ארץ אחרת

"ופתח אברהם קליין בתיאור של בין-ערביים, של סוף יום העבודה. בחלל העולם נושקים זה לזה זהרורי שמש אחרונים וצללי ליל ראשונים. אור וצל. דמדומים. מכל פינות השדה ינהרו הביתה, אט-אט, בצעדים כבדים, טעוני עמל. […] כל הפינה הזאת שלנו נוגעת בהווייתי באיזה אורח פלא, והריני מקיפהּ כולה באיזו תחושה פלאית – שהיא צצה ככה אל תוך חלל העולם, על כדור הארץ הפלאי שהוטלנו עליו. הרי זו חוויה, גדולה, מוזרה.

"החוויה הזאת יכולה לשמש בסיס רוחני לחיינו? […] יש לנו חוויות, חיים רוחניים, אבל בסיס רוחני לחיינו אין לנו. […] בסיס רוחני מהו? כשאדם יודע לבנות את משטר חייו בגבולות החברתיים והמעשיים על יסוד של משטר מצוּוה בגבולות עילאיים יותר, מוחלטים יותר. במילים אחרות, כשאדם יודע את הציוויים שלו בשטחים שבין אדם לחברו להשעין על גבי ציוויים מוחלטים הנובעים מהשטחים שבין אדם למקום. ואנחנו, כל מה שהננו עושים ובונים ויוצרים – רק בשטח שבין אדם לחברו הננו עושים, שבין אדם לחברה, שבין אדם לעמו. אבל ריקים הננו עומדים ומנוערים בעניינים שבין אדם למקום" (דוד מלץ, מעגלות, עם עובד, תש"ה, עמ' 154-153).

שאלות הזהות אחזו בי באותה העת בעוצמה רבה. אני בן לדור מלחמת יום הכיפורים, והתשובות הנדושות מבית-מדרשה של תנועת העבודה, שעל ברכיה גדלתי, לא סיפקו אותי יותר. הפער בינן לבין מציאות חיי היה גדול מדי, וצבען דהה

את המילים הללו קראתי בהתרגשות סתומה באחד מלילות החורף של שנת 1980, בביתי בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה. לקיבוץ הגעתי שנתיים קודם לכן, אחרי מסלול ישראלי כבוש ומוכר היטב: שנים של חברוּת בתנועת נוער ציונית-חילונית-סוציאליסטית ('המחנות העולים', למי שזה ממש חשוב לו), שירות צבאי בנח"ל, וגולת הכותרת – "הגשמה בקיבוץ". אצה לי הדרך להתחיל לבחון אם יש ממש בכל אותם ערכים מקודשים, שספגתי בתנועת הנוער: "שוויון ערך האדם", "שיתוף", "עזרה הדדית". האוכל להטעין משמעות ערכית את חיי כבוגר? האם יהיה בהם טעם, עומק, ערך?

מילים למועקה

שאלות הזהות אחזו בי באותה העת בעוצמה רבה. אני בן לדור מלחמת יום הכיפורים, והתשובות הנדושות מבית-מדרשה של תנועת העבודה, שעל ברכיה גדלתי, לא סיפקו אותי יותר. הפער בינן לבין מציאות חיי היה גדול מדי, וצבען דהה. בייחוד חשתי זאת במפגשים עם בני גילי מן הציונות הדתית – בשירות הצבאי המשותף ובחיים האזרחיים. זה היה מפגש טעון, שעורר בי תחושת נחיתות עזה: שורשיהם עמוקים משורשיי, תשובותיהם מבוססות מתשובותי, עמידתם אל נוכח רוחות המציאות איתנה משלי. ואני, מה? כמי שנכנס אל שערי החיים הבוגרים ורק צרור סיסמאות חבוטות מימי תנועת הנוער בידו, חשתי "ריק ומנוער", בלשונו של מלץ.

בייחוד הטרידה אותי זהותי היהודית. אני נכד לחלוצי העלייה השלישית ובן להורים, שבנו את מדינת ישראל במו ידיהם. חונכתי על אהבת הארץ, העבודה, השפה העברית, צה"ל, ספרות, טיולים ונופים, שירה בציבור וריקודי עם. כל אלה הולחמו בגופי, השתרגו בנפשי, ובכל זאת חשתי כי חסר לי דבר-מה. בא מלץ ונתן מסגרת לַדיון, מילים לַמועקה: היש "בסיס רוחני לחיינו"?

דוד מלץ, איש העלייה השלישית, ממייסדיו של קיבוץ עין-חרוד שבעמק יזרעאל, הצליח לנסח את הסיטואציה הרוחנית הקרועה של דור החלוצים, שירשנו גם אנחנו, ממשיכיו. בניגוד גמור לבני דורו, שחיו בתחושה כי הכרעתם הציונית-חלוצית-חילונית עיצבה אדם חדש ופתרה לעד את הדילמות שלהם באשר לזהותם היהודית, חָווה מלץ את החילוניות במלוא עומקה הטראגי: ניתוק החוט המקשר בין האדם לסביבתו, למשפחתו, לעמו וליקום הסובב אותו; אובדן כוח הציווי המוחלט, ועימו אובדן היכולת להבחין בין טוב לרע ולנהוג לפי אמות-מידה מוסריות; ארעיות, תלישות קיומית. האדם המָלֶצי, היתום מאלוהיו, מודע למיעוט הכלים העומדים לרשותו במלחמתו עם התוהו. מה ייתן בסיס רוחני איתן לחייו, לחיי הצוותא הקיבוציים, אם אין אלוהים להפיח בהם תוקף מוחלט? מלץ התבונן בעיניים פקוחות לרווחה במציאות החלוצית שבנה יחד עם חבריו. הוא תיאר את המהלך המאומץ יתר על המידה להמציא תרבות חדשה, עממית לכאורה, של עובדי אדמה הנטועים היטב על אדמתם ומוציאים ממנה לחם. הוא חשף, ללא כחל וסרק, את התפרים הגסים שהחלוצים הטליאו בהם את מערומיהם הרוחניים, אשר הציצו מבעד לקרעים: את חג הפסח העילג, כשם שנחוג בקיבוצו עין-חרוד; את חג סוכות, שצוין כ"חג המים" החקלאי הקדמון, בטקס רב-רושם ליד מעיין חרוד, הבנות עטויות שמלות "תנ"כיות" ומחוללות עם כדי מים על כתפיהן. תרבות נבנית במסתרים – טען מלץ – במשך דורות, בתבונת זקנים, וכיצד יכול דור אחד, חצוף וצעיר, שניתק במו ידיו את רצף הדורות, לבנות כהרף-עין תרבות חדשה?

בסיס רוחני מהו? כשאדם יודע לבנות את משטר חייו בגבולות החברתיים והמעשיים על יסוד של משטר מצוּוה בגבולות עילאיים יותר, מוחלטים יותר. במילים אחרות, כשאדם יודע את הציוויים שלו בשטחים שבין אדם לחברו להשעין על גבי ציוויים מוחלטים הנובעים מהשטחים שבין אדם למקום. ואנחנו, כל מה שהננו עושים ובונים ויוצרים – רק בשטח שבין אדם לחברו הננו עושים, שבין אדם לחברה, שבין אדם לעמו. אבל ריקים הננו עומדים ומנוערים בעניינים שבין אדם למקום

"יש שתי הוויות, הוויה של התבוננות והיא הטירוף, והוויה של עבודה והיא – היאחזות בציפורניים", כתב מלץ. "יש עיניים להוויה זו של עבודה, של חיים, ויש עיניים להוויה של התבוננות. עיניים אחרות, שמביטות ככה, ככה… אסור להביט. לעצום. לעצום את העיניים האחרות ולעבוד. צריך לעבוד" (מעגלות, עמ' 137). ההתמודדות בשעת המלחמה עם התוהו אינה סוגיה פילוסופית תיאורטית. מלץ, החלוץ, השליך עצמו יחד עם חבריו יום-יום אל תוך המציאות הארץ-ישראלית הסיזיפית, וידע את התוהו במלוא חושיו: את הריקנות והייאוש, את השחור המבצבץ מבעד לסבך היחסים הקיבוצי, את בורותו של הדור הצעיר הצומח מתוך הארץ היחפנית, ומעל לכל, את תחושת האי-ידיעה האיומה, את אובדן המשמעות ואת חוסר היכולת להתגבר, הטמונים במפגש עם המוות.

ואף על פי כן, בעמידתו ללא רתיעה מול התוהו, חצב מלץ מתוכו את מה שהוא קרא לו ה"פלא" שבהוויית האדם, ואת החסד שבשותפות האנושית. הוא ניסח בספריו תוכן חדש לאמונה, הנפקחת – מעיזה להיפקח – אל מול הטוב, הנעלה והמפייס המצוי בתוכנו, והלביש במילים גם את תחושת היתמות מאלוהים, את הפחד מיצר ההשמדה של האדם ואת אובדנה של תרבות אבותינו, שהיה בה "כוח עצום, בונה ומייצב חיים". מלץ האמין, שבהוויה הקיבוצית הולך ונרקם כוח חדש בונה חיים; וכך, במתח שבין ה"תוהו" לבין ה"פלא" נעה כל יצירתו. אין כל תֵמה, אפוא, כי נמשכתי אליו בעוצמה שלא הכרתיה. הוא ניסח את מצבי הקיומי – מאמין נבוך, ספקן ונטול אלוהים –  ובכל זאת הִשרה אמונה.

אישור מן הדורות הקדמונים

כמה שנים לאחר הלילה ההוא בשנת 1980, יצאתי יחד עם חניכיי באותה העת למסע לגילוי עולמותיו של מלץ. למדנו קטעים מיצירותיו, העמדנו עצמנו בדילמות הרוחניות של גיבורי ספריו והתמודדנו עם האמירות הבהירות שבמאמריו. בסוף המסע נסענו לעין-חרוד ונפגשנו – פגישה מרגשת – עם אלמנתו רוחמה, שהיתה עדיין בחיים. כמה ימים אחר-כך באתי אליה שנית, לבדי. הרגשתי צורך עז למצות כל מה שאפשר מהמפגש העקיף עם האיש. רוחמה פתחה את אלבום התמונות, ולתדהמתי מצאתי בו את סבא אברהמל'ה שלי – אביו של אבא, איש העלייה השלישית, מייסד השושלת הציונית של משפחתנו – עומד לצדו של מלץ בתמונה שצולמה בשנת 1923 על סיפון האונייה שהעלתה אותם ארצה. הרגשתי פתאום כאילו הדורות הקודמים של משפחתי מאשרים לי, באיזו דרך משונה, את עומק הקשר שנוצר ביני לבין מלץ. "את רואה?", שאל מלץ אחת מתלמידותיו במכתבו אליה, "שמות הספרים שלי אינם מורים על דרך בטוחה וסלולה: 'מעגלות', 'חתחתים בדרך', 'השער נעול', 'מסביב לעיקר'. ועתה – 'לדרכו התועה'. אך מה לעשות? אולי אני כזה ואולי לא ניתנה לנו דרך בטוחה וסלולה, ולא נשאר לנו אלא 'אף על פי כן' להתעצם ולהתעלות בתקווה ובאמונה". אמן.

לקריאת הכתבה במלואה ניתן להזמין את גיליון 39 של "ארץ אחרת"