ארץ אחרת

ברור שאני מחפשת צרות. למעשה, אני אפילו לא קרובה לטיפוס "העולה החדשה". לא באתי כדי להתאחד עם מיליוני ישראלים, אלא דווקא כדי לחזק את יחסיי עם מורשת הגולה. אני בונה לי זהות יהודית משלי במו ידיי. אני מנסה למצוא בנפשי מקום להיבטי ההיסטוריה, התרבות והמוסיקה של הגולה. מרטין בובר, הרמב"ם, בעל התניא או ברונו שולץ כתבו פסקאות שוות בחשיבותן בנשמה היהודית שלי. אני עדיין מחפשת אחר הסיפורים הנשכחים שהזקנים נהגו לספר לילדים קטנים. בחברה כמו החברה הישראלית, ניסיון כזה אינו מזמן חיים קלים. "יהודייה פולנייה?" אומרים לי כאן. "אין חיה כזאת!"

הבעיה מתחילה מיד ברגע הראשון. רוב השיחות נפתחות בשאלה: "מנין את?" באותו רגע הכול מתחיל להשתבש… את בטוחה שאת לא מרוסיה? אולי מגרמניה, צ'כיה, הונגריה או הולנד? רוב האנשים מתקשים להאמין: את באמת מפולין? את באמת יהודייה? למה הגעת רק עכשיו? יש שמתבלבלים עד כדי כך שהם שואלים איפה הייתי בשואה; שאלה קצת משונה בהתחשב בעובדה שאני באמצע שנות העשרים לחיי. יש שמנסים לשכנע אותי שלא ייתכן שיהודים נשארו בפולין. אחרים שואלים: היית באושוויץ? את יודעת מה קרה שם? כאילו ייתכן שמישהו פשוט נרדם וישן בכל תקופת החורבן, ועכשיו התעורר. "את יודעת שהפולנים שונאים יהודים!?" כל מי ששואל את זה חושב שהוא מאוד מקורי. לא משנה היכן אני נמצאת – בחנות, באוטובוס, אצל הרופא, בבית-הספר, בפגישה עיוורת – ולא משנה אם אני מדברת עם דתיים או עם חילונים. חלקם ממש תוקפנים, אך פגשתי גם אנשים שהתרגשו להכיר מישהו שבא מפולין. "אַת השורשים שלי", אמר לי בחור נאה, ואני דווקא הייתי מעדיפה להיות החברה שלו…

הדרך שבה אני בונה את הזהות היהודית שלי איננה מתקבלת בקלות. כמו במפעל, לכל אזרח יש תפקיד שעליו למלא. אם החלק אינו מתאים, אפשר להציג אותו לפני הציבור כאטרקציה ייחודית, או להשליך לפח האשפה.

השנה, לראשונה בחיי, הוזמנתי למסיבת האלוֹוין. יהודים ממקומות שונים בעולם, בעיקר אמריקאים, הצטופפו בדירה שכורה בירושלים. זמן קצר לאחר תחילת המסיבה מישהו שאל אותי את השאלה הפטאלית. כמעט לא הצלחתי לשמוע את המלים מבעד למוסיקה. "אני מפולין", צרחתי בכל כוחי. ואז נוכחתי שהקהל מביט בי בהפתעה. רגע לפני שפתחתי את פי, המוסיקה השתתקה. מסתבר שצרחתי בחדר שקט כמעט לגמרי. מיד חזרה המוסיקה הרועשת להתנגן, הציפה את החלל וחיפתה על מבוכתי. החוגגים המחופשים שבו להתמסר לנענועי הגוף. אחד הבחורים פנה אלי: "זאת התחפושת שלך? את יודעת שהמשפחה שלי באמת מפולין". רק לא לדבר על השואה במסיבת האלווין, אמרתי לעצמי. אבל כששמעתי שמשפחתו באה מכפר קטן ליד לודז', לא יכולתי להתאפק. לקחתי נשימה עמוקה. זה לא היה פשוט עבורי להגות את שם המקום שממנו באה משפחת אבי. אני עדיין שומעת את קולו של הכפרי שסיפר לי על סופה הנורא של אותה קהילה. "פז'ירוב", אמרתי. פניו של הבחור החווירו לגמרי. יופי, אמרתי לעצמי בלעג, מסיבת ההאלווין הראשונה שלי, ואני מבזבזת אותה בשיחה על הכפר שלנו במולדת הישנה…

