ארץ אחרת

חברי מועדון הנוער בקישינב שרים בחפץ לב את תפילות קבלת השבת. נראה שיותר משהם דבקים במנהגי היהדות, הם מושפעים מהמגמה הכללית של התחזקות הדת ומוסדותיה – תופעה הפוקדת רבות ממדינות חבר המדינות, וזוכה לעידוד השלטונות מסיבות פוליטיות-לאומיות

לגימה מהירה של 200 גרם וודקה חורכת את הגרון ומשפיעה די מהר על מצב התודעה. כאשר מדובר בסאמאגון (וודקה בזיקוק עצמי) בניחוח שום, ההשפעה חזקה כפליים. מסבאה קוזאקית על נהר הדון. על שולחנות העץ העבים ניצבים בקבוקי וודקה לצד צלופחים ונתחי סאלה (שומן חזיר). רגינה רבסקיה שולפת מתיקה בחרדת קודש שקית ניילון ובתוכה עותק מתפורר של "אויף וואס באדארפן יידן א לאנד" מאת שלום עליכם. לא, היא לא מבינה יידיש, אינה יודעת במה עוסקת החוברת הישנה וגם אינה קוראת אותיות עבריות, אבל מגע הדפים המצהיבים מרגש אותה. זוהי המזכרת היחידה שנותרה לה מעיירת הולדתו של אביה, דוד, שהחזיק במשך עשרות שנים בחיבור הזה, שבו דן שלום עליכם בצורך בקיומו של בית לאומי ליהודים.

הסיפור של דוד אופייני לדור שלם של יהודים. הוא נולד לאחר מלחמת העולם הראשונה בעיירה יהודית קטנה באוקראינה, למד בחדר, וכדרכם של צעירים יהודים בדור שלאחר המהפכה, עקר לעיר הגדולה והחל בלימודי הנדסה. עם פרוץ המלחמה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות הגיע דוד לסיביר במהלך ה"אבקואציה", שבה פונו וברחו מיליוני אזרחים סובייטים, ובתוכם יהודים רבים, לתוככי רוסיה ולאסיה המרכזית (קזחסטן ושכנותיה). בשלב כלשהו הוא התגייס לצבא האדום, לחם על אדמת גרמניה וזכה לשוב בריא לברית המועצות. דוד החליט להתיישב בקווקז, שם התחתן והוליד את רגינה. בדומה לאזורים אחרים בפריפריה של ברית המועצות (כדוגמת בוכרה והקרפטים), גם בקווקז לא השקיעו השלטונות מאמצים רבים בדיכוי חיי הדת. עובדה זו, לצד אופייה המסורתי של קהילת היהודים ההרריים המתגוררת באזור, אפשרו לו לשמור על מידה מסוימת של אורח חיים מסורתי, שכלל תפילה בציבור בשבתות ושמירה כלשהי של כללי הכשרות.

רגינה רבסקיה: עותק מתפורר של ספר של שלום עליכם היא המזכרת היחידה שנותרה לה מעיירת הולדתו של אביה

 מצה עם שומן חזיר

הסיפור היהודי של רגינה שונה לחלוטין, ואופייני לדור של מי שנולדו לאחר המלחמה. אצלה הזהות היהודית באה לידי ביטוי בדחף לרכוש השכלה רחבה, בהצטיינות במחקר ובעבודה, בהקמת משפחה יציבה, בגאווה על השייכות לעם בעל היסטוריה מפוארת וגניוס מפותח, ובאכילת מצה פעם בשנה (את המצה שלה היא אוהבת לאכול בשומן חזיר). עם זאת, שלא כמו יהודים סובייטים ופוסט-סובייטים רבים אחרים, רגינה מקדישה את מרצה לפיתוח הקהילה היהודית, דבר שהיא מייחסת לגאווה היהודית שהנחיל לה אביה. לפני כשנה היא התחילה לנהל את המרכז הקהילתי היהודי בעיר מגוריה, רוסטוב, שבה גרים כשנים-עשר אלף יהודים, וכל מעייניה מוקדשים להרחבת פעילותו. מדובר בגוף המעניק שירותי רווחה לקשישים ולילדים, ולצד זאת מקיים אירועי פולקלור יהודי (מופע של להקת כלייזמרים לכבוד חנוכה, קונצרט של שירה יידית וכיוצא באלה אירועים) ומציע קשת רחבה של חוגים ופעילויות לילדים, לנוער ולמשפחות. פעילותו של המרכז, שבכל שנה מבקרים בו כאלף איש, ממומנת כולה בידי הג'וינט, והמשימה הגדולה של רגינה היא להקים חבר נאמנים שיוכל להביא את המרכז לעצמאות כלכלית. לדבריה, פעילותו של בית הכנסת החב"די הפועל בעיר, שבה קבור האדמו"ר רבי שלום בער מלובביץ', ממומנת כמעט כולה בידי אנשי עסקים יהודים. לצד אנשי העסקים האלה יש רבים אחרים החשים זיקה ליהדות בלי להיות קשורים לקהילה הדתית, והיא מקווה שפריטה על מיתרי הנוסטלגיה היהודית, יחד עם הבטחה להשפעה על חיי הקהילה, תעודד אותם להתגייס למשימה.

מה מטריד את רגינה באמת? היום, אחרי כל גלי העלייה וההגירה, קשה למצוא לילדים "שידוך"' (את המילה הזאת היא אומרת בעברית בהגייה אשכנזית). עם זאת, נראה שמעטים חולקים את הדאגה הזאת עם רגינה. כמעט כל באי המרכז הקהילתי הם דור שני ושלישי למשפחות מעורבות. הדבר אינו מונע מהם להזדהות כיהודים, אבל הוא בהחלט מאיים על קיומה של הקהילה היהודית ברוסטוב, ובערים אחרות בחבר העמים.

קוליה (ניקולאי) ראילאן: "רוב הצעירים הבאים לפעילות במועדון, עושים זאת כדי למצוא מקום בטוח וחם, שבו הם יכולים להיות מי שהם בלי לחוש אי נעימות"

 

חיית המועדונים וזכרון הלטקעס של סבתא

כשלוש מאות צעירים וצעירות, לבושים בהתאם לקוד הלבוש הנוקשה שהגדירו מארגני האירוע, מצטופפים במועדון לילה בעל עיצוב מינימליסטי. על הבמה עומד צעיר בשער שטני ארוך, לרגליו מכנסי סקיני ורודים ולצווארו צעיף תכלכל, ומכתיר את… מתנדב השנה של הקהילה היהודית. הכירו את קוליה (ניקולאי) ראילאן, מייסד מועדון הנוער ומנהל מרכז ההתנדבות של הקהילה היהודית בקישינב. מסתבר שקישינב היא לא רק פוגרום.

כפי שקרה ללא מעט בני אדם, גם כאן המטבח של הסבתא היה האחראי לזיקה הראשונית ליהדות. קוליה נולד למשפחה בעלת שורשים יהודיים ומולדוביים, ועד גיל חמש-עשרה לא ייחס משמעות מיוחדת למוצאו. ואז, כאשר היה בן חמש-עשרה, נתקל במודעה שהזמינה את הציבור למסיבת חנוכה במרכז הקהילתי, מה שהעלה בזיכרונו את הלטקעס שהכינה סבתו, וגרם לו להגיע לאירוע. לביבות הוא לא מצא באותה מסיבה, אבל בעשור שחלף מאז רגלו כמעט לא משה מהמרכז הקהילתי. במועדון הנוער שהקים חברים כיום כשבע מאות צעירים. כמאתיים וחמישים מהם מבקרים בו מדי שבוע. במקום, השוכן רק כמה מאות מטרים משרידי הגטו, שבו רוכזו יהודי העיר לפני השמדתם בימי השואה, הם לומדים ריקודי עם וקרב מגע, עוסקים בספורט, דנים בקולנוע יהודי, מנגנים, משתתפים בסדנאות בית מדרש ועורכים טקסי קבלת שבת והבדלה.

סיור לילי עם קוליה במרכזי הבילוי של קישינב – שמפתיעים בחיוניותם על הרקע הדהוי של בירת אחת המדינות העניות באירופה – מבהיר כי מדובר בדמות מוכרת בחיי הלילה של העיר. בכל מקום אנו זוכים ליחס המוענק בדרך כלל לאוליגרכים המקומיים, וקשה למצוא מנהל משמרת במסעדה או במועדון שאינו ניגש לדרוש בשלומנו. מסתבר שמדובר ב"חיית מועדונים". קוליה מסביר לי כי הוא גאה בזהותו היהודית ובערכים של התרבות היהודית, ונהנה לשלב את כישורי ההפקה והניהול שלו בפעילות בעלת ערך חברתי. לדבריו, רוב הצעירים הבאים לפעילות במועדון, עושים זאת כדי למצוא מקום בטוח וחם, שבו הם יכולים להיות מי שהם בלי לחוש אי נעימות. נכון אמנם שבדומה לערים רבות אחרות בחבר העמים, גם בקישינב אין אנטישמיות גלויה, אבל במעגלים חברתיים רבים, עובדת היותו של אדם יהודי עשויה להיות מקור להסתייגות ואף לעוינות סמויה.

שיחות עם כמה בני נוער מלמדות כי הפעילות הקהילתית היהודית מושכת אותם גם משום שהקהילה היהודית מייצגת עולם ערכים מתקדם, והיא סוג של גשר אל העולם הגדול. השנה הוקם שם מרכז התנדבות ארצי, הראשון מסוגו במולדובה, המאגד כמאה וחמישים מתנדבים. המתנדבים, צעירים ברובם, משתתפים בפרויקטים המיועדים בעיקרם לקהילה היהודית, אבל מסייעים גם לאוכלוסייה הכללית. בין השאר הם חונכים ילדים בסיכון, מסייעים לקשישים ולבתי יתומים, ומקדמים מודעות אקולוגית. על רקע היעדרה המוחלט של חברה אזרחית מתפקדת, והנטישה הכמעט מוחלטת של השכבות החלשות בידי מוסדות המדינה (השנה נסגרו במולדובה כמה בתי יתומים ומקצת יושביהם נותרו ברחוב), קל להבין עד כמה חדשנית ומהפכנית היא הפעילות הזאת בעיני בני הדור הצעיר.

שלא כמו הוריהם, רבים מהצעירים היהודים המשתתפים בפעילות הקהילתית אינם מסתייגים מאלמנטים טקסיים. נכון אמנם שדי באצבעות יד אחת כדי למנות את מספר שומרי המסורת בקרב מאות חברי מועדון הנוער בקישינב, אבל רובם ככולם שרים בחפץ לב את תפילות קבלת השבת, נהנים לברך על החלות, ונהנים במיוחד להביט על ציפורניהם לאור נר ההבדלה ולמשוח את כיסיהם ואת מצחם ביין כסגולה לזיכרון ולפרנסה. נראה שיותר משהם דבקים במנהגי היהדות, הם מושפעים מהמגמה הכללית של התחזקות הדת ומוסדותיה – תופעה הפוקדת רבות ממדינות חבר המדינות, וזוכה לעידוד השלטונות מסיבות פוליטיות-לאומיות. מכל מקום, הדבר מביא למציאות פרדוקסלית שבה הדור היהודי הצעיר מנסה להעביר לדור ההורים את המסורת הנשכחת, שדור ההורים לא הכיר מעולם.

איליה סטנוב מלמד מתמטיקה באוניברסיטה מוסקבאית ועובד כסטטיסטיקאי במכון מחקר. הוא גם חלילן בעל השכלה מוזיקלית גבוהה ומשתתף בסדנאות של טובי העוסקים במוזיקה יהודית ובפסטיבלים שונים. כיצד הוא הגיע לעיסוק במוזיקה יהודית ובניגונים חסידיים? "כמה מאבות-אבותי היו יהודים", הוא אומר, "אם כי הדבר משפיע עלי לכל היותר בתת-ההכרה"

התאהבות במוזיקה יהודית

ליל שבת קריר בשלהי הקיץ הרוסי. בחור עטור זקן ותלתלים פרועים יושב בראש חבורה של עשרות צעירים, ומוביל שירה סוחפת של ניגונים חסידיים. מדי פעם מורמת כוסית "לחיים", ואחד הצעירים קם ופותח בריקוד חסידי. אלמלא הכינור המתנגן לו בעצם יום השבת, והשתתפותן הערה של צעירות בשירה ובריקודים, קל היה לטעות ולחשוב שמדובר בחבורה של חסידים ואנשי מעשה הדבקה ב"צדיק".

איליה סטנוב מוכשר כמו שד. הוא מלמד מתמטיקה באוניברסיטה מוסקבאית ועובד כסטטיסטיקאי במכון מחקר. הוא גם חלילן בעל השכלה מוזיקלית גבוהה ומשתתף בסדנאות של טובי העוסקים במוזיקה יהודית ובפסטיבלים שונים. כיצד הוא הגיע לעיסוק במוזיקה יהודית ובניגונים חסידיים? "כמה מאבות-אבותי היו יהודים", הוא אומר, "אם כי הדבר משפיע עלי לכל היותר בתת-ההכרה".

הלהקה של אליה סטנוב: מוזיקה יהודית ופולנית מאיזור לובלין. למשל: "ים בם בים בם, אוי ווי…" (24:20) ובלדה פולנית (28:25)

ההתאהבות של איליה במוזיקה היהודית התרחשה במהלך פסטיבל כליזמר שבו השתתף, והזיקה העמוקה שלו לניגונים נוצרה בפסטיבל אחר שבו התארח. את הניגונים חסרי המילים הוא אוהב במיוחד, שכן הם מאפשרים גם למי שאינו דובר את השפה, לחוש הזדהות מלאה עם היצירה. איליה מלמד ניגונים חסידיים בסדנאות במסגרות שונות ברחבי רוסיה, אוקראינה ופולין, ושותף עם מוזיקאים פולנים בפרויקט איסוף לחנים מהעיירות והכפרים באזור לובלין, כדי לעמוד על המשותף והשונה לתרבות העממית היהודית והפולנית. לעתים הוא מנגן עם ההרכב המוזיקלי שלו בשמחות ובאירועים המתקיימים בקהילות חסידיות ברוסיה.

איליה מרגיש כי הניגון החסידי מאפשר לו להביע את רגשותיו, אך הרעיון החסידי שבאמת מדבר אל לבו הוא ההבנה שהאדם יכול להתפלל בכל מעשה שהוא עושה, החל בתיקון גלגל עגלה וכלה בניגון. חלומו הגדול הוא להעניק חיים חדשים לניגונים יפהפיים ונשכחים, שנשמרו בידי אתנוגרפים יהודים שפעלו בברית המועצות במחצית הראשונה של המאה העשרים, ואינם מוכרים כמעט לאיש. הוא מקווה שפועלו, ופועלם של עמיתיו, יסייעו להעמיד את הניגונים המסורתיים במרכז חייה המוזיקליים של הקהילה היהודית, ושניגונים אלה יתפסו את מקומו של מה שהוא מגדיר כ"רפרטואר פאן-אירופי פופולרי המוכר כיום כמוזיקה יהודית". בדמותו של איליה, הרעבע היהודי-רוסי, חוברות יחד יראת הכבוד הכמעט דתית שרוחשת האינטליגנציה הרוסית לתרבות והתרבות היהודית העממית של מזרח אירופה, ומניבות יצירות מרתקות.

 יורי גולובקוב הוא סולן להקת הזמר "שטעטל" המרטיטה את הלב בביצועים מעולים של קלאסיקה יידית; מלמד שיעורי יהדות לצעירים ולמשפחות; וגם אחראי לגן הירק הקהילתי, שהירקות הגדלים בו מועברים ברובם למטבח המזין קשישים נזקקים חינם אין כסף והקים משק עופות לצד גן הירק

מגילת אסתר מונחת בהריסות

משני צדי הכביש ניצבים מבני תעשייה שוממים, שמכונות ענקיות חלודות מנמרות את חצרותיהם. בדומה לערים רבות אחרות, גם קונוטופ שבאוקראינה היתה עיר של מפעל אחד. התפרקותה של ברית המועצות הביאה לסגירתו, והותירה את תושביה מובטלים. כיום רוב גברים מתפרנסים במוסקבה ובקייב, ומגיעים לביתם לפרקים. את הילדים מגדלות הנשים, המתקיימות בדוחק על הפרוטות שנשלחות אליהן משם.

הרושם העגום שמותירים הרחובות המוזנחים נמוג באחת עם הכניסה ל"חסד אסתר", מרכז החיים היהודיים של קונוטופ. דמויות שכאילו יצאו מתוך ספריו של מנדלי מוכר ספרים מקבלות את פנינו בחום, ובראשן עומד יורי גולובקוב. יורי הוא יהודי כבד גוף ומזוקן, בשנות החמישים לחייו, שלראשו קסקט שחור המזכיר את הכובע היהודי המסורתי. את העין תופס מיד קיר זיכרון ועליו מאות שמות של חיילים בני הקהילה – "בני המכבים" – שלחמו בנאצים בשורות הצבא האדום ולא שבו. רבים מבני משפחותיהם נרצחו עם כיבוש העיר בידי הגרמנים, ומעטים מן המעטים ששרדו שבו לעיר אחרי המלחמה. את המבנה שאנו נמצאים בו, אומר יורי, הם שיפצו במו ידיהם בסוף שנות התשעים, משזכו לתמיכה כספית של הג'וינט ושל "ועידת התביעות" התומכת בניצולי השואה. בוקר אחד הם מצאו מגילת אסתר מונחת בהריסות – כנראה ששכן אוקראיני הבין כי היהודים מתאספים בשנית והחליט להחזיר את המגילה לבעליה – ולכן קראו למקום "חסד אסתר".

יורי הוא "גיבור-על" קהילתי. הוא נגר אומן היוצר במקום מגוון מרשים של חפצי יודאיקה מעץ; משמש כשליח ציבור וקורא בתורה בתפילות השבת; אחראי להכנת היין הנשמר במרתף הסמוך ומיוצר מענבי הכרם שנטעו בני הקהילה; סולן להקת הזמר "שטעטל" המרטיטה את הלב בביצועים מעולים של קלאסיקה יידית; מלמד שיעורי יהדות לצעירים ולמשפחות; וגם אחראי לגן הירק הקהילתי, שהירקות הגדלים בו מועברים ברובם למטבח המזין קשישים נזקקים חינם אין כסף (יורי גם הקים סטארט-אפ ברוח המקום: בשל המצוקה הכלכלית הוא הקים משק עופות לצד גן הירק). ומכיוון שכל זה אינו מספיק לאדם כמו יורי, אחת לשבוע הוא מחליף את בגדי העבודה שלו בבגדים ייצוגיים יותר, מגיע אל אולפני הטלוויזיה המקומית, ומנחה תוכנית שמוקדשת כולה לסיפור בדיחות יהודיות.

יורי לא לבד. בראשית שנות התשעים גרו בעיר כמה אלפי יהודים. היום נשארו בה רק כמה מאות. ב"חסד אסתר" עובד צוות רווחה מקצועי, ולצדו קבוצה של מתנדבים חדורי מוטיבציה. תושב העיר, ששהה בישראל כמה שנים והחליט לחזור למכורתו, מלמד היסטוריה יהודית למבוגרים, עמיתה שלו מעבירה חוגי יצירה ומחול, ובית ספר יום א' מעניק השכלה יהודית בסיסית לילדים. בחופשת הקיץ מקימה הקהילה מחנה אוהלים על גדת האגם הסמוך, ושם מבלים רבים מבניה בדיג ובפעילות חברתית.

לישראל יורי לא נסע מעולם. בתו חיה שם עם ילדיה, אבל לעת עתה הוא אינו רוצה לבקר אותה. בפלפול תלמודי מחויך הוא מסביר שכך או כך, תוצאותיו של ביקור שכזה יהיו קשות: אם ישראל תישא חן בעיניו, הוא יישאר בה וייאלץ לזנוח את חבריו, ואם ההפך הוא שיקרה, נמצא שמאס בארץ הבחירה…. ובכל זאת, "ביום שכבר לא יהיה מניין מתפללים בקונוטופ", מודה יורי בחצי קול, "גם אני ככל הנראה לא אשאר שם".

יורי גולובקוב:  רבנים דמויי בבושקות

בעשרים ושתיים השנים האחרונות ביליתי חלק ניכר מזמני ברחבי ברית המועצות לשעבר, תחילה בשליחויות קצרות במקביל לעיסוקי האחרים, ובשמונה השנים האחרונות במסגרת עבודתי בג'וינט. במהלך השנים פגשתי מאות אנשים, שסיפוריהם (כדרכו של כל סיפור רוסי טוב) רוויים בדרך כלל בדרמה, בכאב ובטרגדיה. אבל לצד כל אלה לא נפקד גם מקומם של כוחות הנפש והרוח, ושל התקווה והיצירתיות, שבזכותם יחידים וחבורות מצליחים לקום מעפרם ולשוב ולהדביק יחידים נוספים ולצרפם לטיפוח התרבות והקהילה שלהם.

עוד אפשר לספר על אנשים רבים, בהם אקדמאים מרשימים העוסקים במדעי היהדות, אנשי תרבות ועיתונאים יהודים שזוכים להצלחה רבה, אוליגרכים שמככבים ברשימות בעלי ההון זה שני עשורים, ועל הרבנים שפזורים ברחבי ברית המועצות לשעבר, ובעיקר על מי שעדיין לא הצטרפו לסיפור היהודי.