ארץ אחרת

דיון סוער בכנסת

"אני רוצה להצביע על הוויכוח שמתנהל בימים אלה על ערוץ הכנסת, כמשל לסוגיית הבעלות הצולבת", אמרה עורכת-הדין דוידה לחמן-מסר (51), המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, בסיום הרצאתה בכנס שהתקיים ב-4 במאי בנושא הבעלויות הצולבות בתקשורת, "כי הרבה מכם לא יודעים מה זה בעצם ערוץ הכנסת". כל מי שקרא עיתון יום קודם לכן יכול היה לקלוט את נימת ההתגרות המכוונת בדבריה של לחמן-מסר. ביום שלפני הכנס שארגנו החטיבה לזכויות-האדם והחטיבה למשפט, לתקשורת ולטכנולוגיה במכללת רמת-גן, בשמונה בבוקר, החלו שידוריו של ערוץ הכנסת החדש. 15 מיליון ש"ח בשנה הקציבה הכנסת לערוץ, ובהפעלתו זכתה חברת החדשות של ערוץ-2.

נימוקיה של לחמן-מסר נגד הפעלתו של ערוץ הכנסת באמצעות חברת החדשות של ערוץ-2 נוגעים בלב-לבו של הוויכוח בינה ובין נציגיהם של גופים אחרים בשוק התקשורת. למעשה, אין אדם שמזוהה יותר ממנה עם סוגיית הבעלויות הצולבות, משלב חקיקתו של חוק התקשורת (בזק ושידורים) ב-1982 ובמהלך התפתחות הטלוויזיה המסחרית בישראל (הכבלים, שידורי ערוץ-2 והלוויין).

לחמן-מסר מכירה היטב את נימוקי מתנגדיה, ומתייחסת אליהם בדבריה כדי לסתור אותם אחד-אחד. נימוקיה פשוטים: חברת החדשות של ערוץ-2, שאמורה להיות כלי חשוב בביקורתו ביחס לשלטון, מקבלת הקצבה מאותו שלטון כדי לשדר את ערוץ הכנסת. חברת החדשות היא רק אחד מאמצעי התקשורת הרבים, המרוכזים בידיהם של בעלי הון אחדים. ארנון מוזס, הבולט שבהם, הוא בעל שליטה בעיתון יומי (35% ב"ידיעות אחרונות") – מונופול התופס יותר ממחצית השוק של העיתונות היומית, ונוסף על כך, הבעלים של חברת ידיעות-תקשורת, הכוללת מקומונים בכל הארץ ואת המגזינים "לאישה", "מנטה", "בלייזר", "עולם האישה", "פנאי פלוס", "ראש אחד"; בבעלותו גם אתר החדשות באינטרנט, Y-net; הוא מחזיק ב-40% מחברת הכבלים ערוצי-זהב (אחרי האיחוד של חברות הכבלים – בכ-10%–15% מ'הוט', מה שעושה אותו לגורם דומיננטי בחברה) וב-24% מזכיינית ערוץ-2, 'רשת'.

בבעלותו של אליעזר פישמן, שחקן מרכזי נוסף, העיתון הכלכלי "גלובס", והוא שותף בהחזקותיו של מוזס ב'רשת' ובערוצי-זהב, בזכות השותפות שלו בשליטה על "ידיעות אחרונות" (24%). גם מקומה של משפחת נמרודי לא נפקד מהנוף, ובבעלותה העיתון "מעריב", רשת מקומונים "זמן" הכוללת את "את", "מעריב לנוער" ו"מעריב לילדים", 24% ממניות 'טלעד' ו- 11.5% מחברת מת"ב בכבלים (ובקרוב מאוד אתר חדשות באינטרנט, NRG).

לכל זכיינית של ערוץ-2 ('רשת', 'טלעד' ו'קשת') שני נציגים בדירקטוריון (מועצת המנהלים) של חברת החדשות, וגם לרשות-השנייה, המפקחת על השידורים, שני נציגים בו. כך נוצר מצב שבו לחלק מבעלי השליטה בערוץ-2, שבבעלותם גם אמצעי תקשורת נוספים, יש קשר עקיף לערוץ המשרת פוליטיקאים.