השיחה עם אותו בחור ישראלי גרמה לי להרגיש לראשונה שהעבר שלי יכול גם לקרב אותי לאנשים, לא רק ליצור מכשולים. באותה שיחה הבנתי לפתע שכמו שלי היה קשה לומר "פז'ירוב", לאנשים רבים קשה לומר או לשמוע את המלה "פולין". אבל בשבילי יש לפולין הרבה משמעויות ומובנים שונים, שרק מעטים מהם קשורים בצורה כלשהי לשואה.

אירופה

לפני שהגעתי לישראל, עבדתי במגזין "אירופה". משרדי המגזין נמצאו במרחק כמה רחובות מבניין המפלגה הקומוניסטית הפולנית, שעתה משמש את הבורסה. בעשר השנים האחרונות נחלצה פולין משפל כלכלי. ממדינה מוכת אינפלציה דוהרת של הזלוֹטי הפכה פולין למדינה בעלת אחת הכלכלות המשגשגות ביותר באירופה הקומוניסטית לשעבר. במגזין הרבינו לכתוב על דילמות, בייחוד כלכליות, הנוגעות להשתלבותה של פולין באירופה. חלק מתפקידי היה לשמור על קשר עם כתבים מכל רחבי אירופה. זאת היתה חוויה מרתקת. מחצית מאנשי הצוות של המגזין עבדו בעבר ברדיו 'אירופה החופשית', וחלקם היו גיבורי ילדותי. אחת מהם היתה רומה פישר, שהגישה את התוכנית "אירופה בלי גבולות", אחת מתוכניות הרדיו שהיו אהובות עלי במיוחד. בראשית שנות השמונים, כש'סולידריות' פרצה לתודעה, נהגתי להקשיב לה כשאוזני ממש דבוקה לרדיו, מפני שהשלטונות הפריעו לשידורים כדי שאנשים לא יוכלו לקלוט אותם. תחנת רדיו בלתי לגאלית זו הביאה בעבר תקווה רבה לפולין הסוציאליסטית. להפתעתי, הם דיווחו שם על ידידות בין אויבות מושבעות: גרמניה, אוסטריה, צרפת, איטליה, אנגליה. רדיו 'אירופה החופשית' גרם לי להבין שהגיעה השעה להיסטוריה חדשה. לרומה פישר היה ידע רב וסגנון עיתונאי מיוחד, והיא יכלה להסביר בדקות ספורות שאלות סבוכות. אמי, שראתה עד כמה אני נהנית מהתוכנית, אמרה לי פעם: "את יודעת שרומה פישר יהודייה?". הייתי גאה בה מאוד. יהודייה כזאת רציתי גם אני להיות. הפגישה עם רומה פישר במגזין "אירופה" הביאה איתה זיכרונות נוספים מילדותי: היהודים היחידים שהכרתי, אותם ידידי משפחה מעטים שפגשתי במקרה בשנותי הראשונות, היו אינטלקטואלים פתוחים ומשכילים. ואכן, ליהודים היה חלק עצום בבניית האינטלקטואליזם האירופי, והדבר ניכר אפילו אחרי החורבן. אין היסטוריה אירופית בלא היהודים, וחלקים גדולים מן ההיסטוריה היהודית אינם מובנים בלא אירופה.

היה לי עוד חלום אחד: רציתי להכיר את אותיות האל"ף-בי"ת העברי שראיתי לראשונה על מצבות בבית-העלמין היהודי, כשאבי נפטר. הייתי אז כמעט בת שבע, ושם חוויתי לראשונה היכרות אמיתית עם הדת היהודית. במקום הזה, אבודה בין המצבות והסמלים, חלמתי שאני חלק מן המורשת הרוחנית המסתורית של העם היהודי. עצי האקאציה, שעשו את בית-העלמין ליער פרא, הפכו בדמיוני לדקלי המזרח התיכון. רק בישראל הבנתי שהחלומות האלה – להיות אינטלקטואלית ולהיות יהודייה מסורתית – מרוחקים כל-כך זה מזה.

בשבילי לא היה הבדל גדול בין החסידים מגורה קלוואריה (חסידי גור), שאליהם התייחסה משפחת אבי לבין יצחק בשביס זינגר. בעיניי, השואה הציבה את כל אלה במקום מיוחד מאוד, יקר מאוד. בבית-העלמין היהודי בווארשה נחו בשלום זה לצד זה סופרים ופרופסורים, צדיקים ואפילו מנהיגים קומוניסטים. בעיניי אין כל חשיבות לשאלה אם הם הבינו זה את זה. מטרתי היא לשמר את זכרונותיהם על אודות החיים היהודיים באירופה שלפני המלחמה. קיומי הוא הגורם שיוצר את המכנה המשותף בין החוויות השונות, בין דרכי החשיבה והאמונות, גם אם הן סותרות זו את זו, או סתרו בעבר.

לא ידעתי שגישה זו תיצור חיץ ביני לבין רוב חבריי היהודים והישראלים. אחד המנהגים הגדולים של המין האנושי הוא לנסות לשכנע את הזולת בהשקפותיך. בישראל התחביב הזה רווח כל-כך, עד שהחשיבה האידיאולוגית ממש שולטת בחיי היומיום. היא משפיעה לא רק על היחס לדת, לתרבות ולהיסטוריה, אלא גם – וזו הצרה – על היחס לזולת.

ריח הקינמון

בשבילי, כמו בשביל יהודים ולא-יהודים רבים באירופה, השואה היא שיעור בסובלנות, שיעור בחשיבות השמירה על זכויות-האדם ובספקנות כלפי כל אידיאולוגיה. אני מרגישה צורך להילחם נגד טוטליטריות מכל סוג. במחנה-חורף יהודי שאליו יצאנו, בכפר קטן מרחק שעה נסיעה מאושוויץ, ישבנו ושרנו שוב ושוב, בלי הרף, את המלים "עם ישראל חי". בשבילנו היתה למלים האלה משמעות נוספת: עצם קיומנו כיהודים בפולין הוא הוכחה חותכת לכך שאיש לא יוכל להרוס את הצד "הטוב" של העולם, את הטוב כפי שהעם היהודי ביטא אותו. זו היתה הבנה ייחודית של הזהות היהודית: ריח הקינמון שהכרנו מספרות היידיש וכמה בדיחות מרירות-מתוקות שהמשיכו להתקיים למרות החורבן. להיות יהודי – הן בשבילנו היהודים והן בשביל ידידינו הפולנים הלא-יהודים – היתה חוויה שבין שירה, מיסטיקה ופילוסופיה, חוויה אופיינית לשאלות הקיומיות ששואלים הצעירים. שנים אחדות לאחר מכן, בווארשה, פתחו ארגוני סטודנטים יהודים ופולנים מועדון בשם 'הבדלה', שעסקו בו בשאלות של מרחק וקרבה, קווי דמיון והבדלים. באותם לילות שבת מוקדמים של סתיו היו חילופים רב-תרבותיים בין יהודים, פולנים, מוסלמים ממוצא טטארי או מארצות מוסלמיות, קבוצות נוצריות שונות, קבוצות לאומיות אחרות ואתיאיסטים.

אהבה לא קלה

ובעוד אנחנו, יהודים פולנים צעירים וחבריהם הלא-יהודים, מגלים את המשותף לנו, הגיעו כאלף ישראלים לביקור במחנות המוות. גישתם היתה שונה מאוד משלנו. רובם לא גילו עניין במפגש עם יהודים החיים בפולין. הצטרפתי כמה פעמים לקבוצות כאלה, ואני זוכרת היטב את השאלות שנשאלו שם. השאלות דמו מאוד לתגובות ששמעתי שוב ושוב כעבור זמן בישראל. אחת הקבוצות הקונטרוברסליות ביותר שהגיעו לפולין היתה בעיניי "מצעד החיים". בעיני משתתפי המצעד היתה פולין סמל למוות, להשפלת היהודים ולאנטישמיות, ותו לא. בתחילה לא יכולתי להבין מדוע אנשים מתייחסים בחוסר כבוד שכזה למורשתם. מדוע הם מעוניינים להשכיח אלף שנות דת, השכלה ופולקלור?

"היהודים לא יהיו בטוחים לעולם בלי ארץ משלהם", נדהמתי לשמוע מפי המורים הישראלים, בעוד שבישראל אנחנו חרדים כל הזמן ממלחמה ומפצצות. לקח לי זמן להבין שההיסטוריה היהודית בפולין הפכה לכלי שרת בוויכוח האידיאולוגי על הבעיות הנוכחיות של מדינת ישראל. רק בהקשר זה מובן מדוע השאלות על עברי ועל עבר משפחתי נשאלות מתוך כעס. פה ושם אני מרגישה שעצם קיומי מסכן את האמונות ואת השקפת העולם של השואלים. אני שואלת את עצמי אם אנחנו זקוקים לאותם "גויים" מסתוריים כדי לבנות את זהותנו היהודית.

בעוד העולם המפותח הולך ומאבד את הסטריאוטיפים הלאומיים, בישראל זוהי דרך חשיבה מקובלת. בעוד העולם הולך ומצטמצם, בישראל דווקא גדלים הפערים בין הקבוצות השונות. הדבר מתבטא לא רק בניתוק בין חלקים גדולים בחברה הישראלית לבין עמים אחרים, אלא גם בהשפעה שלילית על היחס להישגי היהודים בגולה, בהווה ובעבר. יחסם של יהודים רבים למורשת הגולה מזכירה לי את האימרה "לשפוך את המים יחד עם התינוק". נדמה שהחוויות הקשות של העבר אינן מאפשרות לנו להביט לאחור, ואנו בוחרים להתנתק משורשינו. הגולה הביאה לעם היהודי הישגים מדהימים, שהרי רוב ההתפתחויות הרוחניות והחברתיות של העם היהודי היו במקומות גלותם ומתוך השפעה הדדית, נוצרית ומוסלמית. בשבילי להיות יהודייה בגולה פירושו ללמוד מ-4000 שנות היסטוריה, לא מחמישים שנה בלבד.

בגליון אפריל 2000 של כתב-העת הפולני-נוצרי "וויש" ('קשר') כותב הכומר הקתולי, האב גרגור איגאנובסקי, במאמרו "השליחות של בני אברהם": "נוצרים מודרניים, אל להם לשכוח שבאמצע המאה העשרים קמה תנועה איומה שביקשה למחות את העם היהודי מעל פני האדמה. צאצאיהם החיים הנם סמל והוכחה לכך שאלוהים הנאמן לא נטש את עמו. משכבר הימים השתרשה האמונה שסבל היהודים הנו הוכחה נוראה לכך שהם אשמים בעיני אלוהים. עמדה זו נדחתה. אין אנו יודעים מדוע היהודים סבלו כל-כך. כל שאנו יודעים הוא שאנו חייבים להודות בכאב רב בכך שנוצרים רבים, מאבות האמונה שלנו, נהגו לעתים קרובות לעמוד לצדם של המדכאים ולא לצדם של המדוכאים". אני מביאה את הפיסקה הזו לא רק כדי להראות את השינויים שחלו, לפי הדוגמה של הוותיקן בשלושים השנה האחרונות, אלא כדוגמה לכך שלא-יהודים רבים בימינו רואים בקיום היהודי סמל לסגולה האנושית לעמוד על עצמיותך. הרי זה פרדוקסלי שדווקא אלו שאינם יהודים מעוניינים ללמוד מההיסטוריה שלנו. כה רבים מהם ראו בנו, היהודים הפולנים, הוכחה נדירה לנצחון העם היהודי על רודפיו.

ככל שזה קשה, אני מרגישה שאני יהודייה, יהודייה פולנייה. יותר מכך, ככל שאני מתאהבת בישראל – אהבה לא קלה – אני גם נעשית יותר ויותר בן-אדם, וגם אזרחית של אירופה ושל פולין. עם כל האנשים האלה אני חולקת את עברי ואת עתידי. האם אני חיה בפרדוקס או בסתירה?

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 3: "אנשים אחים אנחנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון