ארץ אחרת

ולעתים אני מוצאת מקום לשים בו את הברייה שאני, בעלת כמה חיים.

הלן סיקסו

הָלַכְתִּי אֵצֶל מִי שהִצִּיעַ לִי יוֹתֵר חַיִּים.
הָלַכְתִּי אֵצֶל אֱלֹהִים
הִצִּיעַ לִי אֶת כָּל הַחַיִּים
רָצִיתִי יוֹתֵר רָצִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים.

השיר המרובע, ההרמטי הזה, מלווה אותי הרבה שנים. בין "הלכתי" שבראשו ל"כל החיים" שבסופו הוא מעין סיכום תמציתי קצרצר, מברקי, למהלך חיים שירי שפרע ופרץ את גבולות הלשון, כלומר את גבולות החומר השירי עצמו, וברר את יחסיו עם החיים עצמם, אלה שאינם מתמצים בלשון.
הטור הפותח הוא ספק הצהרה ספק דיווח מפי "אני" לא מזוהה על התנסות שהתחוללה, ככל הנראה, על פני מהלך חיים ממושך. על פניו זהו חיווי מתקבל על הדעת, אבל למעשה אין לו מובן פשוט. הוא מצרף רטוריקה מתחום כלכלת השוק, גם אם שגורה, אל מושא משומש ובה בעת טעון וגדול ועמום– חיים. המושא הזה מפקיע את הדיבור הישיר מפשוטו והופך אותו למטאפורי ומצריך פענוח – מי האני הזו שמעידה על עצמה? מה היא בעצם מחפשת? מהו ה"שוק" הזה שבו מציעים חיים? מה זה יותר חיים? ומי מציע חיים? אֵם? אב? אהוב/ה? חבר/ה? ילד/ה? או להבדיל רופא/ה? מורה? אמן/ית? מכשף/ה? חלפן/ית? או להבדיל אלוהים?

היא הולכת אצל אלוהים. לא פחות. מקור החיים. יוצר החיים. גוזר החיים. המכונה חיים. זה ששמר לעצמו את עץ החיים שבתוך הגן. אל חי. מדלגת על כל הסיפור, על עשרות פסוקים ושברי פסוקים – קול אלוהים חיים, אותי עזבו מקור מים חיים, אתהלך לפני ה' בארצות החיים – על שיירות של צליינים שהלכו אצל אלוהים, על הדרך שיפתה וארכה וקשתה. צליינית בלתי תלויה. הולכת. כמות שהיא. יש לה קיצורים.

במרחב של העברית, הסימון הלשוני כפעולה, כתנועה, הוא אפוא אסטרטגיה עתיקה לכינון עצמי שחומק מן ההבחנה שבין האנושי לאלוהי, וכאן הוא מופעל לצורך ביטול ההבחנה שבין הנשי לגברי

הוא מצדו מקבל אותה. ושוב מדולג כל הסיפור. איפה זה היה. איך זה היה. איך הוא נראה. איך נשמע קולו. לא פשוט להגיע אצל אלוהים. כמה זכו. כמה הציצו ונפגעו. לא חשוב. רק עיקרי הדברים. ובדחיפות של מי שהולכת אל ארצות החיים ושולחת מברק מאזור הגבול.

מה בין "כל החיים" ל"כל החיים"? הלא הוא הציע כל מה שהיה לו. ולכאורה לאף אחד אין יותר. האפיפורה (=מילה חוזרת בסופי הטורים של השיר) "חיים", שחותמת את הטורים, יש בה כבמקומות אחרים בשירת וולך אימוץ של צורה פייטנית. מילה חוזרת שחותמת את הטורים, ומחזיקה בסוגסטיביות של תפילה את התמצית של השיר. מה שהיה השיר אילו יכול היה להיות מילה אחת ותו לא. כל השאר הרחבות מרככות, פירושים, מחוות של תקשורת. המילה האחת היא הדבר שהשיר חוקר ובה בעת מממש אותו.

"רציתי יותר רציתי את כל החיים" היא הקפיצה המפליאה, ששומטת תחתיה את עידן האלוהים במובנו השגור ופותחת עידן חדש. עידן שבו "כל החיים" יהיה מסמן של משהו אחר, משהו שלא מצוי בתוך השפה המוכרת לנו. החזרה מצביעה על האפשרות הזאת, ובה בעת מדגישה את הכפיפות לסדר השפה כמות שהוא. כלומר, החזרה מנכיחה את הפער הקיים בין האפשרויות שנתונות בתוך השפה לבין אלה שעוד לא נבלעו בקרבה.
ובמרווח הזה, בין העידנים, ה'אני' הדוברת באה חשבון עם כל מושג החיים המגולם באלוהים. יש לה רצון משלה. והיא כבר בדרך. בשיר אחר כתבה: "לעולם שלא ארגיש ממש/ אף פעם לא ממש/ כמו כל האלה שלךֳ/ תמיד בדרך".

ההליכה מכוח ציווי אלוהי, או ההליכה אל אלוהים, היא בדרך כלל מעשה של גברים, מאברהם דרך הארבעה שנכנסו בפרדס ושאר צליינים יהודים. כאן היא מתרחשת מחדש בשיר שנכתב בידי משוררת אישה, שבוחרת לפתוח את ההתנסות הזאת של ההליכה אצל אלוהים ל"אני" לא ממוגדרת – "אני" הרי יכול להיות אישה או גבר

לחמוק מהזדהות מגדרית

הדוברת בשיר אינה מזוהה מגדרית. היא רצון, היא הליכה, היא אני, והיא בתנועה. השימוש בהטיית הפועל בעבר בגוף ראשון מאפשר לה לחמוק מהזדהות מגדרית. כלומר, מה שמכונן אותה במרחב הלשוני הלא ממוגדר, הצר עד מאוד כשמדובר בעברית, הוא היותה אני בתנועה. כזכור, באופן דומה, אם כי בלשון עתיד, נוקט אלוהים בהשיבו לשאלתו של משה: אהיה אשר אהיה. במרחב של העברית, הסימון הלשוני כפעולה, כתנועה, הוא אפוא אסטרטגיה עתיקה לכינון עצמי שחומק מן ההבחנה שבין האנושי לאלוהי, וכאן הוא מופעל לצורך ביטול ההבחנה שבין הנשי לגברי.

ההליכה מכוח ציווי אלוהי, או ההליכה אל אלוהים, היא בדרך כלל מעשה של גברים, מאברהם דרך הארבעה שנכנסו בפרדס ושאר צליינים יהודים. כאן היא מתרחשת מחדש בשיר שנכתב בידי משוררת אישה, שבוחרת לפתוח את ההתנסות הזאת של ההליכה אצל אלוהים ל"אני" לא ממוגדרת – "אני" הרי יכול להיות אישה או גבר. אולי בשל כך נימת ההתרסה אינה במוקד, אלא דווקא המתח הפנימי של מי שעוסקת בדחוף ביותר ובאנושי ביותר.

ובכל זאת, אני רוצה לומר משהו על משוררת-אישה, שמפרקת את מושג הזהות כמו גם את אבני היסוד של השפה. היא זאת שמוליכה את ה"אני" המפורק מכליו המגדריים במרחב שניתן לדמותו ליריד גדול שמציעים בו "מי" שונים חיים, ומביאה אותו אל ה"מי" מציע החיים הגדול מכולם – אלוהים. הצעתו אינה מספיקה לה, היא רוצה יותר, היא רוצה את "כל החיים" שבאיזה אופן לא נכללו בהצעתו. אם לומר זאת אחרת, היא הולכת אצל הגבר האולטימטיבי, הוא מציע לה הכל, היא דוחה את הצעתו, את מה שהיא רוצה היא תמציא לעצמה, היא כותבת שיר.

כשחכמים שואלים על הפסוק "ואלוהים ברך את אברהם בכל", הם משיבים שנולדה לו בת ששמה "בכל". "כל החיים" החוזר, שזהה לראשון בסימניו אבל נבדל ממנו במסומניו, הוא כאן הבת החסרה אצל אלוהים. הוא היסוד הנשי הנעדר, שנבלע על ידי אלוהים, האב הגדול, ולא אוּכָּל. ב"כל החיים" הזה אני מבקשת לתלות את השבת כוח החיים אל מקומו בשפה, ואל מקומו בארץ הקרויה חיים. כתיבה מחדש של הסימן חיים על ידי כותבת אישה.

הלן סיקסו מתארת זאת כך: "אך אני מעדיפה את מה שמתקיים רק בתוך מקום אחר, ואני מחפשת, מתוך מחשבה שלכתיבה משאבים בלתי ניתנים לאילוף. שהכתיבה היא מה שמקיים יחס עם הלא-יחס; שמה שההיסטוריה אוסרת עליו ומה שהמציאות מדירה או אינה מקבלת, יכול לבוא בה לידי ביטוי: משהו מן האחר; ומן התשוקה לשמור אותו חי; ולכן גם משהו מן הנשי החי; מן ההבדל; ומן האהבה; למשל תשוקה, שבדומה למי שאישה יכולה לשחרר מכבליו, הולכת עד הקצה, מסרבת להיכנע לכל דבר שהוא. מי שמעמיד את הצורה בו כערך, מבלי להיבהל מן הסחיטה התרבותית, מקידוש מבנים חברתיים; שאינו פוקד על החיים באיומי מוות; משום שחיים שהתקפלו, כבר אי אפשר לקרוא להם חיים.

"לפיכך: 'מקום' של עיקשות ושל להט. מקום של צלילות, שבו איש אינו מבלבל בין סימולקרה [=דימוי חסר מקור] של קיום לבין החיים. התשוקה בו היא נקייה, כמו חץ של אש, הוא חוצה את הלילה של משהו. ברק! בדרך זו: החיים הם כאן בדיוק, ואני אינני מתבלבלת. לאחר מכן המוות". (הלן סיקסו, "יציאות, מוצאים, מתקפות". מתוך: הלן סיקסו וקתרין קלמנט, "זה עתה נולדה", תרגמה מצרפתית: הילה קרס, רסלינג, תל אביב, 2006, עמ' 152).

אם כן, הכתיבה היא המקום האחר שבו וולך מקיימת יחס עם הלא-יחס, שבו היא מסרבת לאיומי המוות, שבו הסימן חיים ניחן בהבדל בלי שיוכפף לבינריות חיים-מוות, שמאפילה לכאורה על כל ההבדלים כולם. כלומר, הסירוב הזה מתרחש בעת ובעונה אחת עם הפחת נשמת חיים במילה חיים. היא כותבת-מחדש בספר החיים.

השיר אינו מתאר הגעה. הוא מתאר תנועה, הליכה אל, אבל בכוח ההליכה שלו הוא בא חשבון עם סדר סימבולי חובק כל. הוא מזהה אותו, מסמן את מגבלותיו, חוצה אותו ומצביע על האפשרות הגלומה בו, שמתחוללת באזור הגבול המגדרי, כמו גם בין החיים לבין המתים – השיר, משיריה האחרונים של יונה וולך, נכתב בהיותה חולה וקרובה למותה – ליצור מרחב חדש, מובן חדש, של חיים.