ואולם, למשל של ערוץ הכנסת יש נמשל נוסף, והוא עייפות החומר של לחמן-מסר, דידי בפי כל מכריה. "אני קוראת לעצמי ה'דינוזאור' של התקשורת", היא מבטאת את התחושה שלה אחרי 22 שנות עבודה בתחום החקיקה התקשורתית, מהן תשע שנים כמשנה ליועץ המשפטי. "ראיתי כבר את הכול. המקרה של ערוץ הכנסת הוא הדוגמה הטובה ביותר למה שאני מרגישה. לפעמים אין כוח להילחם כל הזמן. עור עבה לא קיבלתי במהלך עבודתי ועדיין אכפת לי להילחם על הדברים הגדולים, אבל לעתים, כשקורה משהו בצד, אז טוב, עוד פעם להתחיל את כל הסיפור הזה, די, שתיסע לה השיירה".

והשיירה נסעה. בדיונים בוועדת הכנסת, שנמשכו שלוש שנים, טרחה לחמן-מסר להופיע מדי פעם, אבל את רוב העבודה השאירה לעוזרותיה. "זה לא היה עוזר", היא טוענת עכשיו, "ישב שם הטריאוּמווירַט: חבר הכנסת רוני בר-און – היושב-ראש, שר התקשורת לשעבר, חבר הכנסת רובי ריבלין, וחבר הכנסת אברהם בורג, ובכל פעם שהיינו מעלים טענה, דחו אותה".

משרדה של לחמן-מסר, בקומה השלישית של בניין משרד המשפטים ברח' צלאח א-דין בירושלים, מסביר לך עייפות החומר מהי. דומה שאפילו המעלית הישנה בבניין אינה עולה מכוחה-שלה, אלא מכוחה של איזו אינרציה סמויה או מכוח ההרגל. כבעלת תואר שני במשפט כלכלי, אחראית לחמן-מסר על החקיקה ועל פרשנות החוק בתחום הכלכלי-פיסקלי (כספי). לפיכך, הסדרת החקיקה בתחום התקשורת אינה עיסוקה המרכזי. בשבוע שבו נערך הראיון העסיקו את לחמן-מסר שאלות הקשורות להנפקת בזק, רפורמה בשוק ההון וסוגיות מתחום התעופה (בג"ץ לופטהאנזה). יש לה יכולת שכנוע מרשימה: שילוב של נחרצות, היפראקטיביות, דוגריות וחדות המחשבה, בתוספת הרמת קול דרמטית כאשר היא רוצה להדגיש את עמדתה.

"הכנסת החליטה על תקופת ניסיון של שלושים חודשים, ללא מכרז", היא מוסיפה על טיעוניה הקודמים נגד ערוץ הכנסת. "אני רוצה לציין, שזו אחת מתקופות הניסיון הארוכות ביותר שראיתי בחיים שלי. הכנסת פעלה בתהליך שחסר היה בו מכרז, והיתה מוכרחה להתקשר מהר עם גוף מסוים. זה פשוט עצוב, שדווקא כאשר מדובר בשידורים מטעם הכנסת, יש קיצורי דרך כאלה שאילו התבצעו בכל מקום אחר הם היו מעוררים שאלות".

עיתונאות צולבת, דירקטורה צולבת ומימון צולב

לחמן-מסר אינה הגוף הרגולטורי (המסדיר) היחיד בשוק התקשורת כיום. נוסף אליה פועלים הממונה על ההגבלים העסקיים, המועצה לשידורי כבלים ולוויין, הרשות-השנייה לטלוויזיה ולרדיו, משרד התקשורת ומשרד האוצר. ובכל זאת, כפי שמגדיר זאת הממונה על ההגבלים העסקיים, עורך-הדין דרור שטרום, "היא היתה לנושאת הדגל של הבעלויות הצולבות, על אף שהמתודולוגיה של משרד המשפטים בנושא היתה קיימת לפניה". בעיני שטרום, האחראי על הגוף רב-ההשפעה ביותר בשוק התקשורת, הסוגיה של הבעלויות הצולבות היא פחות קריטית. "הסוגיה הזאת", הוא מסביר, "זו בעיה מנופחת. ולמה? כי זה סקסי לדבר על פישמן ומוזס. אני נגד בעלויות צולבות, כאשר זה באמת הקושי המרכזי באותו ענף. אם יש קרטל או פיקוח מחירים של המדינה, אז מה המשמעות של בעלויות צולבות?". לפני שאתה, הקורא, מכריע בין לחמן-מסר לבין שטרום, כדאי שנפרושׂ את הסוגיה במלוא רוחבה. שוק התקשורת הישראלי התמסחר כמעט בלי שנרגיש: ב-1986 נחקק חוק הכבלים, כתיקון לחוק התקשורת, ב-1990 הֵחל השידור המסחרי בכבלים שהתבסס על דמי מנוי, ב-1990 נחקק חוק הרשות-השנייה וב-1993 החל ערוץ-2 בשידוריו.

"בעבר היתה גישה ישירה בין הפוליטיקאים לציבור, דרך הכיכרות", מסבירה את משמעות התהליך לחמן-מסר. "התקשורת תפסה את מקום הכיכרות והפכה לבמה שיש בכוחה להכריע אם הפוליטיקאי יקום וייפול, והיא גם התנאי לקיומה של גישה דמוקרטית של חילופי דעות והאמצעי הכמעט יחיד למימושו של חופש הביטוי.

"הריכוזיות הראשונה של כלי התקשורת היתה בידי הממשלה, ששלטה ברדיו ובטלוויזיה דרך רשות-השידור. לכן חלק מהרעיון לפתוח את כלי התקשורת לתחרות מסחרית תכליתו היתה בראש ובראשונה לבזר את כוחה של הממשלה על-ידי הוספת גורמים עסקיים, דבר שייצור תחרות, מגוון דעות ומגוון במות. אולם אם אדם אחד או קבוצת ריכוז מחזיקה בבמות הללו, הן כשלעצמן נעשות כוח פוליטי, חברתי וכלכלי שקשה לעמוד בפניו, בין כפוטנציאל ובין הלכה למעשה".

"מהי בעצם אותה בעלות צולבת?", הציג את השאלה עורך-הדין אלעד מן, ממארגניו של הכנס שהתקיים במכללת רמת-גן ומנהל המחלקה הכלכלית-מסחרית במשרד עורכי-הדין דולב, אולמרט ושו"ת. מהרצאתו וממאמר שכתב לעיתון "גלובס" ניתן ללמוד עד כמה סבוכה ההגדרה. ראשית, מחמת הקושי למפות את השוק, כלומר, האם מדובר רק בעיתונות הכתובה, או בשידורי הטלוויזיה, או בשוק התוכן באינטרנט, או ברדיו האזורי, או בשוק הסלולרי, כמו החברה החדשה לשירותי תוכן לחדשות בסלקום, או בספקי טֶלֶפוֹניָה פנים וחוץ ארצית, שילוט חוצות ועוד.

הבעיה השנייה היא הקושי להוכיח את השפעתה של הבעלות הצולבת על השוק. איך תוכיח שכתבה מסוימת נגנזה משום שהיא מבקרת את אחד מבעלי העיתון, או את התחומים העסקיים האחרים שלו, או את הפוליטיקאים שהוא חפץ ביקרם? מונח שטבע המשפטן משה נגבי, "צנזורה עצמית", יכול להבהיר את העניין. ככל שמספר מקומות העבודה לעיתונאים הוא מועט יותר, ואם הם מרוכזים בידיים מעטות, סכסוך עם אחד העורכים יוביל למצב שבו העיתונאי ייוותר ללא תעסוקה, או לא יקודם. די שמחשבה כזאת תחלוף בראשו של עיתונאי, והוא יוותר מראש על עימות אפשרי.

אפשר להביא דוגמאות עכשוויות להשפעה הנודעת לאינטרסים הצולבים על העיתונאים. "מדוע לא כיסו הכתבים הפרלמנטריים את הוויכוח הארוך, שהתנהל בוועדת הכנסת בנושא ערוץ הכנסת?", שואלת לחמן-מסר. והשאלה שלה רלבנטית מאוד, מאחר שבאמת לא היה צל-צלו של פרסום בנושא. הסבר לכך יכול להיות נעוץ בעובדה שחלק מן הכתבים הפרלמנטריים, אשר יכלו לתת ביטוי למחלוקת, משדרים היום בערוץ הכנסת.

תופעה נוספת, שלא נרחיב עליה כאן את הדיבור, היא התופעה של דירקטורה צולבת. הכוונה היא לכהונה בו-זמנית של דירקטורים או נושאי משׂרה בכמה מועצות מנהלים והנהלות של גופים כלכליים או תקשורתיים, שאמורה להיות ביניהם תחרות. המימון הצולב, תופעה שעלתה לכותרות לאחרונה, הוא מטריד במיוחד. חלק מהבנקים מחזיקים במניות של ערוצי תקשורת, כמו פועלים-השקעות, שבידיו 27% ממניות הזכיינית 'רשת', או בנק לאומי, הנחשב לאחד הנושים הגדולים של ערוץ-10 ובעל החזקות של 20% בזכיינית ערוץ-2, 'קשת'. האין זה מונע ביקורת כלפי הבנקים, שעה שיש צורך בכך? דוגמאות נוספות ומטרידות הן ההלוואה בסך עשרה מיליון דולר שנתן ארנון מוזס לעמוס שוקן, וששוקן החזיר בינתיים רק את חלקה; או הפרסום של חנה קים ב"הארץ" (2.4.04), שלפיו אליעזר פישמן נתן לחוות השקמים שבבעלות בניו של אריאל שרון ארבע הלוואות, ששתיים מתוכן עדיין לא הוחזרו.

הרגולציה הלא-מתערבת

כבר ראינו עד כמה חמורה עלולה להיות בעיית הבעלויות הצולבות. אם כן, כיצד מרשה לעצמו הממונה על ההגבלים העסקיים לחשוב אחרת? על אף הניסיון להציג את העימות כמתנהל על פסים אישיים, מקורו במחלוקת בין תפישות עולם.

תפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים התבצר והתחזק במהלך כהונתם של שלושת הממונים האחרונים. את היוקרה הראשונית העניק לתפקיד עורך-הדין ד"ר יורם טורבוביץ', שהתמנה לכהונתו ב-1992 ולאחר שנתיים הצליח לשחרר את הרשות להגבלים עסקיים מסינופה למשרד התעשייה והמסחר ולהפוך אותה לרשות עצמאית בתוך הממשלה. למחליפו ב-1997, עורך-הדין ד"ר דוד תדמור, העביר טורבוביץ' סמכויות שעדיין היה צורך להילחם על אכיפתן. ב-2001, כשעורך-הדין דרור שטרום נכנס לתפקידו, נוצר הרושם שתהליך ביצור המשׂרה נשלם, ודיני ההגבלים העסקיים, היו ל"ה'מַגנָה כַּרטָה' של זכויות הצרכן והתחרות החופשית", כמו שאפיין אותם בשנת 1995 שופט בית-המשפט העליון אהרון ברק.

מעצם הנטייה של גופים גדולים להפוך לבעלי שליטה (בעלי מונופולים) בשוק מסוים ומנטייתם של גופים כלכליים לשתף פעולה ביניהם להגדלת הרווחים, אילו היו מניחים לכוחות השוק לפעול בצורה חופשית לחלוטין, לא היתה מתפתחת בהכרח 'כלכלה חופשית'. כדי שהשוק החופשי יישאר תחרותי, הרשות להגבלים עסקיים, רשאית להתערב בהגבלים שמאמצים לעצמם הכוחות העסקיים בשוק.

ההגבלים העסקיים שהממונה אחראי עליהם כוללים תהליכים של מיזוג חברות, שליטה (החזקה ביותר ממחצית המניות בגופים כלכליים), הסדרים כובלים שבהם אחד הצדדים לפחות מגביל את עצמו באופן, העלול למנוע או לצמצם את התחרות בינו לבין הצדדים האחרים להסדר. הסדר כובל עלול להביא להיווצרותו של קרטל, שפגיעתו בצרכן מוכחת (כמו הקרטל של חברות הגז, אשר תיאמו ביניהן מחירים ואזורי חלוקה). כמו כן, עוסק הממונה בטיפול במונופולים, שהם ריכוז של יותר ממחצית מנתח השוק בידי חברה מסוימת, דבר העלול להביא לניצול לרעה של מעמדה כדי להשפיע על השוק ועל התחרות.

כך, לאורך השנים כללה התערבותו של הממונה על ההגבלים העסקיים פיקוח ומניעה של הגבלים באמצעות פסיקותיו של בית-הדין להגבלים עסקיים, ואף על-ידי העמדה לדין פלילי באמצעות בתי-המשפט. בשוק התקשורת מעורב הממונה בפעולות רבות, בין היתר, בהכרזה על "ידיעות אחרונות" כעל מונופול בתחום העיתונות היומית, במניעה מאליעזר פישמן להחזיק ביותר מ-25% מהמניות של "ידיעות אחרונות", באישור בתנאים מגבילים של הסדר כובל בכבלים (איי. סי. פי), במתן אישור לחברות הכבלים להתמזג, במניעה מזכייניות ערוץ-2, 'רשת' ו'טלעד', להתמזג לפני פרסום המכרז בספטמבר הקרוב (כדי להעניק לערוץ-10 תקופה של חסד, שתאפשר לו לעמוד בתחרות עם ערוץ-2), ועוד.

מטרת התערבויותיו של הממונה על ההגבלים העסקיים היא להסיר חסמים שמונעים את קיומה של תחרות, ולכן אם קיים חשש סביר שההתערבות תזיק לתחרות, מעדיף הממונה לא להתערב. "הייתי מעורב יותר בשנים הקודמות", הוא מודה, "והיום אני פחות מעורב, כי אז היתה צריכה להיות התערבות כדי להגיע לשוק יותר תחרותי. אני חולק על כל הרשויות האחרות בנוגע לשוק התקשורת: אני סבור שברגע שהתחרות עולה על הפסים, אנחנו צריכים לפרק את כל הרגולציה הזאת, ואני חושב שהזמן לכך הגיע. הבעיה התמידית של רגולטור היא להחליט מתי לוותר על הכוח שלו ולהפסיק לעשות רגולציה בשוק. הדבר סותר את הנטייה הטבעית להצדיק את העבודה שלך. צריך לפעמים לנהוג באומץ לב ולעשות את זה".

אותה עמדה מביע גם פרופ' ירון אזרחי, שהיה עד לא מכבר ראש המחלקה לתקשורת במכון הישראלי לדמוקרטיה. "תחרות בתחום התקשורת יכולה לקדם מטרות של גיוון, רווחה ואיכות", נטען בנייר העמדה שאזרחי שותף בחיבורו. "אשר על כן, אנו רואים כתפקיד מרכזי של רשויות הפיקוח בהבטחת תחרות שתפוקותיה משרתות את האינטרס הציבורי" (פרופ' ירון אזרחי, ד"ר זוהר גושן, חני קומנשטר, "הטלוויזיה הרב-ערוצית בישראל: ההיבט הציבורי", המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאי 2001, עמ' 36).

אז למה להרוס את התחרות, אם היא כל-כך טובה? דומה, שאף כי לחמן-מסר ושטרום מסכימים ביניהם שהתחרות טובה לענף התקשורת, הרי הם חלוקים בכל הנוגע לראיית המציאות בעידן התחרותי. אם בעיני שטרום, האָמון על הכוחות הכלכליים המניעים את השוק, התחרות היא חזות הכול, לא כן הדבר בעיניה של לחמן-מסר. תחרות כן, אבל לא בכל מחיר. התעקשותה בעניין החסמים וההגבלות בשוק, שנעשה יותר תחרותי מרגע לרגע (ערוץ-10 מול ערוץ-2, כבלים מול לוויין) מקורה בידיעה שבארצנו הכלכלה אינה צומחת בדרך שבה היא צומחת בארצות-הברית, למשל. "יש פה התקדמויות טכנולוגיות וכלכליות ואינטרסים כלכליים", היא מציינת, "אבל אין ספק שבארץ אין ארגון צרכנים רב-עוצמה, שמודע להשלכות של שוק התקשורת. בארצות-הברית יש פעילות מאוד ענפה, וכל הוויכוחים על תחום התקשורת, מי שמוביל אותם זה ארגון הצרכנים".

תיקון 24 הנשכח

ההצלחה שנחל פורום היוצרים של סרטי תעודה מעידה עד כמה חשובה הבקיאות בפרטים הרגולטוריים, בין אם מדובר בידיעת חוק התקשורת או חוק הרשות-השנייה לפרטיהם, או בהתמצאות בהסכמים השונים בין הגורמים בתקשורת לבין הגורמים המפקחים. וזה המקום לשאלה המתבקשת: מדוע הנושא של חוקי התקשורת וההסדרה בשוק התקשורת אינו מופיע כלל בחלק החדשותי של העיתונים? לרוב ניתן למצוא עניינים מן הסוג הזה במדורי הכלכלה, המיועדים בדרך-כלל למביני דבר בלבד. ייתכן שהמחזיקים בנתחו הגדול של השוק בוחרים לנהל את ענייניהם רחוק כמה שפחות מביקורת ציבורית. מחסור בידע סָדוּר אף זיכה את הכותב של שורות אלה בלעגה של המרואיינת, כאשר ניסה לדלות ממנה פרטים נוספים. "אתה לא יכול ללמוד את שוק התקשורת בשבועיים!", אמרה, אבל הודתה שגם היא עצמה מתקשה לזכור מה קרה, למשל, בשנת 2001, מרוב פרטים חדשים שגודשים את שולחנה.

אי-בקיאות בפרטים היא גם תוצאה מההתפתחות המואצת של הענף. המחוקקים של חוק התקשורת בשנת 1982 לא העלו על דעתם את ההפתעות שיביאו עימם הופעת הכבלים והלוויין והתפתחותה של הרשות-השנייה (ערוץ-2 וערוץ-10). הצד החיובי בדינמיות הוא משב התחרות המרענן שבשידורי הלוויין מול הכבלים, מגוון רחב יותר של שידורים, חבילות ערוצים (דבר שהכבלים התנגדו לספק אותו קודם לכן) וכן ערוץ-10, שעל אף הישענותו על קבי הסיוע הממשלתי ומתן הקלות בהפקות מקור, מצליח אט-אט לעמוד בתחרות כנגד ערוץ-2.

ואולם, באותה מידה כמעט לא ניתן לבקר את הענף, לעקוב אחריו ולהבין מי נגד מי. זאת, מאחר שלא ניתן להתחקות אחר החקיקה התקשורתית המלאה טלאים, שינויים ותיקונים. לוטים בערפל אף השיקולים לחקיקתה, השאלה כמה זמן תחזיק מעמד ומה יהיה התיקון הבא שישנה אותה לגמרי.

כזהו, למשל, התיקון הנשכח, תיקון מס' 24 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), שהוגש כהצעת חוק בשנת 2001, בעיצומה של מהומה-רבתי. בזכותה של עוגת הקצפת שזרקה בפניו של שר התקשורת דאז, רובי ריבלין, פעילת התקשורת העצמאית 'אינדימדיה', זכו הדיונים בתיקון לייצוג מזערי בטלוויזיה, כמובן ללא הסבר מעמיק. מי בכלל זוכר על מה היה הוויכוח? בזכרונה של לחמן-מסר, למשל, הוא מעלה את אחת ממילות הקסם השמורות אצלה למצבים מביכים מהסוג הזה: "פשרות, פשרות, פשרות, אני לא רואה את זה בתור מלחמה, אני חושבת שבסך-הכול זה חוק טוב".

חברות הכבלים טבלו בטבילת האש הזאת בוועדת הכלכלה של הכנסת, ושרץ בידן. כשהגיעו לשנת 2000, קרוב למועד פקיעת הזיכיון שלהן (בין 2002 ל-2005), נמצא שאינן מקיימות את הסכם איי. סי. פי ואינן עומדות בתנאי המכרז, מפני שמאות יישובים בפריפריה (היישוב שבו גרים הוריי, מנחמיה, היה אחד מהם) עדיין אינם מחוברים לרשת, והן עומדות בסירובן המתמיד לספק לציבור חבילות ערוצים נוספות לבד מהחבילה הסטנדרטית (דבר שמיהרו לשנותו מיד עם כניסת הלוויין לתחרות). תוך שיתוף פעולה בינם ובין שר התקשורת רובי ריבלין והממונה על ההגבלים העסקיים דוד תדמור, ביקשו נציגי חברות הכבלים לקבל רשיון לתקשורת פנים-ארצית נייחת (תפ"א), שיאפשר להם להשתמש בתשתית שהניחו כדי להתחרות בחברת בזק בתחום האינטרנט המהיר.

יש לבחון את המהלך יוצא הדופן ורב-המשמעות הזה: חמש החברות שקיבלו זיכיון לזמן מוגבל, כל אחת מהן לשידורים באזורים מסוימים, התאחדו והיו לשלוש חברות, שדורשות בעלות מלאה על התשתית שלהן. זאת, בניגוד לחוק הכבלים (תיקון מס' 4 לחוק התקשורת, 1986) שקובע כי מדובר בהסדר, שלפיו בתום תקופת הזיכיון תועבר התשתית בתמורה הולמת מבעל הזיכיון הקודם לבעל הזיכיון החדש.

המניע של ריבלין כשר התקשורת, ושל פואד בן-אליעזר קודמו, היה ברור: ליצור תחרות בין הכבלים ובין בזק בתחום האינטרנט המהיר ובתחום של שירותי תקשורת נוספים, שמאפשרת תשתית הכבלים. אבל הלחץ של ריבלין לבצע את המהלך בהקדם האפשרי ללא ביקורת, ללא מכרז וללא תשלום ובחינה של חוק הכבלים, היה תמוה. זאת, לאור הנוכחות התכופה של בעלי העניין בכבלים, כמו ארנון מוזס, סגן יושב-ראש חברת דנקנר-השקעות משה גביש, וסמנכ"ל דיסקונט-השקעות בני איינהורן, בוועדת הכלכלה של הכנסת. בנאומו ב-2001 בוועידת העסקים שנערכה בחסות העיתון "גלובס" התקיף ריבלין את דידי לחמן-מסר כאשר אמר כי מן הראוי ש"הגורמים שהביאו לעיכוב ברשיון התקשורת לחברות הכבלים ייתנו את הדין על הזמן היקר שבוזבז בגללם".

לחמן-מסר עצמה אינה רוצה לדבר על התקופה ההיא, גם מפני שאינה זוכרת וגם מפני שלמעשה, כל הטענות שלה ושל היועץ המשפטי לממשלה נדחו, פרט לאחת: אם רוצים להעניק לכבלים רשיון צריך לשנות את החוק. והחוק שוּנה. כך נולד התיקון ה-24 לחוק התקשורת (שהתקבל בסופו של דבר בחוק כתיקון מספר 25), אשר העניק לחברות הכבלים את מבוקשן: רשיון לשימוש בתשתית וביטול מלא של הזכיונות. ובכל זאת, לחמן-מסר מוכנה לומר שזו היתה מלחמה עקרונית. "הבעיה העיקרית זה הדיון הציבורי לקראת שינוי החוק", היא מוסיפה, "האם הוא מתקיים או לא מתקיים. ותמיד רצוי שהסיבה לשינוי לא תהיה אינטרס כלכלי, מה שלא קורה כל הזמן".

אבל יש גם נקודת אור בודדה באותו תיקון נשכח: באחד הסעיפים ישנה תוספת, שעשויה להיות לה משמעות רבה השנה. לפי סעיף זה, עם קיום המכרז לערוץ-2 (דבר המתוכנן לספטמבר הקרוב), לא יוכל בעל עיתון להחזיק בבעלות בכבלים ובערוץ-2 כאחד. תנאי נוסף שהותנה הוא, שאם יהיו לערוץ-2 שני זכיינים, יוכל בעל עיתון להחזיק רק ב-24% מהבעלות בערוץ, וב-16% בלבד, אם יהיה רק זכיין אחד. אם יחליט בעל עיתון להחזיק במקום זאת בכבלים, יוגבל חלקו בהחזקה עד 33% בלבד והוא לא יהיה בעל שליטה בהם. האם התיקון הבא לחוק התקשורת ממשמש ובא? נחיה ונראה.

עתידה של הרגולציה בתקשורת

מעמדה של לחמן-מסר מאוד מבלבל. בזכות הרקורד הלוחמני שהציגה לאורך השנים, רבים רואים בה כתובת להגנה על זכויותיהם. כך, למשל, פנו אליה לא מזמן מאיגוד מפיקי הטלוויזיה בתלונה על הצמצום בהפקות המקור של זכייניות ערוץ-2. אבל היא תהיה גם הראשונה שתתעקש ותטען, שבדיקה של תלונה זו אינה מתחום סמכותה: "החוק קיים ומיושם. אני לא עוסקת ביישום החוק. אני נמצאת בצמתים די ברורים: בחקיקה, בבעיות שנוצרות בפרשנות של חוק בין גורמי הממשלה. אני לא מפקחת על הרגולטורים האחרים. אני למעשה המפקחת היחידה, שהיא בכלל לא מפקחת: אין לי שיניים, אין לי סמכויות, אני לא יכולה להעמיד לדין. אני בסך-הכול שותפה להליכי חקיקה".

דומה שהציבור, שעדיין יש לו אינטרס ברגולציה בתקשורת, מוצא בדידי לחמן-מסר את הכתובת היחידה חסרת הפניות, שאינה נכנעת ללחציהם של בעלי ההון. מי מאיתנו לא זוכר את הוויתור המחפיר שוויתרה יושבת-הראש של מועצת הכבלים והלוויין, דורית ענבר, לחברות הכבלים, ואשר הביא להקמתו של ערוץ 5+ ולדלדול התוכן של ערוץ הספורט הסטנדרטי, ומי כיום אינו חוזה בפיאור שמה של הרשות-השנייה על מסכי הטלוויזיה שבפיקוחה, בפרסומות שהושקעו בהן מאות אלפי שקלים ("טוב שיש רשות-שנייה!").

כשכבר חשבנו, שהנה בא הגואל שיגאל את לחמן-מסר ממאבקיה חסרי השיניים, התבשרנו שלא כצעקתה. הרשות לתקשורת – רעיון שהגה אורי אולניק, מנכ"ל משרד התקשורת בימיו של ריבלין וגם כיום – היתה אמורה למלא את תפקיד הרגולציה הדועכת והעייפה של לחמן-מסר. הבטיחו לנו רשות שתחליף את משרד התקשורת, את הרשות-השנייה ואת המועצה לכבלים וללוויין, ותהיה עצמאית ולא מוּנעת משיקולים פוליטיים. זה נראה מבטיח, אבל לא ברור את מי תשרת אותה רשות מבטיחה. האם הגיוני הוא לרכז כוח כל-כך גדול בידי גוף, שיתמחה בצד הכלכלי (בזק והטלקומוניקציה) ובצד התוכני גם יחד של שוק התקשורת? מה יהיה סדר העדיפויות: השיקול כלכלי או התוכני תחילה?

שטרום וגם לחמן-מסר מצדדים במיזם. "כל פעם שמעבירים סמכויות ביצוע לרשויות מקצועיות שמקדשות את המקצוענות", מסביר שטרום, "ישראל מרוויחה". אלא שלדעת לחמן-מסר, לא די בכוונות הטובות של יוזמי הפרויקט: "הוויכוח האמיתי הוא השאלה, אם תהיה רשות לתקשורת עצמאית או לא. איך שזה נראה היום, גם היא לא תהיה עצמאית. הם רצו להקים תאגיד חוץ-ממשלתי ואני התנגדתי, כי חשבתי שרשות לפיקוח לא יכולה להיות תאגיד חוץ-ממשלתי. רציתי שזאת תהיה רשות עצמאית בתוך הממשלה, כמו הממונה על ההגבלים העסקיים. רשות-השידור היא תאגיד ורשות-הנמלים היא תאגיד, אז אני מפחדת מאוד מהתאגידים האלה, כי הם מסתובבים הרבה פעמים כמו עב"מים שאף אחד לא יודע מה לעשות איתם, וכמו שקורה ברשות-השידור, אם המינויים שם לא טובים אז אתה לא יכול להחזיר אותם לכדור-הארץ, שיתחילו להתנהל".

על אף שיקולי הפרישה הקרובה של לחמן-מסר, תמיד אפשר לסמוך עליה שתתעורר ותשתמש בשפתה הציורית והבוטה במקצת כדי להגן על עמדת הציבור. אבל ככל שהזמן עובר, ברור שלא די בכך ודרושה התעוררות אמיתית של הציבור והתעקשות על זכויותיו הדמוקרטיות. אפשר להתחיל, למשל, בהתעקשות על קיומו של מכרז לערוץ-2, תוך עמידה על מענה הולם לבעלי העניין בערוץ, שהחלו לפזר בתקשורת תיאורים של הקשיים שגורם להם החוק המגביל את החזקותיהם…

מורן פלד הוא עורך "קו האופק" בטאון הקהילה האתיופית

המאמר פורסם בגיליון מספר21 של "ארץ אחרת": מראה שבורה: שקיעתה המקצועית של התקשורת הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן