ארץ אחרת

לאחרונה נשמעים קולות מקרב הציבור הערבי בישראל, ובעיקר מקרב האינטלקטואלים, המציעים לשנות את עיקרי תפישת המדינה ממדינת לאום, שבה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, למדינה שבה שני לאומים, יהודי ופלסטיני, מממשים את זכותם השווה להגדרה עצמית. ההשלכות המעשיות של  תפישה זו הן ביטולו של חוק השבות ועיצובם-מחדש של סמלי המדינה, כך שיבטאו את אופייה הדו-לאומי. מבחינה אידיאולוגית והיסטורית, מבוססים החזונות הללו על גישה הרואה בציונות תנועה קולוניאליסטית, ובהקמתה של מדינת ישראל מהלך שהוא כל-כולו עוול לערבים.

סירובם של חלק מן החברים הערבים להעניק מידה כלשהי של לגיטימציה לישראל כמדינת הלאום של העם היהודי הביא אל קִצו את המאמץ, שנעשה לפני שנים אחדות במכון הישראלי לדמוקרטיה, לכונן מערכת יחסים חדשה בין יהודים לערבים. יוזמה זו, שהייתי שותף לה, תועדה בספרו של עוזי בנזימן, "של מי הארץ הזאת? מסע לניסוח אמנה יהודית-ערבית בישראל" (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006).

השורות הבאות נכתבות על יסוד שכנוע שחיוני להמשיך בשיחה בין יהודים לערבים, שהרי אין לנו המותרות שבהמשך קיומן של קהילות מסתגרות, שלא מתקיים ביניהן דיאלוג רצוף.

יש להודות, שאפשר להבין את הקושי של ערבים ישראלים לקבל את יהודיותה של המדינה. כרוכה בכך הפנמה של התבוסה שנחלו הערבים, כשלא עלה בידם חיסולה הפיזי של המדינה עם הקמתה, ואין לכחד שהמדינה היהודית קמה על חורבותיה של מדינה ערבית פוטנציאלית. להוותנו – עקב מדיניות שיטתית של קיפוח המיעוט הערבי – ישראל היא בעיני הערבים שם-קוד למדינה מפלה ומעוולת. מה גם, שחלק ניכר מן האזרחים היהודים אכן רואים ביהודיות המדינה הצדקה להפליה לרעה של הערבים. אפשר להעריך, שגישה זו מצויה בשירות הציבורי על רמותיו השונות, ותורמת להכשלתם של מאמצי מדיניות המכוונים לקידום מצבם של הערבים הישראלים. לכן ניתן לפרש את הקולות הקוראים לעיצובה-מחדש של המדינה כביטוי לייאושם העמוק של חלק מן הערבים מן המנהיגות הישראלית לדורותיה (פרט ליצחק רבין) ומן הרוב היהודי, שהפר באופן בוטה את המחויבות הכלולה במגילת העצמאות, לקיום "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה [של המדינה], בלי הבדל דת, גזע ומין".

התפישה המובעת ב"חזון" מעלה כורת על הדרישה להקמתו של מינהל לחינוך ערבי במשרד החינוך, בדומה למינהל לחינוך ממלכתי-דתי. המדינה צריכה להשתגע, כדי להפקיד את חינוכם של אזרחים צעירים בידי אלה המבקשים לקעקע את יסודות קיומה

חרף האמור, יש לדחות את ההצעה. כינונה של מדינה יהודית בארץ-ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי היה הטעם להקמתה של המדינה, ובעיני רוב-רובם של אזרחיה היהודים זהו גם טעם קיומה. אפילו במסגרת השלטון הדמוקרטי ראוי להתחשב ב"אני מאמין" הזהותי הבסיסי והעמוק של הרוב. ספק אם יש מדינת לאום נוספת, שההצדקה המובהקת לקיומה כתובה בכל-כך הרבה דם לאורך ההיסטוריה.

הפתרון הצודק, שזכה ללגיטימציה בינלאומית רחבה, לסכסוך היהודי-ערבי – שתי מדינות לשני עמים – מחייב את הקמתן של שתי מדינות לאום. אך הצעתם של ערביי ישראל דוחה את הפתרון. היא מבקשת מדינה לערבים הפלסטינים ואת מחציתה של מדינה נוספת, ואילו ליהודים היא מקצה חצי מדינה בלבד. לא ברור מהי תפישת הצדק שביסוד הצעה זו.

אין זה נכון, שישנה סתירה הכרחית בין אופייה של המדינה כמדינה יהודית לבין מהותה הדמוקרטית המחויבת לשוויון, כמאפיין הכרחי של הדמוקרטיה. סתירה כזאת ישנה רק אליבא דיהדות הכהניסטית. כנגדה מחויבים אנו באימוצה של תפישה יהודית, הגוזרת את ערך השוויון מהיות כל בני-האדם ברואים בצלם, מן העיקרון: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אִתכם" ומן החובה המוסרית המיוחדת המוטלת על היהודים, כמי שהיו גרים בארץ מצרים וחיו כמיעוט מקופח ונרדף מאז גלו מארצם, לנהוג שוויון, הגינות וכבוד במיעוט החי בקרבם. מתבקש, כמובן, מאמץ ניכר מצד המדינה והחברה, כדי שהציבור היהודי יאמץ ויפנים גישה זו. החובה לנהוג שוויון נובעת, כאמור, מזהותה הדמוקרטית של המדינה, וכן משיקולים תועלתניים: העצמתם של כלל אזרחי המדינה למען התפתחותה ושגשוגה הכלכליים, המדעיים והתרבותיים וטיפוח מעמדה של ישראל בין העמים כדמוקרטיה מהותית, ולא רק הסדרית.

ללא שמירת אופייה היהודי של ישראל, לרבות עקרון השבות, לא ניתן להבטיח את קיומם הפיזי והתרבותי של היהודים בה, וככל הנראה, אף לא את אופייה הדמוקרטי של המדינה. זהו שיקול מרכזי דווקא מנקודת הראות של זכויות-האדם, המחייב את שמירת זהותה היהודית של ישראל.

בידי מי מצוי המפתח לפתיחת דף חדש

אפשר אף לתהות על התבונה, שבהעלאת ההצעה האמורה מנקודת ראותם של הערבים דווקא: העלאתה מבליטה ומדגישה את אופיו של המיעוט הערבי כחלק מן האומה הערבית ומן העם הפלסטיני, המצוי בעת הזאת בעימות עם מדינת ישראל. לא ניתן להתכחש לכך, שמעמדו המיוחד של המיעוט הערבי כמיעוט שעמו מצוי במלחמה עם מדינתו הוא אחד הגורמים לבעייתיות שביחס המדינה לאזרחיה הערבים. גם ועדת אור עמדה על כך. חידודו של היבט זה ותרגומו לתביעה, הפוגעת בציפור הנפש של רוב היהודים, מחזקים את הימין הקיצוני האנטי-ערבי והגזעני, מגבירים את החששות והפחדים היהודיים ומחלישים את התמיכה היהודית בקידום מעמדו של המיעוט הערבי. אם תהיה ההצעה לנחלתם של רוב הערבים בישראל (כעת אין זה המצב), היא תפגע בדרישות הלגיטימיות של המיעוט הערבי. למשל, דרישה לגיטימית היא שרשימה ערבית תוכל להיות מועמדת לגיטימית (מבחינה חברתית-ציבורית, שכן מבחינה משפטית אין כל קושי בדבר) לשותפות בממשלה. זהו מפתח לשיפור מצבם של האזרחים הערבים, מפני שבעולמה של הפוליטיקה המעשית מתייחסים למי שחפצים ביקרו כשותף אפשרי לממשלה אחרת מאשר למי שמלכתחילה אין רואים אותו ככזה, ולכן "לא סופרים אותו" כלל. יעיד על כך ירח הדבש שחוו הערבים בתקופת ממשלתו השנייה של יצחק רבין, שנזקק לתמיכתם בממשלתו. הכפירה בישראל כמדינתו של העם היהודי משמיטה מניה וביה את הקרקע מתחת לדרישה זו. האם אפשר לסמוך על שר שזוהי תפישתו, שיפעל לקידום האינטרסים של המדינה? הוא הדין בממלאי תפקידים בכירים בשירות הציבורי. ברור שהנוסחה המקובלת בדבר הנכונות לכבד את חוקיה של ישראל אינה מספיקה, כאשר מדובר במשרות המחייבות הזדהות עמוקה עם המדינה. בדומה לכך, מעלה התפישה האמורה כורת על הדרישה להקמתו של מינהל לחינוך ערבי במשרד החינוך, בדומה למינהל לחינוך ממלכתי-דתי. המדינה צריכה להשתגע, כדי להפקיד את חינוכם של אזרחים צעירים בידי אלה המבקשים לקעקע את יסודות קיומה. לנוכח התפישה הזו מקבלות משמעות שונה לחלוטין גם תביעותיהם של הערבים כמיעוט לאומי בתחום זכויות תרבותיות קבוצתיות, כגון התביעה להענקת מעמד רשמי או מעמד שווה לשפה הערבית. כאשר תביעה כזאת מוצגת על רקע קבלת המדינה כמדינתו של העם היהודי, היא עשויה לעורר אהדה ותמיכה. ואולם, אם המגמה שביסודה היא ערעור מעמדה של ישראל כמדינה יהודית, גם אלה שתמכו בתביעה הזו בעבר עשויים להתנגד לה.

על בסיס הבנה משותפת שישראל היא מדינתו של העם היהודי, כשם שהמדינה הפלסטינית תהיה מדינתו של העם הפלסטיני, יש מקום לא רק לשוויון זכויות אזרחי אלא גם להכרת המדינה בזכותו של המיעוט הערבי לביטוי תרבותו, שהן הפרטים והן הקבוצה יכולים לממשה. ללא הבנה כזאת, לא יהיה זה סביר מצד המדינה לסייע בידי אלה המבקשים לערער את יסודותיה.

הנושאים באחריות

אין להשלים עם הסירוב של חלק מן האינטלקטואלים הערבים לייחס למדינת ישראל, כמדינת העם היהודי, מידה כלשהי של לגיטימיות. הם מוכנים לקבל את אופייה זה של המדינה כנתון עובדתי בלבד. המשמעות המעשית של גישה זו היא, שאין סיבה טובה מבחינה מוסרית להשלים עם קיומה של המדינה ככזאת; מוצדק לפעול למען שינוי אופייה, ובהעדר אפשרות אחרת להשיג זאת, גם אמצעים בלתי חוקיים ואלימים באים בחשבון. אם אין דרך לשוות לישראל כמדינה יהודית מימד כלשהו של לגיטימיות (אפילו לא מתוך כיבוד רצונו של הרוב), אם קיומה ככזאת הוא רק עוול, קשה לראות כיצד מטילים מגבלה משכנעת על היזקקות לכל אמצעי יעיל לשם הסרת העוול. ההכרזות בדבר קבלת החובה לציית לחוקי המדינה אינן משכנעות. ראוי להעמיד את המצדדים בגישה זו על ההשלכות המתבקשות מגישתם, לבל יוכלו לרחוץ בנקיון כפיהם לנוכח השלכות אלה. חשוב להבחין בין הנכונות לראות דבר-מה כלגיטימי לבין ההזדהות עימו, העדפתו על דברים אחרים או אימוצו. אפשר לייחס לגיטימיות לאופייה היהודי של ישראל מתוך עמדה מסויגת, ביקורתית, או אף מתוך עמדה המעדיפה דגם אחר של מדינה. ליהודי המצדד בהקמתה של מדינה פלסטינית לצִדה של מדינת ישראל, אין זו בהכרח משאת נפש או פתרון אידיאלי, והוא אינו נעשה משום כך חבר בתנועה הפלסטינית. כן גם ערבי, המצדד בישראל כמדינתו של העם היהודי, אינו הופך לציוני עקב כך. אי-אפשר להגיע להתקדמות ממשית ביחסים בין יהודים לערבים, כל עוד כל אחד מן הצדדים רואה את העבר רק מנקודת הראות העצמית: הצדק כולו עימו והעוול מרוכז כולו בצד האחר.

בידי מי מצוי המפתח לפתיחת דף חדש – הנחוצה כל-כך – ביחסים בין יהודים לערבים בישראל?

הנושאים באחריות העיקרית למצב הדברים העכשווי הם השלטון הישראלי והרוב היהודי, שלא רצו להעניק שוויון לערבים, והנטל העיקרי רובץ על ממשלת ישראל. עליה לקבוע תוכנית פעולה רב-שנתית, בתיאום עם המיעוט הערבי, על יסוד דו"ח ועדת אור, שתכליתה השגתו של שוויון באמצעות יצירת שוויון הזדמנויות. המאמץ הממלכתי צריך להיות מלוּוה בעידוד נמרץ של המגזר הפרטי בידי המדינה, להטות שכם במאמץ. חייב להתקיים מעקב שקוף אחר הוצאתה של התוכנית לפועל, שכן המימוש הלכה למעשה הוא מבחנה היחיד. דבר חיוני הוא, שכינונה של מערכת יחסים חדשה בין הרוב למיעוט יתחיל בכך.

לא על הלחם לבדו יחיה האדם. בראש ובראשונה, יש להיזהר מפני צעדים העלולים להעמיק את השסע היהודי-ערבי: להימנע מפסילתה של רשימה ערבית לכנסת; להימנע למלהיטות-יתר באכיפתם של חוקי התכנון והבנייה במקומות, שבהם הופר החוק בשל העדרו המעשי של אפיק פעולה חוקי; על המנהיגות להוקיע עמדות גזעניות כלפי הערבים. אך דרוש הרבה יותר מכך. אי-אפשר לקיים את מדינת ישראל רק על אתוס לאומי יהודי, המדיר את הערבים מעצם טבעו. יש לעשות לפיתוחו ולגיבושו של אתוס אזרחי ישראלי, החובק-מחבק את כל אזרחי המדינה, למשל על-ידי הוספת ימי מועד ישראליים ללוח השנה שלנו ועל-ידי מתן ביטוי הולם של כבוד לתרבות הערבית במרחב הציבורי: על בולי המדינה, על שטרי הכסף שלה, בערוצי השידור הציבוריים וכיוצא באלה. מתן ביטוי הולם לתרבות הערבית נחוץ גם כדי להתמודד עם דעות, הרווחות בקרב הציבור היהודי, בדבר נחיתותם של הערבים. אי-לכך, נטל כבד רובץ על מערכת החינוך היהודית: עליה לטפח את השונות והגיוון התרבותיים כערך חיובי, להנחיל את השפה והתרבות הערבית ולעקור את התפישה הרווחת, שאופייה היהודי של ישראל מצדיק פגיעה בזכויותיהם של אזרחיה הערבים. אני מבחין לצורך העניין בין הכניסה למדינה וההתאזרחות בה, שאין ביחס אליהן עיקרון מחייב של שוויון בין כל בני-האדם – מותר למדינת לאום לתת העדפה מן הבחינה הזאת למשתייכים ללאום, שהמדינה היא מדינתו – לבין זכויותיהם של אזרחי המדינה, שעקרון השוויון חל על כולם באופן מלא. אין להשלים גם עם ההסתגרות ההדדית של שתי הקהילות, שהיא מתכון להעצמתם של סטריאוטיפים שליליים ולהתגברות הפחד, העוינות והאיבה. חיוני לטפל בדחיפות במוקדי חיכוך שיש בהם פוטנציאל להשפלה, כדוגמת הבידוק הבטחוני לערבים.

המאמצים האמורים – שיש לגשת אליהם מתוך התחזקות ונחישות – אינם רק בגדר עשיית הטוב והצודק. הם כורח השעה ממש, אם חפצי חיים אנו. קיפוח, אפליה, השפלה וייאוש עלולים לדחוק את הערבים להתפרצות אלימה. הכתובת על הקיר, ובידינו הדבר למנוע זאת.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 39: "חזון ערביי ישראל- ערבים ויהודים מול המסמכים החדשים". לחצו כאן להזמנת הגיליון