תהילתו נפוצה לכל עבר. יהודים מתימן ועד אוקראינה, מתורכיה ועד צפון אפריקה, קיימו בדקדקנות את כל אשר גזר עליהם נתן העזתי, ששם עצמו כנביאו של ש"ץ, כדי להכין עצמם לגאולה הממשמשת ובאה. עם התאסלמותו של ש"ץ בהלה אחזה בעולם היהודי כולו. המוני בית-ישראל החלו מכים על חטא ושבים בתשובה בבושה גדולה על אחיזת העיניים שהובילה אותם להאמין במשיח שקר, שאכזב ולא לקח את כתר המלוכה מן הסולטאן, ולא הנהיג את צבא עשרת השבטים האבודים לכיבוש העולם, כפי שחלמו חכמי התימנים בשעתו, ואף נטש את דת אבותיו בשעת משבר.

לזה שיבוא

"המשיח שמחכים לו לעולם לא יבוא", אמר פעם אחת רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. "ולזה שיבוא", הוסיף, "אף אחד לא מחכה…".

שבתאי צבי האיש לא היה אותו משיח אגדי מן הספרים. הוא היה אדם אחר. שבתאי צבי היה אדם מורכב ומרתק, שבכוח אישיותו המפותלת הביא לידי מיצוי מקצת מן הפרדוקסים הגלומים באמונה הדתית. בעוד המוני בית-ישראל חיכו למשיח שיגאל אותם משעבוד הגויים, הוא היה עסוק בשאלות ברמה אחרת לגמרי.

כל עניין הגאולה העסיק את ש"ץ בעיקר ברמת הנפש והרוח, ופחות ברמה האקטואלית-פרגמטית. ש"ץ היה אדם פסיבי למדי מבחינה מעשית, מציין גרשום שלום שפתח בפנינו את עולמה המרתק של השבתאות, ועיקר מעייניו היו נתונים להתבוננות פנימית בסודות נפשו. היו חוקרים שטענו כי אילו היה ש"ץ נפגש עם פסיכיאטר היה זוכה לאבחון מיידי כפציינט מאני-דפרסיבי. את מצבי-הרוח שלו, שאכן נעו בין דיכאון לאקסטזה, הסביר לו נתן הנביא – שהיה מקובל מובהק ויצירתי ביותר – כתהפוכות הכרחיות הנובעות מן הקשר הייחודי בין נשמתו לאלוהות.

בעוד הציבור הכללי הולך ומתפקח מן האשליה השבתאית, החלו החוגים המקורבים להגות הפנימית של נתן הנביא ושבתאי צבי להעמיק בסודות האמונה הייחודית שלהם. אם לנוצרים יש משיח צלוב, גואל שלא גאל את עצמו, הרי לשבתאים יש מעתה משיח מומר: אדם שבא לגאול אמונה אחת מתוך חיקה של האמונה האחרת. היש פרדוקס דתי עמוק מזה?

הניצוצות של נתן

כיצד הבין נתן הנביא את התאסלמות המשיח?

נתן היה מקובל שזכה לחוויות דתיות יוצאות דופן (הוא ראה את דמות דיוקנו של ש"ץ חקוקה במרכבה העליונה כמה ימים לפני שזה הגיע לבקרו בפעם הראשונה בעזה, בבקשו אחר רפואה לנפשו המיוסרת). סודות קבלת האר"י היו החומרים שמהם בנה נתן את עולמו ההגותי הייחודי, תיאולוגיה העוסקת בכוחות הפנים-אלוהיים ובדרך הדיאלקטית שבה הם יוצרים את העולם אך גם מחריבים אותו מניה וביה. בהוויה האלוהית, על-פי קבלתו של נתן, פועלים שני כוחות מנוגדים: האחד הוא ה"אור שיש בו מחשבה לבניין העולמות", והשני הוא ה"אור שאין בו מחשבה לבניין העולמות", המבקש להחזיר את העולם לקדמותו, כלומר, לחורבנו. הראשון הוא אור קונסטרוקטיבי, בעל תוכן חיובי, אפשר לומר, ואילו השני הוא אור דסטרוקטיבי, חסר מחשבה, סתמי. אם נשתמש במושגים פרוידיאניים הלקוחים מתורת נפש האדם ונשליך אותם על נפש האלוהים במחשבת נתן, דומני כי ניתן יהיה לזהות את הראשון ככוח ה"אגו" ואת השני, הסתמי, כמה שפרויד הגדירוֹ במושג ה"אִיד". אותה התרוצצות שישנה בנפש קיימת גם באלוהות. מצד אחד, אור המחשבה איננו יכול לבנות דבר ללא שיתופה של האיכות הפשוטה, חסרת המחשבות, של ה"אור שאין בו מחשבה"; אבל מצד שני, האור שאין בו מחשבה מצד עצמו איננו שותף לתוכניות הללו של האור הקונסטרוקטיבי. יתרה מזאת, הוא חפץ להתמרד, לערער את הסדר הקיים ולחזור אל התוהו.

את שני הכוחות הללו ראה נתן כפועלים לא רק בפנימיותה של האלוהות, אלא אף בנפשו המיוסרת של משיחו המאני-דפרסיבי. זמני האקסטזה, עתות ההארה הם ההתגלמות של האור שיש בו מחשבה, ואילו הזמנים החשוכים, עתות המשבר והדכאונות הִנָּם אות להתעצמותם של כוחות האור שאין בו מחשבה בנפש המשיח, המידמה בכל לאלוהיו.

נתן העזתי אימץ מקבלת האר"י את תפישת הניצוצות הקדושים שנפלו בעת שבירת הכלים (בריאת העולם) למעמקי הקליפות, ואת גאולתם משם, כקשורה לעניין המשיחי. אלא שבקבלת האר"י המשיח מגיע לאחר שנפדו כל הניצוצות, ואילו בקבלת נתן חלק מתפקידו של המשיח הוא לגאול את הניצוצות משביים. לשם כך על המשיח לרדת אל הקליפות, אל היכלות הטומאה, לעשות מעשים שנחשבים לחטא על-פי התורה מתוך כוונה קדושה, ולגאול את ניצוצות הקודש משביים. נתן עשה שימוש מקסימלי במאמרי חז"ל הטוענים כי "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה", ובהיתר לעבור על כל התורה כולה משום "הוראת שעה". למשיח יש מלוא הזכות להורות הוראת "שעה" חסרת גבולות בזמן, לביטול חלקים מן התורה או אף התורה כולה – לשם שמים!

בווירטואוזיות דרשנית מרשימה אורג נתן בכתביו מסכת המוכיחה כי יש חשיבות עליונה והכרח גמור, שהגואל יהיה אדם אשר כלפי חוץ נראה מוסלמי אך כלפי פנים לבו נתון לאלוהי יעקב. נתן מביא כהוכחה את הטענה מספר תיקוני זוהר (צ"ג, ב'): "טב מלגאו ולבושא דיליה ביש, דא איהו עני ורוכב על חמור" (טוב מבפנים ולבושו רע, זהו עני ורוכב על חמור). ומסיק: המשיח נראה רע, אך פנימיותו טובה וטהורה.

נתן מצטט גם את המהר"ל מפראג, הטוען בספרו "נצח ישראל" (פרק כ"ו): "מחייב הסדר השכלי, שהמשיח הוא בבירת ערב, ורוצה לומר שיש לו צירוף וקישור לְשָׁם. ודבר זה עניין מופלא, כי אין ראוי שיהיה (המשיח) אצל ישראל. שקודם הגאולה אין ראוי להם מדרגת המשיח, ודבר זה מדבר קודם הגאולה. ודבר זה עצמו (דומה לעובדה) שגדל משה בבית פרעה, ולא בבית אביו… וכך הערביים, אצלם גדל מלך המשיח…".

מבחינת נתן העזתי, התאסלמותו של ש"ץ איננה מחייבת אף את המאמינים בו להתאסלם. ההתאסלמות היא אקט שדרכו מבצע המשיח את ייעודו, לשחרר את הניצוצות הכלואים באומה המושלת על העולם: האומה הישמעאלית, האיסלאם. אף שש"ץ ציווה על נתן להמיר את דתו, נתן לא עשה זאת! את תפקידו-שלו ראה נתן כמי שפועל מתוך גבולות ישראל, ולא מחוצה להם. כי להיות מוסלמי רק למשיח מותר.

האלוהים האישי של שבתאי

כפי שהוכיח פרופ' יהודה ליבס במחקריו, ש"ץ עצמו לא היה שותף להגות ה"שבתאית-לוריאנית" של נביאו. "דעו אחיי, בניי וידידיי", כותב ש"ץ המומר אל מאמיניו, "שהשגתי הרבה להכיר ברור מאוד שהאמיתי, שרק אני מכיר אותו זה כמה דורות, רצה שאכנס בכל לבי בדין אישלאם, הוא דת הישמעלים… ולהפר תורת משה עד עת קץ, כי כך חשוב לכבוד אלהותו… יען כי תורת משה בלי האמיתי (כלומר, בלי האל, א.א) לא שווה כלום כלום…".

"אלוהי שבתאי צבי" – כך חפץ ש"ץ שייקרא האלוה – רצה שנאמן ביתו, שבתאי, יכניס את עצמו בכל לבו לדת האיסלאם, וכן רצה האחד האמיתי, הידוע רק לש"ץ ולא לאף אחד אחר, שש"ץ יפר את תורת משה, כי תורה זו כפי שהיהודים תופשים אותה היא תורה ריקה, תורה ללא אלוהים, וככזו אין היא שווה ולא-כלום. לא-כלום. תורה יפה ללא אלוהי אמת ראה ש"ץ לא רק בתורה הנגלית, אלא אף באופן שבו הבינו המקובלים בזמנו את תורת הנסתר. ש"ץ מצוטט בכתבי אחד מתלמידיו, מיכאל קרדוזו, כאומר שהאר"י חיסר את העיקר מן הקבלה: "והנה החכם ש"ץ אמר על הרב האר"י שהוא עשה מרכבה נאה בתכלית היופי, אבל לא הגיד מי הרוכב עליה. שלא כתב מי הוא האלוה המתלבש באצילות".

קבלת האר"י על כל פרטיה הטכניים גרמה לשבתאי צבי "בלבול גדול", כלשונו. הוא מצא שיש בה פרטים רבים המשכיחים את האל הפרסונלי מנפש האדם. מי הוא האל הרוכב על המרכבה? שאל שבתאי צבי וביקש לו קשר אישי ישיר עם אל זה.

האל האישי שגילה ש"ץ איננו מוגבל במוסכמות. הוא איננו אל חברתי ואין בינו ובין נשמת שבתאי כל מתווך. האל האישי יכול לצוות על המאמין בו להפר את התורה, כי המאמין בו איננו יודע את האל דרך התורה דווקא. האל האישי יכול להורות למי שמסור לו בכל לבו לעזוב את הדת היהודית לפי שעה ("עד עת קץ") ולעבור לדת אחרת, כי בהיותו מוסלמי לא זנח ש"ץ את אלוהיו, אלוהי שבתאי צבי. להפך, המרת הדת היתה מעשה גדול למען האל. למען האל ולא למען הדת! כי שני אלו אינם חופפים במשנתו האנרכיסטית של שבתאי צבי.

ש"ץ העדיף להחזיר את הקבלה לפן היותר קדום שלה, הפן הזוהרי, שבו לא נבצר מקומה של המיתולוגיה האישית. יעקב פראנק, שקם כממשיך לשבתאי צבי בפולין במאה ה-18, המשיך את הקו הזה, העשיר במיתוס אישי עז, בעוד גם הוא מקפיד להתאסלם ואחר-כך גם להתנצר כדי "לבוא בדת אדום הקדושה", בנוסף לדת הישמעאלים.

שבתאי צבי ראה צורך בנתינת תורה חדשה – תורת משיח – ובחשיפתו של "סוד האלוהות" באופן שלא נחשף עד ימיו. הוא ראה צורך לנער את האמונה הקדושה מערימות האבק שהצטברו עליה והפכו את הדת היהודית עם הזמן לדת שבה כבר "יָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת" (דברי הימים ב' ט"ו, ג'). ההשגה האלוהית ששורה בימות המשיח ועל-ידי תורת משיח איננה השגה דיסקורסיבית-אינטלקטואלית, אלא השגה מיסטית-אינטואיטיבית, ואליה שאף שבתאי צבי להוליך את מאמיניו בעקבותיו. יש להדגיש כי ש"ץ דרש מעצמו ומכל מי שהלך להתאסלם בעקבותיו להיכנס אל האיסלאם "בכל לב" ולא בלוליינות אידיאולוגית פרדוקסלית, כזו שאפיינה את קבלתו הלוריאנית של נביאו נתן העזתי.

המשיח והעכשיו

התיאולוגיה השבתאית לגווניה הנָּה מורכבת, מרתקת ומסובכת ולא נוכל להיכנס לעובי קורתה עכשיו, מה גם שאינני נמנה עם חוקריה המומחים. אני אינני אלא חובב שבתאות, אפשר לומר. ולמה אני חובב שבתאות? אני חובב את התופעה המדהימה הזו לא בשל איזו הערצה לשבתאי האיש או אמונה במשיחיותו כפשוטה, אלא, שכפי שאמר הבעל שם טוב בזמנו, גם אני חש כי היה בשבתאי צבי איזה "ניצוץ משיח" אמיתי. אולם משמעותו של "ניצוץ משיח" זה היא בכך שהוא בא ואתגר את האופקים של האמונה היהודית, בכך שחשף מעמקים פרדוקסליים ופסיכולוגיים בנפש האדם המאמין ובנפש מבקש האלוהים.

החסידות במיטבה (לפי טעמי האישי, כמובן) נגעה גם היא, בדרכה היותר מתונה, במעמקים אלו ממש, ולעתים קשה לדעת אם הנועזות המחשבתית המאפיינת למשל את משנתם של מי-השילוח מאיז'ביץ ושל רבי צדוק הכהן מלובלין היתה יכולה לצמוח בקרקע רוחנית שלא נחרשה כבר בעבר חריש עמוק (אף כי בעייתי) על-ידי המהפכה השבתאית.

קראתי פעם באחד מכתבי ברסלב כי רבי נחמן אמר על נשמות השבתאים והפראנקיסטים (כך מובן מן הדברים), שהן היו מין "נשמות פראיות משנים קדמוניות" (בדומה לסיפורי המעשיות שלו, שכינה אותם "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות"). היה משהו נועז ורב-רושם בתנועה השבתאית על גרורותיה. אינני שופט כלל, ומי אני שאשפוט? אני מתבונן בתופעה הזו כמי שיודע את ייסורי האהבה של הצימאון לאל-חי ואת כל מה שכרוך בהם, את הביקור בתהומות ובמרומי רקיעים, וחש אמפתיה גם למי שאולי ההליכה על החבל הדק עלתה לו בחייו, או בשפיות נפשו, ומתפלל לצאת מזה חי.

הבעל שם טוב אמר לנכדו, רבי אפרים מסדיליקוב, כשזה ישב על ברכי סבו, כי ישנו אדם אחד בעולם הלומד בכל יום תורה לא מפי מלאך ולא מפי שרף אלא מפי השכינה בעצמה, ואף על פי כן הוא מתיירא תמיד שמא ייפול לנוקבא דתהומא רבה (מופיע בסוף "דגל מחנה אפרים"). רבי נחמן מברסלב טען כי הבעש"ט נפטר בגלל "שני נקבים" שנפערו בלבו כאשר הרבנים החליטו להוציא את עדתו של יעקב פראנק מכלל ישראל. העולם הדתי והחרדי נוהג להתכחש לכל זיקה בין החסידות לשבתאות, ולסמן את ההגות השבתאית כאבי-אבות הטומאה והשקר – מבלי להכירה, כמובן. אני לתומי סבור שבמידה מסוימת דווקא כיום, דווקא עכשיו, יש משנֶה חשיבות להכרת ההיסטוריה השבתאית ונפתולי הנפש של ההולכים בה, בתנאי שעושים זאת בלי לקדש את דרכם ובלי לגנותה. רק לִצפות. כמו בסרט טוב שגורם למחשבה או להרהור אחר. כמו לאכול משהו מאוד חריף או מלוח או חמוץ, שמזעזע את כל הגוף אבל פותח כמה נקבוביות הנוטות תמיד להיסתם.

הרב אהד אזרחי הוא מנהלו של "מקום" ללימוד של חוכמה יהודית

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 8: "לנוכח האיסלאם: מסע בעקבות ה- 11 בספטמבר". לחצו כאן להזמנת הגיליון

אהד אזרחי הוא מורה רוחני בתחום העידן החדש וקבלה והוא מצדד בפתיחות בתחום המיני

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה