דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 ביוני 2003 | מהדורה 16

סיפור לא אישי

באמצעות סיפורו האישי מדגים נזיר מג'לי, לשעבר עורך העיתון של המפלגה הקומוניסטית "אל-איתיחד", את הסבל, האפליה והמצוקה הזהותית של הערבים אזרחי מדינת ישראל. באותה נשימה הוא גם יוצא חוצץ כנגד יוזמי מהומות אוקטובר אלפיים וכנגד המדיניות הממשלתית שאיפשרה הרג של 13 אזרחים ערבים. לאחר המהומות, החליטו הוא ומספר חברים שהגיע הזמן לעצור את ההידרדרות ביחסי העמים: "אסור לנו, דווקא לנו הערבים, לתת ליהודים להרגיש שהם לבד"

להתחיל את הסיפור של ערביי ישראל דווקא ממצרים זה כמעט אבסורדי, אבל זה מה שקורה כשמתרחקים קצת מהאש ומסתכלים עליה מהצד, מעבר לגבולות החמים. ואמנם דווקא שם נשאלתי ושם נאלצתי להתחיל לענות על השאלה, שהתשובה עליה לא מוצתה עד היום: מי אתם, ערביי ישראל, ומה אתם?
המצרי ששאל היה סופר ופילוסוף דגול, שהתכוון לכל מילה בשאלתו. אבל את אותה השאלה עצמה שאלו גם אנשים פשוטים: השוטר בשדה התעופה, נהג המונית, בעל בית-הקפה והנרגילה, פקיד הקבלה במלון, הבחור הלבנוני שפגשתי במסעדה העממית של נג'יב מחפוז בשוק סיידנא אל-חוסיין, אחרי ששמענו יחד את שירי אום כולתום, מזכירתו של מזכ"ל הליגה-הערבית שחיכיתי אצלה עשר דקות לפני הפגישה, ומי לא?
שאלו אם אני בכלל ערבי. לא האמינו שישנם בישראל ערבים. אחד מאותם אנשים השתכנע בסופו של דבר ושאל:
"אם כן, אז אתה ערבי-יהודי כזה, לא?".

חזרתי משם כאוב ועצוב. האם ארץ הנילוס האהובה עלינו לא מכירה אותנו בכלל? הרי היא לא עוד סתם מדינה ערבית בשבילנו, אלא אחד ממקורות הגאווה הלאומית שלנו. לא רק בגלל הפירמידות או מצודת צלאח-א-דין או מסגד אל-אזהר; מצרים היתה בשבילנו מֶכּה השנייה, וזאת בגלל גמאל עבד-אל-נאצר. אהבנו והערצנו אותו. הוא סימל בשבילנו, הפטריוטים הערבים, את המנהיגות הלאומית האמיתית. הוא לא מפחד מישראל ומארצות-הברית; הוא זה ששחרר את עמו מהשלטון הבריטי האכזרי, הוא זה שהוביל את המהפכה הלאומית הערבית אשר הביאה לשחרורן של עיראק, תימן, אלג'יריה, סודאן ולוב, הלאים את תעלת סואץ, והעיקר, אימץ את העניין הפלסטיני והפך את מצרים לביתם החם של מנהיגי ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף).

אפילו כשכשל עבד-אל-נאצר והוביל את עמו ואת כל האומה הערבית למחדל הגדול בתולדותיה במלחמת ששת-הימים, הצליח להפוך את הכעס לאהבה. גמאל עבד-אל-נאצר התנהג כשליט דמוקרטי, והתפטר. העולם הערבי לא ידע עד אז מנהיג פוליטי שמתפטר. אצלנו מנהיגים עוזבים את הכיסא רק כשהם מתים או נרצחים. לכן אהבנו אותו אפילו יותר, וכשהמוני העם המצרי יצאו לרחובות וביקשו ממנו לחזור בו, היינו איתם ברגשותינו ושמחנו כשחזר בו.
וכשמת מהתקף לב קשה בשנת 1971 בכינו, ובעיר נצרת יצאנו לתהלוכת אבל בהשתתפות 15 אלף מתאבלים. ועד כמה השתוקקנו לבקר בקאהיר כדי לעלות על קברו ולהגיד לו תודה. הרי הוא מת בגלל העניין הפלסטיני: באותם ימים אירח פסגה ערבית כדי לפתור את הבעיה בין ירדן לאש"ף ולהפסיק את האש ביניהם. הוא לא ישן במשך שלושה ימים וקרס בשדה התעופה, אחרי שליווה את אחרון המלכים והנשיאים הערבים שהשתתפו בפסגה.

ידענו היטב מה פירושה של ההרגשה התמידית שאתה חלש. אתה חש את הפחד שדוחף אותך להיות גיבור, אתה נעשה הרפתקן שמסכן את עצמו ואת משפחתו. אתה צריך לשמור על הרכוש שלך; אתה רוצה להגן על אחותך מפני זרים; ואתה רוצה למנוע "התבוללות" או שינוי של המוסר והמנהגים שלך, אך בה-בעת אינך רוצה לריב עם הסביבה החזקה ממך או להתחנף אליה

אבל כשאנואר סאדאת עלה לשלטון במקומו, לא אהבנו אותו. לא היינו מסוגלים לאהוב מנהיג אחר שיישב בכסאו, מי שלא יהיה. וכשסאדאת בא לישראל, שנאנו אותו. ממש שנאנו, ראינו בצעד הזה בגידה באומה הערבית ובעניין הפלסטיני, וכשנחתם ההסכם החרמנו את מצרים, כמו שעשו רוב הפטריוטים הערבים בעולם.
וכשגילינו שהחרם הזה היה טיפשי, כמו אותה הערצה ואותה תפישה הגוררת נהירה עיוורת אחרי מנהיג, היה קצת מאוחר, כי סאדאת כבר נרצח בידי טרוריסטים איסלאמיים שלא הבחנו בסכנה שבה הם מעמידים את עתיד ילדינו. ולא ניתן היה לבקש ממנו סליחה.

מפגשים,ויכוחים וגעגועים

האמת היא שלא רק מצרים לא ידעה להכיר אותנו. כשהיינו נפגשים עם ערבים סורים או לבנונים או לובים במזרח אירופה, הם היו מפנים לנו עורף. לא רצו לדבר איתנו. חלקם לא היססו לומר: "אתם סוכנים של הציונות". נכנסנו לוויכוחים רבים איתם. שאלנו: "להישאר במולדת זו אשמה?". רק הפלסטינים שפגשנו הכירו בנו והבינו אותנו. המפגשים איתם היו חמים במיוחד. רובם היו מוכנים לשבת, לדבר ולהתחבר.

אבל המפגשים האלה היו אסורים מבחינה חוקית עד להסכמי אוסלו (1993). כל ישראלי שנפגש עם פלסטיני מאש"ף (ומי לא באש"ף?) עבר על החוק למניעת טרור. על-פי החוק הזה היה עלי להימנע מלפגוש לא רק את חברי הפת"ח או החזית-העממית, אלא גם את קרובי המשפחה שלי שנמנו איתם, למשל, בני-דודי ובני אחותי. מי היה יכול לציית לחוק כזה? אז היו הרבה מפגשים וויכוחים וגעגועים.

רק חלק מזערי מהפלסטינים לא רצו לדבר איתנו והאשימו אותנו בשייכות לאויב הציוני. בהתחלה הדבר הכעיס והרגיז. מצד אחד, בישראל אתה נחשב לזר ומנדים אותך, ומצד שני, אתה נעשה זר ומנודה גם בקרב העם שלך והאומה שלך. אבל עם הזמן התרגלנו ולמדנו להתמודד עם הפרדוקס. אחר-כך חל שינוי בערבים והם הכירו בנו. אפילו היתה הגזמה ברמת ההערכה שהם ביטאו, בייחוד בשנות השבעים. המשוררים שלנו נעשו המשוררים הבולטים בעולם הערבי. מחמוד דרוויש, סמיח אל-קאסם, תופיק זיאד וסאלם ג'ובראן היו לכוכבי-על בעולם השירה. לחלק משיריהם נכתב לחן וגדולי הזמרים שרו אותם.
הסופרים אמיל חביבי, מוחמד עלי טאהא ואחרים קיבלו תגובות מחמיאות על הסיפורים שכתבו. הפוליטיקאים שלנו היו לגיבורים הלאומיים בעולם הערבי. לא נמתחה עליהם ביקורת, לא הצביעו על הדברים השליליים אצלם, ולאחרונה, בעידן הטלוויזיה הלוויינית, הפכו אותם לכוכבים.
הייתי מת לצעוק בפניהם: חוסו עלינו ושמרו אותנו מפני האהבה הזאת. כי בסופו של דבר אנחנו אלה שסובלים ממנה. הרי ספרות ללא ביקורת היא מרשם להתאבנות, אבל פוליטיקה ללא ביקורת היא מרשם להתאבדות. לא לחינם הפוליטיקאים שלנו מתחרים ביניהם כיום, מי יותר לאומני ויותר מתלהם.

היהודים לא מכירים אותנו

לצערי הרב, המצב בישראל לא שונה. גם פה לא מכירים את העולם הערבי. אין גישה חופשית וסקרנית אליו, ואם יש, אז אין הכלים המתאימים ללמוד על האחר. לבד מהמחסום המדיני והבטחוני, ישנו גם מחסום השפה.
וזהו המצב גם ביחס לערביי ישראל. היהודים לא מכירים אותנו. חלקם לא רוצים להכיר אותנו, שומרים מרחק במקרה הטוב. ואם נמשיך כך, לא ירחק היום שבו נשמע על עוד גדר הפרדה בתוך המדינה, בין יהודים לערבים. בייחוד כשישנם אצלנו כוחות עולים שמעוניינים באוטונומיה. מדברים עכשיו על אוטונומיה תרבותית, ולא אופתע אם יבקשו גם אוטונומיה פוליטית ויימצאו להם תומכים גם במגזר היהודי.

גם אנחנו לא הכרנו את עצמנו, כשם שלא ידענו להכיר את האחר. אנחנו כאילו יודעים, כאילו מכירים, ואולי כאילו קיימים

ואם לא די בכך, אז אוסיף: גם אנחנו לא הכרנו את עצמנו, כשם שלא ידענו להכיר את האחר. אנחנו כאילו יודעים, כאילו מכירים, ואולי כאילו קיימים.
וכאן הרשו לי לתת לסיפור האישי שלי להתבלבל על הנייר בדיו שחורה. כי אין כמו סיפור אישי כדי להאיר את הסיפור הקולקטיבי.

המשפחה בסוריה: סבל של למעלה מחמישים שנה

נולדתי בנצרת לפני 51 שנים. אבי הוא פלסטיני שנולד בבית-שאן למשפחה בדואית אשר התמקמה בבקעה הצפונית, על יד סאח'נה (היום גן-השלושה). הוא שירת כגשש במשטרה הבריטית, ולכן התאפשר לו לקנות בית בעיר. בשנת 1948 כל בני משפחתו, ללא יוצא מן הכלל, ברחו מזרחה; אפילו שלוש בנותיו מנישואיו הראשונים, שהיו ילדות קטנות. אבי לא הצליח להחזיק אותן בבית כי היה בתפקיד, ועד היום הן שם.

אמי היא ממשפחה סורית אמידה, שהפכה למשפחה ענייה ומנודה בגלל אבא שלי. הוא לא רצה לברוח. הוא פנה בעצמו למפקד משטרה יהודי וביקש להמשיך לשרת כשוטר. בישראל היה מחסור גדול בגששים, אז הם הסכימו. כשזה נודע לסורים, הם התחילו להציק למשפחה של אמא. היא לא ידעה דבר על הסבל שלהם, כי לא ראתה אף אחד מבני משפחתה ולא שמעה מהם במשך 53 שנה. רק לפני שנתיים, בזכות הביקורים המעטים שהצליח לארגן בדמשק ח"כ עזמי בשארה, יצא לה לנסוע ולהיפגש עם משפחתה. החלום שלה, שנמשך יותר מאלף לילות, התגשם בבת-אחת. והלוואי שלא היה מתגשם. במשך השנים הללו נפטרו רבים מיקיריה, אבא ואמא, סבא וסבתא, שתי אחיות ואח, ושני האחים הנותרים איבדו את מאור עיניהם. הבית הגדול והמפואר נמכר ומי שנותר עבר לגור במחנה של פליטים פלסטינים, אל-ירמוק, ליד דמשק. יותר מכול היא חזרה עם רגשות אשם. "בגללי כל המשפחה שלי סבלה במשך חמישים שנה", אמרה לנו.

היא מאוד רצתה שאנחנו נעזור למשפחה שלה, כי מצבנו יותר טוב משלהם. אלף, אלפיים דולר יכולים להספיק למשפחה שם במשך שנה שלמה. אבל הקשרים נקטעו שוב. הביקורים שארגן ח"כ בשארה נפסקו עקב החקירות והמשפטים. רבים מהקשישים האלה ימותו ואיתם החלום לפגוש שוב את קרוביהם.

המשפחה בירדן: תהום בין אופני החשיבה

ב-1971 אבא נפטר. הוא לא פגש אף אחד מבני משפחתו מאז שעזבו ב-1948. אני, לעומתו, הצלחתי להתגנב למדינה השכנה ולפגוש את כולם, ומאז החתימה על הסכמי השלום בערבה ב-1995 אנו נפגשים כמה פעמים בשנה, כאן ושם. כשפגשתי את סבתי בפעם הראשונה באוהל שלה על יד מחנה הפליטים אל-חוסון, היא אמרה לי "שלום" בעברית. זאת המילה היחידה שידעה בעברית. היא חשבה שאני לא מדבר ערבית וכשהבינה כמה היא רחוקה מהאמת, אמרה: "ברוך השם". היא שאלה אותי אם יש בידי תמונה של אבא. "שכחתי איך הוא נראה", אמרה, והתחילה לבכות. כמה ימים אחרי הפגישה הזאת היא נפטרה. המילים האחרונות שלה היו, "תודה לאל שנתן לי לפגוש את נכדי, בנו של חמד, לפני שאמות".

הכאב הגדול שלי הוא על עומק התהום המפרידה ביני לבין אחיותי החיות מעבר לגבול, במחנה פליטים בירדן. אנחנו משני עולמות שונים וכל-כך רחוקים: במחשבות, במנהגים, בתנאי החיים, בלבוש, בהתנהגות בכל תחומי החיים ואפילו במנטליות. גם אם יבוא שלום היום, גם אם יקרה נס ונוכל להתאחד ולגור באותו מקום, לא נוכל לחיות יחד. לא נוכל להיות אחים

האחים שלי לא זכו לראות את סבתא ואף לא את דודתי חמדה, שכל הזמן קיללה את היהודים אשר הפרידו בינה לבין אבי, ונפטרה בצעירותה. כיום נשאר לנו דוד אחד מתוך שישה. לא את כל בני-הדודים אנו מכירים, וכשנפגשים איתם אנו מבלים הרבה שעות בוויכוחים על מה שקורה. פעמים רבות אתה מרגיש שיש תהום בין שני אופני החשיבה, בייחוד בקשר לישראל; משם רואים רק שחורות.

פדה, עוטאף וחתאם

אלה שמותיהן של שלוש אחיותי-למחצה. אִמָּן נפטרה לפני שאבא לקח לו את אמא שלי לאישה. גם הן לא ראו את אביהן מאז שעזבו ב-1948. כשחיבקו אותי במפגש הראשון, שלושתן כאחת קיללו את אבא, בכו על כתפי ואמרו, "ילען אבונא". הן כעסו עליו מאוד, האשימו אותו שהפקיר אותן. שם הן לא למדו בבית-הספר, אינן יודעות קרוא וכתוב ונישאו לגברים מבוגרים מהן ביותר מעשר שנים. בינתיים בעליהן נפטרו; שתיים מהן חיות במחנה פליטים עלוב הנקרא אל-חוסון (המבצר), שם שבכלל לא מתאים למצבו. אפילו ביוב אין שם. הילדים שלהן בחלקם מסתדרים, אך רובם מובטלים. מה שמנחם אותי הוא שכל הבנות שלהן לומדות ומצליחות בבתי-הספר, כי הן לא רוצות להיות כמו אמותיהן.

פדה, עוטאף וחתאם הן האחיות שאני אוהב, אף על פי שיש לי עוד ארבע אחיות נוספות. אולי משום שלקחתי על עצמי חלק מהאשמה של אבא, אשר לא שמר עליהן בקירבתו. אבל הכאב הגדול שלי הוא עומק התהום המפרידה בינינו. אנחנו משני עולמות שונים וכל-כך רחוקים: במחשבות, במנהגים, בתנאי החיים, בלבוש, בהתנהגות בכל תחומי החיים ואפילו במנטליות. גם אם יבוא שלום היום, גם אם יקרה נס ונוכל להתאחד ולגור באותו מקום, לא נוכל לחיות יחד. לא נוכל להיות אחים.

ילדות ובדידות

אינני זוכר הרבה מימי הילדות, והדברים שאני זוכר אינם בהכרח מעניינים את הקוראים. מה זה חשוב לכם, למשל, אם תדעו שהבית שלנו, סליחה, הבית ששכר אבי בנצרת, היו בו שני חדרים שנבנו על שלוש קומות גבוהות, ללא כל תכנון הנדסי. היינו מגיעים אל פתחו של החדר הראשון במדרגות גבוהות ולא-תקינות שנבנו בקו אלכסוני. פעם יצאתי מהבית ונפלתי והתהפכתי מדרגה אחרי מדרגה, 83 מדרגות גבוהות עד שהגעתי לרחוב, חבול ומלא שברים.
הייתי אז בן שלוש ונעשיתי לחלק מהסטטיסטיקה שלפיה אחוז הערבים באזור הוא 25%, אבל אחוז הערבים שמגיעים לחדר המיון של בית-החולים האזורי עובר את ה-45%. רבים מבני גילי הגיעו לשם עקב שימוש לא נכון בתרופות, שתיית נפט, נפילות ועוד הרבה תאונות הנובעות מחינוך בריאותי לקוי והעדר של תכנון נאות בבנייה, או חוסר מודעות לנושא הבטיחות.

ואיזו חשיבות יש לכך שאספר על אותו בוקר שבו הגעתי לבית-הספר כשאוזניי קפואות מקור, מפני שלא ידעתי מה זה צעיף ומה זה מעיל? והאם למישהו אכפת שאני, מוסלמי, למדתי בבית-ספר של הכנסייה הפרנציסקנית (טרה סנטה) בנצרת החל מגן-הילדים ועד כיתה י"ב? אבא שילם את שכר הלימוד כיוון שהיה לו חשוב להבטיח לי ולאחים שלי לימודים ברמה הגבוהה ביותר, כדי שלא נהיה אנאלפביתים. הוא ידע שבתי-הספר הממלכתיים אינם ברמה הראויה ולרבים מהמורים שלימדו שם לא היתה תעודת בגרות. אבל מה שאמנם חשוב לספר הוא על הרגשת הבדידות, שיהודים מכירים אותה היטב. משפחתנו היתה מיעוט בתוך מיעוט שחי בתוך מיעוט נוסף: הרוב היהודי בישראל הוא מיעוט במזרח התיכון, הערבים הישראלים הם מיעוט בתוך הרוב היהודי ואנחנו, הפליטים בתוך מולדתנו, חיים כמו מיעוט בקרב הערבים המקומיים. גרנו בשכונה שהיתה מורכבת משתי חמולות גדולות, ועם כל הרצון הטוב של כל הצדדים, נשארנו זרים בעיניהם ובעיני עצמנו. לכן ידענו היטב מה פירושה של ההרגשה התמידית שאתה חלש. אתה חייב להיות חזק כדי לשרוד, לפעמים אתה מזיק לאחרים בכוחניות שלך ולפעמים זה אתה שניזוק. אתה חש את הפחד שדוחף אותך להיות גיבור, אתה נעשה הרפתקן שמסכן את עצמו ואת משפחתו. אתה צריך לשמור על הרכוש שלך; אתה רוצה להגן על אחותך מפני זרים; ואתה רוצה למנוע "התבוללות" או שינוי של המוסר והמנהגים שלך, אך בה-בעת אינך רוצה לריב עם הסביבה החזקה ממך או להתחנף אליה.

בקיצור, פרדוקס שלם. כדי לצאת ממנו שפוי אתה זקוק להרבה מאוד נסים ולתמיכה מאלוהים, זה שתמיד מחפשים אותו ולא תמיד מוצאים.

ביטחון וכאילו-ביטחון

גם אז, בילדותי, הספיקה משכורת של שוטר לקלקל, ולא לכלכל, משפחה. אמא ניצלה את הידע שלה בתפירה, שלמדה בדמשק, והתחילה לעבוד בבית (היום היא חושדת שבגלל העבודה הזאת כמעט איבדה את מאור עיניה), ואני היחיד מבין ששת אחיי שהתחיל לעבוד אחרי הלימודים ובחופשות.

עבדתי במסעדה במתחם אל-מסבוכייה, שהיה מעין קריית ממשלה קטנה בנצרת: משטרה, בית-מעצר, מס-הכנסה, בית-המשפט הצבאי, בית-משפט השלום, משרד הפנים, דואר, מס-רכוש, ואחרון ולא חביב, הממשל הצבאי. שם היה בית-הספר האמיתי שלי, שבו למדתי יותר מאשר בכל מקום אחר על המדינה שלי ועל העם שלי. כאן למדתי גם מה זה ביטחון ומה זה כאילו-ביטחון.

בן 13 הייתי כשהתחלתי לעבוד כמלצר. הטבח היה בעל המסעדה עצמו. יום אחד בא למסעדה קצין בצבא, שאחר-כך נודע לי שהוא שופט צבאי קשוח, וביקש ממני להכין לו צלחת של חומוס. בעל המסעדה בדיוק יצא לכמה דקות וביקש ממני להעסיק את הלקוחות שייכנסו ולא לתת להם ללכת לפני שיחזור. "תיזהר לא להרגיז אף אחד פה", הוא אמר. הכנתי את החומוס והגשתי לשופט. באותו הרגע הגיע גבר גבוה, תפס אותי בגסות בזרועי והחל לצעוק מילים שלא הבנתי. השופט ניסה להרגיע אותו, אבל הוא לא הרפה ממני. נעשה לי שחור בעיניים, הבנתי שהסתבכתי במשהו, אך לא ידעתי במה. האיש גרר אותי לביתן המשטרה הקרוב, הושיב אותי על כיסא במשרד והתחיל לרשום דברים. הוא ביקש תעודת זהות שלא היתה לי. הוא צעק וחבט בידו על השולחן. בסוף הוא הביא אדם שיתרגם לי לערבית, אך גם המתרגם התחיל לצעוק.

ואז הגיע אבא שלי, ובפעם הראשונה ראיתי אותו צועק. הוא התנפל על האיש ההוא, תפס אותו בצווארו וכמעט חנק אותו. שוטרים אחרים הפרידו ביניהם. אבא שלי לקח אותי ביד והוציא אותי משם. הוא ציווה עלי לא לחזור לעבודה. רק בהתערבותו של בעל המסעדה יכולתי להמשיך לעבוד. "אתה כמו הבן שלי", הוא אמר, והוסיף: "אבל גרמת לי נזק. מי אמר לך להכין חומוס לקצין?". "אתה עובד פה בבית הממשלה", הוא הסביר לי, לאחר שסיפרתי לו מה קרה. "נכנסים לכאן הרבה אנשים מכל המינים והסוגים, ישנם קומוניסטים, ישנם לאומנים, ישנם פושעים. צריך להיזהר שאחד מהם לא ינסה להרעיל את האוכל של אנשי הממשלה. זה עניין בטחוני, אתה מבין?".

התחלתי להביט על כל דבר סביבי בעיניים אחרות. לא רק זהירות, לא רק ביטחון. התחלתי לשאול הרבה שאלות. למה האנשים עומדים שם בתור? כדי לקבל רשיון מהמושל הצבאי. בשביל מה? כדי לנסוע לעבודה. ואיפה העבודה? בחיפה או בטבריה או בתל-אביב. למה צריך רשיון? זה הביטחון. הקומוניסטים והעבריינים והלאומנים? אבל כאן ישנן גם נשים, אלה הן נשותיהם.

ראיתי בפעם הראשונה אזיקים, עצורים, פצועים, אנשים חבולים, קצינים, מנהיגים, עורכי-דין, זורקי אבנים, מפגינים, מלשינים (כך קראו אז למשת"פים). ואפילו כבשים עצורות ראיתי, השוטרים הסבירו לי בצחוק שתפסו אותן רועות במקום אסור.

הכלא: בית-הספר השני

בני גילי בנצרת ידעו לשוטט ברחובות. בעיר הערבית הגדולה בישראל היו שלושה מועדונים לנוער: אחד של הכנסייה הקתולית, אחד של הצופים האיסלאמיים ואחד של ברית-הנוער-הקומוניסטי. מי שלא היה שייך לאחת מהקטיגוריות האלה, כמו רוב הצעירים, היה משוטט בלילה ברחובות. נולדו שם הרבה סיפורי אהבה, אבל גם הרבה מאוד שנאה. בכפרים הערביים לא היו מועדונים.

פעם, כשהלכתי ברחוב עם חבר, השוטרים עצרו אותנו בגין שוטטות בלילה. כך למדתי שזה אסור: עד היום אני לא יודע למה, ואם החוק הזה היה תקף רק ביחס לערבים. העיקר, למדתי את הלקח והצטרפתי לצופים האיסלאמיים. שם צמחה אצלי האהבה למשחק. הקמתי קבוצת תיאטרון סאטירי צנועה, קריירה שהתפתחה מאוד אחרי כמה שנים, כשנעשיתי שחקן תיאטרון, אבל לא לפני שביליתי כמה חודשים טובים בכלא.

בחור אחד, בן כיתתי, הזמין אותי לביתו וזרק בפני את הרעיון הבא: "הפת"ח בירדן זקוק למי שילמד את חבריו עברית ואני מארגן קבוצה כזו מבני הכיתה שלנו. אתה מוכן להצטרף?".
תהיתי על הרעיון הטיפשי. ראיתי בפת"ח קבוצה של לוחמים פטריוטיים אמיצים; לא התנגדתי אז לפעילותם ולא אהבתי את ההתקפה של המפלגה הקומוניסטית נגדם, אשר כינתה אותם טרוריסטים. יחד עם זאת, לא חשבתי שהם חסרי אונים עד כדי כך, שיסמכו על כמה ילדים כמונו שילמדו אותם עברית. הרי איננו מכירים את השפה, אז איך נהפוך למורים לעברית? ולמה אנחנו? האם המפגש יישאר בגבולות לימוד השפה או אולי רוצים לגייס אותנו כלוחמים?
בנחרצות וללא היסוס סירבתי והצעתי לו לעזוב בכלל את הרעיון. אחרי יומיים באו אלי עוד שני חברים וסיפרו לי שאותו בחור הציע גם להם להצטרף. הם שאלו אותי לדעתי, ואמרתי להם שהוא משוגע ושזה רעיון פסול. הם השתכנעו והניחו לכך. עברו כמה חודשים והעונש הגיע, לא רק לאלה שהסכימו אלא גם לאבא, לי ולכל המשפחה.

בלילה שבין 14 ל-15 בדצמבר 1970 התכוננתי לבחינה של העונה הראשונה בעברית. למדתי עד שתיים אחר חצות, ובארבע לפנות בוקר התעוררתי עם כל המשפחה ועם כל השכונה מקול צעקות ודפיקות בדלת. "אפתאח אל-באב", צעקו בערבית מעוברתת כזאת. אבא, שהיה חולה, לא היה מסוגל לקום, אבל עמיתיו השוטרים לא חיכו ופרצו את הדלת. הם זרקו את אבא מהמיטה כדי לבדוק אם יש דברים אסורים מתחתיו, ואחרי שעה ארוכה של חיפושים בכל מקום וחבלה ברכוש עצרו אותי בלי להסביר למה. נדהמתי ממה שראיתי בחוץ. ספרתי יותר מ-150 שוטרים חמושים שכיתרו את הבית שלנו מכל הצדדים, ולפני שהספקתי לספור את כלי הרכב כיסו לי את העיניים ולקחו אותי לבית-המעצר בקישלה, השייך לשב"כ.
חמישה ימים של חקירה, מכות, קללות, השפלות, איומים ואגרופים, ועדיין לא אמרו לי במה אני נאשם. לא הבנתי על מה כל המהומה. התחלתי להיזכר בדברים שסיפרו וכתבו בעיתונות על העינויים במתקני השב"כ ואיך קורה שאנשים חפים מפשע נכלאים. עד אז חשבתי שאלה הגזמות.

ביום שישי הפגישו אותי עם הבחור, ורק אז הבנתי. שאלתי אותו בנוכחות החוקרים: "אני נעניתי להצעה שלך?", והוא השיב בבירור: "סירבת ללכת איתי ואמרת שאני משוגע".
אבל הודאתו לא עזרה לי. לקחו אותי לג'למה (קישון) ליד קיבוץ יגור, שמו אותי בחדר ואמרו לי שזה היה חדרו של אייכמן, וכמו שהוא קיבל עונש מוות, גם אני אקבל.
לא ידעתי אז הרבה על הנאצים ולא הבנתי מה היה התפקיד של אייכמן בחיסול היהודים בשואה, אבל קלטתי שהוא היה פושע גדול.

היה משפט צבאי בלוד, ההורים שלי בחרו בעורך-דין גדול שייצג אותי, אבל המזל שיחק לרעתי. האיש ייצג גם את הבחור שהנהיג את הקבוצה. הוא היה חולה סרטן שסבל מכאבים, ולכן לא הצליח לקרוא את התיק שלי. הוא יצר קו הגנה משותף לי ולבחור, אני, שסירבתי בכל תוקף להתגייס לקבוצה ושכנעתי עוד שניים מחבריי לא התגייס, והבחור, שיזם וארגן והנהיג. השופט גזר אותו גזר-דין על ששת חברי הקבוצה, ואני בתוכם: שנה מאסר בפועל. עד שפיטרתי את העורך-דין שלי ועד שנקבע מועד לערעור על גזר-הדין עברו שלושה חודשים וחצי, נוסף על ארבעה חודשי מעצר לפני המשפט.

השופט בבית-הדין הצבאי לערעורים באבו-כביר ביפו הבין את גודל העוול שנעשה לי, אבל כנראה לא רצה להביך את השופט מלוד. לכן הוא הפחית את תקופת המאסר משנה לשמונה חודשים, ואחרי שבועיים השתחררתי מהכלא, עתיר ניסיון.

זה היה בית-ספר שבו למדתי להתמודד עם כאב נפשי ולספוג את העוול הנורא. קיבלתי את המנה השנייה של הבדידות, למדתי שיעור נוסף על השואה כשקראתי על המשפט של אייכמן; הכרתי מקרוב פושעים למיניהם, נפגשתי עם אנשי פת"ח כלואים, ידעתי רעב, הבנתי כמה קשה לחיות בלי מוזיקה, למדתי מה הם געגועים, מהו חופש, מה זו אהבה ומהי חשיבות החיים.

המרחק בין העיתונות לפוליטיקה

השחרור מהכלא היה אמנם לפי החלטת השופט, אבל בעיניי הדבר היה דומה לכעין שבירת סורגים ופריצה החוצה בעוצמה ובאגרסיביות. מין כיבוש של חיי החופש, רצון להגיע לכל זווית אפשרית. השלמתי את הלימודים התיכוניים ובאותה עת למדתי גם מקצוע, ובתוך שנה נעשיתי קבלן-משנֶה בהרכבת תריסים; הצטרפתי לתיאטרון וגם הלכתי לפוליטיקה. באותם ימים גיליתי ש-24 שעות ביממה אינן מספיקות. אפילו כעסתי על היהודים שהסתפקו בקביעת שבעה ימים לשבוע בלבד.

את מחיר ההיסטריה הזאת שילמתי לפעמים בשינה של יומיים רצופים, אבל היה גם מחיר כבד מזה: תאונת עבודה ששיתקה חלקית את ידי השמאלית. ובכל זאת לא למדתי לקח. אחר-כך עשיתי הסבה מקצועית ועברתי לעיתונות.

למדתי בקורס מזורז בתל-אביב. המורה, העיתונאי איש הימין נתן ברון, תהה כיצד הצעיר הערבי הזה בא מנצרת פעמיים בשבוע כדי ללמוד. הוא לא ידע שכל נסיעה כזאת היתה כרוכה גם בתהיות מסוג אחר מצדם של אנשי הצבא לאורך כביש הקריה, בדרך לבית ציוני- אמריקה, שבו התקיימו הלימודים. מלחמת יום-הכיפורים היתה בעיצומה, ובמצב כזה היה קשה להם לעכל צעיר ערבי הולך ברחוב שיש בו מצד אחד את משרד הביטחון ומצד שני את גלי-צה"ל ורשת-ב' ומוסדות ממשלתיים וצבאיים אחרים. עצרו, שאלו, ביקשו תעודת זהות, עיכבו ושחררו.

המרחק בין עיתונות לפוליטיקה, שנראה לי היום גדול מאוד, היה אז קצר כחוט השערה. היו שני עיתונים בלבד: "אל-אנבא", כלומר, החדשות, שהיה עיתון ממשלתי, ו"אל-אִתיחאד", כלומר, האיחוד, שהיה שייך למפלגה הקומוניסטית. אדם שמלאכתו היתה עיתונאות נדרש לעבודה פוליטית ולא לעבודה מקצועית. הבחירה בין שני העיתונים היתה קלה: קיוויתי שיקבלו אותי ככתב של "אל-אתיחאד" בנצרת. הסופר אמיל חביבי, שהיה העורך הראשי של העיתון, צירף אותי למערכת. אמיל חביבי ביקש להפוך את העיתון למקובל יותר בקרב צעירים, ורצה לראות בקירבתו עיתונאי צעיר. לימים ביקש אמיל חביבי ללמוד את הלקח מקריסתה של ברית-המועצות וניסה לשנות דברים. היות שלא נתנו לו, עזב את המפלגה ואת העיתון. הוא הכריז אז על שחרורו מכבלי האידיאולוגיה ומאזיקיה, המגזר היהודי בישראל גילה אותו, ספריו תורגמו לעברית ואף הוענק לו פרס ישראל לספרות.

מקלט לכל הלאומנים והפטריוטים

גם כאן הבחירה היתה קלה: רק"ח או המפלגות הציוניות. רק"ח היתה מקלט לכל הלאומנים והפטריוטים. הממשלה מנעה אז (1958) את הקמתה של מפלגה לאומית-ערבית. תנועת אל-ארד (האדמה) הוצאה אל מחוץ לחוק והעיתון שלה נסגר. לזכותה של רק"ח ייאמר, שהיא סיפקה את שני האלמנטים שהיו נחוצים לערביי ישראל: את הצד הלאומי, בהדגישה את העניין הפלסטיני ובהניפה את הדגל "שתי מדינות לשני עמים: ישראל ופלסטין", ואת הצד האזרחי, בדבקותה בפטריוטיות הישראלית ובדאגתה למדינת ישראל. ברק"ח הכרתי מקרוב בפעם הראשונה יהודים טובים. שם שמעתי בפעם הראשונה את המושג "אחווה יהודית-ערבית". למדתי לשנוא את הנאציזם ולהכיר את פשעיו. והכול נעשה מתוך גאווה ערבית.
אך המפלגה לא עיכלה את השינויים שהתרחשו בעולם, לא הפנימה את הצורך בלימוד חוזר של כל העמדות והאידיאולוגיה, ושקעה בסכסוכים פנימיים וחיצוניים. המפלגה הקומוניסטית הלכה ונחלשה, אבל היתה חזקה ואגרסיבית בכל הנוגע ליריבים; ההתקפות כלפי כל מי שהחזיק בדעות אחרות, בין אם אלה יריבים או חברי מפלגה, חסמו את דרכם של היצירתיים ומבקשי השינוי שבחבריה והביאו להתאבנותה.

לחלל שהשאירה רק"ח ברחוב הערבי נכנסו כוחות ותנועות שנמנו עם הזרם הלאומני, ואחר-כך האיסלאמי. קריסתה של רק"ח פגעה בשיתוף הפעולה בין ערבים ליהודים ובהרגשת השייכות למדינה. שני הזרמים החדשים לחמו ברק"ח גם על הרקע הזה. הם השכילו להשתמש בתוצאות האפליה שהונהגה כנגד האוכלוסייה הערבית מאז קום המדינה, אפליה הנמשכת עד היום. אמרו שרק"ח רוצה לשלב את הערבים באזרחות הישראלית, אבל ישראל והיהודים לא רוצים אותנו. ואז התחילו לדבר על אוטונומיה ערבית בישראל. המניות של הרדיקליות עלו, ואך למוֹתָר לציין, שההליכה הגורפת אל הקיצוניות ניזונה רבות מהתגובות החריפות של הממשלה והמשטרה בכל תחומי החיים.

היינו כל-כך זקוקים למתינות בזמן פריחתה של הקיצוניות, בעת קיומן של אפליה והתלהמות מצד הממשל ובכייה והתלהמות מצד הפוליטיקאים.

דרך אחרת

היה אסור להיכנע למציאות שנוצרה. אתה רוצה להביט לבן שלך בעיניים. מה תגיד לו? אתה הרי יודע שהדרך הזאת הורסת לו את העתיד. איך תישן בשקט, אם תשלים עם כך? הרי המצפון אסור שיישן.
ניסיתי בהתחלה להשפיע מתוך מעמדי כעורך הראשי של העיתון "אל-אתיחאד". כעת זהו היומון היחיד בשפה הערבית בישראל, אחרי שהעיתון הממשלתי נסגר; אבל במשך חמש שנים צמחו יותר מעשרה עיתונים שבועיים במגזר, והתחרות בעיצומה.
התחלנו לשנות את פני העיתון בהתאם לרוח התקופה. זה היה עיתון פוליטי עם מוסף ספרותי מכובד. בפעם הראשונה התחלנו לעסוק בנושאים חברתיים, ובתוך שנתיים הוצאנו מוסף חברתי מיוחד. הוספנו מדור ספורט, שהפך לשבועון. הכנסנו מדורים חדשים: חינוך, רפואה, תברואה ומדור לנשים, מדור ליצירה ספרותית של נוער וצעירים. הצטרפנו לפרויקט של אונסק"ו לעידוד הקריאה בעולם הערבי ולמלחמה באנאלפביתיות. שברנו את החרם ההדדי בין העיתון למוסדות המדינה והממשל, ונדהמנו לגלות שגם הצד השני מעוניין ומתעניין (אגב, זה היה בתקופת ממשלת שמיר). שרים וראשי ממשלה רואיינו אצלנו בפעם הראשונה. פתחנו את העיתון לפולמוס בין כל הדעות, ועד מהרה הפכנו להיות במה פלורליסטית בנושאים פוליטיים, דתיים וחברתיים.

הציבור הערבי בישראל לא רק הגיב בהתלהבות, אלא גם הראה עד כמה הוא צמא לדמוקרטיה ולפלורליזם, עד כמה הוא זקוק לפתיחות ולשינוי ועד כמה הוא מעוניין להשתלב במדינה, למרות המגבלות.
אבל הניסיון הזה בא אל קצו כאשר פרסמתי מאמר ובו ביקורת על המזכ"ל של רק"ח, שהיה הבעלים של העיתון. עברתי את הקו האדום ודרכינו נפרדו. העיתון חזר להיות עלון, הפתיחות והמתינות ירדו לטמיון, ובמבחן הראשון נכשלנו.

אוקטובר 2000

כשמשטרת ישראל הורגת 13 צעירים ערבים, אזרחי המדינה, קשה לערבי הישראלי לבקר את הצד הערבי. כי למשטרה אסור להרוג בכלל, ואסור שבעתיים להרוג אזרחים, יעשו מה שיעשו. כשמספר ההרוגים מגיע ל-13 במשך שלושה ימים, אנו מבינים שלא היתה פה טעות ולא שגגה; או שהיתה כאן פעולה מכוונת, או שזוהי תוצאה של מדיניות המזלזלת לא רק בזכויותיו של האזרח הערבי, אלא גם בחייו.
יחד עם זאת, יש מקום לביקורת חריפה נגד המנהיגים הערבים שהחליטו על קיום השביתות, אפילו אחרי גל ההרג הראשון, ועל המנהיגות המקומית אשר הוציאה את הצעירים מבתיהם וראתה איך הם חוסמים את הכבישים, מחבלים ברכוש הציבורי, שורפים בנקים וחנויות (וגם בוזזים אותן), זורקים אבנים על המכוניות מפני שנוסעיהן יהודים וכו'.
אלה הם דברים מזעזעים.
כל ערבי בישראל שיש לו ראש על כתפיו ראה במעשים האלו הידרדרות מוסרית, ובאמירת ה"עליהום" שנוצרה – סיכון קיומי.

הקמתה של ועדה ממלכתית לחקירת האירועים היתה אמורה להרגיע את הרוחות, אבל היו הרבה גנבים שהכובע בער על ראשם, ולכן הם ניסו להשפיע על פעילותה בהמשך ההתלהמות: המשטרה ותומכיה, מצד אחד, והמתלהמים הערבים, מצד שני. הנתק התגבר, התהום העמיקה, ואף על פי שעברו כמעט שלוש שנים מאז אותם אירועים, שלוש שנים שקטות מאוד, הפצעים משני הצדדים לא הגלידו ועל פניו נראה שהסדק הזה לא יתוקן.

ואז הגענו

כן, אז הגענו אנחנו, קבוצה גדולה של אינטלקטואלים ערבים בישראל, שאכפת לנו מעמנו וממדינתנו כאחד. החלטנו לעשות מעשה כדי לנסות לשנות את האווירה ולהפסיק את ההידרדרות. חיפשנו דרך ומצאנו אותה ברעיון של האב אמיל שופאני. "מהכאב אל הכאב", "מזיכרון לשלום". הוא ביקש למצוא רעיון למען הדורות הבאים; חשב לשלוח תלמידי תיכון, ערבים ויהודים, אל אושוויץ, כדי ללמוד על הכאב היהודי. ואנחנו הצענו לו שנשלח את המבוגרים, כי אין זמן לחכות עד הדור הבא. שני העמים סבלו מספיק.
ותראו כמה שזה פשוט.

ברק"ח הכרתי מקרוב בפעם הראשונה יהודים טובים. שם שמעתי בפעם הראשונה את המושג "אחווה יהודית-ערבית". למדתי לשנוא את הנאציזם ולהכיר את פשעיו. והכול נעשה מתוך גאווה ערבית. אך המפלגה לא עיכלה את השינויים שהתרחשו בעולם, לא הפנימה את הצורך בלימוד חוזר של כל העמדות והאידיאולוגיה, ושקעה בסכסוכים פנימיים וחיצוניים. לחלל שהשאירה רק"ח ברחוב הערבי נכנסו כוחות ותנועות שנמנו עם הזרם הלאומני, ואחר-כך האיסלאמי. קריסתה של רק"ח פגעה בשיתוף הפעולה בין ערבים ליהודים ובהרגשת השייכות למדינה

רק חשבנו על הנושא והתחלנו לגשש בקבוצת אישים, והנה יש לנו עשרות רבות של אנשים חשובים שמוכנים להצטרף ולהוביל. זוהי קבוצה של מצליחנים אמיתיים מקרב ערביי ישראל: מדענים, אנשי עסקים, סופרים ועיתונאים, רופאים, עורכי-דין, אנשי דת, סטודנטים, מורים ומחנכים, מרצים באוניברסיטאות, מנהלי בתי-ספר ומפקחים.
רק העלינו את הרעיון, והנה נמצאו מאות של יהודים מאותה שכבת ציבור המגיבים בחיוב ומצטרפים אלינו בהתרגשות ובהתלהבות.
אנחנו מודיעים על כך בתקשורת, ואז פורצת התעניינות רחבה ואנו זוכים באהדה מעבר לכל הציפיות. זה יותר מעשור לא קיבל שום נושא ציבורי אהדה תקשורתית כזאת בישראל. והדבר מכפיל את האחריות שעל כתפינו.

עוצמים ופותחים עין, והנה זה קורה. המשלחת יוצאת לדרכה ומגיעה לאושוויץ.
הולכים להבין, ללמוד, לגעת בכאב בעומק נפשנו ולוקחים עליו אחריות. ומחליטים: אסור לנו, דווקא לנו הערבים, לתת ליהודים להרגיש שהם לבד, בודדים. מפה אנו יוצאים לדרך חדשה של שנינו כאחד.
איננו מתיימרים, כמובן, לשנות את העולם ואיננו מביאים פתרונות לסכסוכים בין שני העמים. וגם איננו עושים מהפכה, אבל רוצים להשפיע בכיוון. אנחנו רוצים להוכיח שכאשר חוברים לכאב מגלים את האדם ושמים אותו במרכז.
ואז רואים הכול בעיניים אחרות. אפילו את העבר, הסבל והכאב. רואים את העתיד בהדגשים אחרים. והעיקר, רואים את התפקיד שלנו בחיי שני עמינו כתפקיד שונה. לא עוד ישיבה מהצד, לא עוד שותפות לעוינות ולאלימות, לא עוד תסכול ועייפות, בכייה והתלהמות, אלא ניסיון כן ואמיתי לגשר בין שני העמים. אנחנו מוכיחים שזה ניתן למרות הכול ולמען הכול.

קצת נתונים

על-פי נתוני השנתון הסטטיסטי, בתוך גבולותיה המוכרים של מדינת ישראל חיים יותר מ-1.2 מיליון ערבים, שהם כ-20% מכלל האוכלוסייה. אבל המספר הזה אינו מדויק, כי כלולים בו גם ערביי ירושלים המזרחית, המונים 210 אלף תושבים, ותושבי רמת-הגולן, שמספרם 18 אלף. רובם המכריע לא קיבלו אזרחות, אין להם דרכון ישראלי ואין להם זכות הצבעה לכנסת.

אי-לכך, מספרם של ערביי ישראל אינו עולה על מיליון תושבים, שהם כ-18% מכלל האוכלוסייה. 78% מהם מוסלמים, 13% נוצרים ו-11% דרוזים. יותר מ-50% מהאוכלוסייה הערבית הם ילדים למטה מגיל 15, 70% הם בני פחות מ-17 שנים. בישראל ישנם 2.2 מיליון ילדים (מגיל אפס ועד גיל 17); הערבים מהווים 27% מהם (כ-600 אלף).

דרוזים

מאז שנת 1954 החל צה"ל לגייס לשורותיו את הצעירים (ממין זכר בלבד) בני העדה הדרוזית. הדבר הונהג בעקבות ישיבת שכנוע שערך ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, עם 16 מנהיגי דת דרוזים. הוא הודיע להם ששירות חובה יעניק לדרוזים ולצ'רקסים שוויון זכויות מלא.
רוב הצעירים הדרוזים (כ-80%) שירתו בצבא, ולא היססו למלא שום תפקיד. 124 מהם נפלו במלחמות ישראל. קבוצה של יותר ממאתיים איש הקימה 'תנועה ציונית-דרוזית'. חלק ממנהיגי העדה התפתו לסיסמה "ציונות = שותפות גורל", והתנתקו מהעם הערבי ואפילו קיבלו את התיזה המוזרה שהדרוזים הם עם ולא עדה. זה היה ניסיון ישראלי להוציא את הדרוזים מהמעגל הערבי-ישראלי ולהתחיל לשווק אותם כאומה נפרדת.

אבל הניסיון הזה נכשל. לא רק מפני שהדרוזים הם ערבים, השותפים לערבים בשפתם, במסורותיהם ובמנהגיהם, ומוסלמים – ספר הדת שלהם הוא הקוראן, אלא שגם ממשלות ישראל לא השתכנעה שהם שונים. המדינה עצמה התייחסה אליהם כמו לכל שאר הערבים, בכל תחומי החיים. מדיניות הפקעת האדמות פגעה בהם אפילו יותר מאשר בשאר הערבים; מתוך 141 אלף הדונמים שהיו בבעלותם בשנת 1948 נשארו להם 13 אלף בלבד, שהם שטח בנייה בכפריהם. רק 4% מבני 18 עד 30 מקרב הדרוזים לומדים באוניברסיטאות, 24% בלבד מהצעירים עוברים את בחינות הבגרות (לעומת 33% מקרב שאר ערביי ישראל, ו-47% מכלל הצעירים במדינה), והכפרים שלהם סובלים ממחסור בפרויקטים בסיסיים ובתשתיות.
כמעט בכל הממשלות התקבלו בשני העשורים האחרונים החלטות רבות לסגור את הפער ביישובים הדרוזיים, אך בשטח שום דבר יסודי לא השתנה.

כלכלה וחברה

על-פי נתוני ועדת המעקב לתנאים סוציאליים ולשירותים חברתיים של ערביי ישראל, ועדה המאגדת בתוכה את כל העובדים הסוציאליים הערביים, אחוז המועסקים העצמאים בקרב ערביי ישראל נמצא לאורך כל השנים בירידה מתמדת. בשנת 1960, לדוגמה, הוא עמד על 33%, ובשנת 2002 ירד ל-15%, בעוד אחוז השכירים מבין העובדים הערבים עלה באותה תקופה מ-67.4% ל-82.1% (השאר הם עובדים ללא שכר בעסק משפחתי).

שיעור הערבים בישראל הוא, כאמור, 18%, אבל היערכותם לפי סולם ההכנסה נבדלת בצורה חדה מהיערכות היהודים. שיעור הערבים בעשירון העליון הוא 0.7% (שאר 99.3% הם יהודים), ושיעור הערבים בעשירון התחתון הוא 28.1% (שיעור היהודים בו הוא 71.9%).
שיעור האבטלה בישראל הוא 10.4%, אבל במגזר הערבי הוא עומד על 15.6%. 31 היישובים המובילים ברשימת הערים והיישובים מוכי האבטלה בישראל הם יישובים ערביים.
בטבלה הבאה להציג את הסולם היחסי של ההכנסה הכוללת של המשפחות בישראל, שבה משפחה של שכירים ממוצא יהודי אירופי או אמריקאי נלקחה כמדד של 100%, נמצא כי משפחה של שכירים שראש המשפחה בה הוא יהודי יליד ישראל זוכה ב-106.4% מההכנסה, משפחה של שכירים שראש המשפחה בה הוא יהודי ממוצא מזרחי זוכה ב-97.5%, והמשפחה הערבית רק ב-65.2% מההכנסה.

בגלל מדיניות הפקעת האדמות הערביות בישראל והמגמה לחסל את ענף החקלאות הקשור באדמה, ירד שיעור הערבים העוסקים בחקלאות מ-48.8% בשנת 1960 ל-4.6% בשנת 1996. כמובן, האנשים שפרשו מחקלאות לא פנו לענף ההיי-טק. 50.7% מהעובדים הערבים בישראל נמנים כיום עם הקטיגוריות של עובדים מקצועיים או לא-מקצועיים בעלי ההכנסה הנמוכה.

למרות השיפור ברמת החינוך הערבי בישראל, עדיין קיים פער גדול בינו לבין החינוך במגזר היהודי. רק 49.4% מבין התלמידים הערבים שסיימו בית-ספר תיכון זכו לתעודת בגרות (לעומת 67.4% מקרב היהודים), ואף כי האוכלוסייה הערבית מהווה 18% מכלל האוכלוסייה, שיעור מקבלי התואר הראשון באוניברסיטאות מבין הערבים הוא רק 7%, ומספרם של בעלי תואר שני ושלישי קטן מזה כפליים.

בעיית האדמה

גם המאבק על האדמה מאז הקמת המדינה הוא גורם המכונן את השסע היהודי-ערבי בישראל. כך קובע החוקר פרופ' אורן יפתחאל, ופרופ' רות גביזון מוסיפה: "מצב דברים זה נובע מהעובדה שעבור האיכרים הערבים בפרט והאזרחים הערבים בכלל, האדמה היתה לא רק משאב לפיתוח ולהכנסה אלא גם נכס בעל משמעות סימבולית עמוקה (פרופ' רות גביזון ועסאם אבו-ריא, "השסע היהודי-ערבי בישראל: מאפיינים ואתגרים", המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1999).

היקף האדמות הערביות הפרטיות שהופקעו מאז קום המדינה אינו ידוע במדויק. לפי אומדנים שונים, הוא נע בין 60% ל-70% (אלחאג' ורוזנפלד, 1990). בשנת 1947 היו בבעלות יהודית כ-1.2 מיליון דונם; בשנת 1960 עלה מספר זה והגיע ל-3.3 מיליון דונם, וזאת בגלל הפקעתן של אדמות הווקף האיסלאמי, אדמות הפליטים הפלסטינים שברחו או גורשו, אדמותיהם של תושבי המשולש, ושטחים עצומים השייכים לערבים הבדואים באזור הנגב.

הכנסת חוקקה 14 חוקים במיוחד כדי לאפשר את הפקעתן והעברתן של אדמות מבעלות ערבית לבעלות יהודית. תהליך זה נמשך בשנת 1976, וגרם להתפרצות השביתה הכללית, יום האדמה. אחת מתוצאותיו הוא המצב באזור הגליל, בבית-נטופה. שם הוקמה המועצה האזורית משגב, המאגדת בתוכה 28 מיצפים ויישובים בסביבה של סחנין, עראבה, דיר חנא, כַּאוּכּב אבו- אלהיג'א ועוד. באזור הזה חיים 8,000 תושבים יהודים החולשים על 183,000 דונם, כנגד 100,000 תושבים ערבים החולשים על כ-50,000 דונם.

הבעיה בנגב עוד יותר חמורה. שם מנסים להפקיע עוד 637,977 דונם מהתושבים הבדואים ולפנות 6,288 משפחות שגרות על האדמות האלה (קרוב ל-70 אלף תושבים). והדבר רק מוסיף שמן למדורה.

צפוף מאוד

ישראל היא אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם: 294 נפשות לכל ק"מ מרובע. אבל בעוד רק 1.8% מהיהודים חיים בצפיפות של שלוש נפשות ויותר בחדר אחד, שיעור הערבים החיים בצפיפות כזאת מגיע ל-35%.

המחסור באדמות ובתוכניות-המיתאר המתאימות להתפתחות האוכלוסייה הערבית בישראל הוא מהסיבות העיקריות לבנייה לא-חוקית. היום ישנם קרוב ל-55 אלף בתים כאלה; רובם בנגב והשאר פזורים בכל רחבי בארץ. ל-15 אלף מהם הוצאו צווי-הריסה.

בישראל יותר מתשעה כפרים ערביים לא-מוכרים, שאין בהם תנאי חיים מינימליים. הם אינם מחוברים לחשמל ולביוב, ולרוב אין בהם שירותי בריאות, מוסדות רפואה, בתי-ספר או מועדונים.

(מקור: הוועדה לתנאים ושירותים חברתיים במגזר הערבי בישראל, הפועלת מטעם ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל).
הכתבה פורסמה בגיליון מספר16 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה