ארץ אחרת

הכחשה פושעת

הדיון ביחסי ישראל ויהודי התפוצות אמנם לוהט, אבל גם שקרי. האינטלקטואלים האמריקאים היהודים תוקפים את הממסד היהודי, והארגונים היהודיים מתגוננים מפני האינטלקטואלים או תוקפים אותם. ארגוני השדולה מהשמאל מושכים שמאלה ומהימין ימינה, ובתווך יושבים להם הדמוגרפים, סופרים את העם וחוזים את ממדיו בעוד עשרים או חמישים שנה. יש שזועקים שישראל ויהודי התפוצות מתרחקים אלה מאלה, אחרים טוענים לקרבה והבנה הדדית, וכולם מלבים את השיח ונמנעים מלדבר על העיקר: הסכנה שרובצת לפתחו של העם היהודי בארצות הברית היא עצם המשך קיומה של הקהילה היהודית באמריקה.

אם נקבל את הנחת היסוד של ביינארט, הרי שחזרתה של ישראל לגבולות 67' או אפילו לימים של הסכמי אוסלו עשויה להשיב חדוות נעורים לקשרים בין ישראל ויהודי התפוצות. ואמנם, אם ישראל תחזיר את כל הגדה המערבית ותחלק את ירושלים לפי קווי 67', קבוצה חשובה של 10,000 עד 20,000 יהודים אמריקאים ליברלים אכן תנשום לרווחה. אבל מעט מאוד ישתנה בקרב המוני עמך ישראל באמריקה, ובמיוחד בקרב הגברים והנשים שמתחת לגיל ארבעים

לאחרונה פרסם פיטר במגזין "ניו יורק רוויו אוף בוקס" מאמר שכותרתו "כשלון הממסד היהודי האמריקאי". ביינארט, העורך לשעבר של המגזין "ניו רפבליק" ואחד הפרשנים המובילים בוושינגטון בענייני יחסי חוץ, טוען כי ישראל אינה מעוררת השראה בקרב הדור היהודי הצעיר בתפוצות בגלל התנהגותה הלא נאורה בשטחים, וכי הממסד היהודי-אמריקאי מאבד את הרלוונטיות שלו בעיני הצעירים משום שהוא מעלים עין מהמעידה המוסרית של ישראל. תגובת הממסד המותקף למאמרו של ביינארט לא איחרה לבוא, אבל העידה על התכחשות למצב העניינים. הארגונים היהודיים לא הפנימו את הנתונים המעיקים, המצביעים על משבר רוחני-חברתי. תחת זאת הם טוענים שהדור הצעיר אמנם לא רואה בישראל מקור השראה, אך ככלל הוא קשור למדינה ומקבל את תוכניתה הפוליטית כצודקת והכרחית.

אבל ניתוח מעמיק של המציאות מעלה ממצאים קשים יותר. האמת היא שהיהודים הצעירים בארצות הברית קשורים לישראל וליהדות באותה מידה ובאותה חיוניות. בשני המקרים הקשר דק והוא הולך ונחלש. היחסים בין יהודי ארצות הברית לישראל משולים לקשרי משפחה רופפים. טוב לבלות עם הבן דוד כאשר הוא איש נעים ולא מבקש טובות, אבל הקשר איתו אינו כרוך בהתחייבות ובתחושה של קשר דם אמיץ. הזרות שמרגישים הצעירים כלפי ישראל אינה קשורה במדינת ישראל כשלעצמה – הצעירים מנוכרים לישראל משום שהם רחוקים מהיהדות כדת וכתרבות. בניגוד לדור ההורים, הדור הצעיר אינו רואה בהזדהות עם מדינת ישראל חלק בלתי נפרד של זהותו כיהודי.

אם נקבל את הנחת היסוד של ביינארט, הרי שחזרתה של ישראל לגבולות 67' או אפילו לימים של הסכמי אוסלו עשויה להשיב חדוות נעורים לקשרים בין ישראל ויהודי התפוצות. ואמנם, אם ישראל תחזיר את כל הגדה המערבית ותחלק את ירושלים לפי קווי 67', קבוצה חשובה של 10,000 עד 20,000 יהודים אמריקאים ליברלים אכן תנשום לרווחה. אבל מעט מאוד ישתנה בקרב המוני עמך ישראל באמריקה, ובמיוחד בקרב הגברים והנשים שמתחת לגיל ארבעים. היהודים הצעירים ימשיכו להתחתן עם לא-יהודים ולגדל ילדים שפחות ופחות מזוהים כיהודים, וההווי העשיר של יהדות אמריקה ימשיך להידלל. תהליך ההתבוללות התחיל בארצות הברית ללא כל קשר עם גבולות 67' והוא לא ייפסק גם אם ישראל כולה תזכה בפרס נובל לשלום. זה לא שהפוליטיקה הישראלית אינה רלוונטית לדיון ביהדותם של יהודי אמריקה. ההפך הוא הנכון. הקונפליקט האינסופי בין ישראל והעולם הערבי והפלסטינים, המשבר הנצחי בעניין הגיור, השאלה מיהו יהודי ויתר החדשות העכורות מציון אכן לא עוזרות בטיפוח ושימור הזהות היהודית בתפוצות; עם זאת, השיח על מדיניות ישראל משמש להסחת הדעת, ואפילו כטכניקה של היסט והימנעות מעיסוק בבעיית היסוד. ובכן, אדגיש זאת שנית: הניכור כלפי ישראל הוא פן נוסף של דור שקילף מעצמו את הזהות היהודית שלו.

בישראל, הן האינטלקטואלים והן הממסד הגיבו למאמרו של ביינארט בריחוק ובמשיכת כתפיים. אנו מתעלמים משיח השווא, אך אדישים גם לגרעין האמת שבו. דומה שקץ התפוצות הוא לא מענייננו; מאחר שאנחנו בוחרים לטמון ראשנו בחול, אין באפשרותנו לגבש תוכנית אסטרטגית להתמודדות עם המשבר הנוכחי בחיים היהודיים מחוץ לישראל; ההכחשה גורמת לשיתוק כללי.

מרכיבי המשבר

מה הם המרכיבים של המשבר? שיעור נישואי התערובת בקרב יהודי אמריקה עולה על 50 אחוזים, ובאזור סן פרנסיסקו (פני העתיד של יבשת אמריקה) הוא הגיע ל-75 אחוזים בקירוב. אם לא די בכך, היהודים הם הקבוצה האתנית הכי פחות פורה בארצות הברית בגלל נישואים מאוחרים ושיעור ילודה נמוך. גם אם נגדיר יהודים בדרך הרחבה ביותר, אין ספק שיהודי ארצות הברית מתמעטים, וכי שיעורם בכלל האוכלוסייה האמריקאית הולך ופוחת.

ב-1990 ערכו הפדרציות היהודיות המאוחדות מפקד אוכלוסין וגילו שממדי הצטמקות הקהילה היהודית מזעזעים. כתוצאה מכך נרתמו הארגונים היהודיים למאמץ משולב בשם "המשכיות היהדות" ((Jewish continuity. כאשר מפקד האוכלוסין של 2001 מצא שהירידה החדה באוכלוסייה היהודית לא נבלמה כלל, תקף הממסד היהודי את המתודולוגיה של המפקד, ובקרב אנשי הארגונים היהודיים גמלה ההחלטה שלא לספור שוב את יהודי אמריקה.

פחות משליש מהנוער האמריקאי היהודי מקבל חינוך יהודי. איש אינו יודע כמה אמריקאים יהודים מסוגלים לקרוא עברית, אבל אין ספק ששיעורם נמוך, והוא הולך וקטן. החינוך היהודי יקר מאוד, ורק יהודים עשירים ומחויבים מוכנים ויכולים לשאת בנטל. כתוצאה מכך הידע ביהדות נעשה רדוד, ומקשה על הצעירים לנהל דיון משמעותי על יהדות או אפילו על ישראל.

שיעור נישואי התערובת בקרב יהודי אמריקה עולה על 50 אחוזים, ובאזור סן פרנסיסקו (פני העתיד של יבשת אמריקה) הוא הגיע ל-75 אחוזים בקירוב. אם לא די בכך, היהודים הם הקבוצה האתנית הכי פחות פורה בארצות הברית בגלל נישואים מאוחרים ושיעור ילודה נמוך. גם אם נגדיר יהודים בדרך הרחבה ביותר, אין ספק שיהודי ארצות הברית מתמעטים, וכי שיעורם בכלל האוכלוסייה האמריקאית הולך ופוחת

פועל יוצא מכך הוא שהיצירתיות היהודית נתונה בירידה. דומה כי עידן יצירות הפאר של יהדות אמריקה מצוי מאחורינו וכי הכתיבה המבריקה של הסופרים היהודים שעמדו בתווך בין דור המהגרים לבין הדור שנולד בארצות הברית – סופרים כמו סול בלו ופיליפ רות – היא נחלת העבר. ניתן אמנם לטעון שהירידה הזאת משקפת את התדלדלות הרוח האמריקאית כולה, אבל גם אם נכון הדבר, הירידה התרבותית הכללית משפיעה על היהודים באופן חמור ביותר.

משבר המנהיגות ופרויקט "תגלית"

מרכיב אחר של המשבר הוא משבר המנהיגות: יהדות ארצות הברית היא קהילה וולונטרית. בחירת מנהיגות וקביעת מטרות בקהילה וולונטרית הן בגדר אתגר מבני. אין דרישות פורמליות להשתתפות בחיים יהודיים, אין גיוס חובה ואין מס יהודי. אי לכך, לא קיים גוף מייצג הממונה על רווחת הקהילה כולה ועל המשך הצלחתה. מצד שני, בקרב יהודי ארצות הברית קיימת מסורת מבוססת של ארגונים, פדרציות, בתי כנסת ומרכזים קהילתיים שבראשם עומדת מנהיגות מסורה ואנשי מקצוע מוכשרים. מדוע אף אחד מהגופים הללו אינו מצליח לגבש תוכנית אסטרטגית להבטחת המשך שגשוגם של החיים היהודיים באמריקה הצפונית?

התשובה היא שכל הארגונים הפועלים היום בקרב יהדות אמריקה פועלים על פי ההיגיון הפנימי של הארגונים עצמם, ולא על פי ההיגיון של צורכי העם היהודי. כל ארגון קיים לעצמו, דואג לעצמו ופועל לשרת את חבריו ולשמר את הליבה שלו. הארגונים שואפים לצמוח ולגייס חברים חדשים, אבל אינם מצליחים לקשור אליהם את היהודים שאינם קשורים כמעט ליהדות.

יהדות ארצות הברית לא הצליחה לגבש מנגנון המושיט יד לרוב היהודי הדומם המנותק מעמו. על רקע מציאות זו ניתן להסביר מדוע פרויקט "תגלית" – התוכנית האסטרטגית היחידה שפונה ליהודים צעירים המנותקים מהקהילה ומשרתת אותם – נהגה והוקם בידי פילנתרופים עצמאיים ולא בידי הסוכנות היהודית או ארגון יהודי ותיק אחר. הבנת האינטרסים של הארגונים היהודיים מספקת גם הסבר לשערורייה הנוכחית של משבר התקציב של "תגלית". יותר ממחצית היהודים הצעירים שביקשו להשתתף ב"תגלית" השנה נדחו, וידוע ש-80 אחוזים מהם לא יגישו מועמדות שוב.

מדוע המנהיגות היהודית האמריקאית מוכנה לקבל כשל אסטרטגי גדול כל כך ומדוע אין הנושא מסוקר כיאות בתקשורת היהודית? כך פועל העיוורון: "תגלית" מייצגת את הפוטנציאל של יהדות ארצות הברית, אך הפרויקט אינו שייך למסגרות הארגוניות והקהילתיות הקיימות. לכן אין למועמדי פרויקט "תגלית" שום ייצוג בוועדת ההקצבות של בית הכנסת או בהנהלת הפדרציה. כך קורה שהעם היהודי דוחה מעל פניו את הנוער היהודי המנותק המתדפק על דלתו פשוט משום שהמסגרות היהודיות מעדיפות את משלמי דמי החבר. צעיר יהודי, שמעולם לא חווה חוויה יהודית מכוננת, מתחבר דרך האינטרנט מחדרו במעון האוניברסיטה בשתיים לפנות בוקר לאתר "תגלית". הוא שמע כי העם היהודי מציע לו ביקור במולדתו רק בשל היותו יהודי, הוא מסתקרן, ואז הוא נדחה. הסטודנטים האלה הם הבן והבת שאינם יודעים לשאול מהגדת הפסח, אך בגלל עיוורוננו איננו פותחים להם פתח.

ציון הלא תשאלי?

נשאל – והרי יש ממשלה בירושלים. מדוע אין ממשלת ישראל מפתחת תוכנית אסטרטגית להתמודדות עם הצרכים החיוניים של עמה?

בדומה למנהיגים של יהודי אמריקה, גם מנהיגי ישראל מונעים על ידי ההיגיון הארגוני. הם שואפים (בצדק-מה) לשרת את ציבור הבוחרים שלהם, אזרחי ישראל היהודים והלא-יהודים, וצורכי העם היהודי אינם מיוצגים על ידי ציבור בוחרים תקיף היודע להיאבק על זכויותיו.

אך התשובה הזאת חלקית בלבד. בעבר ידעה ישראל לפעול בשם העם היהודי ולא רק לשם האינטרס הפנימי הצר שלה. מדינת ישראל בראשיתה ראתה את עקרון "כל ישראל ערבים זה לזה" כייעוד, ובשם ייעוד זה נחטף אייכמן והובא למשפט ונערך המאבק לשחרור יהודי ברית המועצות.

כך פועל העיוורון: "תגלית" מייצגת את הפוטנציאל של יהדות ארצות הברית, אך הפרויקט אינו שייך למסגרות הארגוניות והקהילתיות הקיימות. לכן אין למועמדי פרויקט "תגלית" שום ייצוג בוועדת ההקצבות של בית הכנסת או בהנהלת הפדרציה. כך קורה שהעם היהודי דוחה מעל פניו את הנוער היהודי המנותק המתדפק על דלתו פשוט משום שהמסגרות היהודיות מעדיפות את משלמי דמי החבר

בעשורים הראשונים לקיומה היתה מדינת ישראל תלויה בכספם של יהודי ארצות הברית, ואילו יהודי אמריקה ראו את עצמם תלויים במידה רבה במדינת ישראל כישות שמגשימה את ריבונות העם היהודי. מאז התבגרה מדינת ישראל, ויחסיה עם יהודי ארצות הברית הבשילו והשתנו מיחסי תלות ליחסי שותפות. ובכן, מה עתה? מה מקומה של מדינת ישראל ביחסיה עם יהדות ארצות הברית כיום, ומה הן מטרות הציונות בימינו? המדינה היהודית נעשתה למרכז היהודי הגדול ביותר, והיחיד אשר מסוגל לחדש את עצמו. בנסיבות הללו, האם נכון להישאר דבקים בצורה עיוורת באינדוקטרינציה ובסיסמאות אשר היו נחוצות בעבר לגיוס מיטב העם היהודי להקמת המדינה? מה היתה עמדת מייסדי הציונות אילו צפו היום במשבר התפוצות? האם היו מתעקשים על עלייה לארץ של כל היהודים, או שמא היו מצווים על התגייסות המדינה ורתימת משאביה לשימור החיים היהודיים באמריקה הצפונית?

השלכות על ישראל וההתרבות היהודית

לדעיכה המתמשכת של הקהילה היהודית האמריקאית יהיו השלכות עמוקות במהלך שלושת או ארבעת העשורים הבאים. העולם יעשה למקום בודד יותר עבור ישראל. התרבות היהודית תיעשה קרתנית ותמלא חלק קטן יותר בשיח המערבי.

גם אם הדיפלומטיה הישראלית רוצה להאמין אחרת, החברים ובעלי בריתנו החשובים ביותר הם בני העם היהודי בתבל. הקהילה האוונגליסטית, ידידי ישראל בקרב הדמוקרטים והרפובליקאים, הציבור האמריקאי אשר אוהד אותנו באופן עקבי – כל גורמי הכוח הללו אוהדים את ישראל באמת ותמים ותומכים בה, אבל לא באותה המסירות ותחושת מחויבות של המשפחה היהודית. בלי קהילה יהודית אמריקאית תוססת נמצא את עצמנו בעולם בודד וקר יותר.

הירידה של יהדות אמריקה תשפיע על עוד תחומים מלבד זה הפוליטי. הירידה של האמנות היהודית תוביל להתרוששות התרבות היהודית ולצמצום תרומתה של היהדות לתרבות הכללית העולמית.

התמודדות עם אתגרי העם היהודי

הידרדרות קטסטרופלית בחיי יהדות התפוצות אינה מחויבת המציאות. כדי למנוע אותה אני מציע למצוא מימון – בין אם באמצעות לחץ על הארגונים היהודיים בארצות הברית ובין אם באמצעות לחץ על ממשלת ישראל – לפרויקט "תגלית". אחרי הכל, הפרויקט הזה התגלה כדרך טובה ביותר להגיע ללבבות של אלפי בני נוער יהודים.

יש צורך להנחיל את השפה העברית לבני עם היהודי כדי שתהיה להם גישה לטקסטים המכוננים וכדי שתתאפשר להם היכרות אינטימית איתנו ועם התרבות הישראלית העכשווית. כדי להעלות את רמת האוריינות היהודית של יהודי ארצות הברית נדרשת תוכנית נועזת שמטרתה הראשונה לקצץ בחצי לפחות את מחיר החינוך היהודי. בטווח הארוך יותר יש לספק חינוך יהודי חינם לכל ילד ונער יהודי לפי המודל של בתי הספר הקתוליים בארצות הברית. לקולקטיב היהודי יש די משאבים לעשות זאת, אם כי מימוש של תוכנית כזאת דורש מהלכים נועזים דוגמת מעבר ממודל של בית ספר יהודי פרטי אליטיסטי למודל של חינוך ציבורי יהודי וגיוס כללי לצורך הקמת "קרן חינוך העם היהודי" הנדרשת.

חיל שלום יהודי

"תיקון עולם" נעשה כבר לקלישאה המתארת יהדות רדודה שאינה מודעת לרוחב היריעה של המקורות ולמערכת הערכים הצפונה בה. לעתים הוא נשמע כמו המכנה המשותף הנמוך ביותר של היהדות עם הפרוטסטנטיות הליברלית. מטבע הלשון מבטא יומרה גדולה לתיקון תבל, אך ללא ההישגים של מסורת הסיוע ההומניטרי הנוצרי.

נוותר על הביקורת. המושג הלוריאני מהדהד בקרב צעירים יהודים וישראלים, ועלינו לנצל את הבסיס הזה ולבנות עליו. אבל אם התרבות היהודית אמורה לעסוק בתיקון עולם, מדוע אנו לא מבצעים זאת? מדוע ישראל של היום פעילה פחות בסיוע לעולם השלישי מאשר בימיה של שרת החוץ גולדה מאיר, כאשר כלכלת המדינה היתה שברירית הרבה יותר ממה שהיא היום? מדוע לא קיים ארגון חיל השלום של העם היהודי?

הקמתו של חיל שלום יהודי, שבו ישראלים ויהודים צעירים מהתפוצות יפעלו יחד בפרויקטים הומניטריים בעולם השלישי, תעצים את תחושת השליחות שביהדות ותיתן ביטוי לאידיאליזם שבציונות. זהו המבנה החסר בחיים היהודיים, אשר יגביר את המורל הפנימי ויסייע לנו להיות אור לעצמנו. הקמת הארגון תאפשר לישראל ליצור ערכים סביב סוגיות שבקונצנזוס, ותיצור מסגרת שתמשוך לשורותיה את מיטב הדור הצעיר היהודי והישראלי.

דרך ארץ קדמה לתורה

במוקדם או במאוחר נצטרך להתמודד עם הסוגיות סביב שאלת מיהו יהודי. הטיפול בהן דורש מנהיגות מוסרית, סטנדרטים שקופים, ותקשורת ברורה בין ישראל לבין מנהיגות שלושת הזרמים המרכזיים ביהדות. גם אם לא נמצא פתרון כולל, הנושא חייב להיות מטופל בידי גורם מקצועי ממלכתי המנותק מהפוליטיקה הסוערת של ישראל.

אם התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית רוצות להשפיע ולהיות גורמים רלוונטיים בישראל, עליהן להשקיע את המשאבים הנחוצים ולפעול בדומה לתנועת חב"ד המצליחה להפיץ את סגנון היהדות שלה בכל פינה שיש בה יהודים. ישראל מצדה חייבת למצוא את הדרך להקטין את הפגיעה בשתי התנועות וברבניהן – עיקר המנהיגות היהודית באמריקה – אשר אינם מוכרים בארץ בשום דרך פורמלית. התנהגותנו ברמה הממלכתית לוקה בחוצפה, וחסרה בה דרך ארץ שקדמה לתורה.

אלה כמה מהאפשרויות לתת מענה לאתגרים הניצבים בפני העם היהודי. חלילה אם לא נצא לדרך.

המאמר פורסם בגיליון מספר 59 של "ארץ אחרת": שתי מדינות לשני עמים? יהודי אמריקה ואנחנו. להזמנת הגיליון לחצו כאן